התקופה הרומית בארץ ישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
היסטוריה של ארץ ישראל

ישראל המנדט הבריטי התקופה העות'מאנית בארץ ישראל התקופה הממלוכית בארץ ישראל התקופה הצלבנית בארץ ישראל התקופה הערבית בארץ ישראל התקופה הביזנטית בארץ ישראל התקופה הרומית בארץ ישראל ממלכת החשמונאים התקופה ההלניסטית בארץ ישראל התקופה הפרסית בארץ ישראל ממלכת יהודה ממלכת יהודה ממלכת ישראל המאוחדת ארץ ישראל בעת העתיקה

לוח התקופות בארץ ישראל

התקופה הרומית בארץ ישראל החלה בשנת 63 לפנה"ס עם הפלישה הרומאית לארץ זו בהנהגת המצביא הרומי פומפיוס, ונסתיימה עד שנת 324; שמקובל לראות בה את תחילת שליטתה של האימפריה הביזנטית. במהלך תקופה זו שוייך לארץ ישראל השם "פלשתינה", אשר נטבע במאה החמישית לפני הספירה על ידי הרודוטוס[1] לתאור נחלתם של הפלשתים לאורך מישור החוף הדרומי בואכה השפלה הפנימית של ארץ ישראל.

אחד מהדברים המייחדים את שלטון רומא בארץ ישראל (לעומת שלטונה בארצות אחרות) הוא ההתנגדות העזה שעורר בקרב תושבי הארץ היהודים שהיוו את רוב האוכלוסייה במשך תקופה ארוכה - מכל הפרובינקיות ההתנגדות היהודית, שהייתה מבוססת על אידאולוגיה אנטי־רומאית, הייתה הארוכה והקשה ביותר.

מקומה של יהודה במערך הקיסרות הרומית
ממלכת יהודה תחת שלטונו של הורדוס
מטבע של אגריפס הראשון מירושלים
ממלכת אגריפס תחת השלטון הרומי

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד תחילת המאה ה-2 לפנה"ס הייתה ארץ ישראל תחת שלטונה והשפעתה העיקרית של אימפריה הסלאוקית כאשר מדרום התקיימה מצרים התלמיית בשלטון בית תלמי שניסתה אף היא להתערב בנעשה בארץ ישראל.

במקביל התחזקה הרפובליקה הרומית בתקופה הקרויה תקופת הרפובליקה התיכונה והחלה לגלות עניין מעשי בחלק המזרחי של אגן הים התיכון. הצעד המעשי הראשון היה השתלטות על פרגמון ב-133 לפנה"ס. בשנת 63 לפנה"ס הצליחו כוחות רומיים בפיקודו של פומפיוס הגדול לנצח את כוחות מיתרידטס השישי, מלך פונטוס. ב-47 לפנה"ס דיכאו הרומאים בפיקודו של יוליוס קיסר בקרב זלה כוחות שהיו בפיקודו של פארנקס השני מפונטוס, שניסה לנצל את מלחמת האזרחים על מנת להשתחרר מהשלטון הרומי. באותו מסע כבש יוליוס קיסר גם את ממלכת יהודה, סוריה וחלק מארמניה.

ראשית יחסי יהודה ורומא[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילת היחסים בין יהודה לרומא במשלחת דיפלומטית רומאית ששהתה במזרח והגישה סיוע ליהודים שבשלב זה מרדו באימפריה הסלאוקית בעקבות גזרות השמד שהטיל המלך אנטיוכוס הרביעי, הקשרים הפכו לרשמיים בשנת 161 לפנה"ס, כשמנהיג המרד יהודה המכבי שלח משלחת לרומא, בראשות אֶוְפּלֵמוֹס בן-יוחנן בן-הקוֹץ ויָסוֹן בן-אלעזר, שכרתה ברית רשמית עם הרפובליקה.‏[2] הברית הייתה מבוססת על העוינות ההדדית לסלאוקים ויורשיו של יהודה, יונתן הוופסי, שמעון התרסי ויוחנן הורקנוס הראשון חידשו את הברית ונקטו מדיניות פרו-רומאית.

