חברון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Incomplete-document-purple.svg יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.
חברון
الخليل
חברון, ספטמבר 2009חברון
מדינה / טריטוריה רובה בשליטת הרשות הפלסטינית, חלק קטן (20% בערך) בשליטת ישראל
נפה נפת חברון
ראש העיר ח'אלד עוסיילי
גובה 927 מטרים
אוכלוסייה
 ‑ בעיר

163,146‏  (נכון ל-2007)
קואורדינטות 31°32′00″N 35°05′42″E / 31.5333333333333°N 35.095°E / 31.5333333333333; 35.095קואורדינטות: 31°32′00″N 35°05′42″E / 31.5333333333333°N 35.095°E / 31.5333333333333; 35.095
מיקום חברון
חברון
חברון

חֶבְרוֹןערבית: الخليل; תעתיק מערבית: אַלְחַ'לִיל) היא עיר בהרי יהודה, כ-30 ק"מ דרומית לירושלים. העיר שוכנת בגובה של כ־927 מטר מעל פני הים, במרכז אזור הר חברון המהווה חלק מהרי יהודה. חברון היא אחת הערים העתיקות במזרח התיכון ומהערים העתיקות בעולם המאוכלסות באופן כמעט רצוף מאז העת העתיקה.

על פי המסורת היהודית, במערת המכפלה שבעיר נקברו אבות האומה ואִמותיה, ועל כן היא מכונה "עיר האבות". גם האסלאם, אשר מחשיב את אברהם, יצחק ויעקב לנביאים, מייחס חשיבות לציון מיקום קבריהם. בערבית נקראת העיר "אל-ח'ליל", על-פי כינויו של אברהם במסורת המוסלמית - ח'ליל אללה (خليل الله - "ידיד האל"). מערת המכפלה מכונה "אל-חרם אל-איבראהימי" (الحرم الإبراهيمي - "מסגד אברהם"), ובה שוכן אתר תפילה למוסלמים.

בתקופת המקרא הייתה חברון לאחת הערים הגדולות בארץ ישראל, ואף לבירתו של דוד המלך בשנותיו הראשונות כמלך. חברון היא אחת מארבע ערי הקודש (יחד עם ירושלים, צפת וטבריה) שבהן התרכזו מרבית בני היישוב הישן.

חברון במקרא ובמדרש[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקרא מסופר שהעיר נבנתה שבע שנים לפני העיר צען שבמצרים (במדבר יג, כב), ושמה המקורי היה קריית ארבע, על שמו של בעל המקום, ארבע, שהיה "האדם הגדול בענקים" (יהושע יד, טו; טו, יג).

המסורת המקראית מייחסת לאברהם ישיבת קבע בעיר (בראשית פרק יג). על פי אותה מסורת אברהם קנה את מערת המכפלה ואת חלקת השדה סביבה מידיו של עפרון החיתי (בראשית פרק כג); אברהם קבר שם את שרה אשתו ונקבר בה בעצמו, ולאחר מכן נקברו שם יצחק ורבקה, יעקב ולאה (בראשית פרק מט). גם יצחק קבע את מקום מושבו בחברון (בראשית פרק לה) וכן יעקב בסיום מסעו מחרן חוזר ומתיישב ליד יצחק אביו בחברון ולכן מכונה חברון "עיר האבות".

לפי המקרא, לאחר יציאת מצרים הגיעו שנים עשר המרגלים לעיר‏[1], בה ישבו באותה עת אחימן, ששי ותלמי, ילידי הענק (במדבר יג, כב). העיר נכבשה על ידי יהושע בן נון במסגרת מלחמתו בחמשת מלכי הדרום האמוריים. לפי הכתוב, מלך בעיר הוֹהָם ועירו הוחרמה ולא הושארה בה נפש חיה (יהושע פרק י). גם הענקים שישבו בעיר הושמדו (שם, פרק יא, כא; טו, יד). העיר הייתה בתוך נחלת שבט יהודה והיא ניתנה לכלב בן יפונה (שם, פרק יד), אך כיוון שהיא הוכרזה כאחת מערי המקלט (שם כ, ז) השייכות לנחלת שבט לוי, חולקה העיר בין כלב לבין הכהנים שזכו בעיר בגורל (שם, כא, י-יג; דברי הימים א, ו, לט-מא).

