דפנה ברק-ארז

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
דפנה ברק-ארז
Daphne Barak-Erez.jpg
נולדה 2 בינואר 1965 (בת 49)
מקום לידה ארצות הברית
בוגרת אוניברסיטת תל אביב
השתייכות מערכת בתי המשפט הישראלית
תקופת כהונה 31 במאי 2012 ואילך
פעילויות נוספות
פרסים והוקרה

דפנה ברק-ארז (נולדה ב-2 בינואר 1965) היא שופטת בבית המשפט העליון החל ממאי 2012. תפקידים קודמים שמילאה היו פרופסור מן המניין ודקאן הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב, מופקדת הקתדרה למשפט וביטחון ע"ש סטיוארט וג'ודי קולטון באוניברסיטת תל אביב, ויו"ר האגודה למשפט וחברה.

חייה ופועלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דפנה ברק-ארז נולדה ב-2 בינואר 1965 בארצות הברית לאלעזר ויהודית ברק וגדלה ברמת אפעל. לאחר שסיימה את תיכון מקיף יהוד למדה משפטים במסגרת העתודה האקדמית וסיימה את לימודיה בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת תל אביב בהצטיינות יתרה. שירתה בפרקליטות הצבאית כקצינת ייעוץ בכירה ומשרתת במילואים בדרגת רב סרן. סיימה תואר שני בהצטיינות יתרה ותואר שלישי ב-1992 עם מלגת קולטון באוניברסיטת תל אביב. נושא עבודת הדוקטורט היה: "עוולות חוקתיות: ההגנה הכספית על הזכות החוקתית" והיא נכתבה בהנחייתו של פרופסור ברוך ברכה. את הפוסט-דוקטורט עשתה באוניברסיטת הרווארד.

מתגוררת בתל אביב, נשואה ואם לשני בנים.

באקדמיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברק-ארז הייתה מרצה בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת תל אביב משנת הלימודים תשנ"ב.

לימדה כפרופסור אורח באוניברסיטאות קולומביה, סטנפורד, דיוק, אוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס (UCLA), וג'ורג'טאון בארצות הברית, טורונטו וקווינס שבקנדה, בפריבור שבשווייץ, בסיינה שבאיטליה ובהונג קונג, והייתה חוקרת אורחת ביוניברסיטי קולג' לונדון, במכון מקס פלנק למשפט ציבורי בהיידלברג, במכון השווייצרי למשפט השוואתי בלוזאן, במרכז למשפט וממשל באוניברסיטת JNU בניו דלהי ובמרכז לזכויות אדם באוניברסיטת ייל.

באוניברסיטת תל אביב, שימשה כעורכת כתבי העת עיוני משפט (כרך יט) ופלילים (כרך ט בנושא משפט צבא וחברה). נושאי הוראתה העיקריים היו משפט מנהלי ומשפט חוקתי. בנוסף לכך לימדה קורסים בדיני חוזים, משפט ומגדר, הרשות במשפט הפרטי, ואמצעי תשלום.

בשנים 2001-2000 הייתה מנהלת מרכז מינרבה לזכויות אדם הפועל בפקולטה למשפטים. בשנים 2002-2000 הייתה סגנית הדיקן בפקולטה למשפטים. בשנים 2005-2007 שימשה כנציבת הקבילות לענייני הטרדה מינית באוניברסיטת תל אביב. משנת 2006 כיהנה כחברה בוועדה המרכזת של האוניברסיטה. באפריל 2011 נבחרה לכהן כדיקנית הפקולטה למשפטים של אוניברסיטת תל אביב, תפקיד אותו מילאה מחודש יולי 2011‏[1] ועד סמוך למינויה לבית המשפט העליון, במרץ 2012, עת שהוחלפה על ידי רון חריס.

פעילות ציבורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברק-ארז הייתה יושבת ראש בהתנדבות של העמותה למשפט ציבורי, עמותה הפועלת מסוף שנות השמונים לקידום הדיון הציבורי בתחום זה, ובמסגרתה שימשה גם כיו"ר פורום המורים למשפט ציבורי. בשנים 2011- 2012 הייתה נשיאת האגודה הישראלית למשפט וחברה. כמו כן שימשה כחברה במועצה להשכלה גבוהה עד למינויה לתפקיד דיקן הפקולטה.