מצב זה השתנה בימי מלכותו של אלכסנדר ינאי, אשר בניגוד לקודמיו בחר שלא לחדש את הברית עם רומא. הרקע למדיניותו היה ככל הנראה התפוררותה של האימפריה הסלאוקית והפחד מפני כוחה המתעצם של רומא במזרח. אלכסנדר ינאי בחר, ככל הנראה, לקשור את עצמו לברית מזרחית אנטי-רומאית עם האימפריה הפרתית, פונטוס וארמניה.

יהודה כמדינה ווסאלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם כיבוש סוריה על ידי המצביא הרומאי פומפיוס היה ברור לכל שארץ ישראל תבוא בעקבותיה תחת עול השיעבוד לרומא. אל פומפיוס הגיעה משלחת מטעמם של הורקנוס השני ואריסטובולוס השני שהיו מעורבים במחלוקת על השליטה ביהודה. בתחילה פומפיוס לא הגיע לידי החלטה אולם עם ניסיונו של אריסטובולוס למרוד בו הוא כבש את ירושלים ולכד את אריסטובולוס ומשפחתו ושלחם לרומא‏[3]. כמו כן הוא חילל את בית המקדש כשנכנס לקודש הקודשים. עתה מסר פומפיוס את הממלכה להורקנוס תוך שהוא מוריד אותו לדרגת אתנרכוס ("ראש העם", תואר פחות ממלך), קורע מספר מחוזות משליטתו ומקים את הערים ההלנסטיות בדקפוליס, שהחשמונאים החריבו.

נוכחותה של רומא עוררה התנגדות עזה ביהודה. בשנת 57 לפנה"ס הניף את נס המרד אלכסנדר השני שהיה בנו של המלך המודח ונכדו של אלכסנדר ינאי, השתלט על ירושלים, לקח לעצמו את משמרת המקדש והחל להקים את חומות ירושלים שהרס פומפיוס. אלכסנדר הקים כוח צבאי גדול שעל פי המקור של יוספוס פלביוס מנה עשרת אלפים רגלים ואלף וחמש מאות פרשים. המרד דוכא בידי מושל סוריה אולוס גביניוס. לאחר ניצחונו גביניוס הגיע למסקנה שכדי להכפיף את יהודה למרותה של רומא הוא יצטרך לנקוט צעדים יותר קיצוניים - על הבסיס הרעיון של הפרד ומשול ועל המודל של הכיבוש הרומאי במוקדון, גביניוס פירק את ממלכת יהודה וחילק אותה לחמישה מחוזות נפרדים: ירושלים, יריחו, ציפורי, חמתן ואדוריים. מטרת גביניוס בחלוקה זאת הייתה לפורר את האחדות הלאומית היהודית שהייתה מקור כוחו של רוח המרד כנגד שלטון רומא. אף צעד זה לא השקיט את המרדנות היהודית ובשנת 56 לפנה"ס ברח המלך לשעבר אריסטובולוס השני ובנו מתתיהו אנטיגונוס השני משביים ברומא ועשו דרכם ליהודה, שם עשו ניסיון כושל למרוד והובסו על ידי גביניוס.

לאחר ניצחונו של יוליוס קיסר בשנת 45 לפנה"ס במלחמת האזרחים הוא איחד מחדש את יהודה תחת שלטונו של הורקנוס ומינה את אנטיפטרוס לאפיטרופוס של יהודה וזה מינה את בניו פצאל והורדוס למושלי ירושלים והגליל. אולם מצב זה לא נמשך זמן רב, קיסר נרצח בשנת 44 לפנה"ס ואנטיפטרוס נרצח בשנה שלאחר כך. יהודה נפלה תחת השפעתם של רוצחי קיסר שכמו בכל מקום שלטו שלטון רודני וסחטו כספים רבים מן הערים שהיו תחת מרותם.