חברון הייתה העיר בה הומלך דוד ובה קבע את בירתו הראשונה, בה מלך שבע שנים, עד כיבוש ירושלים מידי היבוסים וקביעתה כבירת ישראל (שמואל ב פרק ב; ה, ה). לאחר העתקת ממלכתו מחברון, בנו אבשלום פרץ בה במרד נגד אביו (שם טו, י). מהמרד ואילך יורדת חברון סופית מבימת הסיפור המקראי.

על פי המדרש, חברון היא האזור הגרוע ביותר בארץ לחקלאות, שכן רובה טרשים, ולכן הקצו אותה לקבורת מתים בתקופת המקרא.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

העת העתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על סמך ממצאים ארכאולוגיים נמצא כי חברון הוקמה בתקופת הברונזה הקדומה (2200 לפנה"ס-3300 לפנה"ס) והייתה לעיר כנענית מרכזית, עד שחרבה במסע הכיבוש המצרי לארץ ישראל בסביבות שנת 1550 לפנה"ס. העיר שכנה בתל חברון ("תל רומיידה"), ששטחו המרבי הוא כ-50 דונם. בתקופת הברונזה התיכונה, שכנה בתל עיר מבוצרת בחומה (בדומה לחומות התקופה משכם ושילה), המקיפה שטח של כ-20 עד 30 דונם.

בחפירות ארכאולוגיות לא נמצאו בתל שרידי יישוב מתקופת הברונזה המאוחרת (תקופה המקבילה לתקופת יציאת מצרים במקרא), אם כי נחשפו בו קברים עשירים מהתקופה. מתקופת הברזל (התקופה הישראלית) נמצאו בו ממצאים רבים‏[2]. כן לא נמצאו שרידים מהתקופה הפרסית, ועקב כך סבורים חוקרים שבתקופה זו המקום לא היה מיושב. בתקופת בית שני התרחבה העיר לאזור שבו ממוקם מרכז העיר של היום.

בית שני, האימפריה הרומית והביזנטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מערת המכפלה בחברון, 2013

לאחר חורבן בית ראשון בשנת 587 לפנה"ס, הוגלו רוב יהודי חברון ואת מקומם תפסו האדומים. בשל כך נודע האזור בתקופה זו בשם "אדומאה".

בשלהי ימי בית שני בנה הורדוס את המבנה המפואר שקיים עד היום על מערת המכפלה. במהלך המרד הגדול ברומאים נכבשה חברון בידי שמעון בר גיורא, מנהיג הסיקריקים. במאה הרביעית, בתקופת האימפריה הביזנטית, בנה קונסטנטין הראשון כנסייה על מערת המכפלה, הכנסייה נהרסה מאוחר יותר בידי הסאסאנים (פרסים זורואסטרים) שכבשו את ארץ ישראל ב-614 לספירה. הכנסייה שוקמה עם כיבושה של הארץ מחדש בידי הביזנטים ב-627 לספירה.

קינה עתיקה מתקופת הביזאנטים, מזכירה את "כפר חברונה" שהיו בה "חכמים סופרים בתורה ובתורת כהנים מהירים". בעיר נמצאו גם שרידי בית כנסת מתקופת האמוראים. משמע, שהיישוב היהודי בעיר עמד על תלו במאות השנים שלאחר החורבן.

חכם נוצרי בן המאה החמישית ושמו סוזומינוס מספר שבחברון היו נערכות בימיו חגיגות עממיות בכל קיץ. "שם יחוגו עד היום ילידי המקום ואנשי ארץ ישראל הרחוקים יותר ואנשי צור וערביים חג נהדר בכל שנה בעונת הקיץ. רבים מאוד באים גם לשם מסחר, מקח וממכר כי החגיגה נוגעת מאוד לכולם. ליהודים — מפני שמתפארים באברהם אביהם, לעובדי האלילים — על שום הופעת המלאכים, ולנוצרים — מפני שכבר אז הופיע לצדיק מי שעתיד היה להתגלות". מדבריו אלה ניתן ללמוד שבדורות שקדמו לכיבוש הערבי, הייתה העיר קדושה לבני כל הדתות בארץ ישראל‏[3].

