ספר הזוהר

כריכת ההוצאה הראשונה של ספר הזוהר, מנטובה 1558

ספר הזוהר הוא הספר המרכזי של חכמת הקבלה. הספר הופיע בשלהי המאה ה-13 בספרד. על פי המסורת היהודית מיוחס הספר לרבי שמעון בר יוחאי, תנא מהמאה ה-2 לספירה, ולדעת החוקרים הוא חובר סמוך לזמן הופעתו.

הספר מכיל מדרשים בארמית על התורה המחולקים לפי פרשות השבוע, ומשולבים בו שני חיבורים מאוחרים; "רעיא מהימנא" ו"תיקוני הזוהר".

הספר ומבנהו

מערת האידרא, בה על פי המסורת נאמר ספר הזוהר, מבחוץ

מערת האידרא, בה על פי המסורת נאמר ספר הזוהר, מבפנים

גופו של ספר הזוהר בנוי מדרשות המיוחסות ברובן לרבי שמעון בר יוחאי (רשב"י) וחבריו סביב פרשיות התורה, ושפתו רובה ככולה ארמית. רשב"י וחבריו מרבים להביא ולצטט מאמרים מתוך כמה ספרים שלא הגיעו לידינו, מהם "ספרא דאדם קדמאה", "ספרא דרב המנונא סבא", ו"ספרא דרב ייסא סבא".

חלק הארי של הספר הוא דרשותיו על התורה המחולקות על פי פרשיות השבוע. חלק נוסף הוא הרעיא מהימנא (=הרועה הנאמן), ובו דרשות על תרי"ג המצוות (ברוב ההדפסות של הספר, ה"רעיא מהימנא" פוזר לאורך החלק המרכזי, כך שלכל פרשה, הוכנסו המצוות המצויות בה בתורה).

בספר כלולות "האידרות" – "אידרא רבא" (המושב הגדול), "אידרא זוטא" (המושב הקטן) ו"אידרא דבי משכנא" (מושב בית המשכן) שתוכנן:

• באידרא רבא רשב"י מגלה את "הפרצופים"- גילויי אלוהות בדמות פני אדם על פי הפסוק "על הכיסא דמות במראה אדם עליו מלמעלה" (יחזקאל א' כ"ו). כל אחד מתשעת החברים נושא, בתורו, דרשה. בכל דרשה "מתקן" הדרשן את אחד מהאיברים של ה"פרצוף" העליון ולבסוף, רשב"י "מתקן" את תיקוני הזקן היוצאים מן ה"פרצוץ" ואז חותם את הדיון ומגלה את הדברים שהחברים ידעו רק בראשי פרקים. בסוף ה"מושב" שלושה מהחברים נופחים את נשמתם כיוון שנחשפו לסודות שהיו למעלה מדרגתם.
• באידרא זוטא מתואר מפגשם האחרון של חבורת הזוהר הנעשה כהכנה לפטירתו של רשב"י. בתחילת המפגש, מבהיר רשב"י שבניגוד ל"אידרא רבה" שבה כל אחד מן החברים נשא דרשה, הפעם הוא יהיה היחיד שידבר, מכיוון שזהו "יום ההילולא" שלו (=יום השמחה). הוא משמיע באזני תלמידיו את כל הסודות שחשש לגלות לפני כן ולבסוף, יוצאת נשמתו כאשר הוא אומר את המילה "חיים"- שבפסוק "כי שם צוה ה' את הברכה חיים עד העולם" (תהילים, קלג', ג').
• באידרא דבי משכנא, דנים רשב"י ושלושה מתלמידיו בסודות התפילה על פי דרשות הבנויות על פסוקי הקמת המשכן.

ייחודן של האידרות הוא בכך שבהן מתכנסת כל ה"חבורה" ומתיישבת במקום אחד- בניגוד לשאר הדרשות הנאמרות על ידי שניים, שלושה או ארבעה מהחברים ובדרך כלל נאמרות בדרך, תוך כדי הליכה או תוך כדי סעודה.

בזוהר נכלל גם תיאור ההיכלות העליונים בחלק שנקרא: 'היכלות דרשב"י' ובו מתוארים שבעת היכלות גן העדן השמורים לצדיקים מחד, ומאידך שבעת מדורי הגיהנום המיועדים לרשעים. בפרשת "ואתה תחזה" (יתרו) מובא מאמר המבאר את חכמת הפרצוף וחכמת היד, המיוחס בדרשה למשה בבחירתו אנשים כפי עצת יתרו. חלקים אחרים בזוהר מתייחסים לצדיקים נסתרים כגון רב ייבא סבא שהוא סוחר הנושא סחורה על חמורו (טייעא) ונראה בתחילה כעם-הארץ, אך מתגלה כמקובל גדול הדורש בענייני תורת הנפש. דמות אחרת היא "הינוקא" המופלא - אותו ילד-פלא, בנו של רב המנונא סבא, שמגיל ינקות יודע לדרוש בסתרי תורה ועולה עליהם בחכמתו. סיפור אחר בזוהר מתאר את מפגשם של רשב"י וחבריו בגן עדן עם 'רב מתיבתא', הוא ראש הישיבה של מעלה, הדן אתם על ענייני העולם הבא והנשמה.

