סנחריב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
סנחריב, איור משנת 1896
סנחריב וצבאו
מגינים יהודים מול צבאות סנחריב. פרט מתצוגה במוזיאון מגדל דוד

סַנְחֵרִיבאכדית: סִן-אחֵ-אֵרִבּ, סין (=אל הירח) פיצה (נתן פיצוי) על האח), בארמית חדשה או סורית חדשה ܣܢܚܪܝܒ) בנו ויורשו של סרגון השני מלך אשור. עלה לכס המלכות בשנת 705 לפנה"ס. שלטונו היה בלתי יציב, ומלא מרידות. המלך פיאר את נינוה והפכה למרכז העולם המסופוטמי, ניהל מלחמה מפורסמת ביהודה, והיה לאמרכל[דרושה הבהרה] מוצלח. סופו היה למות בידי בניו, אדרמלך ושראצר, שתכננו להרגו בסודיות.

שמותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

השם "סנחריב" הינו הטיה עברית של שמו של המלך האשורי. באכדית שמו נהגה כך - סִן-אַחֵ- אֵרִבּ.

מעבר להיותו שם תאופורי (כזה המכיל אלמנט דתי), שמו של סנחריב, כמו שמות מסופוטמיים רבים, הוא למעשה משפט פועלי בן שלושה מרכיבים‏‏‏[1] - סין (=אל הירח המסופטמי) - נושא המשפט. אח (=בן לאותם הורים, ממש כמו בעברית - אשר הינה שפה שמית גם כן) - מילה הבאה עם יחסת הדאטיב המציינת מושא עקיף. והפועל אריב - (גוף שלישי, יחיד, זמן עבר של הפועל riʔabum שמשמעותו לפצות, לתת כפיצוי) - המופיע כנהוג באכדית, בסוף המשפט. בניגוד למקבילו העברי, הוא אינו מצריך מילת יחס.

מכאן שהתרגום של השם מאכדית יהיה "(האל) סין פיצה (ב)אח".

הנסיבות העומדות מאחורי הענקת השם אינן ידועות, אולם ניתן לשער, כי הסיבה מקבילה לזו של השם "אחיקם" - מות אחיו של סנחריב, ורצון להנציח את זכרו של אח זה בשם התינוק החדש.

על פי המדרש היהודי, לסנחריב היו שמונה שמות אשר מופיעים בתנ"ך, במובאות הנשמעות לעתים כמלכי אשור אחרים‏[2]. שמותיו הם: פוּל‏[3], תגלת פלאסר, פלנאסר, שלמנאסר, סרגון, אסנפר, רבא, ויקירא. השם סנחריב מפורש כקיצור והלחם המילים "ששיחתו ריב".

המערכה הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עוד בימי אביו שירת סנחריב בתפקיד דיפלומטי בצפון מערב האימפריה. משירש את השליטה באימפריה החלו התפרצויות אלימות בבבל, עקב ההתחזקות רבת השנים של השבטים הארמיים והמדיים. ואחר ההתערבות העילמית באזור פרץ בבבל מרד, סנחריב יצא לאזור פעמים רבות כדי לדכא מרידות.

בשנת 703 לפנה"ס הוביל את צבאו מחדש לבבל, היכן שמרדוך-אפלה-אידינה השני חזר לשלטון בחסות העילמים. תופס הכוח סולק בידי סנחריב ובמקומו מונה בֵּל-אִבּנִ הבבלי כמלך. לאחר מכן הצפין סנחריב ויצא להלחם בשבטי הרי הזגרוס, בני בריתם של העילמים.

