פאלשירמייגר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
כנפי צניחה של הבונסוור כיום.

פאלשירמייגרגרמנית: Fallschirmjäger; הלחם של המילים Fallschirm, מצנח, ו-Jäger, צייד) הם צנחנים גרמנים.

במהלך מלחמת העולם השנייה היו הפאלשירמייגר יחידות לוחמים מוטסות בקנה מידה גדול (דיוויזיה) בורמאכט. מפקדם בעת המלחמה היה קורט שטודנט.

במלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פאלשירמייגר

תחילתם של הפאלשירמייגר בגרמניה הנאצית. הלופטוואפה, חיל האוויר הגרמני, הקים יחידות חי"ר קל (פאלשירמייגר). שלא כמו בבריטניה ובארצות הברית יחידות אלו היו חלק מחיל האוויר יותר מאשר חלק מחיל היבשה. הלופטוואפה, שבתחילת המלחמה היה בעל מספר גדודים כאלו, הצליח להקים מאוחר יותר דיוויזיה (הדיוויזיה האווירית ה-7) שכללה שלושה רגימנטים של פאלשירמייגר ויחידות סיוע נוספות.

אחרי אמצע 1944 הפסיקו הפאלשירמייגר להתאמן כצנחנים בשל המצב האסטרטגי (גרמניה נסוגה באותה עת בכל החזיתות) אך עדיין נותרה להם הילתם כלוחמי עילית. סמוך לסוף המלחמה הורחבו הפאלשירמייגר ל-12 דיוויזיות אך איכותם הייתה פחותה יותר. דיוויזית הפאלשירמייגר ה-9, שהייתה דיוויזית הפאלשירמייגר האחרונה שהוקמה, הושמדה במהלך הקרב על ברלין באפריל 1945.

54,449 לוחמי פאלשירמייגר נהרגו במהלך הלחימה ועוד כ-8,000 הוכרזו כנעדרים. הפאלשירמייגר קיבלו 134 עיטורי צלב האבירים של צלב הברזל בין השנים 1940-1945. 27 מהם הוענקו לאחר הקרב על כרתים ו-24 הוענקו מהם בחזית המערבית. מפקד אחת הדיווזיות, הגנרל הרמן ברנארד רמקה, קיבל את צלב האבירים עם עלי אלון, חרבות ויהלומים.

מבצעים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפעולה המבצעית הראשונה של הפאלשירמייגר הייתה ב-9 באפריל 1940 כשהוצנחו בעת הפלישה לדנמרק. בפעולה זו, שנודעה כצניחה הצבאית המבצעית הראשונה, השתלטו הפאלשירמייגר על שדה התעופה באולבורג. שדה תעופה זה היה נקודת מפתח בעת הפלישה לנורבגיה. בנוסף נכבשו באותו היום גשרים הסמוכים לאולבורג וכן מבצר באי מסנדו.

בעת המערכה בנורבגיה השתלטו הפאלשירמייגר על הבסיס האווירי המוגן סולה, ליד סטוונגר. במהלך הפלישה נחלו גם הפאלשירמייגר תבוסה: פלוגה של פלשימייגר, שהוצנחה ליד הכפר וצומת מסילות הברזל דומבס, הושמדה לאחר חמישה ימי לחימה כנגד הצבא הנורבגי ב-14 באפריל 1940.

ב-10 במאי אותה שנה ביצעו הפאלשירמייגר את הפשיטה המוטסת על מצודת אבן אמאל. על תכנון הפעולה הופקד גנרל קורט שטודנט[1], מפקד דיוויזיית הצנחנים ה-7. על מנת לחדור את כיפות הבטון הכינו מהנדסי הוורמאכט מטענים חלולים מיוחדים. הכוח שנבחר למשימה היה בן 500 צנחנים וכונה כוח הסער של קוך, על שם מפקדו האופטמן (סרן) וולטר קוך. קוך עצמו, נבחר לפקד על הפעולה בידי שטודנט והיטלר גם יחד[2]. מתוך הכוח הזה נבחרה פלוגת צנחנים אשר הייתה מוכשרת גם כאנשי הנדסה קרבית בפיקוד סגן רודולף ויציג נחות על גג המבצר ולהשתלט עליו. בצירוף של תכנון מדוקדק ומודיעין מדויק, וכן חוסר מוכנות מהצד הבלגי, בוצעה התוכנית של היטלר באופן מושלם ובהצלחה מוחלטת. בתחילה נחת כוח משימה ראשוני בפיקוד ויציג בדאונים על "גג" המצודה, ופוצץ את כיפות הבטון באמצעות מטענים חלולים, בהם השתמשו כדי להשמיד או לנטרל את ה"כיפות" בהן הותקנו תותחים. אל מול עמדות המקלעים השתמשו הצנחנים בלהביורים. הבלגים הצליחו להשמיד את אחד הגשרים, ובכך מנעו את מעבר הכוחות הגרמנים, אך גם מעבר תגבורות להגנת המצודה[3].

ההצנחה המפורסמת ביותר של הפאלשירמייגר הייתה בקרב על כרתים (מאי 1941) שבמהלכה הוצנחה כל הדיוויזיה האווירית ה-7 יחד עם הדיוויזיה ההררית ה-5. זהו היה המבצע המוצנח הראשון של הורמאכט בקנה מידה גדול. במהלך הקרב על כרתים הפאלשירמייגר ספגו אבדות כבדות בעיקר בשל העובדה שהמודיעין הבריטי ידע על הכוונה להצניח חיילים לאי. הדבר שכנע את אדולף היטלר לוותר על מבצעים מוצנחים בקנה מידה גדול בהמשך המלחמה.

בספטמבר 1943 שיחררו צנחנים גרמנים במבצע דאונים נועז את רודן איטליה המודח בניטו מוסוליני ממעצרו באתר מבודד בהרי האפנינים.

בקרב על מונטה קאסינו לקחה חלק דיוויזית הפאלשירמייגר ה-1 כחי"ר רגיל. לאחר הפצצת מונטה קאסינו על ידי בעלות הברית נותרו חורבות רבות ששימשו כמעוזי הגנה מצוינים לפאלשירמייגר. עובדה זו סייעה להם לעמוד בפני הסתערויות חוזרות ונשנות מצד בעלות הברית. הם כונו בפי בעלות הברית "השדים הירוקים" ונודעו כמגנים עקשניים. בסופו של דבר הפאלשירמייגר נאלצו לסגת כדי להימנע מכיתור.

בבונדסוור[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבונדסוור, הפאלשירמייגר הם לב הכוחות המיוחדים של הצבא. הם כוללים כשתי בריגדות וב-2010 הם מתוכננים לכלול 10,000 לוחמים שמאורגנים בדיוויזיה אחת. כל חיילי הפאלשירמייגר בבונדסוור מאומנים כצנחנים. יחידות הפאלשירמייגר יחד עם הגבירסייגר (יחידות לוחמה הררית) נחשבות כיום ליחידות העילית של הבונדסוור.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ג'ון גאלבין, "היורדים לקרב", הוצאת מערכות, 1972.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ באזיל לידל הארט, "הצד השני של הגבעה - שיחות עם גנרלים גרמנים", הוצאת מערכות, 1986, עמודים 118-119.
  2. ^ ג'ון גאלבין, "היורדים לקרב", הוצאת מערכות, 1972, עמודים 35-36.
  3. ^ ג'ון גאלבין, "היורדים לקרב", הוצאת מערכות, 1972, עמודים 37-40.