ברק-ארז שימשה בהתנדבות כיושבת ראש המועצה לבתי דין מנהליים במשרד המשפטים בשנים 1998-2000, המייעצת לשר המשפטים בכל הנוגע לפעילותם של בתי דין שאינם בתי משפט, כמו ועדות ערר. היא שימשה גם בוועדות ציבוריות שונות ובהן הוועדה לבחירת פרקליט המדינה (בשנת 2004), והוועדה לבדיקת חוק האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים (בשנת 2005).

פרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיבלה את פרס צלטנר לשנת 2006, את אות "אשת העיר" מטעם עיריית תל אביב לשנת 2006 ואת אות "נשים במשפט" לשנת 2006 מטעם לשכת עורכי הדין. זכתה פעמיים בפרס הרקטור למצוינות בהוראה. בשנת 2011 קיבלה את פרס חשין למצוינות אקדמית במשפט.‏[2] ואת אות אומ"ץ מטעם תנועת אומ"ץ, אזרחים למען מינהל תקין וצדק חברתי ומשפטי.

מינויה לשיפוט[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפברואר 2008 פרסמה הוועדה למינוי שופטים את שמה של פרופ' ברק-ארז כמועמדת לכהונת שופטת בבית המשפט העליון.‏[3]. ב-19 בנובמבר 2009 הודיעה הוועדה לאיתור היועץ המשפטי לממשלה שאף שכשלה במציאת מועמד מוסכם על לפחות ארבעה מחבריה, כנדרש, הרי שארבעה מועמדים ובהם ברק-ארז, זכו לתמיכה של שלושה חברים. ב-6 בינואר 2012 נבחרה על ידי הוועדה לבחירת שופטים לכהן כשופטת בבית המשפט העליון, והושבעה ב-31 במאי 2012. בהנחה כי שיטת הסניוריטי תישמר, צפויה ברק-ארז לשמש כנשיאת בית המשפט העליון בשנים 2032 עד 2035.

בתפקידה כשופטת[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך שנת השיפוט הראשונה שלה חיברה ברק-ארז שורה של פסקי דין עקרוניים, וכמה דעות מיעוט. בין היתר:

  • בבג"ץ 1756/10 עיריית חולון נ' שר הפנים, קבעה כי רשות מקומית רשאית לגבות, בנוסף לארנונה, אגרת פינוי פסולת בגין פסולת מסחרית, לפי העיקרון של "המזהם משלם";
  • בבג"ץ 7245/10 עדאלה - המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל נ' משרד הרווחה, פסקה כי תנאי שנקבע בתיקון לחוק הביטוח הלאומי שלפיו מותר להתנות תשלום קצבת ילדים בחיסון הילדים - הוא חוקתי;
  • בבג"ץ 2030/12 אורי הדר נ' הממונה על שוק ההון, קבעה שהחוק אינו מחייב גביית דמי ניהול אחידים בקופות גמל, אבל הורתה לממונה על שוק ההון לחייב את קופות הגמל ליידע את המבוטחים על דמי הניהול הדיפרנציאליים;
  • בעע"מ 5017/12 אמזלג נ' עמידר, החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ, נותרה ברק-ארז בדעת מיעוט, וסברה שאשה שנעדרה מביתה בדיור הציבורי בגלל תאונת דרכים, לא נחשבת למי שנטשה את הנכס;
  • בעע"מ 823/12 קליסה נ' שמעון, נותרה ברק-ארז בדעת מיעוט, וסברה שחברת עמידר צדקה כשהעדיפה את שיקול הנזקקות של משפחה בת שמונה נפשות על פני השיקול של הסתייגות מפעולה שלא כדין - המשפחה הציבה קרוואן ללא רשות בחצר הנכס.

