דואר גרמניה המזרחית
.svg) דגל דואר גרמניה המזרחית (1975–1990) | |
 | |
| תג דואר גרמניה המזרחית | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מדינה |
 גרמניה המזרחית |
| תאריך הקמה |
3 באפריל 1959  |
| תאריך פירוק |
3 באוקטובר 1990 |
| מטה מרכזי |
גרמניה המזרחית |
  | |
דויטשה פוסט (DP), (בגרמנית: Deutsche Post der DDR; הידוע גם כ"הדויטשה פוסט של הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית", בגרמנית: Deutsche Post der Deutschen Demokratische Republik) היה שירות הדואר והטלקומוניקציה של גרמניה המזרחית, בבעלות המדינה. הדויטשה פוסט היה תחת שליטת משרד שירותי הדואר והטלקומוניקציה של גרמניה המזרחית. שירות הדואר היה פעיל מ-1949 ועד איחוד גרמניה מחדש ב-3 באוקטובר 1990.
רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]
עם סופה של מלחמת העולם השנייה באירופה במאי 1945, מועצת כוחות בעלות הברית ירשה את המשטר הנאצי בגרמניה. כחלק ממהלך זה ה"דויטשה רייכספוסט" (שירות הדואר ברייך הגרמני) נשלט בידי כוחות הכיבוש בגרמניה, ובברלין היה מחולק לארבעת הסקטורים שלה. השטחים ממזרח לקו אודר-נייסה היו תחת הרשויות הפולניות והסובייטיות. אחד מהצעדים הראשונים לשחזור הממשל האזרחי בגרמניה היה שחזור שירותי הדואר והטלקומוניקציה.
מנהלת שירותי התקשורת המרכזית הגרמנית החלה את עבודתה בשטח הכיבוש הסובייטי בגרמניה תחת אזור השיפוט של מנהלת הצבא הסובייטי בגרמניה ב-27 ביולי 1945. משרדי הדואר בשטחי הכיבוש הסובייטי נפלו לסמכותו. בהתחלה, מדינות גרמניה בשטח הכיבוש הסובייטי יצרו בולים משלהן, אך ב-1946 החלה הנפקת בולים הנושאים את השם "דויטשה פוסט" התקפים בכל ארבעת אזורי הכיבוש בגרמניה.[1]
כאשר תהליך משא ומתן הקשור לרפורמות כלליות במטבע הגרמני כשלו, המשיכו בעלות הברית המערביות עם רפורמות המטבע בגרמניה המערבית, וב-21 ביוני 1948 המארק הגרמני הובא לראשונה.[2] בתגובה, הכריזה ברית המועצות על הרפורמות שלה במטבע המזרח גרמני ב-24 ביוני 1948, ומכך נוצר המארק המזרח גרמני, ונהיה המטבע של שטח הכיבוש הסובייטי. תהליך זה היווה את הבסיס להפרדה הכלכלית בין שתי המדינות הגרמניות. ביולי 1948, על הבולים שהיו בשימוש כללי מקודם הודפס הכיתוב "שטח הכיבוש הסובייטי" וכתוצאה מכך שטח הכיבוש הסובייטי הדפיס בולים שונים משטחי הכיבוש המערביים, תחת השם "דויטשה פוסט".[3]
הרפובליקה הפדרלית הגרמנית נוסדה ב-23 במאי 1949, הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית אחריה ב-7 באוקטובר 1949.[4] בגרמניה המערבית ה"דויטשה פוסט" שינה שמו ל"דויטה בונדספוסט" ב-1950, בזמן שגרמניה המזרחית שימרה את השם "דויטשה פוסט". בגלל סטטוס הכיבוש של ברלין, שירות הדואר של מערב ברלין היה באופן טכני עצמאי מהבונדספוט המערב-גרמני. הוא היה ידוע בתור "דויטשה בונדספוסט ברלין". המהלך לא עבר גם בשירות הדואר של גרמניה המזרחית.
שימושים[עריכת קוד מקור | עריכה]
סקירה כללית[עריכת קוד מקור | עריכה]
באופן דומה לשירותי דואר אחרים באירופה עד שנות התשעים, הדויטשה פוסט סיפק את השירותים הבאים בכל גרמניה המזרחית:
- שירותי דואר
- שירותי טלפון
- טלגרמות
- שירותי בנק דואר
כמו במדינות אירופאיות אחרות, אף על פי ששירותי הבנקאות היו נגישים גם דרך מוסדות אחרים, נהנה הדויטשה פוסט ממונופול על סיפוק שירות הדואר והתקשורת בתוך גרמניה המזרחית (כולל ברלין המזרחית).
