חברון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ערך זה זקוק לעריכה, על מנת שיתאים לסגנון המקובל בוויקיפדיה. הסיבה שניתנה לכך היא: מבולבל כרונולוגית, חזרות על עובדות והשמטה של עובדות חשובות. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה שלו.

ערך זה עוסק בעיר חברון. אם התכוונתם לישיבת חברון בירושלים, ראו ישיבת חברון.

חֶבְרוֹן (בערבית الخليل, אַלְחַ'לִיל) היא עיר בהרי יהודה, 30 ק"מ דרומית לירושלים. העיר שוכנת בגובה של כ־927 מטר מעל פני הים, במרכז אזור הר חברון המהווה חלק מהרי יהודה, בחלקם הדרומי של השטחים המוחזקים (הגדה המערבית/אזור יהודה והשומרון). בעיר גרים היום כ-167,000 ערבים-פלסטינים, והיא נמצאת ברובה בשלטון אוטונומי של הרשות הפלסטינית. לצידם גרים כ-800 יהודים (דתיים ברובם) בכמה שכונות סגורות, בסמוך למערת המכפלה. כמו כן נמצאת בסמוך גם קרית ארבע. השכונות שבהן מתגוררים יהודים נתונות לשליטת צה"ל.

חברון מכונה "עיר האבות" שכן על פי המסורת במערת המכפלה שבעיר נקברו אבות האומה ואִמותיה. לעיר חברון חשיבות רבה גם באיסלאם, שכן אברהם, יצחק ויעקב נחשבים נביאים במסורת המוסלמית. בערבית נקראת מערת המכפלה "אל-חרם אל-איבראהימי" (الحرم الإبراهيمي - "מסגד אברהם"), ובה שוכן אתר תפילה למוסלמים.

בערבית נקראת העיר "אל-ח'ליל", על-פי כינויו של אברהם במסורת המוסלמית - ח'ליל אללה (خليل الله - "ידיד האל").

בתקופת המקרא הייתה חברון לאחת הערים הגדולות בארץ ישראל, ואף לבירת ממלכת ישראל בתקופות מסוימות. היישוב היהודי בעיר התקיים ברציפות עד למאה ה-5; הוא יושב מחדש החל מסוף המאה ה-16, נחרב שוב בפרעות תרפ"ט ב-1929, שוקם אחר כך על ידי שרידי הניצולים, אך אחרוניהם נאלצו לעזוב את העיר אחרי יום הכרזת המדינה. ב-1968 שוב התיישבו יהודים בעיר (ראו להלן); חלק מן התושבים המקוריים ממשיכים עד היום להחזיק בקושאן על אדמות שם^[1].

חברון היא אחת מארבע ערי הקודש (יחד עם ירושלים, צפת וטבריה) שבהן התרכזו מרבית בני היישוב הישן במאה ה-19.

בפאתי העיר הקימה מדינת ישראל את היישוב העירוני קריית ארבע שנקרא כשמה הקדום של העיר. בקריית ארבע מתגוררים יהודים, והוא נמצא בשליטת צה"ל.

תוכן עניינים 1 היסטוריה 1.1 העת העתיקה 1.1.1 כנענים 1.1.2 עבריים 1.1.3 בית שני, האימפריה הרומית והביזנטית 1.2 ימי הביניים 1.2.1 תקופת השלטון המוסלמי 1.2.2 תקופת השלטון הצלבני 1.2.3 איובים וממלוכים 1.3 העת החדשה 1.3.1 הממלוכים והעות'מאנים 1.3.2 המנדט הבריטי 1.3.3 ממלכת ירדן 1.3.4 השלטון הישראלי וההתנחלויות 1.3.5 אוסלו והרשות הפלסטינית 2 ארכאולוגיה 3 היישוב היהודי בחברון 3.1 רכישת קרקעות תל-רומיידה (חברון המקראית) 3.2 תחילת ההתנחלות בחברון 3.3 ציוני דרך נוספים 3.4 אתרים יהודיים בעיר 3.5 מתחמים ומוסדות יהודיים בעיר 4 יחסי יהודים-ערבים 4.1 טבח תרפ"ט 4.2 אלימות כלפי היהודים וכוחות הביטחון בחברון 4.3 אלימות כלפי פלסטינים 4.4 הסכם חברון 1997 והשלכותיו 4.5 האינתיפאדות 4.5.1 הפיגועים וסגירת הרחוב הראשי בצו 4.5.2 רצח שלהבת פס והפלישה לשוק הסיטונאי 5 ארגונים ישראליים הפעילים בעיר 6 לקריאה נוספת 7 הערות שוליים 8 קישורים חיצוניים

[עריכה] היסטוריה

[עריכה] העת העתיקה

[עריכה] כנענים

חברון היא אחת הערים העתיקות במזרח התיכון ומהערים העתיקות בעולם שמאוכלסות באופן רצוף. על סמך ממצאים ארכאולוגיים, קבעו החוקרים, שהיא כנראה הוקמה במאה ה־35 לפנה"ס, ושמשה מאוחר יותר כעיר כנענית. במקרא מסופר שחברון נבנתה שבע שנים לפני העיר צוען שבמצרים (במדבר יג,כב). חברון היא המרכז העירוני-התיישבותי של מרחב הר יהודה מאז תחילת העיור בארץ-ישראל.

[עריכה] עבריים

המסורת המקראית מייחסת לאברהם ישיבת קבע בעיר (בראשית פרק י"ג). על פי אותה מסורת אברהם קנה את מערת המכפלה ואת חלקת השדה סביבה מידיו של עפרון החיתי (בראשית פרק כג); אברהם קבר שם את שרה אשתו ונקבר בה בעצמו, ולאחר מכן נקברו שם יצחק ורבקה, יעקב ולאה (בראשית פרק מ"ט). גם יצחק קבע את מקום מושבו בחברון (בראשית פרק ל"ה) ולכן מכונה חברון "עיר האבות".