במספר ערעורים פליליים, הביעה ברק-ארז עמדה הדורשת ענישה מחמירה יותר מעמיתיה להרכב. למשל במקרה של פלסטיני שהורשע בניסיון להברחת מכשירי טלפון לאסירים ביטחוניים.‏[4]

באוגוסט 2012 חיברה ברק-ארז פסק-דין עקרוני, שקבע כי ניתן להרשיע גורמים המסייעים להלבנת הון בביצוע עבירת הלבנת ההון עצמה, ולהטיל עליהם עונש שווה לזה של העבריין העיקרי, אם פעלו במטרה לאפשר את ההנאה מהכספים המולבנים בעתי.‏[5]

מחקריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

זכויות אדם ואזרח[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחקרה של דפנה ברק-ארז עוסק בעיקר בתחום המשפט הציבורי, הכולל את המשפט החוקתי ואת המשפט המנהלי. בתחום המשפט החוקתי היא כותבת בעיקר בנושאי זכויות אדם ואזרח. בתחום המשפט המינהלי, שמתמקד במערכת היחסים שבין השלטון לאזרחים, היא עוסקת בעיקר בהשפעת הביורוקרטיה על זכויות אדם, בדמוקרטיזציה של ההליך המנהלי, בהשפעת ההפרטה על זכויות אדם ואזרח בישראל. תחום התמחות ספציפי שלה בתוך המשפט המינהלי הוא פעילותן העסקית של רשויות מנהליות, שחורגת מן המתכונת השלטונית המסורתית של פעילות בתוקף סמכויות חקיקתיות, תוך שימוש בחברות, חוזים ומכרזים למטרות שלטוניות וציבוריות.

מאמרים רבים של ברק-ארז עוסקים בתחום המשפט המינהלי. היא בחנה את ההשפעה של ביורוקרטיה על זכויות אזרחים, נושא שיש לו חשיבות רבה לנוכח העובדה שמימוש הזכויות בא לידי ביטוי באופן שבו הרשויות מפעילות אותם. היא תיארה תהליך של כרסום ביורוקרטי בזכויות‏[6].

ברק-ארז חוקרת גם בתחום הזכויות החברתיות, שההכרה בהן היא החזית החדשה של זכויות האדם, לרבות הזכות לחינוך, הזכות לבריאות, והזכות לקיום בכבוד אנושי. היא עוסקת בכך הן במישור החוקתי והן במישור המינהלי, מאחר שההיקף והמימוש של זכויות חברתיות מושפע במקרים רבים מהחלטות ביורוקרטיות שעניינן, למשל, משך ההמתנה לשירות או סוג הפיקוח שמפעילים שירותי רווחה על אנשים שמקבלים תשלומי רווחה.

תחום נוסף של זכויות אדם שבו עוסקת ברק-ארז הוא התחום של משפט וביטחון ובשנת 2007 קיבלה קתדרה המוקדשת לנושא זה, שמתמקד בהתנגשות בין הגנה על זכויות אדם לבין הגנה על צורכי הביטחון, במיוחד בהתייחס למציאות של טרור בינלאומי.

יחסי גומלין בין המשפט הציבורי והפרטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחקריה של ברק-ארז על פעילותן העיסקית של הרשויות תרמו לפיתוח הדיון בהשפעות הגומלין בין המשפט הציבורי והמשפט הפרטי‏[7]. בהמשך לכך, החלה ברק-ארז לעסוק בהשפעת ההפרטה על המשפט הציבורי. נקודת המוצא לכתיבתה בנושא היא שההפרטה אינה רק כלי לקידום מדיניות כלכלית, באמצעות שיטות ניהול יעילות יותר, אלא תהליך המעצב מחדש את המדינה ואת מערכת היחסים שלה עם האזרחים. במקרים רבים, יש לה גם השלכות משמעותיות על היבטים של זכויות אדם, כמו למשל בהקשר של הקמת בית סוהר בניהול פרטי‏[8].

ביקורת שיפוטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברק-ארז דנה בכמה מאמרים בשאלת האפקטיביות של הביקורת השיפוטית. היא כתבה בכמה הזדמנויות על האפקטיביות המוגבלת של הביקורת שבית המשפט מפעיל, דווקא מתוך נקודת מבט אוהדת לביקורת שיפוטית. היא כתבה גם על המאבק בשחיתות השלטונית באמצעות המשפט המנהלי, ובהקשר זה טענה כי כדי לשפר נורמות בשלטון וצמצום היקף השחיתות, לא מספיק לנהל משפטים גדולים בעקבות פרשות שחיתות.