מצבה המדיני של יהודה השתנה שוב בעקבות ניצחון הטריאומווירט השני בקרב פיליפי, יהודה נפלה תחת מרותו של מרקוס אנטוניוס שאישר את מעמדם של פצאל והורדוס והעלה אותם לדרגת טטרכים. שלטון האחים נמשך עד שנת הפלישה הפרתית בשנת 40 לפנה"ס, הפרתים כבשו את יהודה והמליכו את אנטיגונוס כמלך מטעמם. בינתיים, עשה הורדוס את דרכו לרומא והצליח לשכנע את הטריאומווירט להמליכו למלך יהודה. עם כיבושה מחדש של יהודה בידי הצבא הרומאי בשנת 37 לפנה"ס, כוננה רומא את שלטונו של הורדוס על יהודה.

מבחינה מדינית היה הורדוס וסאל נאמן של רומא ובאופן טבעי היה מקורב לשליט המזרח מרקוס אנטוניוס. עם תבוסת אנטוניוס פטרונו בקרב אקטיום, בשנת 31 לפנה"ס, מיהר הורדוס להעביר את תמיכתו לאוקטביוס, וזה אישרר את מעמדו כמלך יהודה ואף הגדיל את שטח ממלכתו מספר פעמים. שלטון הורדוס היה בעל אופי רודני, והוא לא נהנה מתמיכת רובו הגדול של העם, הן בשל תמיכתו המדינית ברומא והן בגלל זילזולו בחוקי היהדות. נוסף לכך, פעל הורדוס לחיזוק הגורמים הלא יהודיים בממלכה, אשר היו נאמנים לשלטון הרומאי. לאחר מותו של הורדוס, פרצו מספר מרידות אשר דוכאו בידי נציב סוריה פובליוס קווינקטיליוס וארוס.

הקיסר אוגוסטוס כיבד את צוואתו של הורדוס, וחילק את ממלכתו בין שלושת בניו: ארכלאוס קיבל את חלקה העיקרי של הממלכה שכלל את אדום, שומרון ויהודה, הורדוס אנטיפס קיבל את הגליל והפיריאה (עבר הירדן היהודי) ופיליפוס קיבל את הבשן. מעמדם של בני הורדוס היה נחות משל אביהם, שכן אף אחד מהם לא החזיק בתואר מלך והם אף לא נהנו מאותו אמון מצד רומא, אשר היה לו זכה הורדוס אביהם.

ארכלאוס המשיך את מדיניותו של אביו, אך נתגלה כשליט בעל כישרון נחות משל הורדוס, ואף הצליח לעורר עליו את זעמו של העם, עד אשר בשנת 6 לספירה יצאו משלחות יהודית ושומרונית לרומא והעלו קובלנות בפני הקיסר אוגוסטוס על שלטונו של ארכלאוס. עקב כך, החליט הקיסר להדיח את ארכלאוס ולספח את יהודה כפרובינקיה רומאית.

יהודה כפרובינקיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פלשתינה-יהודה. מפה של תלמי. 1482

ארגונה של יהודה כפרובינקיה הוטל על נציב סוריה קוויריניוס, הוא התחיל לבצע קנסוס (מפקד אוכלוסין) (אנ') דבר שעורר את זעם האוכלוסייה המקומית מכיוון שצעד זה היה מנוגד לחוקי היהדות וגם מכיוון שהוא נועד לשרת את מטרות המיסוי הרומאי בארץ. רק בהתערבות הכהן הגדול יועזר בן ביתוס המפקד קוים, אולם הייתה קבוצה בראשותו של יהודה בן חזקיה שהתנגדה לקוויריניוס בצורה אלימה, הייתה זאת ראשיתה של הפעילות הקנאית ביהודה וההתנגדות האקטיבית לרומאים.

לאחר סיום המפקד מונה נציב רומאי, הנציב ביהודה היה בעל סמכויות מועטות, לא עמד לרשותו כוח צבאי רומאי (הכוח הצבאי היחיד שהוא פיקד עליו היה חיילות העזר) ובשעת חירום הוא היה כפוף לנציב סוריה הבכיר ממנו. ראשוני הנציבים כיבדו את היהודים ולא ידוע על כל התנגשויות יוצאות דופן שלהם עם האוכלוסייה, המצב השתנה בזמן נציבותו של פונטיוס פילאטוס שנהג להתעמת עם האוכלוסייה היהודית ופגע ברגשותיה הדתיים. על פי הברית החדשה השגיח פילאטוס על משפטו של ישו, ונתן את ההוראה לצליבתו, מאורע שמסמן את תחילת הנצרות.