לאחר יציאת מצרים הגיעו שנים עשר המרגלים לעיר^[2], בה ישבו באותה עת אחימן, ששי ותלמי, ילידי הענק (במדבר י"ג, כב). העיר נכבשה על ידי יהושע בן נון במסגרת מלחמתו בחמשת מלכי הדרום האמוריים. לפי הכתוב, מלך העיר היה הִיהַ‏ם ועירו הוחרמה ולא הושארה בה נפש חיה (ספר יהושע פרק י'). גם הענקים שישבו בעיר הושמדו (שם, פרק י"א, כ"א; ט"ו, י"ד). העיר הייתה בתוך נחלת שבט יהודה והיא ניתנה לכלב בן יפונה (שם, פרק י"ד), אך כיוון שהיא הוכרזה כאחת מערי המקלט (שם כ', ז') השייכות לנחלת שבט לוי, חולקה העיר בין כלב לבין הכהנים שזכו בעיר בגורל (שם, כ"א, י'-י"ג; דברי הימים א', ו', ל"ט-מ"א).

חברון הייתה העיר בה הומלך דוד ובה קבע את בירתו הראשונה, בה מלך שבע שנים, עד כיבוש ירושלים מידי היבוסים וקביעתה כבירת ישראל (שמואל ב פרק ב'; ה', ה').

על פי המדרש, חברון היא האזור הגרוע ביותר בארץ (לחקלאות), שכן רובה טרשים, ולכן הקצו אותה לקבורת מתים בתקופת המקרא.

[עריכה] בית שני, האימפריה הרומית והביזנטית

לאחר חורבן בית ראשון הוגלו רוב יהודי חברון ואת מקומם תפסו האדומים (בערך בשנת 587 לפנה"ס). בשלהי ימי בית שני בנה הורדוס את המבנה שקיים עד היום על מערת המכפלה. במהלך המרד הגדול ברומאים, נכבשה חברון בידי שמעון בר גיורא, מנהיג הסיקריקים. במאה השישית, בתקופת האימפריה הביזנטית, בנה קונסטנטין הראשון כנסייה על מערת המכפלה, הכנסייה נהרסה מאוחר יותר בידי הסאסאנים (פרסים זורואסטרים) שכבשו את ארץ ישראל ב-614 לספירה. הכנסייה שוקמה עם כיבושה של הארץ מחדש בידי הביזנטים ב-627 לספירה.

[עריכה] ימי הביניים

[עריכה] תקופת השלטון המוסלמי

סביב 638 תפסה הח'ליפות האסלאמית את חברון בלא כל התנגדות, והפכה את הכנסייה הביזנטית שעל מערת המכפלה למסגד. בתקופה זו הפכה העיר חברון למרכז מסחר חשוב, במיוחד בקרב הבדווים בנגב ואוכלוסיית ים המלח. מקורות מוסלמים ונוצרים מציגים את עמר בן אלחטאב כמי שהרשה ליהודים לבנות בתי כנסת ולערוך טקסי קבורה במקום, בעוד שהקראים תארו שהייתה נוכחות קבועה של יהודי שהיה "שומר המערה". הגאוגרף המוסלמי אלמוקדסי תיאר "בית כנסת ומטבח מרכזי שיהודים הקימו למען כל עולי הרגל, עשירים ועניים" בסוף המאה.

[עריכה] תקופת השלטון הצלבני

השלטון הערבי על החקלאים באזור היה חשוף למשכנעים נוצרים^[3] עד 1099 כשגודפריד מבויון תפס את חברון ושינה את שמה ל"קסטליון של הקדוש אברהם" והעניק אותה לאחד מאציליו, גררד של האונסים מהאינולט, שהיה שבוי באפולוניה צפונית ליפו, ונפצע בידי כחותיו של גודפרי במהלך המצור על הנמל, ומאוחר יותר הוחזר מהמוסלמים כמחווה של רצון טוב. ^[4]נוכח חיל המשמר הפרנקי, בראשות טנקרד נסיך הגליל השמירה הפכה הכרח, שכן היה זה "אי נוצרי באוקיינוס מוסלמי". ^[5] מסעות הצלב המירו את המוסלמים, הפכו את בית הכנסת לכנסייה וניצלו את היהודים שגרו במקום. בשנת 1106 יצא מסע מצרי לתפיסת דרום ארץ ישראל וכמעט שיכל לצלבנים של בלדווין הראשון מלך ירושלים שהוביל את מערכת הנגד בעצמו. האציל וההיסטוריון הדמשקאי אבן אלקלניסי מתאר שרידים של האבות, מה שעורר סקרנות בקרב שלוש הקהילות של פלשתינה. ^[6]

עד סוף התקופה של מסעות הצלב ב-1166 ביקר הרמב"ם בחברון וכתב "ביום הראשון של השבוע, ביום התשיעי לחודש מרחשוון, עזבתי את ירשולים לחברון, כדי לנשק לקברי האבות במערת המכפלה. וביום זה ממש, עמדתי במערה והתפללתי ושיבחתי את ה' על הכל". הוא ייסד חג שנתי לעצמו ולבניו ב-ט' בחשוון כזיכרון ליום התפילה במערה.