בחטיבה השנייה של הזוהר כלולים החיבור 'סתרי תורה', בו מקובצים מאמרים על ספר בראשית; ומדרש הנעלם על התורה, ששפתו מעורבת עברית וארמית והוא עוסק בבריאה, עולם הבא והנשמה.

עשרת החברים הנקראים חבריא קדישא (החבורה הקדושה) שהם בעלי הזוהר הם: רשב"י ראש החבורה; בנו - רבי אלעזר; רבי אבא הסופר; רבי יהודה; רבי יוסי; רבי יצחק; רבי חזקיה; רבי חייא; רבי ייסא; רבי אחא. בספר מופיעים שמות של תנאים ואמוראים מתקופות שונות, בכתיבה דומה לתלמוד. בזוהר נזכרים ספרים קדומים (כגון ספר חנוך א' וספר חנוך ב'); ספרי כישוף לצד מדרשים. בצד המדרשים בספר הזוהר משולבים אף קטעי פרשנות מבית מדרשם של חכמי צרפת וספרד: רש"י, ראב"ע, רד"ק ואף רמב"ן.

בחינת הלשון מסייעת אף היא בהגדרת זמנו - העברית שבו היא לשון הקודש של ימי התנאים, ואילו הארמית היא אחרת מן הארמית המקובלת; המשמעויות של המילים יכולות להשתנות אצלו – בעיקר כאשר מדובר במונחים רוחניים, המשמעויות חדשות לגמרי (הידבקות, השגחה, שורשים).

חלקים נוספים השייכים ל"ספרות הזוהר", אך לפי המחקר הם חלקים מאוחרים, שנכתבו כנראה בידי מחבר שונה, אנונימי אף הוא, הם "רעיא מהימנא" (הרועה הנאמן - כלומר משה) ו"תיקוני זוהר". החיבור "רעיא מהימנא" משולב בתוך גוף ספר הזוהר והחיבור "תיקוני זוהר" הוא חלק נפרד. "תיקוני זוהר" הוא שבעים דרשות על דרך הקבלה לפסוק הראשון בספר בראשית. כתיבתו של המחבר האנונימי מאופיינת באסוציאטיביות רבה, שפתו עשירה הרבה פחות משפת הזוהר והתיאוסופיה שלו שונה בהיבטים מסוימים מהתיאוסופיה של בעל הזוהר.

ציונו של רב ייבא סבא, מחכמי ספר הזוהר, בהר מירון

חיבור ספר הזוהר

שאלות אודות זמן ומקום חיבור ה"זוהר" וזהות מחבריו העסיקו דורות רבים של לומדים וחוקרים. זהות מחבריו ומקורותיו הם מכריעות לאופן התפתחות הקבלה והשפעתה על התרבות היהודית. על פי הגישה המסורתית "הזוהר" חובר על ידי רבי שמעון בר יוחאי (רשב"י) שחי בארץ ישראל במאה השנייה לספירה. על פי קביעה זו קדושתו של הזוהר נובעת מכך שהוא חובר בהשראה אלוהית ומכאן שהקבלה היא קדומה. וכן כתב החיד"א בספרו שם הגדולים- "ראש המקובלים רבי נחוניא בן הקנה חיבר ספר הבהיר ואחריו חיבר רבי שמעון בר יוחאי ספר הזוהר, וחיבר בו כמה חיבורים (תיקוני הזוהר)." אולם כבר במאה ה-14 העלה המקובל הארץ-ישראלי, ר' יצחק דְמִן עכו, את האפשרות שמחבר הזוהר הוא המקובל הספרדי-קסטיליאני בן המאה ה-13 ר' משה בן שם-טוב די-ליאון (רמד"ל), שנפטר בשנת 1305. ומכאן שהזוהר חובר בסוף המאה ה-13.

ממועד פרסומו במאה ה-13 ועד ימינו אנו. נקודת המוצא הוודאית והמוסכמת נוגעת לפרטי פרסומו של ספר הזוהר. ספר הזוהר נתפרסם לראשונה על ידי המקובל הספרדי ר' משה בן שם-טוב די-ליאון (רמד"ל). המקובל הארץ-ישראלי, ר' יצחק דְמִן עכו, שספר הזוהר הגיע אליו בצורת קונטרסים (מגילות), ביקש לחקור את מקורו של החיבור שהיה מופלא בעיניו והפליג לספרד למקום מושבו של הרב משה די ליאון. באיגרת מקוטעת ששרדה בספרו של ר' אברהם זכות, מגולל ר' יצחק את פרטי מסעו. ר' יצחק מתאר כי כבר בצאתו מארץ ישראל היו קיימות שתי גרסאות לגבי זהות המחבר. היו שטענו כי מדובר, כטענת הספר עצמו, במדרש ארץ ישראלי שנתחבר על ידי תלמידי רשב"י במאה השנייה לספירה, מדרש שנשלח על ידי הרמב"ן לספרד בעלותו לארץ והועתק ונתפרסם על ידי רמד"ל. מצד שני, נשמעה הטענה כי מדובר במעשה זיוף. בהגיעו לספרד, הצליח ר' יצחק לפגוש את די-ליאון שנשבע בפניו כי ברשותו נמצאים עותקים קדומים של החיבור וכי הוא אך ורק העתיקם והפיצם. ר' משה הבטיח להראות את כתבי היד לר' יצחק אלא שלרוע המזל, ר' משה נפטר בפתאומיות קודם שעשה זאת.