ימי הביניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תקופת השלטון המוסלמי[עריכת קוד מקור | עריכה]

סביב 638 תפסה הח'ליפות האסלאמית את חברון בלא כל התנגדות, והפכה את הכנסייה הביזנטית שעל מערת המכפלה למסגד. בתקופה זו הפכה העיר חברון למרכז מסחר חשוב, במיוחד בקרב הבדווים בנגב ואוכלוסיית ים המלח. מקורות מוסלמים ונוצרים מציגים את עמר בן אלחטאב כמי שהרשה ליהודים לבנות בתי כנסת ולערוך טקסי קבורה במקום, בעוד שהקראים תארו שהייתה נוכחות קבועה של יהודי שהיה "שומר המערה". הגאוגרף המוסלמי אלמוקדסי תיאר "בית כנסת ומטבח מרכזי שיהודים הקימו למען כל עולי הרגל, עשירים ועניים" בסוף המאה.

מסורות מוסלמיות מספרות כי אחד מבני לווייתו של מוחמד, תמים א-דארי (تميم الداري), התיישב בחברון, וקיבל ממוחמד את זכויות הקניין על אדמותיה. אחת המשפחות הפלסטיניות החשובות של חברון כיום נקראת משפחת א-תמימי (التميميّ), ובניה מחשיבים עצמם כצאצאי תמים א-דארי‏[4].

תקופת השלטון הצלבני[עריכת קוד מקור | עריכה]

השלטון הערבי על החקלאים באזור היה חשוף למסיונרים נוצרים‏[5] עד 1099, כשגוטפריד מבויון תפס את חברון, שינה את שמה ל"קסטליון של הקדוש אברהם" והעניק אותה לאחד מאציליו, ז'ראר מאוון מרוזנות אינו, שהיה שבוי באפולוניה צפונית ליפו, ונפצע בידי כחותיו של גוטפריד במהלך המצור על הנמל, ומאוחר יותר הוחזר מהמוסלמים כמחווה של רצון טוב‏[6]. נוכח חיל המשמר הפרנקי, בראשות טנקרד נסיך הגליל השמירה הפכה הכרח, שכן היה זה "אי נוצרי באוקיינוס מוסלמי"‏[7]. מסעות הצלב המירו את המוסלמים, הפכו את בית הכנסת לכנסייה וניצלו את היהודים שגרו במקום. בשנת 1106 יצא מסע מצרי לתפיסת דרום ארץ ישראל וכמעט שיכל לצלבנים של בלדווין הראשון מלך ירושלים שהוביל את מערכת הנגד בעצמו. האציל וההיסטוריון הדמשקאי אבן אלקלניסי מתאר שרידים של האבות, מה שעורר סקרנות בקרב שלוש הקהילות של פלשתינה‏[8].

עד סוף התקופה של מסעות הצלב ב-1166 ביקר הרמב"ם בחברון וכתב "ביום הראשון של השבוע, ביום התשיעי לחודש מרחשוון, עזבתי את ירשולים לחברון, כדי לנשק לקברי האבות במערת המכפלה. וביום זה ממש, עמדתי במערה והתפללתי ושיבחתי את ה' על הכל". הוא ייסד חג שנתי לעצמו ולבניו ב-ט' בחשוון כזיכרון ליום התפילה במערה.

איובים וממלוכים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1260 אלמלכ אלזהיר רוח' אלדין ביברס אלבונדקדרי הקים את השלטון הממלוכי. מינרטים נבנו על המסגד האברהמי, הוא מערת המכפלה. בתקופה זו קהילה יהודית קטנה המשיכה לחיות בחברון, אך יחס השלטון המוסלמי היה פחות סובלני כלפי יהודים ונוצרים מאשר בתקופה המוסלמית המוקדמת. יהודים שרצו לבקר במבנה לרוב אולצו לשלם מס כניסה, וב-1266 יצא צו האוסר על יהודים ונוצרים מלהיכנס למבנה שמעל המערה, אלא רק לטפס כמה מדרגות בקיר המזרחי. סר ג'ון מנדוויל כתב שהיהודים והנוצרים נתפסו כ"כלבים"‏[9].

מבקרים יהודים ונוצרים רבים כתבו על הקהילה, בהם גם תלמידו של הרמב"ן (1270), הרב אשתורי הפרחי (1322), רבנו עובדיה מברטונרא (1489) ורבים אחרים. בדו"ח מ-1333 מספר חכם יצחק הילה מלריסה (יוון) שהגיע לחברון וצפה ביהודים עובדים בתעשיית כותנה ומסחר זכוכית. הוא ציין שהיה במקום "בית כנסת עתיק שהתפללו בו יום ולילה".