היבטים אחרים של האפקטיביות המוגבלת של הביקורת השיפוטית נוגעים לסעדים שבית המשפט נותן במקרים שבהם הוא קובע כי ההחלטה השלטונית היא פגומה. ברק-ארז עסקה באופן נרחב בשאלות הנוגעות לסעדים - הן מן ההיבט של פיתוח סעדים כספיים במקרים שבהם הרשות פוגעת בזכויות,‏[9] והן מן ההיבט של ביקורת על הלכת הבטלות היחסית שמכוחה בית המשפט נותן בדיעבד תוקף להחלטות פגומות מטעמים של יעילות והתחשבות במכלול נסיבות העניין. כתיבתה של ברק-ארז התריעה מפני שימוש נרחב בגישת הבטלות היחסית שפוגעת בתוקפן של זכויות בעיקר זכויות פרוצדורליות, ובהרתעה מפני פעילות מינהלית בלתי-תקינה. בכתיבתה המאוחרת יותר היא הציעה לאמץ בהקשר זה גישה של חזקת בטלות‏[10].

פסקי דין כמעצבי היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בכמה מאמרים עסקה בתפקידם של פסקי דין כמסמכים היסטוריים, כלומר כטקסטים שמספרים את ההיסטוריה של המדינה או מעצבים אותה. בהזדמנויות שונות כאשר דן בית המשפט בנושא שלפניו הוא מקבל החלטות שיש להן משמעות היסטורית, או שתורמות לעיצוב התפיסה ההיסטורית של הציבור. במאמר אחד הראתה ברק-ארז כיצד מקפיד בית המשפט לתאר את ההיסטוריה של המדינה כהיסטוריה של מדינה קטנה הנאבקת על חייה ומנהלת מאבק הישרדות צודק‏[11]. במאמר אחר, שבו עסקה בפסק הדין בעניין ג'נין ג'נין, ניתחה את הדילמה של בית המשפט שנקרע בין חוסר האהדה שלו לסרט, לבין המחויבות שלו לעקרון חופש הביטוי[12].

כתביה[עריכת קוד מקור | עריכה]

משפט מינהלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספר יסוד מקיף שעוסק בכל הרבדים של קבלת החלטות במוסדות השלטון – ברשויות השונות (משרדי ממשלה, שלטון מקומי ותאגידים הפועלים על-פי חוק) ובתחומים השונים שבהם הרשויות פועלות (איכות סביבה, תכנון ובנייה, חינוך בריאות ועוד). הספר בוחן את מכלול ההיבטים של תפקוד מערכות השלטון בישראל – בהתייחס למטרות כדוגמת יעילות, שקיפות ומניעת שחיתות, וכן להתמודדות עם האתגרים החדשים של ניהול המדינה: מדיניות ההפרטה, מנגנוני רגולציה חדשים והשפעות הגלובליזציה על קבלת ההחלטות במדינה פנימה. הספר כולל דיון הן בשאלות שעניינן הסמכות המינהלית, הן בהליך המינהלי (למשל, זכות טיעון, איסור על ניגוד עניינים, חובות פרסום והנמקה) והן בהיבטים של שיקול הדעת המינהלי (האיסור על שיקולים זרים, האיסור על הפליה והחובות לפעול בסבירות ובמידתיות). הספר יצא בשנת 2010 וכולל 2 כרכים.

Outlawed Pigs (חזירים אסורים)[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספר זה מתאר את ההיסטוריה של האיסורים המשפטיים על גידול חזירים ומכירת בשרם בשבעים השנים האחרונות, מאז תקופת המנדט. הספר משתמש בדוגמה של המאבקים בנושא זה כמיקרוקוסמוס של בדיקת השינויים החברתיים והתרבותיים בציבור הישראלי לגבי מקומה של המסורת, המידה שבה היא צריכה לבוא לידי ביטוי במשפט והגורמים שמעצבים את המציאות הישראלית. דיון מוקדם וקצר יותר בנושא זה נמצא במאמרה גלגולו של חזיר: מסמל לאומי לאינטרס דתי?