מותו של הקיסר טיבריוס ועלייתו של נכדו קליגולה לכס השלטון בשנת 37 עתיד לסמן את תחילתו של אחד מהמשברים החמורים ביותר בתולדות היחסים הרומאים-יהודים. משהקימו התושבים ההלניסטים ביבנה מזבח לפולחן הקיסר, הרסו אותו התושבים היהודים במקום. הדבר דווח לקליגולה, והוא הורה בכעסו על הקמת פסל לכבודו בבית המקדש בירושלים. פקודתו גרמה לזעזוע גדול ביהודה ועוררה התנגדות גדולה, לכן על פובליוס פטרוניוס מושל סוריה הוטלה המשימה להקים את הפסל, פטרוניוס שהבין שהתעקשות על הצבת הפסל תגרום למלחמה עם היהודים נקט בצעדים לעיכוב הקמת הפסל. אגריפס ששהה בחצר הקיסר ברומא לקח חלק במגעים לביטול הפקודה של קליגולה ואף הצליח לשכנעו לבטלה, אולם לפי גרסה אחרת קליגולה אחר בו מהביטול והפקודה התבטלה עם הירצחו בשנת 41.

לאחר עלייתו של הקיסר קלאודיוס הוא סיפח את הפרובינקיה לתחומי ממלכתו של אגריפס הראשון (שכבר קיבל מקליגולה את שטחי שלטונם של דודיו פיליפוס והורדוס אנטיפס) ובכך אוחדה ממלכתו של הורדוס שוב תחת שליט יהודי. אגריפס נקט מדיניות דומה לזאת של סבו הורדוס אולם שלא כמו יתר השליטים מבית הורדוס הוא השכיל לנסות ואף הצליח לקנות אהדתו של חלק מן העם. אגריפס נפטר ממחלה במרץ 44 בשעה שחגג בקיסריה בפסטיבל לכבוד ניצחונו של אוגוסטוס בקרב אקטיום. לאחר מותו עצמאותה הסמלית של יהודה בוטלה והיא סופחה מחדש ושבה להיות פרובינקיה רומאית.

שלטון הנציבים הוחזר ליהודה, אולם שלא כמו בתקופת הנציבות הראשונה הנציבים שמונה היו אנשים ממוצא סורי, ולכן עוינים ליהודים ותמכו בסורים ההלניסטים במריבותיהם עם היהודים. יתרה מזאת, חמשת הנציבים היו ברובם אנשים מושחתים ורודפי בצע, אשר ניצלו את משרתם להתעשרות אישית על חשבון העם, וללא הבנה לרגשותיו האתניים והדתיים. שלטונם הגביר את ההתנגדות היהודית לרומא ועורר ציפיות משיחיות בקרב העם.

הנציבים הרומים[עריכת קוד מקור | עריכה]

התקופה בה שלטו הנציבים בפרובינקית יודיאה אינה זהה מבחינת שטח השליטה. בתקופה הראשונה (שנים 41-6) שטח פרובינקית יודיאה כלל את שטח יהודה, שומרון ואדום. בתקופה השנייה (שנים 66-44) כלל את רוב שטח ארץ ישראל, כולל הגליל ועבר הירדן המזרחי.‏[4]

נציבים ראשונים:

נציבים אחרונים:

המרד הגדול (מרד החורבן)[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המרד הגדול

המרד הגדול (66 - 73 לספירה) היה הראשון מבין שתי מרידות גדולות שמרד העם היהודי היושב ביהודה כנגד הכובשים הרומאים.

בין הגורמים לפריצת המרד, אכזריות השלטון הרומי ושחיתויותיו, סכסוך בין יהודים ולא יהודים (יוונים הלניסטים, סורים, שומרונים ואחרים), וכן מתחים פנימיים בין כתות יהודיות שונות. לאחר הצלחות ראשוניות של המורדים, נשלחו אספסיאנוס ובנו טיטוס לדכא את המרד. שיאו של המרד היה בשנת 70 לספירה, עם כיבוש ירושלים והחרבת בית המקדש על ידי טיטוס, אולם דיכוי המרידה בכל מעוזי המורדים, ובהם מצדה, נמשך עוד כשלוש שנים לאחר מכן.