העת החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

צפון חברון במחצית השנייה של המאה ה-19

תקופת השלטון העות'מאני[עריכת קוד מקור | עריכה]

הממלוכים שלטו על חברון עד 1516, אז עברה העיר לשלטון האימפריה העות'מאנית. בתקופה זו התגבשה המסורת היהודית שכללה את חברון כאחת מארבע ערי הקודש (יחד עם ירושלים, צפת וטבריה).

חברון בסביבות שנת 1910

תחת השלטון של האימפריה העות'מאנית (1517-1917) התיישבו במקום קבוצות של יהודים מרחבי ארץ ישראל, גולים מספרד וממקומות נוספים. חברון הפכה למרכז יהודי ללומדים. ב-1540 הרב מלכיאל אשכנזי קנה חצר פנימית וייסד את בית הכנסת על שם אברהם אבינו, שסביבו התגבש הרובע היהודי. התושבים היהודים שהתיישבו במקום, גולים ממגורשי ספרד, קנו את השטח עליו הוקם הרובע היהודי מהערבים. במהלך אותה תקופה, ננטש התל סופית והעיר הישנה (הקסבה) התפתחה סביב מערת המכפלה לכיוון מערב, לאורך תוואי של אמת מים.

בראשית המאה ה־19 נוסדה במקום קהילה יהודית אשכנזית שאנשיה היו מזוהים עם חסידות חב"ד. ב־1831 איברהים פאשה (כשליחו של מוחמד עלי) השתלט על חברון ופוגרום נערך ביהודים ב-1834. פאשה סולק מהעיר ב-1840, אז מנתה אוכלוסיית העיר היהודית כ-750 נפש‏[10]. בשנות ה-90 של המאה ה-19 הגיעה הקהילה היהודית בעיר לשיא גודלה. בתחילת המאה ה-20 עמדה אוכלוסייתה הכללית של העיר על כ-10,000 תושבים ‏[11].

דימוי של חברון בעבודת "קרמיקה בצלאל", המשובצת בקיר בית ספר בתל אביב, ראשית שנות העשרים

הבריטים והירדנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדצמבר 1917 כבשו הבריטים את חברון והיא נשארה בשליטת המנדט הבריטי עד 1948. בשנת 1929 הערבים טבחו ביהודי חברון (בשיאם של מאורעות תרפ"ט) ובעקבות כך פונו יהודי העיר. היישוב היהודי התחדש בשנת 1930, אך במהלך המרד הערבי הגדול בשנת 1936 הורחקו היהודים שוב מהמקום, מלבד משפחה אחת, אשר עזבה יום אחד אחרי הכ"ט בנובמבר 1947[12].

ב־1948 השתלטה ממלכת ירדן על חברון עם שאר יהודה ושומרון ובהמשך סיפחה אותם לשטחה. בתקופת שלטונה נהרס חלק מהרובע היהודי ותחתיו הוקם שוק סיטונאי‏[13]. בדומה לכל שטחי הגדה המערבית, גם למקומות הקדושים ליהדות בחברון לא התאפשרה כניסה של יהודים. במבצע כפפות משי שנערך כפעולת תגמול של צה"ל בליל 21 בדצמבר 1953 בפרברי חברון, הרגה חוליה של יחידה 101 שלושה מחבלים ומפקד במשמר הלאומי הירדני.

אחרי מלחמת ששת הימים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נערה פלסטינית בחברון ליד גרפיטי בעברית "חברון שלנו לנצח" ועליו גרפיטי באנגלית "Free Palestine", ספטמבר 2009

במלחמת ששת הימים (יוני 1967), נכבשה חברון על ידי חטיבת ירושלים יחד עם שאר יהודה ושומרון. בעקבות התקפת מחבלים בשנת 1980 גרשה ישראל את ראש עיריית חברון והקאדי שלה לירדן, וממשלת ישראל החליטה על חידוש היישוב היהודי בעיר ועל הקמת מספר מבני מגורים במקום.

מאז טבח מערת המכפלה בפברואר 1994 פועל בעיר כוח משקיפים בינלאומי המדווח על המצב הביטחוני בעיר.