המלחמה ביהודה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מסע סנחריב בארץ ישראל

בשנת 701 לפנה"ס, בעקבות מותו של המלך סרגון השני, פרץ מרד רב ממדים במערב האימפריה האשורית. המרד לובה על ידי המצרים. סנחריב, המלך החדש של אשור, מיהר לפעול כנגד ברית המלכים שעמדה מולו וצעד למערב בראש כח של כ-200,000 איש[דרוש מקור]. צידון וערים פניקיות אחרות נכבשו, למעט צור. גם אשדוד, עמון, מואב ואדום נכנעו. ואולם, חזקיהו, מלך יהודה, סירב להיכנע לאשור. יחד עם נסיכי אשקלון ועקרון התריסו כנגד הצבא האשורי, ובטחו בביצוריהם, בעזרת מצרים ובמקרה היהודי, בעזרת האלוהים במערכה נגד אשור. סנחריב ניצח את בני הברית המצריים והחל לצעוד לירושלים, כאשר בדרך כבש 46 ערים בצורות, ובהן לכיש, ושלח לגלות כ-200,150 נפש. מנסרת טיילור, היא מנסרת סנחריב, מתארת את מסעו של סנחריב ליהודה:

[18] ואשר לחזקיהו היהודי, [32] למיתינתי, מלך אשדוד,
[19] שלא נכנע לעולי: 46 ערים בצורות, [33] פאדי, מלך עקרון, וסילי-בל,
[20] והערים הקטנות [34] מלך עזה, נתתי אותן. וכך הקטנתי את אדמתו. ...
[21] שהיו רבות באזור, בהרסם עם אילי ניגוח, [37] ואשר לחזקיהו
[22] על ידי הבאת כלי מצור ובהתקפות רגלים, [38] תפארת מלכותי המאיימת ניצחה אותו, ו
[23] ועל ידי חפירות וחורים תחת לחומה, צרתי עליהן ולקחתיהן. [39] הערבים ושכירי חרבו, שהוא הביא כדי לחזק
[24] 200,150 אנשים, גדולים וקטנים, נשים וגברים, [40] את ירושלים, עיר מלכותו,
[25] סוסים, פרדים, חמורים, גמלים [41] נטשו אותו. בתוספת ל30 ככרות הזהב ו
[26] בקר וכבשים ללא מספר, הבאתי משם [42] 800 ככרות כסף, אבנים יפות, פוך מובחר,
[27] וספרתי כשלל. (חזקיהו) עצמו, כציפור בכלוב [43] יהלומים, אבני אודם גדולות, מיטות שנהב,
[28] סגרתיו בירושלים, עיר מלכותו. [44] כיסאות שנהב, עור פילים, שנהב,
[29] בניתי סוללה כנגדו [45] הובנה, תאשור, מיני סוגים של אוצרות,
[30] כל אשר יצא משערי העיר, החזרתי לצערו. [46] וכמו כן בנותיו, הרמונו, נשותיו וגבריו
[31] את עריו, אשר בזזתי, קרעתי מאדמתו, ו [47] נגנים, ששלח אחרי
[48] לנינוה, עיר מלכותי. לשלם לי מס
[49] ולקבל את שיעבודו, הוא שלח את שליחיו.

חזקיהו, כמתואר במנסרה, נכנע לסנחריב, שילם את המס והמצור הוסר. בהתאם לכתוב במקרא, מתארת המנסרת את כיבושיו בערי יהודה, לעומת זאת כלפי ירושלים נכתב, "וספרתי כשלל. (חזקיהו) עצמו, כציפור בכלוב". ומהעדר תיאור כיבוש, נראה שהוא כשל בכיבוש ירושלים ככתוב במקרא.

בפרק י"ט בספר מלכים מסופר שכאשר עמד סנחריב להטיל מצור על ירושלים, "וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֵּצֵא מַלְאַךְ ה' וַיַּךְ בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר מֵאָה שְׁמוֹנִים וַחֲמִשָּׁה אָלֶף וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וְהִנֵּה כֻלָּם פְּגָרִים מֵתִים". היסטוריונים מודרניים, וגם עתיקים כדוגמת יוסף בן מתתיהו, טוענים כי מדובר במגפה שהכתה במחנה האשורי. ההיסטוריון היווני הרודוטוס כתב כי עכברים באו בליל למחנה אשור ואכלו את כל נשקי החיילים. אין אישור למאורע במקורות חוץ-תנ"כיים בני הזמן, אולם עובדה היא שירושלים לא נכבשה בידי אשור בתקופה זו, וכן שסנחריב המשיך לשלוט עוד שנים ארוכות לאחר מכן. אך אכן נהרג בידי שני בניו.