[עריכה] איובים וממלוכים

צלאח א-דין כבש את חברון (והארץ כולה) ב-1187 מידי הצלבנים, ושינה את שמה בחזרה ל"חברון". ריצ'רד הראשון, מלך אנגליה ("לב הארי") כבש את העיר בשנית, זמן לא רב לאחר מכן, שעה שהובא מאנגליה כדי לפשר בסכסוך בין הטמפלרים וההוספיטלרים, שיריבותם איימה לפגוע ביציבות שהגיע אליה עם הסולטאן המֻסלמי אלצליח אלאיובי, אשר כפה שלום על האזור. מעט אחרי יציאתו הסכסוך פרץ וב-1241 הטמפלרים פשטו והרסו את חברון המוסלמית, תוך שהפרו את ההסכמים. ^[7] ב-1260 אלמלכ אלזהיר רוח' אלדין ביברס אלבונדקדרי הקים את השלטון הממלוכי. מינרטים נבנו על המסגד האברהמי, הוא מערת המכפלה. בתקופה זו קהילה יהודית קטנה המשיכה לחיות בחברון, אך יחס השלטון המוסלמי היה פחות סובלני כלפי יהודים ונוצרים מאשר בתקופה המוסלמית המוקדמת. יהודים שרצו לבקר את הקבר לרוב אולצו לשלם מס כניסה, וב-1266 יצא צו האוסר על יהודים ונוצרים מלהיכנס לקברי האבות, אלא רק לטפס כמה מדרגות בקיר המזרחי. סר ג'והן מנדוויל כתב שהיהודים והנוצרים נתפסו כ"כלבים". ^[8] מבקרים יהודים ונוצרים רבים כתבו על הקהילה, בהם גם תלמידו של הרמב"ן (1270), הרב אשתורי הפרחי (1322), רבנו עובדיה מברטונרא (1489) ורבים אחרים. בדו"ח מ-1333 מספר חכם יצחק הילה מלריסה (יוון) שהגיע לחברון וצפה ביהודים עובדים בתעשיית כותנה ומסחר זכוכית. הוא ציין שהיה במקום "בית כנסת עתיק שהתפללו בו יום ולילה".

מסורות מוסלמיות מספרות כי אחד מבני לווייתו של מוחמד, תמים א-דארי (تميم الداري), התיישב בחברון, וקיבל ממוחמד את זכויות הקניין על אדמותיה. אחד המשפחות הפלסטיניות החשובות של חברון כיום נקראת משפחת א-תמימי (التميميّ), ובניה מחשיבים עצמם כצאצאי תמים א-דארי.^[9]

[עריכה] העת החדשה

[עריכה] הממלוכים והעות'מאנים

הממלוכים שלטו על חברון עד 1516 כאשר המקום עבר לשלטון האימפריה העות'מאנית. בתקופה זו התגבשה המסורת היהודית שכללה את חברון כאחת מארבע ערי הקודש (יחד עם ירושלים, צפת וטבריה).

במהלך תקופת שלטון הממלוכים, ניטש התל סופית והעיר הישנה (הקסבה) התפתחה סביב מערת המכפלה לכוון מערב, לאורך תוואי של אמת מים. באותה התקופה התגבש במקום רובע יהודי, במרכזו בית הכנסת על שם אברהם אבינו. התושבים היהודים שהתיישבו במקום היו ממגורשי ספרד. הם קנו את השטח עליו הוקם הרובע היהודי מהערבים.

תחת השלטון של האימפריה העות'מאנית (1517-1917) התיישבו במקום קבוצות של יהודים מרחבי ארץ ישראל, גולים מספרד וממקומות נוספים. חברון הפכה למרכז יהודי ללומדים. ב-1540 הרב מלכיאל אשכנזי קנה חצר פנימית וייסד את בית הכנסת על שם אברהם אבינו. בראשית המאה ה־19 נוסדה במקום קהילה יהודית אשכנזית שאנשיה היו מזוהים עם חסידות חב"ד. ב־1831 איברהים פאשה (כשליחו של מוחמד עלי) השתלט על חברון ופוגרום נערך ביהודים ב-1834. פאשה סולק מהעיר ב-1840, אז מנתה אוכלוסיית העיר היהודית כ-750 נפש. ^[10] בשנות ה-90 של המאה ה-19 הגיעה הקהילה היהודית בעיר לשיא גודלה.

[עריכה] המנדט הבריטי

בדצמבר 1917 כבשו הבריטים את חברון. חברון נשארה בשליטת המנדט הבריטי עד 1948. בשנת 1929 הערבים טבחו ביהודי חברון (בשיאם של מאורעות תרפ"ט) ודבר זה הוביל לפינוי יהודי העיר. היישוב היהודי התחדש בשנת 1930 אך במהלך המרד הערבי הגדול בשנת 1936 הורחקו היהודים מהמקום, מלבד משפחה אחת, אשר עזבה יום אחד אחרי הכ"ט בנובמבר 1947 ^[11].

[עריכה] ממלכת ירדן

ב־1949 השתלטה ממלכת ירדן על חברון ועל שאר הגדה המערבית. בתקופת שלטונה נהרס הרובע היהודי ועל חלק משטחו הוקם שוק סיטונאי. על יהודים נאסרה הכניסה לעיר. ^[12]

[עריכה] השלטון הישראלי וההתנחלויות

במהלך מלחמת ששת הימים (יוני 1967), נכבשה חברון על ידי חטיבת ירושלים יחד עם שאר הגדה המערבית.

על ההתנחלות היהודית בעיר ראה להלן.

בעקבות התקפת המחבלים בשנת 1980 גורשו לירדן ראש עיריית חברון והקאדי שלה, וממשלת ישראל החליטה על חידוש היישוב היהודי בעיר והקמת מספר מבני מגורים במקום.

[עריכה] אוסלו והרשות הפלסטינית

בתחילת 1997, בהתאם להסכמי אוסלו ולהסכם חברון, חולקה העיר לשני חלקים: H1 שנשלט על ידי הרשות הפלסטינית ו-H2 שנשאר באחריות צה"ל.