בתחילת 1997, בהתאם להסכמי אוסלו ובעקבות הסכם חברון שנחתם בין בנימין נתניהו ליאסר ערפאת, נסוג צה"ל מכ-80 אחוז משטח העיר חברון. העיר חולקה לאזור שתחת אחריות הרשות הפלסטינית (H1) ולאזור תחת שלטון ישראלי (H2)‏‏[14]. בעקבות הנסיגה אסר צה"ל כניסת ישראלים לכל השטח שעבר לידי הרשות הפלסטינית, כולל לאתרים היהודיים שנשארו בשטח זה, כגון ישיבת כנסת ישראל (חברון) הוותיקה. מאז ראש השנה 2001 השתנו יחסי הכוחות בעיר. לאחר מספר תקריות אלימות, פתח צה"ל במבצע צבאי שהיה חלק ממבצע חומת מגן ויצר הפרדה בין יהודים לפלסטינים בעיר. פלסטינים יכולים להיכנס ברגל אך לא ברכב לחלק שבו מותרת שהיית ישראלים, כ-3% משטח העיר. לשאר חלקי העיר אסורה כניסת ישראלים, אולם בפועל נאכף איסור זה לגבי יהודים בלבד‏[15].

בחודש פברואר 2010 אישרה ממשלת ישראל להוסיף את מערת המכפלה בחברון (ואת קבר רחל בבית לחם) לתוכנית רחבת היקף לשימור "אתרי מורשת" ברחבי המדינה‏[16].

אוכלוסייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעיר גרים היום כ-163,000 פלסטינים. מעל ל-80% משטחה כוללים את שטח H1, שבשליטה ביטחונית של הרשות הפלסטינית. יתרת השטח נמצאת בשליטת צה"ל, וכניסת ישראלים מותרת רק לכ-3% משטח העיר‏[17], שבהם גרים כ-750 יהודים, תושבים ותלמידי ישיבה‏[18] בשכונות היישוב היהודי בחברון, וכן למערת המכפלה.

היישוב היהודי בעיר התקיים ברציפות עד שנחרב בפרעות תרפ"ט ב-1929, שוקם אחר כך על ידי שרידי הניצולים, אך אחרוניהם נאלצו לעזוב את העיר לאחר הקמת מדינת ישראל. ב-1968 שוב התיישבו יהודים בעיר. ב-1971 הוקמה בסמוך ההתנחלות היהודית קרית ארבע, אשר נקראה כאחד משמותיה הקדומים של העיר. בשל הסמיכות בין יהודים וערבים בעיר פועלים בה צה"ל ומשמר הגבול בכוחות גדולים יחסית.

היישוב היהודי בחברון[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – היישוב היהודי בחברון
בניין ישיבת שבי חברון הממוקמת בבית רומנו, 11/2005

יישוב יהודי בחברון התקיים מתקופת המקרא ועד חורבן בית שני. לאחר מכן התקיימה קהילה של לפחות כ-20 משפחות לאורך המאות. בתקופה העות'מאנית, במאה ה-16, הוקמה בעיר קהילה של יוצאי יהדות ספרד, הוקם בה בית הכנסת על שם אברהם אבינו. בסוף המאה ה-19 הגיעו יהודים רבים לעיר וביססו את היישוב היהודי בה. במאורעות תרפ"ט נרצחו 67 מיהודי העיר והשאר נטשו אותה.

יהודים מטיילים ברחוב דוד המלך (שוהאדה)

לאחר כיבוש חברון במלחמת ששת הימים חודש היישוב היהודי בעיר. היישוב, בו פועל ועד מוניציפלי - "ועד היישוב היהודי בחברון" - שהוקם באישור הממשל הצבאי ומשרד הפנים, הוגדר ב"הסכם חברון" בתור אזור בשליטה ביטחונית ישראלית והוא מהווה התנחלות עצמאית ונפרדת מקרית-ארבע הסמוכה. במהלך כל שנות קיומו נמצא יישוב זה, בחיכוך מתמיד עם הפלסטינים תושבי חברון, שהם למעלה מ- 99% מתושבי העיר. בשל חיכוך זה נדרש צה"ל להקצות לאורך כל השנים כוחות משמעותיים להפרדה בין הצדדים ולשמירה על הסדר והביטחון בעיר, ולצדם פועל בעיר גם כוח משקיפים בינלאומי.

