הומונימיה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Incomplete-document-purple.svg יש להשלים ערך זה: ערך זה עשוי להיראות מלא ומפורט, אך עדיין חסר בו תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.

הומונימיה. בבלשנות מילה הומונימית היא מילה אחת מקבוצה של מילים הנכתבות או נהגות באותו האופן, אך יש להן משמעות שונה. מקור המילה 'הומונימיה' במילה היוונית ὁμώνυμος, המורכבת מהמילים 'הומוס' (ביוונית: ὁμός - דומה, זהה) ו-'אונומה' (ביוונית: ὄνομα - שם).

הומונימיה היא אחת האפשרויות לקיומה של מילה דו משמעית. הדו משמעות תחשב להומונימיה כאשר אין הדוברים מרגישים כל זיקה בין שני המובנים של השם, ולפנינו שתי מילים המזדהות- לכאורה באופן מקרי- בצורתן הפונטית. זאת לעומת מילים פוליסמיות אשר דוברי השפה מרגישים זיקה בין המובנים של שם אחד.

דוגמאות למילים הומונימיות: 'אשפה' = ערמת פסולת/ 'אשפה' = נרתיק לחיצים. 'אב' = הורה/ 'אב' = החודש החמישי.

דוגמאות למילים פוליסמיות: המילה 'שפה' = 'כל אחד משני החלקים הבשרניים של פתח הפה' משמשת גם בהוראת 'דיבור', כי השפתיים הן אחד מכלי הדיבור וגם בהוראת 'גדה' (שפת הים) כי שתי הגדות לנהר כמו שתי השפתיים לפה.

הומונימים עשויים להיות שונים בכתיב, ואז הם נקראים הומופונים 'ראש' ו'רוש' ('ענבי רוש' דברים לב, לב) הם הומופונים בעברית המקראית; 'כרה' 'קרע' 'קרא' 'קרה' ו כרע' הם הומופונים בפי רבים.

הבחנה בין פוליסמיה להומונימיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על אף שאין הבחנה אובייקטיבית בין הומונימיה לפוליסמיה, אפשר לקבוע שצמד מילים הן הומונימיות כאשר מסיבות פורמליות ברור שלפנינו מילים שונות זו מזו. למשל במקרים האלה:

  1. הכתיב של שתי המילים שונה, כגון 'סכר'/ 'שכר'.
  2. המילים הן חלקי דיבר שונים, כגון 'אולם' = אבל, מילת חיבור/ 'אולם' =טרקלין, שם עצם. באותו אופן, 'עלה', כשם עצם, הוא חלק של צמח וכפועל הוא צורת הציווי של 'לעלות'.
  3. המין הדקדוקי של המילים שונה.
  4. המילים נבדלות בנטייתן, כגון 'יד' רבים 'ידיים' = כל אחד משני הגפיים העליונים של האדם/ 'יד' רבים 'ידות' = בית האחיזה של כלי (בלשון חכמים). דוגמה אחרת לזה היא המילה 'ימים'. בתצורת היחיד שלה היא עשיוה להיות צורת הריבוי של 'ים' או של 'יום'. באותו אופן 'ערבים' היא תצורת הריבוי הן של 'ערב' והן של 'ערבי'.

הסיבות להיווצרות מילים הומונימיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אפשר למנות מספר סיבות להיווצרות מילים הומונימיות:

  1. דו משמעות פונטית (הנקראת גם דו משמעות אטימולוגית) נוצרת כאשר שתי מילים מתלכדות לתבנית פונטית אחת מחמת מעתקי הגאים. כך לדוגמה 'חפר'= כרה ו'חפר' =התבייש מדגימות דו משמעות פונטית. הדבר מתגלה על ידי השוואה לערבית, שבה שני הפעלים נבדלים לא רק במובנם על גם בהגאיהם. הדו משמעות נוצרה כאשר בעברית אבד ההבדל בין שתי הפונמות ح ו خ.
  2. דו משמעות פונטית נוצרת גם על ידי שאילת מילה מלשון זרה. לדוגמה: לשלוש המילים המקראיות 'בר'= טהור; 'בר' = תבואה; 'בר' = בן. נוספו בלשון חכמים 'בר'= חוץ מן הארמית; ובלשון ימינו 'בר' = מזנון מן האנגלית.
  3. דו משמעות מורפולגית נוצרת על ידי גזירת שתי מורפמות זהות משני שורשים שונים בשני משקלים שונים. לדוגמה: 'מורה' = מלמד הוא בינוני הפעיל מן השורש י.ר.ה / 'מורה' =מורד (כמו בפסוק 'בן סורר ומורה') הוא בינוני קל של השורש מ.ר.ה הקרוב לשורש מ.ר.ד
  4. דו משמעות סמנטית נוצרת כאשר שני מובנים של מילה פוליסמית מתרחקים במידה כזאת ששוב אין דוברי השפה מקשרים בין שני המובנים. כך לדוגמה רבים אינם מקשרים בין המילה עדשה - 'צמח מאכל מן הקטניות' לבין עדשה – 'עדשה אופטית, לוחית של זכוכית שפנייה קמורים או קעורים'. ואמנם העדשה האופטית נקראת כך, בהשפעת הלעז, מפני שצורתה מזכירה את זרע הצמח הזה. (באנגלית לדוגמה lens כמונח של אופטיקה ו lentil כשם הצמח).

מניעה של היווצרות הדו משמעות ההומונימית[עריכת קוד מקור | עריכה]

למעשה הדו משמעות אינה גורם מפריע להבנה אלא במקרים נדירים, בעיקר בטקסטים עתיקים כמו המקרא, בטקסטים הכתובים בלשון ספרותית ופיוטית או בטקסטים מקוטעים ותלושים מהקשרם (כגון כתובות ארכאולוגיות או דפים עתיקים וקרועים) אולם בדרך כלל התפתחות הלשון מונעת בדרכים שונות את הריבוי של מילים דו משמעיות העשויות לערפל את ההבנה. א. גזירת שורשים הומונימיים במשקלים ובבניינים שונים. כך לדוגמה בשלושת השרשים הומונימיים בר"א: מן בר"א שפירושו יצירה נוצרו 12 לקסמות; מן בר"א שעניינו כריתת עצים נוצרו 5 ומן בר"א שמשמעו בריאות (לעומת חולי) נוצרו 16 לקסמות. בכל 33 הלקסמות הגזורות אין זוג מילים הומונימי אחד. ב. זניחת אחד ההומונימים. כך לדוגמה בשורש חפ"ר שהוזכר לעיל. 'חפר' שפירושו 'התבייש' אינו בלשון חז"ל ובלשון ימינו כנראה בגלל כניסתה של 'חפר' – 'כרה'.