[עריכה] ארכאולוגיה

המחקר הארכאולוגי של תל חברון החל בסקר של הקרן הבריטית לחקר ארץ ישראל (P.E.F) בשנת 1882. בשנות השישים של המאה העשרים חפר במקום סירוס המונד. הוא חשף במקום חומות מתקופת הברונזה התיכונה, מבנים מתקופת הברזל ורצף שכבות עד לתקופה הערבית-הקדומה. אבי עופר מאוניברסיטת תל אביב המשיך את המחקר. בחפירות שנערכו בשנות השמונים נפתח חתך בשולי התל, הורחבה חשיפת החומות. גולת הכותרת של חפירה זו היה מכתב בכתב יתדות מן התקופה הכנענית התיכונה שכלל רשימת קורבנות שהוקרבו על פי הזמנת מלך העיר, דבר המעיד הן על מרכז תרבותי שלטוני והן על מרכז פולחני. בחפירות שנערכו במקום בשנת 1999 נחשפה חומה מאסיבית מן התקופה הכנענית הקדומה. בחפירות קודמות אותרה חומה מאסיבית מתקופת הברונזה התיכונה 2, תקופה המזוהה עם תקופת האבות. במקום התגלו שרידי ממגורות מתקופת הברזל 1 ("תקופת השופטים") ושרידי מבנים משלהי תקופת מלכות יהודה ובהם "בית ארבעת המרחבים ומתקני איסום" ממצא זה מתקשר עם החותמות "למלך-חברון" שנמצאו באתרים שונים הקשורים לממלכת יהודה. מתקופת הבית השני מתקופה זו נתגלו קטעי מבנים ושפע של מטבעות שנלקטו במהלך השנים בתחומי התל. תקופה זו נחתמת בשתי 'שכבות שריפה' המיוסות למרד הגדול (ממנו נתגלו פרוטות ברונזה במקום) ומרד בר-כוכבא. מן התקופה הביזנטית נמצאו חלקי מבנים קרמיקה ומטבעות רבים כן נחשפה גת משוכללת .

[עריכה] היישוב היהודי בחברון

יהודים התגוררו בחברון מתקופת המקרא ועד למאה ה-5.

עם הכיבוש המוסלמי במאה השביעית, שבו היהודים לעיר. בתקופה זו החל תהליך נטישת התל ויצירת אזור מגורים חדש בעמק סמוך למערת-המכפלה.במהלך התקופה הממלוכית רוכזו היהודים באזור אחד שהפך לרובע היהודי.^[13] החל מסוף המאה ה-16 החלו יהודים ממגורשי ספרד להתיישב בעיר, הם הקימו שכונה חדשה ובמרכזה בית כנסת שנקרא "בית כנסת אברהם אבינו". השכונה היהודית אף כונתה 'הגטו היהודי' וזאת עקב השטח הקטן עליו הוקמה השכונה וצורת הבנייה בשכבות.

[עריכה] רכישת קרקעות תל-רומיידה (חברון המקראית)

תל רומיידה הנו למעשה התל שבו ישבה חברון המקראית ושם נמצאו שרידי מצודת העיר.

בין השנים 1807 ו־1811 נרכשו קרקעות תל-רומיידה והשוק הסיטונאי על ידי ראש הקהילה, הרב חיים ישועה בג'איו ('חיים המצרי', כפי שכונה על ידי הערבים), שהיה באותה עת ראש קהילת יוצאי ספרד ופורטוגל בחברון. השלב הראשון של הרכישה החל בשנת 1807 והיווה פרק חשוב בתולדות הקהילה היהודית בחברון. הרב בג'איו קנה מאת בני משפחת כַשכול החברונית, משפחה ערבית נודעת, חלקת קרקע של 5 דונם. בשטח זה נמצא כיום שוק הירקות הסיטונאי של חברון. השלב השני של הרכישה היה בחודש מאי 1811, כאשר הרב בג'איו חכר שטח של 800 דונם מאת משפחת א-תמימי החברונית, שטח שכלל את תל-רומיידה (חברון המקראית) ואת קבר ישי אבי דוד. שטח זה חכר מהונו הפרטי והעבירו לידי הקהילה כתרומה. שתי תעודות הקניה הן מטעם הוואקף המוסלמי וחתומים עליה בני משפחת א-תמימי הערבית. ^[14]

[עריכה] תחילת ההתנחלות בחברון

מעט לאחר מלחמת ששת הימים בשלהי ספטמבר 1967, פנה הרב יחזקאל סרנא, ראש ישיבת חברון בירושלים (שגר בעצמו בחברון קודם לטבח תרפ"ט) אל הממשלה וביקש להקים מחדש "יישוב שוחר שלום" בחברון, אך בממשלה הניאו אותו מהרעיון, כדי שלא לתת לגיטימציה לזכות השיבה הפלסטינית. ^[15]

בחורף 1968 החלה להתגבש קבוצה של יהודים, דתיים וחילוניים, במטרה לחדש את היישוב היהודי בחברון. הקבוצה מנתה בין היתר את הרב לוינגר, אליקים העצני והסופר אהרן אמיר, והיא פרסמה מודעות בעיתונות המזמינות את המעוניינים להצטרף אליה. מאמציהם לקנות בתים נכשלו ולקראת ליל הסדר הם החליטו לשכור את מלון פארק המקומי^[16]. באותו ליל סדר (12 בנובמבר 1968) השתתפו כמאה איש. מלבד האמורים, נטלו בו חלק גם ישראל הראל, בני קצובר, הרב חיים דרוקמן והרב אליעזר ולדמן (לימים דמויות מרכזיות ב"גוש אמונים"), כמו גם חילוניים נוספים, כגון הסופר משה שמיר^[17]. פורמלית לא היו אנשי הקבוצה מחויבים לקבל אישור לכך ^[18], אולם הם היו מתואמים בפועל עם כוחות הביטחון אשר ציידו אותם בנשק לפני החג ^[19] ואף נטלו חלק פעיל בסדר החגיגי ^[20].