מחד, יהודי העיר סובלים מאז הקמתה מחדש של השכונה היהודית בעיר ב-1979, מהתנכלויות ופיגועי טרור מצד האוכלוסייה הערבית בעיר. מאידך, גם פעולות אלימות של תושבי חברון היהודים, ושל יהודים המתארחים בחברון, נגד ערבים תושבי העיר, ונגד פעילי ארגונים בינלאומיים השוהים בעיר, אינן נדירות‏[19][20][21][22][23].

ב-15 בנובמבר 2002 אירע הפיגוע בציר המתפללים, שבו נהרגו 12 חיילים ואנשי כיתת הכוננות של היישוב היהודי בחברון. לאחר מספר פיגועים, בהם פיגוע התאבדות שהרג את בני הזוג לוי ב-2003, נותרו החנויות ברחוב המרכזי בעיר התחתית סגורות בצו. במפות שהציג צה"ל לבג"ץ לא מופיעה סגירת הרחוב, ובהמשך אף נטען בבג"ץ כי הרחוב סגור בשגגה, והוא ייפתח, ואולם במציאות החנויות והבתים ברחוב (להוציא ארבעה) עודם סגורים לכניסת פלסטינים, שעה שהיהודים נעים ברחוב בחופשיות. בשנות ה-2000 אירעו מספר פינויים של בתים שבהם מתגוררים יהודים בחברון על ידי כוחות הביטחון, על רקע טענות כי הם פלשו אליהם ללא אישור.

אתרים בחברון[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלוני ממרא
אשל אברהם

קברי צדיקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אתרי תפילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תרבות וארכאולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אתרי טבע[עריכת קוד מקור | עריכה]

חפירות ארכאולוגיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

חפירות ארכאולוגיות בתל חברון (תל רומיידה)

המחקר הארכאולוגי של תל חברון החל בסקר של הקרן הבריטית לחקר ארץ ישראל (P.E.F) בשנת 1882. בשנות השישים של המאה העשרים חפר במקום סירוס האמונד, שחשף במקום חומות מתקופת הברונזה התיכונה, קברים מתקופת הברונזה המאוחרת, מבנים מתקופת הברזל ורצף שכבות עד לתקופה הערבית-הקדומה. אבי עופר מאוניברסיטת תל אביב המשיך את המחקר. בחפירות שנערכו בשנות השמונים נפתח חתך בשולי התל והורחבה חשיפת החומות. גולת הכותרת של חפירה זו היה מכתב בכתב יתדות מתקופת הברונזה התיכונה, שכלל רשימת בעלי חיים שהובאו לקורבן על פי הזמנת מלך העיר. תעודה זו מלמדת על היות חברון עיר ממלכה ומרכז פולחני בתקופה זו. בחפירות שנערכו במקום בשנת 1999 נחשפה חומה מאסיבית מהתקופה הכנענית הקדומה.

בחפירות קודמות אותרה חומה מאסיבית מתקופת הברונזה התיכונה 2, תקופה המזוהה עם תקופת האבות. במקום התגלו שרידי ממגורות מתקופת הברזל 1 (תקופת השופטים) ושרידי מבנים משלהי תקופת מלכות יהודה ובהם בית ארבעת המרחבים ומתקני איסום. ממצאים אלה מתקשרים עם החותמות "למלך-חברון" שנמצאו באתרים שונים הקשורים לממלכת יהודה. מתקופת הבית השני נתגלו קטעי מבנים ושפע של מטבעות שנלקטו במהלך השנים בתחומי התל. תקופה זו נחתמת בשתי 'שכבות שריפה' המיוחסות למרד הגדול (ממנו נתגלו פרוטות ברונזה במקום) ומרד בר-כוכבא. מן התקופה הביזנטית נמצאו חלקי מבנים, קרמיקה ומטבעות רבים, וכן נחשפה גת משוכללת.

אתרים על שמה של חברון[עריכת קוד מקור | עריכה]

על שמה של חברון נקראו רחובות רבים בערי ישראל.

