ויטוריו אמנואלה השלישי, מלך איטליה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Victor Emmanuel III of Italy.jpg

ויטוריו אמנואלה השלישיאיטלקית: Vittorio Emanuele III;‏ 11 בנובמבר 1869 - 28 בדצמבר 1947) היה מלך איטליה בין 1900 ל-1946. כן כונה קיסר אתיופיה בין 1936 ל-1943 ומלך אלבניה בין 1939 ל-1943. בימי שלטונו הארוכים ידעה איטליה שתי מלחמות עולם, את עליית הפאשיזם ושלטון מוסוליני, את נפילת הפאשיזם וכיבושה של איטליה על ידי הגרמנים ולאחר מכן על ידי בעלות הברית.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עלייתו לשלטון[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויטוריו אמנואלה השלישי היה בנם היחיד של אומברטו הראשון, מלך איטליה, ומרגריטה מסבויה, בתו של דוכס ג'נובה. עם מות אביו מידי מתנקש אנרכיסט בעת ביקור בעיר מונזה, ב-29 ביולי 1900, עלה ויטוריו אמנואלה לכס המלוכה.

מאביו קיבל את העצה כי "זכור שכל שאתה זקוק לו על מנת למלוך באיטליה הוא לדעת לחתום את שמך, לקרוא בעיתון, ולעלות על סוס". שנותיו הראשונות בתפקידו הראו כי, על פי הסטנדרטים של בית סבויה לו היה שייך, היה ויטוריו אמנואלה מסור לרעיון המלוכה החוקתית, ועל אף הנסיבות הטראגיות בהן נרצח אביו, לא פגע בזכויות האזרח.

מלחמת העולם הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר פרצה מלחמת העולם הראשונה שמרה איטליה בתחילה על נייטרליות. בשנת 1915 חתמה איטליה על בריתות חשאיות בהן התחייבה להיכנס למלחמה לצד מדינות ההסכמה. רוב העם האיטלקי התנגד לכניסה למלחמה, ובית הנבחרים האיטלקי הכריח את ראש הממשלה אנטוניו סלנדרה להתפטר. ויטוריו אמנואלה סירב לקבל את התפטרות סלנדרה, והחליט בעצמו על הכניסה למלחמה, על פי זכותו החוקתית. איטליה נכנסה למלחמה כשצבאה אינו מוכן, והמנגנון הממשלתי שלה נגוע בשחיתות. על אף שהצטרפו לצד המנצח, סבלו מספר תבוסות, ותבוסה מכאיבה במיוחד בקרב קאפורטו. לאחר המלחמה נכנסה איטליה למשבר כלכלי. הדעה הרווחת, בה נקט אף המלך, הייתה כי הממשלה האיטלקית היא מושחתת ואינה יעילה, וכי בכך נעוצה הסיבה להישגים הירודים במלחמה, כמו גם למשבר הכלכלי בעקבותיה.

עליית הפאשיזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשבר הכלכלי הביא לתסיסה במעמד הפועלים האיטלקי, ובניטו מוסוליני, מנהיג המפלגה הפאשיסטית ניצל את חוסר היציבות, ותפס את השלטון במצעד על רומא, סידרה של מהומות ומצעדים שערכו חברי הארגון הפאשיסטי "החולצות השחורות" באוקטובר 1922. ראש הממשלה לואיג'י פקטה וחברי ממשלתו ניסו להכריז על מצב חירום ועל משטר צבאי, אך המלך סירב לחתום על הצו. המלך טען כי אין ביד הצבא למנוע את השתלטות הפאשיסטים על רומא (על אף שעדויות מפקדי הצבא, וחומר ארכיוני ששרד סותרים טענה זו). לבסוף הורה למפקד הצבא לאפשר את כניסת אנשי "החולצות השחורות" לרומא. צעד זה הביא להתפטרותו של פקטה, ולמינויו של מוסוליני לראש הממשלה, ב-31 באוקטובר 1922.

ויטוריו אמנואלה והפאשיזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם תחילת השלטון הפאשיסטי סירב המלך לפעול כנגד הפרות זכויות האדם והפרות החוקה שליוו את משטרו, כולל מעורבותו של מוסוליני ברצח המנהיג השמאלי ג'אקומו מאטיאוטי בשנת 1924, שהביאה לסערה שהייתה קרובה להפיל את המשטר הפאשיסטי עוד בראשיתו. יש הרואים במחדליו בתקופה זו משום סימן לחוש שיפוט גרוע, ורגשות אנטי דמוקרטיים. אחרים טענו כי ראה בפאשיזם את הצד החיובי - היציבות השלטונית שהגיעה לאחר תקופה ארוכה של ממשלות כושלות המתחלפות במהירות, מניעת עליית השמאל הקיצוני לשלטון, האפשרות שאיטליה תהפוך למדינה בעלת חשיבות באירופה ובעולם. פנים אלו של הפאשיזם הביאו לו אהדה בקרב רבים באיטליה, וודאי שהמלך היה שותף לרגשות אלו.