הדויטשה פוסט תחזק 2279 יחידות דואר בכל גרמניה המזרחית, בנוסף ל-9586 משרדים אחרים ויחידות אחרות. ב-1985 הדויטשה פוסט הוביל 1.273 מיליארד יחידות דואר ו-15 מיליון חבילות, בזמן שמערכת הטלפון טיפלה ב-767 מיליון שיחות בין-לאומיות ו1.317 מיליארד שיחות טלפון מקומיות.[5]
הנפקת בולים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הבול הראשון הונפק ב-9 באוקטובר 1949, וציין את יום השנה ה-75 של איגוד הדואר העולמי. שירות דואר אוויר רגיל התחיל ב-1950, התחיל בשירות דואר לברית המועצות ואחר כך למדינות אחרות. עם היווסדותן של שתי מדינות גרמניות, דואר בין השתיים טופל לפי רגולציות של איגוד הדואר העולמי.
על פי סקוט קאטלוג, במשך 41 השנים הבאות הדויטשה פוסט הנפיק יותר בולים מכל ישות דואר אחרת בגרמניה - 2,802 בולים שונים הכוללים בולי ציון מיוחדים, 191 בולים המיועדים לגיוס כספים (semi postal), ו-16 בולי דואר אוויר.
בולים למען מטבע זר[עריכת קוד מקור | עריכה]
בולים הונפקו גם במידה מסוימת עבור מכירה וצבירת מטבע זר מחוץ לגרמניה המזרחית, אף על פי שהבולים היו תקפים לדואר הם לא הוצאו למחזור הכללי של הבולים אלא נמכו ישירות לסוחרי בולים מחוץ לגרמניה המזרחית. הדויטשה פוסט התחיל שימוש במסורת של יצירת בול מסוים במחזור בין-לאומי קטן באופן מיוחד, ובכך באופן מלאכותי להגדיל את הערך של הבול.[6]
פיזור כתבי עת וגביית אגרות רדיו וטלוויזיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הדויטשה פוסט החזיק במונופול על פיזור כתבי עת בגרמניה המזרחית, גם דרך שיווק וגם דרך מינוי. הדויטשה פוסט החזיק ברשימה מרכזית של כתבי עת, מקומיים וזרים, המאושרים למכירה. כתב עת אשר לא הצליח להיכנס לרשימה זו הוכנס לחרם על הסירקולציה שלו או למכירתו בתוך גרמניה המזרחית. כתבי עת זרים שאושרו במדינה כמעט תמיד הגיעו ממדיניות סוציאליסטיות אחרות, כמו ברית המועצות. מירב הפיזור של כתבי העת נעשה על ידי רשת קיוסקים בגרמניה המזרחית, כולל תחנות רכבת, תחנות דלק, ובאזורים עירוניים. שילוח דרך מינוי היה נדיר למדי.
מרבית כתבי העת המערב-גרמניים (והמערב-אירופאים) הוצאו מהרשימה. עם זאת, בסוף שנות השמונים, אפילו כמה כתבי עת סובייטים, כמו כתב העת הפופולרי "ספוטניק" הוצא מהרשימה המאושרת, והוכנס לחרם. למרות זאת, באוקטובר 1989, המשרד לשירותי דואר וטלקומוניקציה הכריז על כך ש"ספוטניק" הוחזר לרשימה.
איחוד גרמניה[עריכת קוד מקור | עריכה]
עם איחודה של גרמניה מחדש ב-3 באוקטובר 1990, הדויטשה פוסט נהיה חלק מדויטשה בונדספוסט, אשר בזמנו הופרט לדויטשה פוסט ב-1 בינואר 1995. כחלק מתאריך האיחוד, בולי הדויטשה פוסט המזרח-גרמני נהיו תקפים גם עבור גרמניה המערבית וברלין המערבית, החל מ-2 ביולי 1990 והפוך, עד לפוג תוקפם.[7]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Michel Deutschland Spezial 1997, p. 799
- ^ Michel Deutschland Spezial 1997, p. 893
- ^ Michel Deutschland Spezial 1997, p. 911ff
- ^ Michel Deutschland Spezial 1997, p. 929 and p.1549
- ^ Historical web site, HfV Dresden (German)
- ^ "Weniger ist mehr" (German) (אורכב 20.10.2007 בארכיון Wayback Machine) Explains the policy of limiting production of one specific stamp of a set to artificially increase its value, accessed 03-29-2008
- ^ Michel Deutschland Spezial 1997, p. 929