המרד נכשל כישלון חרוץ, מנהיגיו נהרגו או נלקחו בשבי. הגליל וירושלים חרבו, מאות אלפי יהודים נהרגו ונפלו בשבי, הוגלו או נמכרו לעבדות, ומרכזו הרוחני והדתי של העם היהודי, בית המקדש, חרב.

בין המרידות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופה זו שבין המרידות יש מעט ידע על ההיסטוריה בארץ ישראל, בשל חוסר תיעוד של היסטוריונים כדוגמת יוספוס. ויש מעט ידע על 11 נציבים ששלטו ביהודה.

לאחר כישלון המרד הגדול השתנה מעמדה המשפטי של יהודה, לפני המרד היא הוגדרה כ"ידידת ובעלת ברית של העם הרומאי" לאחר המרידה בוטלה האוטונומיה ויהודה הפכה לשטח כבוש. גדודי חיל העזר מסבסטיה וקיסריה הוצאו ממנה והוכנס לגיון רומאי - הלגיון העשירי פרטנסיס, שיוכל לטפל ביתר יעילות במרד. בשל נוכחות הלגיון (שחנה בירושלים) יהודה הפכה להיות פרובינציה קיסרית ולכן איכות הנציבים השתפרה, ומעתה שלטו נציבים בעלי דרגה סנאטורית ואדם ששימש קודם כפראיטור (תוארו הרשמי היה "לגאטוס אוגוסטי פרופראיטור"). קיסריה שתפקדה כבירת הפרובינקיה קיבלה מעמד של קולוניה מה שנתן לחלק מתושבי העיר אזרחות רומית והטבות מס שונות כמו כן הערים יפו (פלאוויה יופה) ושכם (פלאוויה נאפוליס) שוקמו והוקמו מחדש כערים הלניסטיות.

מעמד היהודים ביהודה כמו שאר אחיהם באימפריה ירד. תוצאה של המרד הוא שמיטת ההנהגה מידי בית הורדוס והיעלמות השושלת עד סוף המאה הראשונה. למרות האבידות בזמן המרד רוב אוכלוסיית ארץ ישראל המשיכה להיות יהודית, קרקעות נרחבות הוחרמו מיד המורדים או הופקעו על ידי הקיסר אספסיאנוס והפכו לאדמות המדינה הרומאית, או ניתנו כמענקי שחרור לחיילים וותיקים, כך שחלקים משמעותיים מיהודה עברו לידי הרומאים.

מערכת מיסים נרחבת הכבידה על התושבים: מס גולגולת אישי, מס על היבולים (בין 10% ל12%), מס קרקע, ארנונה שהייתה לקיחת מזון וביגוד לטובת צרכי הצבא, ואנגריה - תפיסה של בני אדם ובהמות לשירות הצבא. בנוסף לכל מסים אלו הם נדרשו לשלם את המס היהודי המשפיל, שהוטל על כל יהודי באשר הוא. היה מדובר במס שהחליף את "מחצית השקל" היהודי (הפיסקוס יודאיקוס), שנותב מהמקדש בירושלים למקדש יופיטר ברומא.

לאחר חורבן בית המקדש עלתה קרנה של יבנה בהנהגתו של רבן יוחנן בן זכאי והוא שיקם את היהדות לאחר האסון שבא עם החורבן. הגישה הקנאית שרווחה בקרב חלק מן החכמים המשיכה להתקיים והייתה אמונה שחורבן הבית הייתה "תקלה היסטורית" ובית המקדש השלישי עתיד להיבנות בקרוב.

היחסים בין היהודים לרומאים המשיכו להחריף, בגליל במהלך השנים 117-132. הייתה קיימת בגליל תופעה של ליסטות מדינית, כלומר היו קיימים קבוצות שודדים יהודיות, שפעלו נגד השלטון הרומאי, דבר זה גרר תגובה חריפה של הרומאים - הם בנו מצודות ברחבי הגליל, ותגברו את הפרובינקיה בלגיון נוסף, הלגיון השני טריאנה שהועבר מסוריה והוצב בכפר עתונאי (כיום לג'ון) סמוך למגידו, וכתוצאה מכך הפרובינקיה הפכה לפרובינקיה קונסולרית (כלומר שהנציב שלה הוא קונסול לשעבר).