במהלך חג הפסח זכו אנשי הקבוצה לביקורו של שר החינוך, יגאל אלון, אשר תמך בהם במופגן, נתן להם רכב לצרכיהם ואף הבטיח כי ידאג למי מהם אשר זקוק לתעסוקה. גם שר הביטחון משה דיין השיב לברכת החג שלהם. העיתונאי ראובן פדהצור טוען בספרו "ניצחון המבוכה" שאת הדלק והאנרגיות ליישוב חברון סיפק יגאל אלון בעצמו. "הוא זה שהפיל את 'האסימון' של חברון, הוא היה בסוד העניין מההתחלה והוא תמך בהם".^[21]

בימים הבאים החלו כמה אישי ציבור ערבים בעיר למחות על כניסת המתנחלים ואף נערכה כנגדם הפגנה של אנשי שמאל. בי"ד באייר דנה הממשלה בנושא והקיבלה החלטה ליישב יהודים בסביבות העיר עצמה, בנפרד מתושביה הערביים באמצעות הקמת קריה עירונית יהודית ממזרח לעיר (לימים: קריית ארבע). עד להקמת שכונה זו, החליטה הממשלה כי אנשי 'מלון פארק' יתגוררו בינתיים בממשל הצבאי של חברון^[22]. אנשי הקבוצה גרו שם עד לאכלוס קריית ארבע, באלול תשל"א.

באוגוסט 1968 הקימו המתנחלים בלא אישור דוכן לממכר משקאות, והמושל הצבאי ומתאם פעולות הממשלה בשטחים הורו לפרקו. אשכול כעס ואמר על כך: "המתנחלים נכנסו למקום כמבקרים והעמידו את כולנו לפני עובדה. לא טוב, אבל כך קרה. הפיכת ההתנהגות הזאת לשיטה, בכל עניין – קטן כגדול – תערער את עצם סמכות של הממשל אם לא למעלה מזה". בסופו של דבר הפך הקיוסק במבואות המערה למסעדה ולצידה חנות למזכרות ולתשמישי קדושה. מעת שהוקמה קריית ארבע ומעבר המתנחלים אליה ועד כניסת הנשים לבית הדסה ב-1979, לא התקיים ישוב יהודי בעיר חברון עצמה.

שלמה גזית, המתאם הראשון של פעולות הממשלה בשטחים, כתב לימים שהמתנחלים בעיר הערימו עליו ועל דיין. ^[23]

[עריכה] ציוני דרך נוספים

בשנת 1975 נחשף ושוקם בית הכנסת אברהם אבינו של הקהילה הוותיקה.

בשנת 1979 נכנסה קבוצה של נשים וילדים לתוך בית הדסה. הצבא לא פינה את הנשים אך גם צר על הבית כדי למנוע כניסת מתיישבים נוספים. בעקבות רצח שישה יהודים סמוך לבית הדסה בשנת 1980, החליטה ממשלת מנחם בגין על חידוש היישוב היהודי בעיר. מאז החלטת הממשלה נבנו בעיר בין השאר שכונת אברהם אבינו ושכונת תל רומידה (אדמות ישי) והורחבה ישיבת שבי חברון.

[עריכה] אתרים יהודיים בעיר

• מערת המכפלה (אתר משותף ליהודים ולמוסלמים)

  על פי המסורות היהודית והמוסלמית קבורים במערכת המכפלה אברהם יצחק ויעקב, שרה, רבקה ולאה. רחל קבורה על-פי המסורת סמוך לבית לחם.

• קבר אבנר בן נר
• בית העלמין היהודי העתיק
• קבר ישי אבי דוד וקבר רות
• קבר עתניאל בן קנז

[עריכה] מתחמים ומוסדות יהודיים בעיר

• שכונת אברהם אבינו ובית הכנסת אברהם אבינו
• בית הדסה
• בית רומנו
• ישיבת שבי חברון
• תל רומיידה (שכונת אדמות ישי)

התנחלויות שפונו או צפויות לפינוי:

• מאחז "חזון דוד" סוכת בית הכנסת בכניסה לעיר, מתחת ל"גבעת האבות" - מאהל שנבנה ללא אישור ואיננו מאויש. המאחז פורק עד היום 31 פעמיים, אך כיום הוא גדול יותר ושוכן על אדמות שבג"ץ פסק כי הן שייכות לעבד אלכרים ג'עברי.
• השוק הסיטונאי - הפלישה פונתה בהסכם עם צה"ל (ר' פרטים לעיל), ואחרי פלישה נוספת של שתי משפחות לשתי חנויות השייכות לעיריית חברון, פונה השוק שוב באוגוסט 2007.^[24]
• השוק המשולש על יד שכונת אברהם אבינו - ועדת הערר של המנהל האזרחי החליטה כי המשפחות המתגוררות שם יוכלו להישאר במקום עד לבירור עניינן. תנועת שלום עכשיו עתרה כנגד החלטה זו לבג"ץ. יו"ר ועד פליטי חברון, מר יוסף עזרא, אשר התגורר במקום כילד, מחזיק בקושאן על הקרקע, שלדבריו שייכת לו ואף לא הועברה מעולם לאפוטרופוס הירדני. מר עזרא דרש בבג"ץ (ב-17 באוקטובר 2007) את המשך מגורי היהודים על האדמות שבבעלותו.
• בית שפירא - פונה בכח. בג"ץ לא קבע^[25] כי מסמכי הקנייה של חברת "טל השקעות" זוייפו אך יש צורך לבדוק את אחד משלבי הקניין. הבית נאטם ומשפחת אלנט'רי לא מורשה לשוב לבית. נציגי היישוב היהודי החלו בתהליך משפטי לקבלת הבית לידיהם^[26].
• בית השלום/מצפה הגבורה/בית המריבה - המשטרה בדקה את מסמכי חברת "טל השקעות". נטען על ידי פלסטינים כי הם מזויפים ונעשה נסיון להפעיל סעיף וצווים אחרים כדי לפנות את המתיישבים במקום^[27].

