בניין (שפה)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

במערכת הפועל של השפה העברית ושאר השפות השמיות, בניין הוא פרדיגמה דקדוקית, כלומר, מערכת נטייה שבה משובץ השורש וניתן להטות אותה לזמן (עבר, עתיד, בינוני וציווי), לגוף (ראשון, שני ושלישי), למין (זכר ונקבה) ולמספר (יחיד, רבים וזוג). המאפיין העיקרי של בניינים הוא שאם השורש, הגוף והבניין (ולעתים נדרשת גם הצורה) ידועים - נטיית הפועל מתקבלת באופן "אוטומטי", למשל, השורש יש"ב, גוף נסתר והבניין התפעל יוצרים ביחד את הפועל "התיישב". בדרך כלל הבניין גם נושא משמעות, בעיקר מתוך הנגדה לבניינים אחרים; כך למשל בניין "הֻפעל" בעברית נושא משמעות סבילה (פאסיבית) ביחס לבניין הפעיל (לדוגמה הלביש:הֻלבש).

בניין הוא סוג מיוחד של מורפמה, שמאופיינת בכך שאיננה עומדת בפני עצמה, אלא חייבים לצרף אליה מורפמה אחרת, שהיא השורש. יתר על כן, ההתלכדות של הבניין עם השורש אינה רק על ידי חיבור (כמו של: מדע+ָן = מדען), אלא על ידי שזירה מלאה של שתי המורפמות אחת בתוך השנייה, ולכן יש הקוראים לבניין ולשורש "מורפמות שזורות".

במערכת השם, המורפמה המקבילה לבניין היא המשקל. על ידי שיבוץ של שורשים לתוך המשקל מתקבלים שמות עצם.

בניינים לפי שפות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Kamats.PNG ערך זה הוא קצרמר בנושא בלשנות. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.