האדם הסביר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

האדם הסביר הוא מושג שסתום המשמש להגדרת נורמות מסוימות.

שופט בית המשפט העליון, יצחק זמיר, כתב בפסק דינו:

"האדם הסביר הוא דמות דמיונית (יש אומרים מיתולוגית) המייצגת את דרכי ההתנהגות וערכי המוסר המקובלים בציבור. בפועל האדם הסביר הוא, בלית ברירה, בית המשפט. בית המשפט משמש פה לאדם הסביר. בשמו של האדם הסביר הוא קובע את דרכי ההתנהגות הראויה ואת ערכי המוסר המחייבים."‏[1]

נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק עמד על מאפייניו של האדם הסביר:

"האדם הסביר אינו רק האדם היעיל. זהו גם האדם הצודק, ההוגן והמוסרי. זהו האדם הדואג לעצמו, לזולתו ולציבור, ואף כל אלה אינם משקפים את מלוא מורכבותו. עם זאת, האדם הסביר אינו האדם המושלם. זהו האדם המשקף את מורכבות חיינו, על מעלותיהם וחסרונותיהם"‏‏‏[2].

בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

המושג "אדם סביר" משמש את המחוקק הישראלי בחוקים אחדים לתחימתן של פעולות מסוימות בתוך גבולות רצויים. את בתי המשפט משמש המושג (לעתים בצורתו המיודעת, "האדם הסביר") בבואם לבחון את משמעותה של התנהגות מסוימת ואת עמידתה בסטנדרט משפטי רצוי.

הופעות עיקריות בחוקי מדינת ישראל:

  • הגדרתה של עוולת הרשלנות, בסעיף 35 לפקודת הנזיקין, מתחילה במילים: "עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות". בהתאם לכך, המבחן לקביעת התנהגות רשלנית הוא מבחן "האדם הסביר", כלומר האם אדם מן היישוב יכול היה להביא בחשבון את קיומו של אותו רכיב של היסוד העובדתי. לדוגמה, אם איש משאיר גרוטאות בחצר, אך אדם מן היישוב יכול לצפות שילדים עלולים לשחק בגרוטאות ולהיחבל, אותו איש יכול להיחשב כמי שהתנהג ברשלנות.
  • בחוק הנאמנות, תשל"ט-1979 נאמר: "במילוי תפקידיו חייב הנאמן לנהוג באמונה ובשקידה כפי שאדם סביר היה נוהג באותן נסיבות".
  • בחוק האזנת סתר, תשל"ט-1979 הוגדרה "רשות הרבים" כ"מקום שאדם סביר יכול היה לצפות ששיחותיו יישמעו ללא הסכמתו".
  • בסעיף 7 לחוק הגנת הצרכן, תשמ"א-1981 נאמר: "פרסומת העלולה להביא אדם סביר להניח, כי האמור בה אינו פרסומת, יראו בכך פרסומת מטעה אף אם תכנה איננו מטעה."
  • באמנת האומות המאוחדות בדבר חוזים למכר טובין בינלאומי, שקיבלה תוקף של חוק בחוק המכר (מכר טובין בינלאומי), תש"ס–1999 נאמר:
(א) לעניין אמנה זו, הצהרות והתנהגות אחרת של צד יפורשו בהתאם לכוונתו, כאשר הצד האחר ידע, או לא יכול היה שלא להיות מודע, מה הייתה הכוונה.
(ב) כאשר סעיף קטן (א) לא חל, יפורשו הצהרות והתנהגות אחרת של צד, בהתאם להבנת אדם סביר מסוגו של הצד האחר באותן נסיבות.
(ג) בקביעת הכוונה של צד או הבנת אדם סביר, יינתן משקל נאות לכל הנסיבות הנוגעות למקרה, לרבות המשא ומתן, כל פרקטיקה שהצדדים קבעו לעצמם, נהגים וכל התנהגות מאוחרת של הצדדים.
  • בחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח), תשמ"א-1981 נאמר, בהגדרתו של פרט מטעה: "לרבות דבר העלול להטעות אדם סביר וכל דבר חסר שהעדרו עלול להטעות אדם סביר."
  • בתקנות הרופאים הווטרינרים (פרסומת אסורה), תשס"ב-2002 נאסרה "פרסומת, לרבות מודעת תדמית, העלולה להביא אדם סביר להניח כי אינה פרסומת, אלא אם כן צוין בה באופן בולט לעין, שהיא פרסומת". איסור דומה נכלל בתקנות הרופאים (פרסומת אסורה), תשס"ט-2008 ובתקנות רופאי השיניים (איסור פרסומת), תשס"ט-2009.