ר' יצחק המשיך בעבודת הבילוש ושמע גרסאות סותרות. מצד אחד, הגיעה לאוזניו עדות עקיפה כי אשתו ובתו של רמד"ל הודו כי לא היה לפני רמד"ל שום כתב יד ממנו העתיק וכי הוא הוא מחבר הזוהר. על פי עדות זו, כשנשאל ר' משה מדוע הוא נוהג כפי שהוא נוהג ומסתיר את זהותו, נימק זאת במניעים כלכליים אגוצנטריים. מצד שני, הגיעה לר' יצחק עדות הפוכה על "ניסוי" שנערך ובו הוכח כי היו לפני רמד"ל כתבי יד קדומים. ר' יצחק פקפק במידת האמינות של אותו "ניסוי". מספריו המאוחרים של ר' יצחק ניכר כי בסופו של דבר השתכנע בקדמותו של ספר הזוהר. אין לדעת מה הניע אותו להשתכנע בכך, הואיל והאיגרת נקטעת בדיוק בשלב שבו עומד ר' יצחק לתאר זאת.

המחלוקת בדבר קדמות ספר הזוהר נותרה בעינה גם במאות השנים הבאות, אפילו בתוך חוגי המקובלים עצמם. מצד אחד, היו שהניחו כי אכן מדובר במדרש קדום וכינו אותו כ"מדרשו של רשב"י", "מדרש ירושלמי" וכדומה, אך בד בבד היו מקובלים שהתייחסו לספר הזוהר כאל כל ספר קבלה ימי-ביינימי, לא פחות ולא יותר משאר ספרי הקבלה של אותה תקופה. הטענה כי מדובר ביצירה פסאודו-אפיגרפית פרי רוחו של רמד"ל עצמו - מעולם לא נתפוגגה. בציבור הרבני רווחה דעה זו בעיקר בקרב חסידי הפילוסופיה הרציונליסטית מבית מדרשו של הרמב"ם, אך לא רק בקרבם. תלמידי רשב"א (שלמה בן אדרת, תלמיד הרמב"ן) הסתייגו ממנו והשתמשו בו בצורה מועטה ביותר. היו אף שביקרו את הזוהר בחריפות, כגון ר' יוסף אבן וקאר, בן המאה ה-14. הספר קיבל מעמד של קדושה בחוגי המקובלים במאה ה-15, אך בעיקר במאות ה-16 - 17, לאחר גירוש ספרד. אז התקבל הזוהר בקרב המקובלים, שראו בו פרי יצירתו של רשב"י ודחו כל ביקורת על זמנו ולשונו של הספר. גלגולה האחרון של מחלוקת גלויה זו בציבור הרבני התרחשה בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20, עם התעוררות תנועת הדרדעים בתימן ששללה את העיסוק הקבלי בכללו.

מטבע הדברים, בפרספקטיבה של זמן התבססה האמונה כי אכן מדובר במדרש קדום. תרמה לכך ההשפעה העצומה שהייתה לזוהר על מגורשי ספרד ובחוג המקובלים הצפתי. האופי המסתורי אפוף הקדושה ששיוו לספר הזוהר במרוצת השנים, מנע עיסוק ביקורתי בחקר הזוהר עד למאתיים השנים האחרונות.

ההשכלה

את השלב הבא פתחה תנועת ההשכלה. ההשכלה, על רקע מצעה האידאולוגי-פילוסופי, בזה לספרות הקבלה בכלל ולספר הזוהר בפרט, וביקשה לעקור את מקומם של אלה מהתחום הלגיטימי של מחשבת היהדות. במסגרת זו, החלה ביקורת שיטתית על קדמותו של ספר הזוהר. רבות מהטענות שהעלו המשכילים נדחו במרוצת השנים או הוגדרו כראיות שאינן מכריעות, אך כמה מהטענות שימשו כאושיות הביקורת גם בהמשך. מייצגה הבולט של גישה זו היה ההיסטוריון, איש "חכמת ישראל", צבי גרץ. גרץ הסתמך על השמועה שמובאת באיגרתו של ר' יצחק דמן עכו כדי לבסס את טענתו כי ספר הזוהר הוא מעשה זיוף שנוצר על ידי ר' משה די ליאון ממניעים של מצוקה כספית ושאיפה עזה לפרסום והשפעה.