עוד גורם שתרם להחרפת המצב היה צורת שלטונו של אדריאנוס (שעלה לשלטון בשנת 117). לפני שהתמנה לקיסר נלחם אדריאנוס במזרח נגד היהודים המורדים בזמן מרד התפוצות, וייתכן שהדבר גיבש אצלו דעה שלילית על היהודים. במסגרת מדיניותו להלניזציה של האימפריה, הוא הוציא מספר ערים בארץ ישראל כמו טבריה מידי שליטיהם היהודיים, ומסר אותם לידי האוכלוסייה הפגנית. כמו כן, הוא תיכנן לבנות את ירושלים מחדש כעיר אלילית בשם איליה קפיטולינה. שרשרת האירועים הללו הובילה בסופו של דבר לפרוץ מרד בר כוכבא בשנת 132.

מרד בר כוכבא[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מרד בר כוכבא
מטבע שנטבע לרגל ביקור אדריאנוס ביהודה

מרד בר כוכבא הוא מרד שערכו יהודים בארץ ישראל כנגד שלטון האימפריה הרומית בראשותו של קיסר אדריאנוס, בין השנים 132 ו-136 לספירה, כשישים שנה לאחר דיכוי המרד הגדול.

הסיבה לפרוץ המרד הייתה הקמת העיר האלילית איליה קפיטולינה בירושלים לאחר ביקור אדריאנוס בשנת 130 ביהודה. זאת לאור דבריו של ההיסטוריון דיו קסיוס, שחוזקו בממצא הנומיסמטי. ניסיון הקיסר להעניק לתושבי הממלכה עיר הלניסטית לתפארת, כפי שהוקמה במקומות אחרים ברחבי הממלכה, הייתה בצורה שגרמה לדיכוי הדתות הדומיננטיות באזור, וליהודים נראה עתה עצם הקיום היהודי בסכנה.

בראש המרד עמד שמעון בר כוכבא, אשר זכה לתמיכת חכמי דורו ובראשם רבי עקיבא, אך גם לביקורתם. המרד נחל הצלחה בתחילתו, אך לאחר מכן דוכא ביד ברזל. מאות אלפי יהודים נהרגו, והיישוב היהודי בארץ ישראל חרב. תקופת שלוש השנים שבהן שלט בר כוכבא בממלכת יהודה, הייתה תקופת העצמאות האחרונה של עם ישראל בארצו עד המאה ה-20.

לצד עדויות ארכאולוגיות רבות, שגרמו להתקדמות מרשימה במחקר המרד, כמו מטבעות שנמצאו במספר אתרים, אגרותיו של בר כוכבא, מערות מסתור ומערות מפלט, עדיין לא נחקרו אתרים ראשיים הקשורים למרד כמו ביתר שנסקרה אבל לא נחפרה, ואזור העיר איליה קפיטולינה שהרובע הנוצרי של העיר העתיקה כולו ממוקם עליו, דבר המקשה על חפירות מסודרות בחלקים ממנו בשל רגישות דתית‏[5].

לאחר מרד בר כוכבא[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – גזירות אדריאנוס

בעקבות מרד בר כוכבא הטיל הקיסר אדריאנוס גזירות על היהדות במטרה לפרק את אחידותה של היהדות מבחינה תרבותית ולאומית, ולעקור את הדת היהודית מארץ ישראל; ובכך לשבור את מוקד ההתנגדות לשלטונה של רומא בארץ. לאחר מרד בר כוכבא ביטל השלטון הרומי את הפרובינקיה "יהודה" (Iudaea) והקים במקומה את הפרובינקיה "סוריה פלשתינה" (Syria Palestinae). שינוי שמה של הארץ כפי שמו של העם הפלשתי שנכחד זה מכבר, נעשה במטרה לנתק את הקשר בין עם ישראל לארץ ישראל.‏[6][7]

בעקבות מרד בר כוכבא ותוצאותיו התחולל שינוי דמוגרפי נרחב. היישוב היהודי במחוז יהודה חרב, ורוב האוכלוסייה היהודית ישבה בגליל. השומרונים החלו להתפשט לאזורים שמחוץ לשומרון עד שבתקופה הביזנטית הם נעשו לרוב תושבי הארץ.