הספר מתמקד באיסור החזיר כנושא בשל מקומו המיוחד כטאבו בתרבות העממית ולא רק הדתית, עניין שזוכה לסקירה רחבה. הספר מצביע על תהליך שבו איסורי החזיר, גם בתקופה הסמוכה להקמת המדינה, נתפשו כסממן של זהות לאומית ותרבותית. לעומת זאת, כיום, האיסורים הללו נחשבים במידה רבה כאינטרס של הציבור הדתי. הספר מראה שכיום גם שיטת המשפט מוכנה פחות להגן עליהם על בסיס התפישה שמדובר בעניין דתי, להבדיל מעניין לאומי או חברתי. הדבר בא לידי ביטוי בכך שבשנות החמישים והשישים הייתה נכונות להנהיג נורמות כופות בנושא. לעומת זאת, בשנות השמונים והתשעים, כתוצאה מהגידול בקיטוב בין חילוניים לדתיים, השפעות מתרבות המערב וכן שינויים פוליטיים וחברתיים (כולל העלייה מברית המועצות לשעבר) הציבור החילוני היה פחות מוכן לסבול השפעות כאלו. לדוגמה, בפסק הדין האחרון של בית המשפט העליון בנושא חוקיות חוקי עזר שמטילים איסורים על מכירת בשר חזיר (פסק דין סולודקין), קבע בית המשפט שעקרונות חוקתיים של מידתיות מחייבים שהאיסור יופעל רק באזורים שבהם מתגוררת אוכלוסייה דתית. פסיקה זו, אם כי לא במפורש, נותנת ביטוי לתהליך של זיהוי איסורים כמו איסור חזיר עם זהות דתית, להבדיל מזהות לאומית-יהודית, לאו דווקא דתית.

עוולות חוקתיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרה השני של ברק-ארז, שאותו פרסמה בשנת 1993, עוסק בהגנה על זכויות אדם תוך שימוש בכלים מן המשפט הפרטי (תביעות פיצויים). זהו הספר הראשון שיצא במדינת ישראל בנושא והוא נחשב עד היום היצירה המשפטית המרכזית בתחום. הספר קרא להרחיב את ההגנה על זכויות אדם ואזרח באמצעות תביעות כספיות. הכוונה לכך שבמקרים של פגיעה בזכויות אדם ניתן יהיה לבקש מבית המשפט גם פיצוי כספי על הפגיעה. הקריאה להכיר בסעדים כספיים לצורך הגנה על זכויות אדם נובעת מכך שהמשפט הציבורי המסורתי הגן על זכויות בעיקר על ידי עתירות לבג"ץ. תיקון העוול על ידי בג"ץ הוא אומנם הסעד העדיף, אבל לא תמיד הוא אפשרי, כאשר נוצר כבר נזק. והתרומה של הספר הייתה בקריאה להכיר בהשלמה הנדרשת לעתירות המסורתיות לבג"ץ באמצעות תביעות פיצויים. ספר זה מבוסס על עבודת הדוקטורט שלה, שעסק באותו נושא.

היום, בעקבות חקיקת חוקי היסוד על זכויות האדם (חוק יסוד: חופש העיסוק וחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו), התפיסה שלפיה אפשר לתבוע כסף בגין הפרת זכויות אדם נחשבת למקובלת יותר. הדבר בא לידי ביטוי באמירות אוהדות בפסיקה. זאת, על אף שטרם ניתן פסק דין תקדימי של בית המשפט העליון שעוסק בכך ומבהיר זאת בצורה מפורטת. ברק-ארז כתבה מאמר שעוסק בהתפתחויות שחלו מאז כתיבת הספר, בשם זכויות חוקתיות בעידן חוק היסוד, שפורסם בשנת 2005.