לאחר שקיעת קרנה של ההשכלה, ניסה הלל צייטלין להוכיח את קדמות הזוהר ולטעון כי מדובר בטקסטים קדומים שעברו עריכה עם השנים וקיבלו את צורתם הסופית במאה ה-13. וכן הוא טען שלא ייתכן שהרב משה די ליאון כתב את הזוהר, כיוון שמערכת המושגים שלו בחיבורו "ספר הרימון" היא שונה ממערכת המושגים של הזוהר. גישתו הניאו רומנטית של צייטלין, שאף ביקש לתרגם את ספר הזוהר כולו לעברית, לא באה לידי מיצוי והוא נרצח בשואה קודם שהשלים את מפעלו.

חידושי זוהר

תרגום כמוהו כעריכה, הזוהר תורגם לשפות רבות ובכל שפה הוא שירת סדר דתי או לאומי של מקובלים נוצרים ושל חוגים שונים. הזוהר נכתב בארמית בניב השונה מהארמית של התלמוד הבבלי (ארמית בבלית), והוא אינו נגיש לרוב קוראי הארמית היהודים, קל וחומר ללא-יהודים. על כן הזוהר תורגם במרוצת הדורות לכמה שפות: עברית, לטינית, יידיש, לאדינו, ערבית יהודית (ערבית באותיות עבריות), גרמנית, אנגלית וצרפתית.

אחד מתרגומי הזוהר לעברית הוא תרגומו של הרב יהודה יודל רוזנברג בו תורגמו רק חלקים מהזוהר (5 כרכים, ניו יורק, 1927). תרגום נוסף בעברית לספר הזוהר הוא הספר מתוק מדבש של המקובל הירושלמי רבי דניאל פריש, מראשי ישיבת שער השמים ותלמידו המובהק של האדמו"ר רבי אהרן ראטה. הספר המופיע בסדרה מרובת כרכים כתרגום מתחת ללשון הזוהר, כתוב בשפה עממית יותר ובהסברים קבליים פשטניים, מתוך מטרה להביא את הספר לציבורים נוספים. התרגום הנפוץ ביותר הוא של הרב יהודה לייב אשלג בחיבורו הסולם בו הוא מתרגם את הזוהר בצורה מילולית מדויקת ומשלב בסוגריים את פענוח הסמלים לפי תורת האר"י.

גרשם שלום וממשיכיו

גרשם שלום, חוקר הקבלה הגדול, החל את דרכו בחקר ספר הזוהר בניסיון לערער את דברי צבי גרץ ולהוכיח את קדמותו של ספר הזוהר. מפעלו המקיף שהחל במיפוי לשונו של ספר הזוהר הביא אותו בסופו של דבר אל המסקנה כי לא קיים בספר הזוהר ולו יסוד אחד שנכתב קודם זמנו של ר' משה די ליאון. גרשם שלום הוכיח כי ספר הזוהר, על כל חלקיו, נכתב בידי ר' משה די ליאון למעט חלקי ה"רעיא מהימנא" ו"תיקוני זוהר" המאוחרים יותר, שנכתבו להערכתו במאה ה-14. מתברר כי די-ליאון עצמו כתב חלק ניכר מספר הזוהר. ניתן להוכיח זאת בכמה דרכים, בהן השימוש של הארמית בספר הזוהר, שהיא כשל אדם שאינו בקי בשפה; ישנן בספר הזוהר הרבה מילים שגויות מבחינת הארמית התלמודית ואף מילים מומצאות, דבר זה לא יכול היה לצאת מתחת ידיו של רשב"י שהכיר ארמית על בוריה ככל התנאים. לבד מכך, בספרו של די-ליאון, 'ספר הרימון', נמצאו שימושי לשון זהים וכן נושאים מקבילים לאלו שבספר הזוהר. עניינים רבים שנשארו טעוני בירור בספר הזוהר, מתבארים על ידו בספר הרימון; כך גם חלק ממקורותיו של ספר הזוהר מתגלים בספרו של די-ליאון. אולם את ה"רעיא מהימנא" והתיקונים לא חיבר די-ליאון, זהו חיבור מאת מחבר לא ידוע, המאוחר לזמנו של די-ליאון.

מהדורת פקסימילה של ספר הזוהר עם הערות בכתב ידו של גרשם שלום יצאה לאור בהוצאת מאגנס ב-1992. המהדורה על ששת כרכיה שוטחת בפני הקורא חלק מן החומר שהיה באמתחתו של שלום ומאפשרת לבחון מקרוב את שכתב על רוב מאמרי הזוהר. השוני של התקופות שבהן כתב וההשתנות – תוך כדי כך – של שיקוליו מחייבים את הקורא למאמץ, אבל מאמץ זה כדאי: ניתנת לו האפשרות להציץ לתוך בית יצירתו ולעקוב אחרי התקדמות מחשבתו של שלום יותר משהיה מאפשר זאת ספר מגובש. המעיין הרציני בזוהר, ובוודאי מי שבא ללמדו לאחרים, ימצא כאן כלי עזר מצוין להבנת הזוהר ואף להבנת הדרך שבה הגיע שלום למסקנותיו המחקריות.

