ספר הזוהר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
כריכת ההוצאה הראשונה של ספר הזוהר, מנטובה 1558

ספר הזוהר הוא הספר המרכזי של חכמת הקבלה. הספר הופיע בשלהי המאה ה-13 בספרד. על פי המסורת היהודית מיוחס הספר לרבי שמעון בר יוחאי, תנא מהמאה ה-2 לספירה. מרבית החוקרים סבורים כי הספר חובר סמוך לזמן הופעתו.

הספר מכיל מדרשים, רובם בארמית, על התורה המחולקים לפי פרשות השבוע, ומשולבים בו שני חיבורים מאוחרים; "רעיא מהימנא" ו"תיקוני הזוהר".

הספר ומבנהו[עריכת קוד מקור | עריכה]

גופו של ספר הזוהר בנוי מדרשות המיוחסות ברובן לרבי שמעון בר יוחאי (רשב"י) וחבריו מהמאה ה-2 לספירה סביב פרשיות התורה, ושפתו רובה ככולה ארמית. רשב"י וחבריו מרבים להביא ולצטט מאמרים מתוך כמה ספרים שלא הגיעו לידינו, מהם "ספרא דאדם קדמאה", "ספרא דרב המנונא סבא", ו"ספרא דרב ייסא סבא".

חלק הארי של הספר הוא דרשותיו על התורה המחולקות על פי פרשיות השבוע (על פי החלוקה הבבלית הנהוגה כיום). חלק נוסף הוא הרעיא מהימנא (=הרועה הנאמן), ובו דרשות על תרי"ג מצוות (ברוב המהדורות, ה"רעיא מהימנא" פוזר לאורך החלק המרכזי, כך שלכל פרשה, הוכנסו המצוות המצויות בה בתורה).

בספר כלולות "האידרות" – "אידרא רבא" (המושב הגדול או האסיפה הגדולה), "אידרא זוטא" (המושב הקטן או האסיפה הקטנה) ו"אידרא דבי משכנא" (מושב בית המשכן) שתוכנן:

  • באידרא רבא רשב"י מגלה את "הפרצופים"- גילויי אלוהות בדמות פני אדם על פי הפסוק "על הכיסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה" (יחזקאל א' כ"ו). כל אחד מתשעת החברים נושא, בתורו, דרשה. בכל דרשה "מתקן" הדרשן את אחד מהאיברים של ה"פרצוף" העליון ולבסוף, רשב"י "מתקן" את תיקוני הזקן היוצאים מן ה"פרצוף" ואז חותם את הדיון ומגלה את הדברים שהחברים ידעו רק בראשי פרקים. בסיומו של ה"מושב", שלושה מהחברים נופחים את נשמתם כיוון שנחשפו לסודות שהיו למעלה מדרגתם.
  • באידרא זוטא מתואר מפגשם האחרון של חבורת הזוהר הנעשה כהכנה לפטירתו של רשב"י. בתחילת המפגש, מבהיר רשב"י שבניגוד ל"אידרא רבה" שבה כל אחד מן החברים נשא דרשה, הפעם הוא יהיה היחיד שידבר, מכיוון שזהו "יום ההילולא" שלו (=יום השמחה). הוא משמיע באזני תלמידיו את כל הסודות שחשש לגלות לפני כן, ולבסוף, יוצאת נשמתו כאשר הוא אומר את המילה "חיים"- שבפסוק "כי שם צוה ה' את הברכה חיים עד העולם" (תהילים, קלג', ג').
  • באידרא דבי משכנא, דנים רשב"י ושלושה מתלמידיו בסודות התפילה על פי דרשות הבנויות על פסוקי הקמת המשכן.

ייחודן של האידרות הוא בכך שבהן מתכנסת כל ה"חבורה" ומתיישבת במקום אחד -בניגוד לשאר הדרשות הנאמרות על ידי שניים, שלושה או ארבעה מהחברים ובדרך כלל נאמרות בדרך, תוך כדי הליכה או תוך כדי סעודה.

בזוהר נכלל גם תיאור ההיכלות העליונים בחלק שנקרא: 'היכלות דרשב"י' ובו מתוארים שבעת היכלות גן העדן השמורים לצדיקים מחד, ומאידך שבעת מדורי הגיהנום המיועדים לרשעים. בפרשת "ואתה תחזה" (יתרו) מובא מאמר המבאר את חכמת הפרצוף וחכמת כף היד, המיוחס בדרשה למשה בבחירתו אנשים כפי עצת יתרו. חלקים אחרים בזוהר מתייחסים לצדיקים נסתרים כגון רב ייבא סבא שהוא סוחר הנושא סחורה על חמורו (טייעא) ונראה בתחילה כעם-הארץ, אך מתגלה כמקובל גדול הדורש בענייני תורת הנפש, גלגולי נשמות ושאלת הטוב והרע בעולם. דמות אחרת היא "הינוקא" המופלא - ילד-פלא, בנו של רב המנונא סבא, שמגיל ינקות יודע לדרוש בסתרי תורה ועולה עליהם בחכמתו. סיפור אחר בזוהר מתאר את מפגשם של רשב"י וחבריו בגן עדן עם 'רב מתיבתא', הוא ראש הישיבה של מעלה, הדן אתם על ענייני העולם הבא והנשמה.