יישובים אחדים בעולם נקראו על שמה של חברון. רבים מהיישובים מצויים בארצות הברית, בהם עיירה במדינת קונטיקט, כפר במדינת אוהיו, עיירה במדינת אינדיאנה, יישוב במדינת קנטקי, עיר במדינת נברסקה, כפר במדינת אילינוי, יישוב במדינת ניו המפשייר, יישוב במדינת מיין, עיר במדינת דקוטה הצפונית וכפר במדינת טקסס.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יהודה קרמון אבשלום שמואלי, חברון דמותה של עיר הררית
  • עודד אבישר (עורך), ספר חברון
  • גרשון נדיבי, שרשים בחברון
  • אריה קליין, חצרות בעיר האבות - ראשית היציאה מחוץ לרובע היהודי בחברון
  • עמנואל איזנברג, "ביצורי חברון בתקופת הברונזה", ארץ ישראל - ספר אמנון בן תור, כרך ל, הוצאת החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה, 2011, עמ' 32-14
  • ארנון, נעם: 4000 שנה ועוד 40, סיפורה של חברון - העיר העברית הראשונה, הוצאת "מחדשי היישוב היהודי בחברון", תשע"ב 2012

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ לדעת חז"ל רק כלב בן יפונה הגיע לעיר, כדי להתפלל על קברי אבות.
  2. ^ אבי עופר, "הר יהודה המקראי", נדפס ב'מנוודות למלוכה: היבטים ארכיאולוגיים והיסטוריים על ראשית ישראל', עמ' 190-194.
  3. ^ יהודה אליצור, ישראל והמקרא: מחקרים גאוגרפיים, היסטוריים והגותיים, עמ' 350.
  4. ^ אזכור למסורות הללו מופיע בספר "ההיסטוריה של דמשק" (تاريخ دمشق) מאת ההיסטוריון המוסלמי אבן עסאכר (ابن عساكر) שחי בתחילת המאה ה-12 לספירה.
  5. ^ Steven Runciman,A History of the Crusades (1951) 1965 vol.1 p.303
  6. ^ Runciman, ibid.pp.308-309
  7. ^ Runciman,A History of the Crusades, vol.2 p.4
  8. ^ ‘C.Kohler, ‘Un nouveau récit de l’invention des Patriarches Abraham, Isaac et Jacob à Hebron,’ in Revue de l’Orient Latin, vol 4 (1896) Paris pp.477ff. (2) Runciman, A History of the Crusades vol.2 p.319
  9. ^ Mandeville, John. Chapter IX. The Travels of Sir John Mandeville.
  10. ^ James Parkes,Whose Land? A History of the Peoples of Palestine,(1948) 1970 p.227
  11. ^ חברון, אנציקלופדיה בריטניקה 1911
  12. ^ נדב שרגאייוסף עזרא יגיע לבג"ץ עם זיכרונות וקושאן, באתר הארץ, 17 באוקטובר 2007
  13. ^ Jordanian Annexation of West Bank: Resolution Adopted by the House of Deputies. Jewish Virtual Library (April 24, 1950).
  14. ^ הסכם חברון
  15. ^ פנחס וולף, צה"ל מודה: ערבים נכנסים חופשי לשטחי A, יהודים לא, באתר וואלה!, 12 ביוני 2011
  16. ^ ראש הממשלה, בנימין נתניהו, הכניס את מערת המכפלה וקבר רחל לרשימת אתרי המורשת, באתר הארץ, 21 בפברואר 2010
  17. ^ http://www.hebron.org.il/hebrew/data/downloads/aflaya2.pdf
  18. ^ לפי נתוני מועצת יש"ע ביחס למספר התושבים (500), בצירוף כ-250 תלמידי ישיבת שבי חברון
  19. ^ שלמה צזנה, יואב לימור, חנן, "חיילי צה"ל ניצלו בנס מהפיצוץ בחנות בחברון", באתר nrg‏, 3 באפריל 2001
  20. ^ אמיר בוחבוט ודורון נחום, חברון: מתקרב פינוי בכוח מהשוק, באתר nrg‏, 17 בינואר 2006
  21. ^ הארון תחאוכו, חברון: מתנחלים השליכו ביצים וקמח על שוטרים, באתר נענע 10, 3 בינואר 2006
  22. ^ מירון רפופורט, הארץ, הפלסטינים עוזבים את חברון "הישראלית", באתר וואלה!, 19 בנובמבר 2005
  23. ^ כתבה של שי חזקני, "חדשות 10", ערוץ ישראל 10 ששודרה ב-10 בינואר 2007.
  24. ^ קבר עתניאל בן קנז, אתר ישיבת שבי חברון
  25. ^ ספר בראשית, פרק י"ג, פסוק י"ח