דומה שרוב חוקרי הקבלה אחרי שלום החזיקו בדעתו על איחורו של ספר הזוהר למאה ה-13. הטענות לאיחור כתיבתו פורטו באריכות בהקדמתו של ישעיה תשבי לספרו הגדול "משנת הזוהר" (תשבי עצמו טוען שם שלמעשה רוב הביקורת הטקסטואלית על הזוהר נכתבה כבר על יד ר' יעקב עמדין, היעב"ץ, שלמעשה מחזיק בקדמת רוב הזהר וע"ע שאילת יעב"ץ א:קנ"ז). אולם שינויים מסוימים חלו ביחס לזהות המחבר.

חוקר הקבלה יהודה ליבס, מתלמידיו המובהקים של שלום, סבור כי אין לזוהר מחבר אחד, וכי יש לדבר על חבורה שלמה שסביבה נארג החיבור. פרופ' דניאל אברמס מאוניברסיטת בר-אילן, טוען באופן רדיקאלי יותר, ברוח הגישה הדקוסנטרוקטיבית, שאין לדבר כלל על מחבר/מחברי ספר הזוהר, שכן לזוהר אין כלל טקסט אחיד. זהו חיבור שנכתב, שוכתב ונערך פעמים אין ספור, עד שדיבור על מחברים הינו אנכרוניסטי. לפי ד"ר רונית מרוז, ספר הזוהר נכתב באופן הדרגתי, כשתחילת הכתיבה הייתה במאה ה-11 בארץ ישראל, והכתיבה נמשכה לפחות עד למאה ה-14.‏

ייחודי בעמדתו מבין חוקרי הקבלה האקדמיים הינו אברהם אלקיים (המכהן כראש מרכז שלמה מוסיוף לחקר הקבלה בפקולטה למדעי הרוח של אוניברסיטת בר-אילן) הסבור שמחברו של ספר הזוהר הוא ר' שמעון בר יוחאי, אלא שחיבור זה הועבר לר' משה די ליאון בתקשור‏‏.

היסטוריה של תשובות המקובלים לגבי חיבורו הקדום של ספר הזוהר

משמעות הוויכוח לקהילות הדתיות

כמעט מיד עם פרסום גילוי הזוהר, קמו מערערים על קדמות ספר הזוהר, וכנגד טענת די לאון כי רשב"י חיברו. כיום סבורים מרבית חוקרי הקבלה באקדמיה שהזוהר חובר על ידי הרב די ליאון עצמו, או ע"י חבורת אנשים שפעלה בסביבתו, בניגוד לטענת די ליאון כי רק גילה את הספר. במשך השנים, התמודדו התומכים בקדמות הזוהר והשיבו תשובות שונות לטענות המערערים. יש לציין שברוב הקהילות הדתיות של יהודי אירופה התקבלו דינים ומנהגים שונים בעקבות הזוהר והקבלה כמו למשל טקס קבלת שבת, אמירת "הנני מוכן ומזומן" לפני תפילות מסוימות (בייחוד ספירת העומר) ועוד. כך שהשאלה האם הספר הוא זיוף היא מרכזית וחשובה בקרב קהילות אלה.

ראשוני המשיבים

ראשון המשיבים היה יש"ר מקנדיא בספרו "מצרף לחכמה" שבו עונה על טענות ר' אליהו דילמדיגו. דילמדיגו טען בספרו "בחינת הדת" משנת ה'רנ"א (1491, שנה לפני גירוש ספרד) שהזוהר אינו מרשב"י אלא חובר כ-300 שנים לפני זמנו, כלומר בסביבות ד'תתק"נ (1190), כמאה שנה לפני הרב משה די ליאון. יש"ר מקנדיא הדפיס את ספרו ביחד עם "בחינת הדת" בשנת ה'שפ"ט(1629).

הרב אביעד שר שלום ב"אמונת חכמים" (מנטובה ה'ת"צ) (1630), משיב אף הוא על טענות המערערים על קדמות הזוהר, שהגיעו לאזנו, כנראה מטענות ר' יהודה אריה ממודינה ב"ארי נוהם" שהודפס שנה קודם לכן.

תשובות רבני אירופה

הספר "קדמות ספר הזוהר" של הרב דוד לוריא נחשב לספר המרכזי המתמודד עם טענות המערערים על קדמות הזוהר. ספר זה יצא לאור בשנת ה'תרט"ז (1857) ובו הוא מבטל את טענות המאחרים, בין השאר, על ידי השוואה לספרו של הרב די ליאון, "הנפש החכמה".

הרב יצחק אייזיק חבר, רבה של סובלאק ומקובל מפורסם שהלך בשיטת הגר"א, דחה אף הוא בספרו "מגן וצנה" ה'תרט"ו (1855) את הטענות מהספר "ארי נוהם" שיצא מחדש בה'ת"ר (1840).