העובדה כי מוסוליני נמנע מלפגוע במעמדו המיוחד של בית המלוכה, ועל אף שמשטרו פיתח סממנים של משטר טוטליטרי, חד מפלגתי, שכלל פולחן אישיות של "הדוצ'ה" מוסוליני, עדיין נשמרה מראית העין לפיה מתקיימת החוקה ובה ראש הממשלה כפוף באופן פורמלי למלך, ודאי שתרמה לכך שהמלך נמנע מלפעול כנגד הפאשיזם.

גם בזמן השלטון הפשיסטי, שטיפח את פולחן האישיות של "הדוצ'ה" מוסוליני, נהנתה המונרכיה האיטלקית מיחס של כבוד ומתמיכה עממית. עד לאמצע שנות הארבעים נפתחו יומני הקולנוע בתמונתם של ויטוריו אמנואלה ואשתו, שהביאה למחיאות כפיים באולמות. עם זאת, במהלך התקופה, החליט ויטוריו אמנואלה כמה החלטות שהתגלו כהרסניות ושגויות. בין החלטות אלו היו קבלת כתר אתיופיה, שכיבושה על ידי איטליה במלחמה בה נעשה שימוש בלוחמה כימית זכה לגינוי בעולם, והביא ליציאת המלך היילה סלאסי לגלות.

יחסו ליהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

יצחק חי בוכבזה קבלת פנים של רבה הראשי לוב רבי יצחק חי בוקובזה בבית הכנסת המרכזי עבור מלך איטליה ויטוריו אמנואלה השלישי

בשנת 1887 ביקר כנסיך בירושלים והתקבל בכבוד רב על ידי בני הקהילה היהודית בעיר‏[1].

בתחילת כהונתו, ב-1902, מונה הגנרל ג'וזפה אוטולנגי, כשר המלחמה, והיה ליהודי הראשון שמונה כשר.

יצחק חי בוכבזה
בשנת 1929 ביקר בלוב ורבה הראשי של לוב רבי יצחק חי בוקובזה ערך לו טקס קבלת פנים בבית הכנסת המרכזי, ולאחר מכן סידר המלך לרב בוקובזה כניסה למרתפי הוותיקן על מנת לראות את כלי המקדש.

שתיקתו של המלך כאשר החלה איטליה, בלחצו של היטלר לקבל חוקים אנטישמים, שחשפו את נתיניו היהודים לרדיפות ולבסוף להשמדה, נתונה לביקורת חריפה. באופן פרטי התלונן המלך על החקיקה האנטישמית בפני מוסוליני, אך לא נקט בצעדים נוספים. קבלת החוקים סתרה את שבועתו של ויטוריו אמנואלה עם כניסתו לתפקידו, ואת שבועתו לחוקה האיטלקית. איטלקים רבים סיכנו את חייהם על מנת להציל את בני ארצם היהודים, דבר שהבליט את מחדליו של המלך, שהובל, ביחד עם מוסוליני אל הברית עם היטלר שהובילה את צבאו לאבדון, את מדינתו לכיבוש בידי זרים, את עמו למלחמת אזרחים, ואת היהודים שבין נתיניו להשמדה.

הדחת מוסוליני ותוצאותיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלחמת העולם השנייה הביאה למפנה ביחסם של האיטלקים, והמלך בראשם, אל מוסוליני. לאחר התבוסות שהביאו עמן השנים 1942 ו-1943, כאשר המלחמה הלכה והתקרבה אל אדמת איטליה, וכאשר בעלות הברית פלשו לסיציליה, במעשה שנראה כהכנה לפלישה לאיטליה עצמה, יזמה קבוצת מנהיגים פאשיסטים את הדחתו של מוסוליני. שר החוץ לשעבר, דינו גראנדי, העלה במועצה הפאשיסטית העליונה הצעה לפיה יודח מוסוליני מכל תפקידיו. לאחר דיון מרתוני התקבלה ההצעה, ב-25 ביולי 1943. למחרת היום זימן ויטוריו אמנואלה השלישי את "הדוצ'ה" לארמונו, הודיע לו כי הוא מפוטר מכל תפקידיו, והחליפו בתפקיד ראש הממשלה במרשל פייטרו באדוליו. לאחר מכן הודיע כי הוא מסיר את הכינויים "קיסר אתיופיה" ו"מלך אלבניה".

