המפלגה הרפובליקנית הפשיסטית
 | |
| מדינה |
הרפובליקה הסוציאלית האיטלקית  |
|---|---|
| מנהיגים | בניטו מוסוליני |
| מזכיר כללי | אלסנדרו פאבוליני |
| תקופת הפעילות |
13 בספטמבר 1943 – 28 באפריל 1945 (שנה ו־32 שבועות) |
| אידאולוגיות |
פשיזם לאומנות איטלקית אנטי-ליברליזם אנטישמיות אנטי-קומוניזם אנטי-קפיטליזם |
| מטה |
מילאנו |
| מיקום במפה הפוליטית | ימין רדיקלי |
  | |
המפלגה הרפובליקנית הפשיסטית (באיטלקית: Partito Fascista Repubblicano) הייתה מפלגה פוליטית ימנית קיצונית באיטליה בראשות בניטו מוסוליני לאחר נפילת המשטר הפשיסטי באיטליה והקמת הרפובליקה הסוציאלית האיטלקית.
המפלגה הייתה החוקית היחידה ברפובליקה הסוציאלית האיטלקית והייתה ה"יורשת" של המפלגה הפשיסטית הלאומית, אך מפלגה זו הושפעה מאוד מהפשיזם הרדיקלי המוקדם של תחילת שנות ה-20 של המאה ה-20 ומאנטי-מונרכיזם, שכן חברי המפלגה ראו במלך איטליה, ויטוריו אמנואלה השלישי בוגד לאחר חתימת הסכם הכניעה האיטלקי לבעלות הברית.
אידאולוגיית המפלגה הייתה פשיסטית רדיקלית והייתה די זהה לאידאולוגיית המפלגה הפשיסטית הלאומית אותה הנהיג מוסוליני לפני הפלישה. עם זאת, המפלגה החדשה הייתה מפולגת יותר מהקודמת ופלגיה התחרו על תמיכתו של מוסוליני. המפלגה התאפיינה באנטי-ליברליזם, אנטישמיות, אנטי-קומוניזם, אנטי-קפיטליזם ולאומנות[1][2][3][4].
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
המפלגה הפשיסטית הלאומית, הייתה מפלגת השלטון והמפלגה החוקית היחידה באיטליה הפשיסטית פורקה ופוזרה לאחר שב-25 ביולי 1943 הצביעה המועצה הפשיסטית העליונה על הדחתו של מוסוליני ברוב של 19 קולות בעד, 8 נגד ונמנע אחד. למחרת ביקש מוסוליני להתקבל אצל המלך ויטוריו אמנואלה השלישי. אמנם, המלך פיטר אותו, החליפו במרשל פייטרו באדוליו והעבירו למעצר. בכך הגיע לקיצו המשטר הפשיסטי באיטליה.
ב-12 בספטמבר 1943, בפשיטת גראן סאסו שחררו כוחות הפאלשירמייגר את מוסוליני ממעצרו, שהקים את הרפובליקה הסוציאלית האיטלקית (שהייתה למעשה מדינת בובה של גרמניה הנאצית) יום לאחר מכן, ב-13 בספטמבר הוקמה המפלגה הרפובליקנית הפשיסטית, שהייתה מפלגת השלטון והמפלגה החוקית היחידה ברפובליקה הסוציאלית האיטלקית. מזכיר המפלגה היה אלסנדרו פאבוליני.
בשל השליטה החזקה של הגרמנים בממשלה החדשה ובמוסוליני בפרט, כוחה של המפלגה היה מוגבל מאוד. כדי להתגבר על חולשה זו, ניסתה המפלגה לקבל את תמיכתם של הבודדים באוכולוסייה שעדיין אהדו את האידאולוגיה הפשיסטית[5].
המפלגה הרפובליקנית הפשיסטית לא התגברה על הוצאתו להורג של מוסוליני והתפרקות הרפובליקה הסוציאלית האיטלקית ולאחריהן, המפלגה פורקה ב-2 במאי 1945. תנועות פוליטיות אחרות שהוקמו לאחר תום מלחמת העולם השנייה שניסו לרשת המפלגה ואף לחדש ולשנות את הדוקטרינה הפשיסטית לכיוון מתון ומתוחכם יותר לא קיבלו תמיכה רבה ומאז האידאולוגיה הפשיסטית אינה מקובלת באיטליה ואף לעיתים אינה חוקית[6].
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ John Pollard (22 ביולי 2005). The Fascist Experience in Italy. Routledge. p. 116. ISBN 978-1-134-81904-1.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ L' antisemitismo nella Repubblica Sociale Italiana.
- ^ Roger Griffin, "Nationalism" in Cyprian Blamires, ed., World Fascism: A Historical Encyclopedia, vol. 2 (Santa Barbara, California: ABC-CLIO, 2006), pp. 451–53.
- ^ Grčić, Joseph.
- ^ Roberto., D'Angeli (2019). Storia del partito fascista repubblicano. Castelvecchi. ISBN 978-88-3282-582-4. OCLC 1091262426.
- ^ Stanley Payne (1992). "Fascism". In Mary E. Hawkesworth; Maurice Kogan (eds.). Encyclopedia of Government and Politics. Psychology Press. p. 177. ISBN 978-0-415-07224-3.