בספריה הלאומית בירושלים קיים כתב יד של הספר "אופן" ה'תקצ"ז (1837) מאת הרב אליקום אמילזהגי מברודי (מחבר הספר שו"ת ראבי"ה). בספר זה הוא דוחה את כל טענות מבקרי הזוהר עד זמנו, וכותב שלצד הבסיס הקדום נוספו קטעים מאוחרים (כטענת היעב"ץ להלן).

ספר ידוע נוסף בעניין הוא 'טעם לש"ד' (ליבורנו ה'תרכ"א (1861)) של הרב אליהו בן אמוזג ובו הוא דוחה את טענות שד"ל נגד קדמות הזוהר שהביא בספרו "ויכוח על חכמת הקבלה" (גוריצאה ה'תרי"ב, (1852)).

קטעים מאוחרים שהוכנסו לתוך ספר קדום

הרב יעקב עמדין בן צבי (היעב"ץ) כתב בספרו "מטפחת ספרים" שקטעים רבים נכנסו לזוהר מספרים מאוחרים, אך עיקר הזוהר הוא קודש קודשים קדום, אף אם לא מרשב"י ולכל המאוחר מתקופת הגאונים, אך בכל מקרה הרבה לפני הרב די ליאון. הוא כותב עוד שגם בתלמוד הבבלי יש קטעים שונים שנכנסו על ידי הגאונים, ובכל זאת כולם מודים שעיקרה של הגמרא הוא לפני הגאונים. כאמור לעיל, חוקרי הקבלה באקדמיה תולים הרבה מן ההקבלה המוכרת כיום, בין כתבי הזוהר לכתבי די-ליאון, ברשומותיו של היעב"ץ, למרות שעיקר ספרו נכתב לשם חיזוק עמדת קדמות הספר.

תשובות רבנים בתקופה המודרנית

הרב הלל צייטלין במאמרו על הזוהר בספרו "בפרדס החסידות והקבלה" טוען בעזרת דוגמאות רבות שמערכת המושגים של הרב די ליאון בספר "הרמון" שונה ממערכת המושגים של הזוהר, וכן במאמריו ב"התקופה", כרכים ה'-ז' ו-ט', טוען על-סמך השוואות לספר "שקל הקודש" של הרב די ליאון, שלא הוא חיבר את הזוהר, אלא שהוא אכן גילה את כתב היד של הזוהר, והשתמש ב"זוהר" במקומות שונים בחיבוריו.

ויכוח הרב קוק והרב קאפח

הרב אברהם יצחק הכהן קוק כתב לרב יחיא קאפח שהיה ראש קהילת התימנים הדרדעים. במכתבו מתייחס הרב קוק בצורה ישירה לטענות הדתיות כנגד הספר, ובצורה עקיפה לטענות המחקר. בעניין טענות המחקר הוא רושם:

"... וייחוסו של הזוהר לרשב"י, שהוא כמובן, ללימודיו ואורחות השגותיו האלוקיות, אפילו אם נשתלשלו דורות רבים והיו בהם הוספות והערות מחכמים שונים, ואם אפילו נתערבו בהם איזה דברים שראויים לבקורת, כמו שעשה הגאון יעב"ץ במטפחתו, אין העיקר בטל בכך...".

כלומר -

• 1. הדברים מיוחסים לרשב"י, גם אם חלקם נכתבו משמו, לאחר זמנו.
• 2. ייתכן שיש שיבושים ודעות מאוחרות, בייחוד של ר' משה די ליאון עצמו, אך הם מיעוט ואינם מקטינים את ערך הספר.

הרב יחיא קאפח באגרת מענה השיב לטענותיו של הרב קוק אחת לאחת. שני האישים נשארו בדעותיהם.

מקובלים המאשרים את איחור כתיבת הזוהר

הרב דוד כהן, "הרב הנזיר" כתב:

בשורש הנשמתי של עולם האצילות דברי הזוהר וודאי שייכים לרשב"י, אך בעולם הבריאה הדברים אכן נכתבו מאוחר יותר.

פרופ' שוורץ מניח שהכוונה לר' משה די ליאון. למרות הכתיבה המאוחרת של הספר, הרב הנזיר מקבל את קדושתו.

הרב כשר

כך גם כותב הרב מנחם מנדל כשר במאמרו "הזוהר" ב"ספר היובל" של כתב העת סיני:

"כל הקורא בעיון בספריו של ר' משה די ליאון (ספר "הרמון", "משכן העדות", "הנפש החכמה" ו"שקל הקודש") ייווכח שסגנונו, דרכי ההבעה שלו, ביטוייו, תיאור הנושאים ואופני ההסברה וההרצאה של ר"מ די ליאון רחוקים מדרכו של הזוהר כרחוק מזרח ממערב".