בחטיבה השנייה של הזוהר כלולים החיבור 'סתרי תורה', בו מקובצים מאמרים על ספר בראשית; ומדרש הנעלם על התורה, ששפתו מעורבת עברית וארמית והוא עוסק בבריאה, העולם הבא והנשמה.

עשרת החברים הנקראים חבריא קדישא (החבורה הקדושה) שהם בעלי הזוהר הם: רשב"י ראש החבורה; בנו - רבי אלעזר; רבי אבא הסופר; רבי יהודה; רבי יוסי; רבי יצחק; רבי חזקיה; רבי חייא; רבי ייסא; רבי אחא. בספר מופיעים שמות של תנאים ואמוראים מתקופות שונות, בכתיבה דומה לתלמוד. בזוהר נזכרים ספרים קדומים (כגון ספר חנוך א' וספר חנוך ב'); ספרי כישוף לצד מדרשים. בצד המדרשים בספר הזוהר משולבים אף קטעי פרשנות מבית מדרשם של חכמי צרפת וספרד: רש"י, ראב"ע, רד"ק ואף רמב"ן.

בחינת הלשון מסייעת אף היא בהגדרת זמנו - העברית שבו היא לשון הקודש של ימי התנאים, ואילו הארמית היא אחרת מן הארמית המקובלת; המשמעויות של המילים יכולות להשתנות אצלו –בעיקר כאשר מדובר במונחים רוחניים, המשמעויות חדשות לגמרי (הידבקות, השגחה, שורשים).

חלקים נוספים השייכים ל"ספרות הזוהר", אך לפי המחקר הם חלקים מאוחרים, שנכתבו כנראה בידי מחבר שונה, אנונימי אף הוא, הם "רעיא מהימנא" (הרועה הנאמן - כלומר משה) ו"תיקוני הזוהר". החיבור "רעיא מהימנא" משולב בתוך גוף ספר הזוהר והחיבור "תיקוני זוהר" הוא חלק נפרד. "תיקוני זוהר" הוא שבעים דרשות על דרך הקבלה לפסוק הראשון בספר בראשית. כתיבתו של המחבר האנונימי מאופיינת באסוציאטיביות רבה, שפתו עשירה הרבה פחות משפת הזוהר והתיאוסופיה שלו שונה בהיבטים מסוימים מהתיאוסופיה של מחבר הזוהר.

רעיונות מרכזיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הזוהר עוסק רבות בעולמות העליונים, בדרך כלל בשפה סימבולית קשה לפענוח. על כל פנים, הוא מאמין כי קיים מימד קדום יותר ונשגב יותר שמשפיע על העולם האנושי, ושכל פרט בעולם האנושי רומז אליו. שתי דמויות מרכזיות בעולם הזה הם הזכר והנקבה העליונים, שמכונים בזוהר במגוון רב של שמות. חיבורם של שני הפרצופים האלה הוא משאת נפש עליונה עבור בעלי הזוהר, שרואים בו פתח לכל הטובות והברכות. בכלל, חיבור ואיחוד הם הערך העליון, והפירוד נתפס כשורש כל רע. אותה נקבה אלוקית, היא היא השכינה, נתפסת כגרושה ממקומה בעוונות בני ישראל, וחזרתה תלויה בתשובתם. כנגד עולם האורות הזה קיים הסטרא אחרא, ה"צד האחר", מכלול כוחות החושך והטומאה בעולם. הזוהר מרבה לדבר על הדיכוטומיה בין שמאל לימין, שהיא עצמה הדיכוטומיה בין חסד לדין, בין טוב לרע, בין זכר לנקבה. באיזון הנכון בין הקטבים האלה תלוי קיומו של העולם. מעשיהם של בני האדם משפיעים על מצב האורות העליונים. מעשי המצוות הם "עבודה צורך גבוה" - הם נועדו לתקן ולייחד את האלוקות עצמה, וכל פרט בהם מכוון לתכלית זאת. מלבד זאת, על ידי מעשיו האדם משרה על עצמו את אותם שורשים עליונים שמתייחסים למעשה המתאים.

חיבור ספר הזוהר[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חיבור ספר הזוהר

שאלות אודות זמן ומקום חיבור ה"זוהר" וזהות מחבריו העסיקו דורות רבים של לומדים וחוקרים. ממועד פרסומו במאה ה-13 ועד ימינו אנו, נקודת המוצא הוודאית והמוסכמת נוגעת לפרטי פרסומו של ספר הזוהר, והמחלוקת נוגעת לשאלת מועד חיבורו. ספר הזוהר נתפרסם לראשונה על ידי המקובל הספרדי ר' משה בן שם-טוב די-לאון (רמד"ל) שטען כי מחברו הוא רבי שמעון בר יוחאי. כמעט מיד עם פרסומו של הספר, קמו מערערים על קדמותו, וכנגד טענת די לאון כי רשב"י חיברו. כיום סבורים מרבית חוקרי הקבלה באקדמיה שהספר נתחבר בידי די לאון עצמו, או בידי חבורת אנשים שפעלה בסביבתו, ואין הוא חיבור קדום שאבד ונתגלה מחדש, כפי שטען די ליאון.