האחריות החוזית של רשויות המנהל[עריכת קוד מקור | עריכה]

זהו ספרה הראשון של ברק-ארז. הוא עוסק בפעילות עסקית של רשויות בהתייחס לאחריות החוזית שלהן. הספר עוסק בתפקידם הכפול של חוזים של רשויות מנהליות כאמצעי שמצד אחד מיועד לקדם תועלת ניהולית ועסקית ומצד שני מחויב לעקרונות ציבוריים של שוויון, קידום האינטרס הציבורי, הימנעות מחריגה מתקציב ועוד. הספר דן בדילמות כגון המתח בין החובה של הרשות לכבד חוזה, לבין המחויבות לעדכן מדיניות ולקבל החלטות חדשות הנחוצות לשם קידום האינטרס הציבורי, אולם עשויות להיות מנוגדות לחוזה. ברק-ארז עסקה בנושא זה גם במאמרים מאוחרים יותר לרבות השתחררות מחוזה של רשות מינהלית: מקרה מבחן לדואליות הנורמטיבית.

משפטי מפתח[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספר זה של ברק-ארז מבוסס על סדרת הרצאות שנשאה על פסקי דין חשובים בבית המשפט העליון שתרמו לעיצוב המשפט הציבורי והדיון הציבורי במדינת ישראל. הרצאות אלה ניתנו במסגרת של הרצאות הרקטור באוניברסיטת תל אביב ואחר כך במסגרת האוניברסיטה המשודרת. זהו ספר המיועד לקהל הרחב.

ספרים בנושא פמיניזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברק-ארז ערכה שני ספרים שעוסקים בפמיניזם משפטי. האחד הוא פמיניזם משפטי - בתאוריה ובפרקטיקה. מבחר מאמרים מתורגמים של פרופסור קתרין מקינון, מן הכותבות החשובות ביותר בתחום הפמיניזם המשפטי. לקובץ זה כתבה ברק-ארז הקדמה המיועדת להסביר את הרלוונטיות של המאמרים למציאות הישראלית.

ספר נוסף שערכה הוא קובץ מאמרים שיצא באוגוסט 2007 ונקרא עיונים במשפט, מגדר ופמיניזם, עם שלומית יניסקי-רביד, יפעת ביטון ודנה פוגץ'. הספר מביא 24 מאמרים העוסקים בפמיניזם משפטי ובזכויות נשים בישראל מהיבטים שונים, לרבות מחקרים המתייחסים לתרבות הישראלית החוץ-משפטית.

ספרים שכתבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Outlawed Pigs: Law, Religion and Culture in Israel (University of Wisconsin Press, 2007)

ספרים שערכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מדינה יהודית ודמוקרטית: קובץ מאמרים/ פתח דבר: אריאל רוזן צבי. העורכת: דפנה ברק-ארז (הוצאת אוניברסיטת תל אביב, הפקולטה למשפטים ע"ש בוכמן: רמות, תשנ"ו 1996)
  • משפטים ראשונים (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1999)
  • Human Rights in Private Law/ edited by Daniel Friedman and Daphne Barak-Erez. Oxford: Hart, 2001.
  • צבא, חברה ומשפט (רמות - אוניברסיטת תל אביב, תשס"ב 2002)
  • פמיניזם משפטי בתאוריה ובפרקטיקה/ קתרין מקינון; (תרגום מאנגלית: עירית שורר. רסלינג, 2005)
  • עיונים במשפט, מגדר ופמיניזם (עורכת ראשית: דפנה ברק-ארז; עורכות: שלומית יניסקי-רביד, יפעת ביטון, דנה פוגץ'הוצאת נבו, 2007 תשס"ז)
  • Exploring Social Rights (Daphne Barak-Erez & Aeyal M. Gross, eds., Hart Publishing, 2007)
  • ניגוד עניינים במרחב הציבורי: משפט, תרבות, אתיקה, פוליטיקה (עורכים דפנה ברק ארז, דורון נבות ומרדכי קרמניצר, המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2009)