עוד כותב הרב כשר שהרב די ליאון בספריו "הרמון" ו"שקל הקודש" שואל ומשיב מקשה ומתרץ, כאשר בזוהר אנו מוצאים תשובות אחרות לשאלות אלו, ומכך ברור שלא רק שדי-ליאון אינו מחבר הזוהר, אלא שאף לא הכיר את הזוהר בעת כתיבת ספריו האחרים. לגבי שימושי לשון זהים ונושאים מקבילים בין "ספר הרימון" ל"זוהר", מסביר הרב כשר שזה משום עיסוקם המשותף בתורת הנסתר,

"...ושני ספרים העוסקים באותו תחום, מדרך הטבע יהיה יכולים להיות ביטויים מסוימים ונושאים השייכים לאותו התחום שיופיעו בשני הספרים. וכן הרב די ליאון שהיה גדול בתורה, גם בנגלה וגם בנסתר, יכול היה להבין מקומות קשים בזוהר, ולבאר אותם בספרו, אך זו אינה ראיה שהוא חיבר את הזוהר.

הרב כשר גם מניח שאפשר שמדפיסי הזוהר מתוך כתב יד מסוים, הדפיס גם הערות שהיו בשולי אותו כתב היד (הנקרא שגיאת המעתיקים) תופעה מצויה לגבי חיבורים אחרים. כך לדוגמה בזוהר פרשת עקב נמצא קטע המועתק מספר "שולחן של ארבע" של רבנו בחיי אשר חי אחרי הרב די ליאון. והוספות מאוחרות אלו אין בהן כדי להעיד על עיקר ספר הזוהר.

שיבושים וטעויות לשוניות

תוספות מאוחרות אלו יכולות להסביר את הטענה בדבר שגיאות בארמית, המורות על כך שהכותב לא היה בקי בארמית של תקופת רשב"י. אך עיקר הזוהר הוא קדום והארמית שבו משובחת, כפי שכותב פרופ' גרשום שלום, ותלמידו פרופ' ישעיה תשבי. תשבי כותב שיש לזוהר סגולות ספרותיות מיוחדות, פאתוס נשגב ונמלץ, לשון פיוטית ציורית וכו', וכל המעלות האלה, אין בספרי הרב משה די ליאון.

יחד עם זאת גרשום שלום שלל את קדמות הזוהר, לאור שיבושים, טעויות והמצאות לשוניות שונות. על כך ענה הרב כשר כי חלק מהמצאות אלו צריך להבין כרובד נוסף שיש לפרשו בגימטריה או כחלק מראשי תיבות או רמזים באופן אחר. לשם דוגמה בפירוש לספר "שיעור קומה" (מובא ב"ראשית הקבלה" גרשום שלום, עמוד 220):

לפיכך נקרא "האל הגדול, הגיבור והנורא", בליתיה ידידות אל חי בליתא בזיתא בזיזתא המקוק הקטן, קטל בעבור משוש בשכמל"ו (ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד).

בהמשך הקטע מתפרשים השמות המוזרים והמשונים שלא מוכרים כשמות וכינויים לקב"ה: "בליתיה", "בזיתא", "בזיזתא", "המקוק הקטן" ו"קטל בעבור משוש", בדרך גימטריה, גימטריה במילוי (גימטריה שהיא צירוף הגימטריות של השמות המלאים של האותיות של המילה) ובצירופי אלפא ביתא שונים, כך שמילים משונות ומוזרות בספרי קבלה אינן ראיה לשגיאות וטעויות.

הרב כשר תולה שיבושים לשוניים שונים גם בשגיאות העתקה המצויים לרוב בכתבי יד של הספרות היהודית. להוכחה חיובית על קדמות הזוהר, מביא הרב כשר שמדרשים אשר לא היו ידועים באותו זמן, ואשר נתגלו מאוחר יותר במדרש הנעלם, או בכתבי יד שהיו בידי ה"ראשונים".

הרב כשר התווכח עם טענתו של גרץ, בעניין השמועה באיגרת רבי יצחק דמן עכו שר' משה די ליאון כתב את הזוהר בגלל מצוקה כלכלית ושאיפה לפרסום. לדעת הרב כשר, טענה זו אינה עומדת במבחן הביקורת המדעית משתי סיבות: טענה מדעית אינה יכולה להיות מבוססת על שמועה, ובנוסף, רבי יצחק דמן עכו עצמו, כאמור לעיל, השתכנע בקדמות הזוהר, ובחיבורו "מאירת עיניים" - פירוש על סודות הקבלה של הרמב"ן בפירושו לתורה, הנמצא בכתבי יד במוזיאום הבריטי ובעוד מקומות, מכנה הרב יצחק את הזוהר "מדרש ירושלמי", כלומר רבי יצחק עצמו ערער על טענה זו.

הזכרת שמות אישים מתקופה מאוחרת לרשב"י - כתיבת תלמידי רשב"י

בזוהר מוזכרים שמות חכמים המאוחרים לזמן רשב"י. הרב כשר עונה לטענה זו כי לא רשב"י עצמו חיבר את הזוהר אלא תלמידיו ותלמידי תלמידיו במשך כמה דורות, על פי הדברים שקיבלו מרשב"י מדור לדור.