[עריכה] יחסי יהודים-ערבים

בין האוכלוסייה הערבית והיהודית בחברון קיים מתח רב וחיכוכים, בין התושבים היהודים הגרים כעת בחברון ישנו מיעוט לא מבוטל של תומכים בתנועות הימין רדיקלי בישראל ^[28]. מחד, יהודי העיר סובלים מאז הקמתה מחדש של השכונה היהודית בעיר ב-1979, מהתנכלויות ואף מפיגועי טרור מצד האוכלוסייה הערבית בעיר אשר גרמו לתחושה קשה של חוסר ביטחון בעיקר על רקע קוטנה של השכונה היהודית. מאידך, גם פעולות אלימות של תושבי חברון היהודים, ושל יהודים המתארחים בחברון, נגד ערבים תושבי העיר, ונגד פעילי ארגונים בינלאומיים השוהים בעיר, אינן נדירות.^[29]

[עריכה] טבח תרפ"ט

ערך מורחב – טבח חברון (מאורעות תרפ"ט)

במאורעות תרפ"ט נרצחו באכזריות 67 יהודים בחברון, נשים נאנסו והוכו ורכושם נבזז. הטבח ביהודי חברון היה האכזרי ובעל הנרצחים הרב ביותר מכל הערים, ומספר הנטבחים עלה על מספר הנרצחים בצפת, יפו וירושלים גם יחד. הפלסטינים טוענים כי המשתתפים בפרעות היו תושבים שהגיעו מחוץ לעיר, שהגיבו להפגנה של בית"ר בירושלים ^{[דרוש מקור]}, וכי פלסטינים חברוניים רבים דווקא הצילו שכנים יהודים בעת הטבח (דבר המחוזק בעדויות של צאצאי השורדים הנמצאים כיום בישראל).^[30] בעקבות הפרעות, ניטש היישוב היהודי למשך 41 שנים, עד לאחר מלחמת ששת הימים. יהודים בודדים שבו לעיר זמן-מה לאחר הטבח, אך גם הם נטשו אותה בעקבות מאורעות 1936.

