דומה (יהודה)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

דּוּמָה או רוּמָה הייתה עיר מקראית בדרום הר יהודה. העיר נזכרת בספר יהושע, פרק ט"ו, פסוק נ"א, כחלק מתיאור נחלת שבט יהודה, ונמנית בקבוצה 6, קבוצת ההר של רשימת ערי יהודה: "נב אֲרַב וְרוּמָה וְאֶשְׁעָן. נג וינים [וְיָנוּם] וּבֵית תַּפּוּחַ וַאֲפֵקָה. נד וְחֻמְטָה וְקִרְיַת אַרְבַּע הִיא חֶבְרוֹן וְצִיעֹר עָרִים תֵּשַׁע וְחַצְרֵיהֶן."

דּוּמָה או רוּמָה?[עריכת קוד מקור | עריכה]

לשתי הגרסאות של שם העיר יש עדי נוסח רבים, ושקולים לערך, בכתבי יד ובתרגומים, וכך גם בדפוסים. אולם דומה שבמחקר מקובל ללא עוררין לקבל את הקריאה דּוּמָה.[1]

רוּמָה נזכרת עוד כעירה של זבודה אשת יאשיהו ואם יהויקים (ספר מלכים ב', פרק כ"ג, פסוק ל"ו). לפי ההשקפה המקובלת זוהי רומה שבגליל התחתון, המזוהה לרוב עם ח' רומה שבבקעת בית-נטופה.[2] גינזברג[3] הציע כי גם כאן נפל שיבוש מ'דּוּמָה', הצעה הנראית לפחות אפשרית למרות שאין לה עדי נוסח;[4] למעשה אולי יישוב זה שביהודה מסתבר יותר להיות מקום מוצאה של אשת מלך יהודה, מאשר רומה שבגליל.

זיהוי והיסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוסביוס, בחיבורו האונומסטיקון[5] מתחילת המאה ה-4 לספירה, זיהה את דּוּמָה עם "כפר גדול" בשם זה ששכן בימיו בדרומא, בגבול בית גוברין ומהלך 17 מיל מעיר זו, כפר (קטן) בשם דומא הקיים עד ימינו בפאתי דאהרייה.[6] משה כוכבי הראה כי האתר הקדום מצוי בדיר א-דומא (קרויה לעיתים חרבת דומא א-דיר), בצפון מזרחו של כפר דומא), וזיהוי זה מקובל.[7]

רשימת ערי יהודה שבה נזכר היישוב, מתוארכת במחקר לחציה השני של תקופת המלוכה.[8] היא ערוכה בסדר גאוגרפי לא חמור, ונחלקו הדעות אם שיקפה חלוקה מנהלית של הממלכה, ובאיזה שלב: בימי חזקיהו טרם מסע סנחריב, או סביב ימי יאשיהו בשלהי התקופה.[9] מכלל המחקר ומסקר הר יהודה כולו עולה כי תארוך לימי חזקיהו אפשרי, אך יש עדיפות לתארוך לימי יאשיהו.[10] העיר התקיימה, איפוא, בתקופה זו לפחות. באתר שהוצע לזיהויה, כמו ביתר אתרי יישובי ההר מהרשימה, הממצא מאפשר את שני התארוכים.

קבוצה 6 ברשימת ערי יהודה, עליה נמנית דּוּמָה, היא קבוצת לב הר חברון, שבראשה חברון עצמה. מכאן שלתושבי הקבוצה והעיר יש קשר למשפחת הכלֵבים, אחת הגדולות במשפחות יהודה, אשר חברון וסביבתה השתייכו להם כעולה ממסורות כָּלֵב במקרא.[8]

הממצא הארכאולוגי[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיר א-דומא נסקר כאמור על ידי משה כוכבי, ולאחר מכן על ידי אבי עופר.[11] זהו אתר 1/83/133{14-09} בסקר ישראל; נ"צ 1487.0932, גובה מוחלט 665 מ', גובה יחסי 0 מ', תצפית בינונית ומטה, שטח מרבי כ-10 דונמים. באתר נמצאה שפה בודדת מתקופת הברונזה הקדומה 1. היישוב במקום התחדש בתקופת הברזל 2ג (כ-7 דונמים), ו-2ד (כ-8 דונמים). מהתקופה הפרסית נמצאו שברים מסופקים בלבד. בתקופה ההלניסטית האתר מיושב (כ-4 דונמים או פחות), ומגיע לשיאו בתקופה הרומית 1 (כ-10 דונמים). מאז מתקיים האתר ברציפות עד ימינו תוך ירידה הדרגתית בגדלו.

בשלב מסוים עבר עיקר היישוב כמה מאות מטרים מערבה מהאתר הקדום, למקומו של כפר דומא כיום. הממצא הארכאולוגי בכפר עד כה הוא מימי הביניים ואילך אך דרוש סקר נוסף. לפי נתוני אוסביוס ("כפר גדול")[5] מותר לשער שהתרחבות מערבה החלה כבר בתקופה הביזנטית.

הממצא הארכאולוגי תואם איפוא למידע המקראי וההסטורי אודות דּוּמָה.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שמואל ליונשטאם, אנציקלופדיה מקראית כרך ב: 648).
  2. ^ אנסון רייני, אנציקלופדיה מקראית ז: 337, ושם ספרות; רייני מטיל ספק בזיהויה עם 'ארומה' שברשימות תגלת פלאסר ה-3.
  3. ^ גינזברג 1950: עמ' 350. Ginsberg, H.L. 1950. Judah and the Transjordan States from 734 to 582 B.C.E. in Lieberman, S. ed. Alexander Marx Jubilee Volume on the Occasion of his Seventieth Birthday (English Section). New York: 347-368
  4. ^ וראו אצל נדב נאמן תשמ"ט. רשימות הערים של יהודה ובנימין וממלכת יהודה בימי יאשיהו. ציון נד: 71-17, ובפרט עמ' 39–40.
  5. ^ 1 2 אונומסטיקון, מס' 383, עמ' 78 שורה 27.
  6. ^ אין להחליף בין כפר זה שביהודה לבין הכפר הגדול (כיום עיירה) דומא אשר בנפת שכם, שעלה לכותרות עקב פעולת הטרור של הרצח בדומא.
  7. ^ משה כוכבי, הסקר בארץ יהודה. יהודה, שומרון וגולן - סקר ארכיאולוגי בשנת תשכ"ח (עורך: משה כוכבי), תשל"ב, עמ' 74,30, אתרים 214-213.
  8. ^ 1 2 אלברכט אלט, Judas Gaue unter Josia PJb 21, 1925}, עמ' 100-117. נמצא גם בכרך II של מאמריו, 1953: 267-288.
  9. ^ נדב נאמן, רשימות הערים של יהודה ובנימין וממלכת יהודה בימי יאשיהו. ציון נד, תשמ"ט, עמ' 17-71.
  10. ^ אבי עופר, הר יהודה בתקופת המקרא (עבודת ד"ר), 1993, עמ' 1: 74-92, 4: 21-25.
  11. ^ אבי עופר, הר יהודה בתקופת המקרא (עבודת ד"ר), 1993, עמ' 3: 40.