בנוסף לפסיקה העוסקת בחוקים האמורים לעיל, מופיע האדם הסביר גם בפסיקה העוסקת בנושאים נוספים:

  • בדיני חוזים, גמירות הדעת של הצדדים לכרות את החוזה נבחנת במבחן הנסיבות – האם האדם הסביר הבוחן את הנסיבות באופן חיצוני היה מגיע למסקנה כי הצדדים אכן גמרו בדעתם להתקשר בחוזה מחייב‏[3].
  • בעבירות רשלנות נבחנת מודעתו של האדם הסביר לרכיבי היסוד העובדתי של העבירה. אדם אינו עובר עבירה כזו אלא אם כן היה מודע לרכיבים אלה או שאדם מן היישוב היה יכול להיות מודע להם. לעומת זאת, בבחינת קיומה של מחשבה פלילית, אין בודקים האם האדם הסביר היה אמור להיות מודע ליסוד העובדתי, אלא האם הנאשם הספציפי היה מודע לכך בעת ביצוע העבירה.

הבעייתיות בהגדרת האדם הסביר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפסקי דין לגבי "קינטור" (התגרות באדם והבאתו לידי עשיית מעשה יוצא דופן)- פרט למקרים ספורים שבהם הכיר בית המשפט בטענת הקינטור, נצברת בפסיקת בית המשפט העליון רשימה הולכת ומתמשכת של התעללויות מכל סוג, ובכולם חוזר בית המשפט ומורה פעם אחר פעם כי האדם הסביר על כל חולשותיו ופגמיו לא היה עלול אפילו להיתקף באותה חמת זעם הנגמרת במותו של הקורבן‏[4].

אולם כשפונים למקרים בהם מוטלת אחריות פלילית על בסיס רשלנות משתנה לחלוטין דמותו של האדם הסביר- תכונותיו מוכתבות על פי הסטנדרטים שבית המשפט רוצה לאכוף- דוגמה לכך היא אדם שהשאיר מקרר נטוש בחצרו אשר גרם לשתי פעוטות לקפח את חייהן הואשם בגרימת מוות ברשלנות על אף ש"שורה ארוכה של אנשים ונשים סבירים ושומרי חוק לא היה צופה מראש שילדים ישחקו במקרר נטוש וימצאו את מותם"‏[5] ואכן לאחר פסיקת בית המשפט חוקק חוק האוסר על נטישת מקרר בלא לעקור את דלתו‏[6]. דוגמה זו מראה בבירור שבית המשפט הכתיב סטנדרט שמייצג לדעתו את האדם הסביר ולאחר מכן סטנדרט זה אכן חוקק.

פסק דין נוסף (העוסק בדין האזרחי, להבדיל מהמשפט הפלילי ממנו נתנו הדוגמאות עד כה) הוא פסק דין בו עסק בית המשפט העליון בערעור על תביעת פיצויים שהגישה נוסעת ברכב נגד נהג הרכב מכיוון שבעת הנהיגה נתקל הנהג בכלב שירד לפתע לכביש ובכדי למנוע פגיעה בכלב- הסיט הנתבע את מכונית ועלה על אי תנועה וכתוצאה מכך נפגעה התובעת. בית המשפט קבע כי הסתת המכונית היא "פעולה אינסטנקטיבית" אך למרות זאת פסק כי הנתבע היה רשלן משום ש"גם בתנאי דחק חייב נהג לפעול באותו אופן בו שבו נהג סביר היה נוהג במקומו... יש ותגובה אינסטנקטיבית היא סבירה בנסיבות המקרה, ויש ותגובה אינסטקטיבית אינה סבירה בנסיבות המקרה"‏[7] כלומר, ישנן תגובות שעל אף שהן אינסטקטביות אל לו לאדם הסביר לעשותן‏[8].

בעקבות הבעיתיות שבמושג זה צוטט נשיא בית המשפט העליון אהרון ברק כמי שחיווה פעם את דעתו ש"הגיע הזמן להרוג את האדם הסביר"‏[9].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יורם שחר, "האדם הסביר והמשפט הפלילי", הפרקליט לט, תש"ן.
  • דפנה ברק-ארז, "האישה הסבירה", פלילים ו, אוקטובר 1997.
  • אורית קמיר, "איך הרגה הסבירות את האשה : חום דמם של 'האדם הסביר' ו'הישראלית המצויה' בדוקטרינת הקנטור בהלכת אזואלוס", פלילים ו, אוקטובר 1997.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ עש"מ 4123/95 אור נ' מדינת ישראל - נציב שירות המדינה, פ"ד מט(5) 184, עמ' 192
  2. ^ ע"א 5604/94 חמד נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 498‏
  3. ^ ע"א 440/75 זנדבנק נ. דנציגר, פ"ד ל(2), 260
  4. ^ יורם שחר, האדם הסביר והמשפט הפלילי, הפרקליט, ל"ט 78, עמ' 90-91
  5. ^ ע"פ 196/64 היעץ המשפטי נ' בש, פ"ד י"ח[4] 568
  6. ^ חוק למניעת מפגעים (בטיחות מקררים), תשכ"ה-1965, סעיף 2- איסור על נטישת מקרר בלא לעקור את דלתו
  7. ^ ע"א 732/77 יוסף נ' אדלר (פ"ד ל"ד[2] 414), השופט ברק, עמ' 415)
  8. ^ הגדרה זו עוררה ביקורות, לדוגמה אצל שנרב נ' ריקנות האנליטי עמ' 7
  9. ^ ציטוט בעל פה מתוך: המשפט והאדם הסביר, מחשבות 63, מאי 1992 עמ' 52