[עריכה] אלימות כלפי היהודים וכוחות הביטחון בחברון

• ב-27 בדצמבר 1969 (י"ח בטבת תש"ל) נרצח בחברון התייר היהודי-אמריקני ליאון הולץ.
• ב-30 בינואר 1980 (י"ג בשבט תש"ם) נרצח תלמיד ישיבת ההסדר בקריית ארבע, יהושע סלומה, בשוק במרכז חברון. היה זה הרצח הראשון של מתנחל ביש"ע לאחר 1967)^[31].
• ב-2 במאי 1980 (ט"ז באייר תש"ם) נרצחו שישה יהודים (צבי מנחם גלאט, גרשון קליין, יעקב צימרמן, חנן קרוטהמר, שמואל מרמלשטיין ואלי הזאב) ו-16 נפצעו בהתקפה על מתפללים סמוך לבית הדסה בחברון.
• ב-2 ביולי 1983 (כ"ו בתמוז תשמ"ג) נרצח תלמיד ישיבת שבי חברון אהרן גרוס בחברון, במרכז העיר, בכיכר שנושאת היום את שמו.
• ב-25 באוקטובר 1992 (כ"ח בתשרי תשנ"ג) נהרג חייל המילואים שמואל גרש מירי מחבלים על עמדה שבה שמר, סמוך למערת המכפלה.
• ב-12 בדצמבר 1992 (י"ח בכסלו תשנ"ג) נהרג חייל המילואים יובל טוטאנג'י, ביריות מרכב עוקף לעבר הרכב הצבאי שבו נהג.
• ב-28 במאי 1993 (ח' בסיוון תשנ"ג) נרצח תלמיד ישיבת ההסדר בקריית ארבע ארז שמואל, בדרכו לתפילה במערת המכפלה.
• ב-6 בדצמבר 1993 (כ"ב בכסלו תשנ"ד) נרצחו מרדכי לפיד ובנו שלום לפיד סמוך לשכונת רמת ממרא של קריית ארבע, מיריות שנורו לעבר רכב המשפחה.
• ב-7 ביולי 1994 (כ"ח בתמוז תשנ"ד) נרצחה הנערה שרית פריגל סמוך לשכונת רמת ממרא של קריית ארבע, מיריות שנורו לעבר רכב משפחתה. אביה ואחיה נפצעו.
• ב-19 במרץ 1995 (י"ז באדר ב' תשנ"ה) נרצחו נחום הוס ויהודה פרטוש מיריות מחבלים על אוטובוס אגד ("קו 160") בצומת הזכוכית בחברון.
• ב-20 באוקטובר 1998 (כ"ח באב תשנ"ח) נרצח הרב אליהו שלמה רענן, בידי מחבל שחדר לביתו בשכונת אדמות ישי ("תל רומיידה") בחברון.
• ב-26 באוקטובר 1998 (ו' בחשוון תשנ"ט) נרצח תושב קריית ארבע דני ורגס כאשר שמר על מתקן של חברת החשמל בחברון.
• ב-26 במרץ 2001 (ב' בניסן תשס"א) נרצחה הפעוטה שלהבת פס מכדור של צלף פלסטיני משכונת אבו סנינה.
• ב-12 ביולי 2001 (כ"א בתמוז תשס"א) נרצח דוד כהן בירי מרכב עוקף על מכוניתו, בחברון, סמוך לכניסה המערבית לקרית ארבע. באותו יום נרצח באירוע אחר חבר מועצת קריית ארבע, יחזקאל (חזי) מועלם, סמוך לשכנות רמת ממרא, בסיור ביטחוני בעקבות הפיגוע הראשון באותו בוקר.
• ב-3 באוקטובר 2001 נפצעו שתי נשים מירי בסמוך למערת המכפלה[3].
• ב-4 באפריל 2002 (כ"ב בניסן תשס"ב) נהרג בידי מחבלים קצין מג"ב פטריק פיריג.
• ב-22 בספטמבר 2002 (י"ח בתשרי תשס"ג) נרצח סמוך לשכונת "אברהם אבינו" תושב ירושלים שלמה יצחק שפירא.
• הפיגוע בציר המתפללים: ב-15 בנובמבר 2002 (י"א בכסלו תשס"ג) ארבו מחבלים בציר המתפללים והרגו 12 חיילים וחברי כיתת הכוננות של קריית ארבע. בין ההרוגים: אל"מ דרור וינברג, מפקד חטיבת חברון, ויצחק בואניש, קצין הביטחון של קריית ארבע.
• ב-12 בדצמבר 2002 נהרגו בידי מחבלים חיילי צה"ל מאור קלפון וקרן יעקובי סמוך למערת המכפלה.
• ב-17 בינואר 2003 (ט"ו בשבט תשס"ג) נרצח נתנאל עוזרי, תושב המאחז "חלקה 26" ליד גבעת החרסינה בחברון.
• ב-23 בינואר 2003 (כ' בשבט תשס"ג) נהרגו בידי מחבלים שלושה חיילי צה"ל (יעקב נעים, אסף ביתן ורונלד ברר), בצומת הכבשים בחברון.
• ב-7 במרץ 2003 (ד' באדר ב' תשס"ג) נרצחו בני הזוג הרב אלי ודינה הורביץ בביתם שבקריית ארבע. שני מחבלים חתכו את גדר היישוב ופרצו אל ביתם בעת שבני הזוג הסבו לסעודת השבת. בני הזוג נמלטו לחדר פנימי שם רצחו אותם המחבלים.
• ב-10 במרץ 2003 ז' באדר ב' תשס"ג) נהרג ממארב בידי מחבלים החייל תומר רון כאשר שמר בעמדה סמוך למערת המכפלה.
• ב-17 במאי 2003 (ט"ו באייר תשס"ג) נרצחו בני הזוג גדי ודינה לוי בידי מחבל מתאבד על יד כיכר גרוס.
• ב-8 ביוני 2003 (י"ח בסיוון תשס"ג) נהרג בידי מחבלים החייל מתן גדרי בקסבה בחברון.
• ב-7 במרץ 2005 נפצעו שני שוטרי מג"ב מירי באזור הקסבה של חברון, גדודי חללי אל אקצא לקחו אחריות[4].
• ב-15 במרץ 2005 נפצע אזרח ישראלי כאשר צעד בסמוך למערת המכפלה[5].

[עריכה] אלימות כלפי פלסטינים

• ביולי 1983 תקפו אנשי המחתרת היהודית את המכללה האסלאמית בחברון, רצחו שלושה ופצעו עשרות ^[32] .
• ב-25 בפברואר 1994 אירע טבח מערת המכפלה: ברוך גולדשטיין רצח ביריות רובה 29 מוסלמים בשעה שהתפללו במערת המכפלה.
• ב-13 באוקטובר 2000, בימיה הראשונים של אינתיפאדת אל אקצא, נהרג מירי צה"לי מנסור טהא אחמד סמוך לכיכר השוטר, בעת שפרק סחורה סמוך למיידי אבנים. דובר צה"ל טען כי המקרה אינו מוכר לגורמי הפיקוד. [6], [7].
• 2001 - 2002 - בתגובה לרצח שלהבת פס בזזו מתנחלים את חנויות השוק הסיטונאי הפלסטיני, גרמו להן נזק והעלו את חלקן באש. לאחר מספר חודשים פלשו אליהן. בינואר 2003 נדחתה בקשת המתנחלים לבטל את ההחלטה על פינויים. בינואר 2004 השיב שר הביטחון לעתירה בבג"ץ כי אכן ישנה החלטה עקרונית לפנות את הפולשים. ההחלטה לא יושמה. [8].
• ביולי 2002 האשימו גורמים פלסטינים מתנחלים מהעיר ברצח ניבין ג'מג'ום, נערה בת 14 במהלך התפרעות של יהודים שהשתתפו בהלוויה של החייל אלעזר שמאי לייבוביץ הרוג פיגוע שנקבר בחברון. בהתפרעות נפצעו עוד כ-20 איש, והמתפרעים הפריעו לטיפול בפצועים ולפינויים [9] [10] [11].
• בדצמבר 2002 נרצח עמראן אבו חמדייה על ידי ארבעה חיילי מג"ב שעצרו אותו, העלו אותו על ג'יפ, היכו אותו, זרקו אותו מהג'יפ תוך כדי נסיעה ונמלטו מהמקום [12].