הקלה ביחסים עם היהודים נעשתה עם עלייתו לשלטון של הקיסר אנטונינוס פיוס בשנת 138, יורשו של אדריאנוס ביטל את הגזרות על הדת היהדות וחזר למדיניות הרומאית המסורתית של הבטחת חופש הדת של היהודים. צעדים אלו איפשרו את הקמת המרכז היהודי באושא שבגליל, שהפך לאחר חורבן יהודה למרכז היישוב היהודי בארץ ישראל. בהנהגתו של רבן שמעון בן גמליאל היהדות הדחיקה את התקוות המשיחיות, והשלימה בלית ברירה עם נוכחותה של רומא בארץ, ובמקביל, מנהל הקיסרים מהשושלת הנרווה-אנטונינית גילה סובלנות יחסית כלפי היהודים.

במלחמת האזרחים שפרצה בקיסרות בשנת 192, בעקבות רציחתו של הקיסר קומודוס, צידדו יהודי ארץ ישראל במצביא ספטימיוס סוורוס ולאחר שניצח את כל יריביו בשנת 193 הוא גמל להם על תמיכתם. שיאו של תהליך זה הגיע בתקופתו של רבי יהודה הנשיא, שבזמנו שככה האיבה המסורתית לרומא, והוא פעל לשילוב עם ישראל ויהודה במערך המִנהל הקיסרי הרומי. כמו כן, אין להתעלם מהשינויים הגדולים שקרו ברומא - עליית השושלת הסווראנית בשנת 193 סימלה שינוי תרבותי בקיסרות, כשלראשונה עלתה שושלת שמית שהחדירה לרומא את פולחני המזרח. מעצם טבעה הייתה השושלת החדשה אוהדת ליהודים. הסווראנים התירו ליהודים לכהן במשרות בפקידות הרומית, והם קיבלו אזרחות רומית כתוצאה מן החוקה האנטונינית של הקיסר קרקלה, שהעניקה אזרחות לכל תושבי הקיסרות שהיו בני חורין.

פטירתו של רבי וירושת בנו רבן גמליאל ברבי ונכדו רבי יהודה נשיאה עמדו בסימן משבר המאה השלישית, ויצרה אווירת משבר כלכלי פוליטי וחברתי. עם זאת, במאמצים משותפים של הנשיאות, שהחלה לאבד מכוחה, ושל חכמי הסנהדרין, ובעיקר רבי יוחנן וריש לקיש הטבריאניים, לא פוררה התקופה את החברה היהודית, אם כי סדקה בה וצלקה בה כהוגן, ולראיה שבעידן זה הונחה התשתית לעריכתו ולחתימתו של התלמוד הירושלמי.

עם עלייתו של הקיסר דיוקלטיאנוס בשנת 284, נערכו רפורמות מקיפות במינהל ובצבא הפרובינקיות, ויהודה לא הייתה יוצאת דופן. הנגב סופח לשטח הפרובינקיה, בעוד חלקי עבר הירדן עברו לשליטת הפרובינקיה ערביה פטריאה. כמו כן, נעשתה רפורמה מנהלית, הפיקוד על הלגיונות נלקח מן הנציב ונוצר תפקיד חדש בשם "דוכס פלשתינה" שעליו הוטל הפיקוד על הצבא שהוצב בפרובינקיה. וכן, הלגיון העשירי פרטנסיס הועבר מירושלים, והוצב מחדש באילה (מקום בקרבת עקבה המודרנית).

פרישתו של הקיסר דיוקלטיאנוס בשנת 305 הייתה תחילתה של תקופות של מלחמות אזרחים וחוסר יציבות, כתוצאה מזה השלטון הרומי בארץ ישראל התרופף, והשומרונים בהנהגת בבא רבה שלטו במחוז השומרון המוגדל, כמדינה עצמאית לכל דבר אף שלא באופן רשמי.