הדחתו של מוסוליני פתחה סדרת אירועים שהובילה לאובדן עצמאותה של איטליה, ושלמותה כמדינה ריבונית. הגרמנים פלשו לאיטליה מצפון, סיפחו חלקים ממנה, והקימו בצפונה ממשלת בובות בשם "הרפובליקה של סאלו" בה שלט מוסוליני. אל הדרום פלשו בעלות הברית, שטיפחו אלמנטים איטלקיים אנטי פאשיסטיים, ובאופן פורמלי תמכו בממשלת באדוליו, אך לאחר זמן מה החליפו את באדוליו עצמו ואת שריו באנשים שהתנגדו לפאשיזם מלכתחילה. הצבא האיטלקי פוזר, למעשה, ולא ניסה למנוע את פלישת הגרמנים מהצפון או את נחיתות בעלות הברית בדרום. עם התקרבות הגרמנים לרומא נמלט ויטוריו אמנואלה לברינדיזי.

במצב שנוצר העדיף ויטוריו אמנואלה השלישי לוותר על סמכויותיו, והעבירן לבנו, אומברטו השני. ביוני 1944, לאחר שחרורה של רומא בידי בעלות הברית, ויתר על שארית סמכויותיו ותאריו. לאחר סיום המלחמה הוחלט על משאל עם שיקבע האם תישאר איטליה ממלכה, או שתהפוך לרפובליקה. ב-9 במאי 1946 התפטר המלך באופן רשמי, על מנת לחזק את סיכויי בנו במשאל העם. עם זאת 54% מן הבוחרים החליטו כי על איטליה להפוך לרפובליקה. ובית סבויה נאלץ לעזוב את הארץ.

ויטוריו אמנואלה בחר במצרים כמקום מושבו. ב-1947 מת באלכסנדריה, ונטמן שם.

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

1915

ב-1896 נישא ויטוריו אמנואלה לנסיכה ילנה ממונטנגרו, בתו של ניקולאי הראשון מלך מונטנגרו. הנישואין עם בת מלך מונטנגרו, שלא הייתה קתולית, אם כי המירה דתה אחרי נישואיה, נועדו למנוע ניוון הגזע שבאה לידי ביטוי בויטוריו אמנואלה השלישי שנולד מנישואי קרובים.‏[2]

ילדי הזוג הם:

  1. הנסיכה יולנדה מרגריטה מסבויה (1901 - 1986) שנישאה לג'ורג'יו קרלו קאלבי, הרוזן מברגולו.
  2. הנסיכה מפאלדה מסבויה (1902 - 1944) שנישאה לנסיך פיליפ מהסה-קאסל. מצאה את מותה בהפצצת מחנה הריכוז בוכנוואלד בו שהתה במעצר.
  3. אומברטו השני מלך איטליה (1904 - 1983) שנישא לנסיכה מרי ז'וזה מבלגיה.
  4. ג'ובנה (1907 - 2000) שנישאה לבוריס השלישי מלך בולגריה.
  5. מריה פרנצ'סקה מסבויה (1914 - 2001) שנישאה לנסיך לואיג'י מבורבון-פארמה.

מידע נוסף[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויטוריו אמנואלה היה ידוע גם בשל חיבתו לנומיסמטיקה והיה אחראי להוצאת קובץ שמנה את כל המטבעות שהוטבעו באיטליה מימי האימפריה הרומית ועד לימיו.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ נכתב ופורסם שיר לכבודו, אשר הוגש לו מאת רבני ירושלים בחוברת מעוטרת זהב, כתובה עברית ואיטלקית. בקובץ שירי יואל משה סלומון בעריכת פנחס גרייבסקי.
  2. ^ המקור: פרופ' מיכאל הרסגור וליעד מודריק המספרים על כך בשיחתם על בניטו מוסוליני ואיטליה הפשיסטית, ב-20 אוגוסט 2007, כאשר הרסגור מצטט שיחה שהייתה לו עם בנו אומברטו השני בשנת 1974
הקודם:
היילה סלאסי
קיסר אתיופיה
תחת הכיבוש האיטלקי

1936 - 1941
הבא:
היילה סלאסי