מלחמות נוספות וסוף ימיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

כעבור שנה חזר סנחריב לבבל, היכן שהמליך את בנו אשור-נדין-שומי במקום בל איבני, המושל שמינה שלוש שנים קודם לכן. מספר שנים מאוחר יותר בנו לו הפיניקים ששבה צי ספינות. על הצי העמיס את צבאו והפליג מהפרת עד למפרץ הפרסי. משם פנה לעילם (אשר סייעה למרודך בלאדן), ויצא להשמיד את כוחו של מרודך-בלאדן בנַגִיטֻ. [דרוש מקור]

כתגובה לפלישתו לעילם, יצא צבא עילם, איגף את האשורים מצפון, ואף הגיע לבבל. אנשי בבל תפסו את אשור נדין שומי, והסגירו אותו לעילמים ב-694 לפה"ס (בידיהם ככל הנראה נרצח). סנחריב יצא לקרב כנגדם בכַלֻלְ שלגדות החידקל, שני הצדדים תיעדו את הקרב כניצחונם, אך היתרון נשאר בידי אשור, ולכן יש להניח כי היה זה ניצחון אשורי, אם כי בנקודות.

בשנת 689 לפנה"ס כבש סנחריב את בבל שוב, וכעונש על הסגרת בנו לעילמים - החריבה, ונטל את פסל מרדוך מבבל לאשור. חורבן בבל זעזע את העולם המסופוטמי, בהיות בבל אבן הראשה של תרבות זו; את נינוה, בירתו, בנה בדומה לבבל שהחריב והפכה למרכז התרבותי של העולם העתיק. כמו כן, יצא סנחריב למלחמה כנגד שבטי ההרים של קיליקיה.

סנחריב נרצח בשנת 681 לפנה"ס בידי בנו, ארד-מוליסו (הוא אַדְרַמֶּלֶךְ המקראי. במקרא צוין בן אחר בשם שַׂרְאֶצֶר, שלא ידועים כל פרטים אחרים עליו). לאחר הרצח, ולאחר שלא הצליח לתפוס את השלטון נמלט ארד - מוליסו לאוררטו (היא אררט המקראית). בכרוניקה הבבלית צוין כי האל מרדוך, שכעס על סנחריב (בשל החרבת בבל, ולקיחת פסלו) גרם לבנו לרצוח אותו. את מקומו תפס אסרחדון, אחד מבניו האחרים מאשתו נָקִיַה. הידועה במקורות גם כנָקִיַה - זָכּוּתוּ. נָקִיַה הייתה ארמית, והכינוי זָכּוּתוּ הינו תרגום שמה מארמית (הנקיה = הזכה).

מפעלי המלך[עריכת קוד מקור | עריכה]

סנחריב עמד מאחורי מספר גדול של מפעלי בנייה, רובם בנינוה - בירתו. קודם בנה את ארמונו המפואר בן מאות החדרים וקרא לו שַנְיָ-לַ-יִשֻ ("אין כמותו"). הוא שיקם את מבניה העתיקים של העיר, בנה חומה רמה שאורכה כ-12 קילומטרים, תעלת הגנה, רחובות, גנים, חורשות וצינורות מים. כמו כן בנה בעיר אשור מקדשים ושיפץ את חומותיה. בימיו הומצאו דרכים נוחות יותר להתכת הברונזה ושימוש בחומרי בניין.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא סנחריב בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ J. black, A. George & N. Postgate (ed),"A Concise Dictionary of Akkadian", PP: 8, 303
  2. ^ ילקוט שמעוני, מלכים ב פרק יח סימן רל"ז
  3. ^ מלכים ב' טו יט
הקודם:
סרגון השני
המלך ממלכי אשור הבא:
אסרחדון