היעלמות הספר לאורך תקופה ארוכה

כאלף שנה עברו מתקופת רשב"י ועד לגילוי ספר הזוהר בידי הרב די ליאון. לפי הטוענים לקדמות כתיבת הספר, קיומו הוסתר בין לומדי קבלה מועטים בלבד, ופרסומו היה נגד עקרונות הקבלה.

פירושי הזוהר

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ראו פירוט בדף השיחה.

ראו גם

• עולימתא שפירתא

לקריאה נוספת

• הרב יצחק אייזיק חבר "מגן וצינה" [1]
• ישעיה תשבי, משנת הזוהר, כרכים א' - ב', מוסד ביאליק, ה'תשי"ז, ה'תשכ"א
• גרשום שלום, "ראשית הקבלה", שוקן, ירושלים ות"א, ה'תש"ח (1948)
• ספר הזוהר של גרשם שלום עם הערות בכתיבת ידו, הוצאת מאגנס, 1992
• דוד לוריא, קדמות ספר הזוהר, ורשה, ה'תרמ"ז
• הלל צייטלין, "בפרדס החסידות והקבלה", יבנה, תל אביב
• אהרן קמינקא, 'הרעיונות הסודיים של רשב"י', ספר קלויזנר, ה'תרצ"ז ולקדמות ספר הזוהר, סיני, כרך ז' (ה'ת"ש)
• מנחם כשר, "הזוהר", סיני, ספר היובל, מוסד הרב קוק, ירושלים, תשי"ח
• מלילה הלנר-אשד, ונהר יוצא מעדן: על שפת החוויה המיסטית בזוהר, הוצאת עלמא ועם עובד, ה'תשס"ה (2005)
• בועז הוס, כזוהר הרקיע - פרקים בתולדות התקבלות הזוהר ובהבניית ערכו הסמלי, הוצאת מכון בן-צבי לחקר קהילות ישראל במזרח, מוסד ביאליק, 2008
• עמוס גולדרייך, בירורים בראייתו העצמית של בעל "תיקוני הזוהר", בתוך: מיכל אורון ועמוס גולדרייך (עורכים): משואות - מחקרים בספרות הקבלה ובמחשבת ישראל מוקדשים לזכרו של פרופ' אפרים גוטליב ז"ל, הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים, ה'תשנ"ד, עמ' 459-496
• טוני לביא ועקיבא אורצל, אלוהים הרב והפילוסוף - סודות הבריאה בספר הזהר ובתורת האר"י, זמורה ביתן, 2004
• פרופ' מנחם צבי קדרי, תחביר הלשון הארמית של ספר הזוהר, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור, האוניברסיטה העברית, 1953
• יהודה ליבס, פולחן השחר: יחס הזוהר לעבודה זרה, ירושלים : כרמל, 2011.

קישורים חיצוניים

{{מיזמים|

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: ספר הזוהר
טקסט בוויקיטקסט: ספר הזוהר

מהדורות מקוונות של ספר הזוהר

• ספר הזוהר, מהדורת מנטובה, 1558, במאגר הספרים הסרוקים של הספרייה הלאומית
• ספר הזוהר, מהדורת קרימונה, 1559, במאגר הספרים הסרוקים של הספרייה הלאומית
• ספר הזוהר מנוקד ומוגה, עם תקוני זוהר וזוהר חדש, באתר "הזוהר.נט"
• ספר הזוהר עם פירוש הסולם
• הזוהר בקובצי טקסט להורדה
• נוסח הזוהר שעליו מבוסס התרגום האנגלי החדש של פרופ' דניאל מאט
• תשובות הרב יחיא קאפח "עמל ורעות רוח וחרמות ותשובתם"[ http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=43777&pgnum=1]
• מהדורות מקוונות נוספות בספריה הווירטואלית של אתר "הלכה ברורה"

קישורים נוספים

• מנוע חיפוש בכל ספרות הקבלה - אפשר לרשום את שם הספר או הספרים בהם מבקשים לחפש ואחר כך במרכאות את הציטוט המבוקש.
• מאמרים של פרופ' יהודה ליבס על הזוהר
• יהודה ליבס, מה אתה, ספר הזוהר?, באתר הארץ
• פורום עצור כאן חושבים, קדמות הזוהר
• "הזוהר", הרב מנחם כשר - גרסה מקוונת של המאמר באתר "דעת"
• אברהם שטאל, קריאה פולחנית של ספר הזוהר, פורסם בפעמים 5, תש"ם 1980, עמ' 77 - 86, על מנהגם של יהודי ארצות האסלאם להתכנס כדי לקרוא בספר הזוהר
• "Idol worship is still within us" - ריאיון עם ליבוביץ (באנגלית)
• אסף נברו, ואף מלה על מדונה, באתר הארץ
• מור אלטשולר, על הספר "כזוהר הרקיע" מאת בועז הוס, באתר הארץ, 19 ביוני 2008
• מקובלים ורבנים על חשיבות לימוד הזוהר, מתוך הספר "לראות טוב"
• ישעיהו שטיינברגר, ‏על קדמות הזוהר ועל האמת שבמסורת, מקור ראשון, מוסף "שבת"