לעומת זאת, על פי הגישה ה"מסורתית", שרווחה בקרב המקובלים בעיקר לאחר גירוש ספרד, "הזוהר" חובר על ידי רבי שמעון בר יוחאי (רשב"י) ותלמידיו שחיו בארץ ישראל במאה השנייה לספירה אך הוסתר במשך השנים מהמון העם והיה נחלתם של יחידי סגולה שעסקו בו בסתר.

המחלוקת בדבר קדמות ספר הזוהר נותרה בעינה גם במאות השנים הבאות, אפילו בתוך חוגי המקובלים עצמם. מצד אחד, היו שהניחו כי אכן מדובר במדרש קדום וכינו אותו כ"מדרשו של רשב"י", "מדרש ירושלמי" וכדומה, אך בד בבד היו מקובלים שהתייחסו לספר הזוהר כאל כל ספר קבלה מימי הביניים, לא פחות ולא יותר משאר ספרי הקבלה של אותה תקופה.

גרשם שלום, חוקר הקבלה הגדול, הוכיח[דרוש מקור] כי ספר הזוהר, על כל חלקיו, נכתב בידי ר' משה די לאון למעט חלקי ה"רעיא מהימנא" ו"תיקוני זוהר" המאוחרים יותר, שנכתבו להערכתו במאה ה-14. בעקבותיו הלכו רוב חוקרי הקבלה בהם תלמידו יהודה ליבס, הסבור כי אין לזוהר מחבר אחד, וכי יש לדבר על חבורה שלמה שסביבה נארג החיבור. לפי ד"ר רונית מרוז, ספר הזוהר נכתב באופן הדרגתי, כשתחילת הכתיבה הייתה במאה ה-11 בארץ ישראל, והכתיבה נמשכה לפחות עד למאה ה-14[1].

ההתנגדות לספר הזוהר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז פרסומו עורר ספר הזוהר התנגדויות שונות. רבים ממתנגדי הזוהר עשו זאת על רקע הפולמוס סביב זהות מחברו וזמן חיבורו של הספר וביניהם אף חלק מן המקובלים בעצמם. מנגד, רבים ממתנגדי הקבלה, תקפו את הספר כמייצג המרכזי שלה. רבי יצחק בר ששת- "הריב"ש" מצטט בשו"ת שלו רבנים מבני דורו שהם ממתנגדי הקבלה, וביניהם את רבו רבי פרץ הכהן הכותב כי איננו מחשיב את הספירות. הרב אלעזר פלקלס (תלמידו של הרב יחזקאל לנדא בעל ה"נודע ביהודה") מבקר קשות את ספר הזוהר ומביע התנגדות לספרות המקובלים, ובין השאר הוא כותב כך:

אני אומר הריני נשבע בתורת ה' שבספר הזוהר נמצאו כמה זיופים וקלקולים אשר הוסיפו, ועלה אחת מתלמוד בבלי הויות דאביי ורבא קדוש יותר מכל ספר הזוהר... באו ונחזיק טובה וחינות לשני מלכים גדולי אדירים, אדוננו המשובח המנוח הקיסר יאזעף השני ואדוננו המהולל הקיסר פראנץ השני אשר צפו והביטו בחכמתם הנפלאה רבות רעות ושבושי דעות תסתעפנה מחלומות והבלים המקובלים והמה לנזקי בני האדם נזקי הגופות ונזקי הנפשות, ופקדו באזהרה גדולה שלא להביא ספרי קבלה בכל מדינות מלכותם.

– "תשובה מאהבה" חלק א' תשובה כ"ו .

הקבלה הייתה מושא ללעגם של המשכילים, שראו בה את אחת הרעות החולות של היהדות. הם יצאו כנגדה "מפני הזיית דת קבליסטית[דרוש מקור]". מלחמתם של אנשי ההשכלה הגבילה מעט את השפעתה של הקבלה במזרח אירופה, אך בקרב יהדות המזרח המשיכה הקבלה להשפיע על חיי הציבור עד לימינו. תנועה יוצאת דופן בקרב יהדות זו היא תנועת "דור דעה", בראשותו של ר' יחיא קאפח, מנהיג קהילת הדרדעים בתימן, אשר דחו ודוחים בתוקף את הקבלה, והולכים בכל עניין בעקבות משנתו של הרמב"ם.

בחצי השני של המאה ה-20 היה פרופ' ישעיהו ליבוביץ ממתנגדיה הבולטים ביותר של הקבלה מבין שומרי המצוות. במכתב לפרופ' גרשם שלום הוא טען שהיא משקפת את "האינסטינקטים האליליים אשר היהדות הקלאסית נלחמה נגדם ולא הצליחה לעקרם" וכי העיסוק בה מרחיק את היהודי מעבודת האל לשמה.[דרוש מקור]

פירושי הזוהר[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מהדורות מקוונות של ספר הזוהר
קישורים נוספים

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]