מאמרים נבחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "חופש הגישה לאמצעי-התקשורת - איזון אינטרסים בתחומי הזכות לחופש-ביטוי", עיוני משפט יב, 1987.
  • "אחריות אזרחית של גופים ציבוריים: דואליות נורמטיבית", משפט וממשל א, 1994.
  • "תאגידים ציבוריים", עיוני משפט יט, 1995.
  • "על סימטריה ונייטרליות: בעקבות פרשת נחמני", עיוני משפט כ, 1996.
  • "הגנת ההסתמכות במשפט המינהלי", משפטים כז 17, 1996.
  • "האשה הסבירה", פלילים ו, 1997.
  • "דונם פה ודונם שם: מינהל מקרקעי ישראל בצבת האינטרסים", עיוני משפט כא, 1997.
  • "האתגר הדמוקרטי של המשפט המינהלי", עיוני משפט כד, 2000.‏[13]
  • "The Delusion of Symmetric Rights" 19 Oxford Journal of Legal Studies, 1998.
  • "משפט ציבורי ומשפט פרטי: תחומי גבול והשפעות-גומלין", משפט וממשל ה, 1999.
  • "השפיטות של הפוליטיקה", פלילים ח, 1999.‏[14]
  • "מינהל מקרקעי ישראל בין ניהול ציבורי להפרטה: צדק חלוקתי בהליך המנהלי", צדק חלוקתי בישראל (מנחם מאוטנר עורך, 2000).
  • "זכויות אדם בעידן של הפרטה", עבודה, חברה ומשפט ח, 2001.
  • "Collective Memory and Judicial Legitimacy: The Historical Narrative of the Israeli Supreme Court", 16 Canadian Journal of Law and Society, 2001.
  • "הוראת המשפט המינהלי: בין חוקתיות להפרטה", עיוני משפט כה, 2001.
  • "מדינת הרווחה בישראל - בין החקיקה לביורוקרטיה", עבודה, חברה ומשפט ט, 2002.
  • "והגדת לבנך: היסטוריה וזיכרון בבית-המשפט", עיוני משפט כו, 2002.
  • "גלגולו של חזיר: מסמל לאומי לאינטרס דתי?", משפטים לג, 2003.
  • "הגנת הציפייה במשפט המינהלי", עיוני משפט כז, 2003.
  • "צדק חלוקתי במקרקעי ישראל: בעקבות בג"ץ הקרקעות החקלאיות", המשפט י, 2005.
  • "תכנון במקרקעי ישראל: לקראת פיתוח בר-קיימא" (עם אורן פרז), משפט וממשל ז, 2004.
  • "פמיניזם חברתי וזכויות חברתיות של נשים", זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות בישראל (עורכים יורם רבין ויובל שני), 2004.
  • הבטלות היחסית במשפט המינהלי: על מחירן של זכויות", ספר יצחק זמיר: על משפט וממשל בחברה (עורכים אריאל בנדור ויואב דותן), 2005.
  • "השתחררות מחוזה של רשות מינהלית: מקרה מבחן לדואליות הנורמטיבית", המשפט יא, 2007.
  • "עוולות חוקתיות בעידן חוקי היסוד", משפט וממשל ט, 2005.
  • "על שקרים קולנועיים ואמיתות היסטוריות: בין "קול העם לקול העם", שקט, מדברים! התרבות המשפטית של חופש הביטוי בישראל, (עורך מיכאל בירנהק, 2006).
  • "על טייסות וסרבניות מצפון: מאבק אחד או מאבקים שונים?", עיונים במשפט, מגדר ופמיניזם (דפנה ברק-ארז עורכת ראשית), 2007.
  • "המשפט המינהלי והמאבק בשחיתות השלטונית", משפטים לז.‏[15]
  • "המשפט הציבורי של ההפרטה: מודלים, נורמות ואתגרים", עיוני משפט ל 461.
  • "המאבק המשפטי בטרור: ההיבט המוסדי", עיוני משפט לב, 47.
  • "לקראת דיני דמוקרטיה בישראל", עיוני משפט לג 527 (2011)
  • "המשפט המנהלי והאתגר הגלובלי" (עם אורן פרז), עיוני משפט לד 93 (2011)
  • פרשנות פמיניסטית, המשפט, כרך טז (2-1), מאי 2011