סופה של התקופה הרומית ותחילתה של התקופה הביזנטית בארץ ישראל מתוקף, בדרך כלל, בעליה לשלטון של הקיסר קונסטנטינוס בשנת 324, תחת קיסר זה כוחה של הנצרות החל עולה כדת מועדפת, ואחר כך כדת המדינה בקיסרות הרומית.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אוריאל רפפורט, יהודה ורומא: מירידת בית חשמונאי עד רבי יהודה הנשיא, מהד' 2, רמת אביב, תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, תשנ"ח 1998-תשנ"ט 1999
  • מרדכי אלפרדו ראבילו (עורך), המעמד המשפטי של היהודים באימפריה הרומית ובימי הביניים, ירושלים : האוניברסיטה העברית - הפקולטה למשפטים, תשל"ב-1972, 1974.
  • צבי שטל, המטבעות בארץ ישראל בתקופה הרומאית, תל אביב : הוצאת לידרמן, תשמ"ז 1986.
  • אמנון לינדר, ‫היהודים והיהדות בחוקי הקיסרות הרומית, ירושלים : האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, תשמ"ג.
  • Louis Harry Feldman, Jew and Gentile in the Ancient World, Prinecton Univercity Press, New Jersey, 1993‏[8]

עבודות גמר ודוקטור[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דן בר"ג, כלי הזכוכית בארץ-ישראל בתקופה הרומית והביזנטית, (עבודת דוקטור), האוניברסיטה העברית בירושלים, תש"ל.
  • יוסף דינור, מערכת המסים בארץ ישראל בתקופה הרומית : על-פי ספרות התלמוד, (עבודת דוקטור), האוניברסיטה העברית בירושלים, תשמ"ב-1982.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ כתבי הירודוטוס, מתֻרגמים מיונית עם מבוא והערות מאת דר. אלכסנדר שור, ירושלים תרצ"ה:
    ספר III, סעיף 5: "כי מפניקיה עד גבולי העיר קדיטיס הארץ היא לסורים הנקראים פלשתינאים".
    ספר III, סעיף 91: "מהעיר פוסידיאון...על הגבול שבין קיליקיה וסוריה...עד מצרים...במחוז הזה נכללו כל פניקיה וסוריה הנקראת פַּלַיסטִינַאִית".
    ספר VII, סעיף 89: "הסורים אשר בפלשתינא...שפת הים בסוריה. חבל סוריה זה וכל זה המשתרע עד מצרים נקרא פלשתינא".
  2. ^ ספר חשמונאים א', פרק ח'.
  3. ^ פלוטארכוס, חיי אישים: אנשי רומי, פומפיוס, ל"ט; מ"ה
  4. ^ נתן שור, תולדות ארץ ישראל, הוצאת דביר, עמ' 127
  5. ^ יהושע זלוטניק, סוגיית כיבוש ירושלים ע"י מורדי בר כוכבא, 2006
  6. ^ היסטוריה של פלשתינה באתר אוניברסיטת דקוטה הדרומית
  7. ^ Pillars of Smoke and Fire - The Holy Land in History and Thought מאת משה שרון.
  8. ^ ביקורת: אריה כשר, ‏יהודים וגויים בעולם העתיק, קתדרה 74, דצמבר 1994, עמ' 38-32


הפרובינקיות של האימפריה הרומית בשיאה
אוסרואנהאכאיהאלפס קוטיאהאלפס מרטימהאלפס פנינהארביה פטראהאסיהאפירוסאפריקהארמניה תחתיתביתיניהבלארראהבריטניהגלטיהגאליה אקוויטניהגאליה בלגיקהגאליה לוגדוננסיסגאליה נארבוננסיסגרמניה תחתיתגרמניה עיליתדאקיהדאלמטיההיספניה בייטיקההיספניה טארקוננסיסיהודהכרתים וקירנאיקהלוזיטניהליאקוניהליקיהמוקדוןמאוריטניהמואסיהמצריםנומידיהנוריקוםסיקיליהסופנהסוריהערביהפאנוניהפמפיליהפונטוספיסידיהקיליקיהקפדוקיהקפריסיןקורסיקה וסרדיניהרייטיהתראקיה Roman empire.png