[עריכה] הסכם חברון 1997 והשלכותיו

בעקבות הסכם חברון שנחתם ב-1997 בין בנימין נתניהו ליאסר ערפאת, נסוג צה"ל מכ-80 אחוז משטח העיר חברון- העיר חולקה לאזור שתחת אחריות הרשות הפלסטינית (H1) ולאזור תחת שלטון ישראלי (H2). בעקבות הנסיגה נאסרה כניסת יהודים לכל השטח שעבר לידי הרשות הפלסטינית, כולל לאתרים היהודים שנשארו בשטח זה, כגון ישיבת סלובודקה הוותיקה. פניות חוזרות ונשנות הדורשות להתיר כניסה של יהודים לרוב חלקי העיר הנתונים תחת שלטון פלסטיני, נדחו על ידי הצבא. תושביה היהודים של העיר טענו כי בעקבות העברת רוב שטח העיר לשליטה פלסטינית וחוסר יכולתו של צה"ל להיכנס לשטחים אלו, מתערער מצבם הביטחוני. גם אל השטחים הכלולים בתוך H2 לא יכולים היהודים להיכנס, מלבד כביש אחד המוביל אל מערת המכפלה ואל השכונות היהודיות.

[עריכה] האינתיפאדות

נתונים מדויקים על מספר הפלסטינים שנהרגו, בין אם שהשתתפו בלחימה ובין אם לאו, במהלך האינתיפאדות הראשונה והשנייה אינם בנמצא, והם שנויים במחלוקת. מאז ראש השנה 2001 השתנו יחסי הכוחות בעיר. לאחר ירי ממושך של שני הצדדים, צה"ל פתח במבצע צבאי שהיה חלק ממבצע דין וחשבון ויצר הפרדה מוחלטת בין יהודים לערבים בעיר, הכוללת את האיסור של פלסטינים לנסוע ברכבים ברוב השטח שבשליטה ישראלית (H2) המהווה כאמור כ-20 אחוזים משטח העיר.

אחד האירועים הבולטים ביותר בשנים האחרונות הוא הפיגוע בציר המתפללים ב-15 בנובמבר 2002, שבו נהרגו 12 חיילים ואנשי כיתת הכוננות של היישוב היהודי בחברון.

[עריכה] הפיגועים וסגירת הרחוב הראשי בצו

לאחר מספר פיגועים, בהם פיגוע התאבדות שהרג את בני הזוג לוי ב-2003, נותרו החנויות ברחוב המרכזי בעיר התחתית סגורות בצו. במפות שהציג צה"ל לבג"ץ לא מופיעה סגירת הרחוב, ובהמשך אף נטען בבג"ץ כי הרחוב סגור בשגגה, והוא ייפתח, ואולם במציאות החנויות והבתים ברחוב (להוציא ארבעה) עודם סגורים לכניסת פלסטינים, שעה שהיהודים נעים ברחוב בחופשיות.

[עריכה] רצח שלהבת פס והפלישה לשוק הסיטונאי

בשנת 2000 לאחר הירצחה של התינוקת שלהבת פס על ידי צלף ערבי, נכנסו יהודי חברון לרחבת השוק הסמוכה לשכונת אברהם אבינו, הקימו בה מבני מגורים ושיכנו שם 18 משפחות בשכונה שאותה כינו מצפה שלהבת. רחבת שוק זו היא "השוק הסיטונאי בחברון", שנבנה בתקופת השלטון הירדני על אדמה בבעלות של יהודים שנעזבה מבעליה בעקבות פרעות תרפ"ט, וניטש על ידי בעלי החנויות הפלסטינים במהלך שנות אינתיפאדת אל אקצא. ב-2006, לאחר ביצוע תוכנית ההתנתקות, החליט שר הביטחון שאול מופז על פינוי היהודים מ"שכונת מצפה שלהבת" (השוק הסיטונאי) כיוון שנכנסו לשטח ללא אישור. מנגד טוענים המתנחלים כי השטח נמצא בבעלות "כוללות ספרדים מגן אבות", אשר ייפו את כוחם לשבת במקום.

בעקבות הסכם בין צה"ל לוועד היישוב היהודי בחברון, התפנו מרצונם תושביה היהודים משטח השוק הסיטונאי. ההסכם גורס כי אלה שנכנסו לשוק הסטונאי על-דעת עצמם בעקבות רצח שלהבת פס צריכים להתפנות, ובתמורה צה"ל יחיש את העברת הבעלות על הבתים לידי היישוב היהודי מבעלותה של עיריית חברון הערבית. לאחר שהסכימו התושבים להתפנות, צה"ל שב בו מהכרזתו, וכרגע הבתים עומדים נטושים ללא כל אפשרות כניסה הן לערבים והן ליהודים. מאז שנת 2000 נבנו עוד מספר בנייני מגורים ליהודים בשכונת אברהם אבינו בעיר, נחנך בית המדרש החדש של ישיבת שבי חברון והוחל בבניית בתי הקבע בשכונת תל רומידה. יהודי חברון גם נכנסו לבית החום, הממוקם בין קריית ארבע לישוב היהודי, אך כיוון שמתקיים דיון משפטי על רכישת הבית, סוגיית הבעלות עליו לא נפתרה. היישוב היהודי בחברון מארגן מידי שנה בפסח סוכות ויום העצמאות, הפנינג המוני סמוך למערת המכפלה, הכולל סיורים ברחבי העיר. בנוסף, נערכים מעמדי סליחות המוניים, בעשרת ימי תשובה, במערת המכפלה וברובע היהודי בעיר.

באוגוסט 2007 התבצע פינוי על ידי כוחות הביטחון של שלוש דירות אליהן נכנסו יהודים בשוק הסיטונאי. [13]

[עריכה] ארגונים ישראליים הפעילים בעיר

• מדרשת בית"ר - עוסקת בקשר שבין ישראלים לעיר חברון.
• שוברים שתיקה - חיילים מספרים על חברון.