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ http://www.news1.co.il/Archive/001-D-265915-00.html.
  2. ^ פרס השופט שניאור זלמן חשין למצוינות אקדמית במשפט
  3. ^ הודעת הנהלת בתי המשפט
  4. ^ ע"פ 2891/12, ‏מדינת ישראל נ' רבעא (15.7.12)
  5. ^ אלה לוי-וינריב, ‏ביהמ"ש העליון מגדיר מחדש את גבולות עבירות הלבנת ההון, באתר גלובס, 13 באוגוסט 2012
  6. ^ מדינת הרווחה בישראל - בין החקיקה לביורוקרטיה
  7. ^ במאמרים כדוגמת משפט ציבורי ומשפט פרטי: תחומי גבול והשפעות-גומלין, הגנת ההסתמכות במשפט המינהלי והגנת הציפייה במשפט המינהלי
  8. ^ במאמריה תאגידים מנהליים, הוראת המשפט המינהלי: בין חוקתיות להפרטה, המשפט הציבורי של ההפרטה: מודלים, נורמות ואתגרים
  9. ^ בעיקר בספר עוולה חוקתית
  10. ^ הבטלות היחסית במשפט המינהלי: על מחירן של זכויות
  11. ^ והגדת לבנך: היסטוריה וזיכרון בבית המשפט
  12. ^ על שקרים קולנועיים ואמיתות היסטוריות: בין קול העם לקול העם
  13. ^ הדיון בדמוקרטיזציה של ההליך המינהלי נובע מן ההכרה בכך שבמדינה המודרנית רוב ההחלטות אינן מתקבלות בפרלמנטישראל, הכנסת), כך שבפועל החלטות רבות, גם החלטות עקרוניות, מתקבלות על ידי רשויות מינהליות. דוגמה בולטת לכך בישראל היא פעילותו של מינהל מקרקעי ישראל, הפועל מכוח חוק מקנה לו סמכויות נרחבות אף מבלי להתייחס לעקרונות היסוד של פעילותו או לסדרי העדיפות שצריכים להנחות אותו. בהקשר זה, יש חשיבות מיוחדת לכך שהליכי קבלת ההחלטות במועצת מקרקעי ישראל יהיו פתוחים ושקופים. דפנה ברק-ארז כתבה במאמר זה על ההליך המינהלי באופן כללי במאמרה האתגר הדמוקרטי של המשפט המינהלי, וכן כתבה ב"דונם פה ודונם שם: מינהל מקרקעי ישראל בצבת האינטרסים" בהרחבה על ניהול מקרקעי ישראל, ובכלל זה נושא הצדק החלוקתי, כתיבה שאף השפיעה על פסיקתו של בית המשפט העליון (פסק דין שיח חדש) בעתירתה של הקשת הדמוקרטית המזרחית נגד ההחלטות שקיבלה מועצת מקרקעי ישראל על הקרקעות החקלאיות בשנות התשעים של המאה הקודמת.
  14. ^ המאמר מצביע על כך שפסקי הדין התקדימיים של בית המשפט בנושאים כדוגמת פסילת מינויים פוליטיים או כספים ייחודיים אמנם קבעו עקרונות חשובים, אך השפיעו מעט מאוד על המציאות במדינת ישראל, משום שלשם השגת מטרה זו נדרשת אכיפה אפקטיבית. כך למשל כדי שלא תהיה חלוקה בלתי-שוויונית של כספים ייחודיים, צריך שיהיה כוח אדם שיבדוק באופן שוטף באיזה אופן מקצים כספי ציבור, על בסיס אלו קריטריונים וכולי
  15. ^ במאמר זה ברק-ארז אמנם תומכת בשימוש במשפט הפלילי למאבק בשחיתות, אך סבורה כי כדי שהמטרה הזו באמת תושג נדרש שכלול של השימוש במנגנונים מנהליים כמו חובות מכרז רחבות, הגברת הפיקוח השוטף על נורמות של איסור ניגוד עניינים בקבלת החלטות, שיפור מנגנונים של שקיפות ציבורית ועוד


שופטי בית המשפט העליון

נשיא בית המשפט העליון: אשר גרוניס
המשנה לנשיא: מרים נאור

אליקים רובינשטיין | סלים ג'ובראן | אסתר חיות | חנן מלצר | יורם דנציגר | ניל הנדל | עוזי פוגלמן | יצחק עמית | צבי זילברטל | נעם סולברג | אורי שהם | דפנה ברק-ארז
Emblem of Israel.svg