הסכם שביתת הנשק עם איטליה במלחמת העולם השנייה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הסכם שביתת הנשק עם איטליה במלחמת העולם השנייה נחתם ביום 8 בספטמבר 1943 בין ממשלתה של איטליה, שעד אז הייתה חלק מרכזי ממדינות הציר, ובין בעלות הברית. תנאי ההסכם כללו כניעה של איטליה לבעלות הברית. חתימת ההסכם התאפשרה לאחר הדחת בניטו מוסוליני מראשות ממשלת איטליה, והחלפתו בפייטרו באדוליו. ההסכם ידוע באיטליה כ-"Armistizio di Cassibile" (שביתת הנשק בקאסיבילה), על שם המקום בו נחתם ההסכם, העיירה קאסיבילה בסיציליה, או כ-"Armistizio dell'8 Settembre" (שביתת הנשק של 8 בספטמבר). בעת חתימת ההסכם כבר שהו כוחות בעלות הברית על אדמת איטליה, ועד מהרה איבדה איטליה את עצמאותה, כאשר חלקה הדרומי נכבש על ידי בעלות הברית, ואילו חלקה הצפוני נכבש על ידי הגרמנים. במהלך שנה וחצי לאחר חתימת ההסכם, הייתה איטליה לשדה קרב בין הגרמנים ובין בעלות הברית, ולשדה קרב במלחמת אזרחים בין איטלקים משתפי פעולה עם הגרמנים שהקימו ממשלת בובות שכונתה הרפובליקה של סאלו ובין תנועה פרטיזנית עממית.

רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

באביב 1943 היה מצבה הצבאי של איטליה בכי רע. לאחר התבוסות בצפון אפריקה ובקרב סטלינגרד בהן איבדה איטליה מאות אלפי חיילים בשדות קרב רחוקים, במלחמה שנראתה כתואמת את המדיניות הגרמנית, ורחוקה מהאינטרס האיטלקי, הייתה איטליה עצמה בבירור מטרתם הבאה של בעלות הברית במלחמתם כנגד מדינות הציר שאיטליה הייתה חלק מהן. בין צ'רצ'יל ובין דווייט אייזנהאואר והפיקוד הצבאי האמריקני התגלעו חילוקי דעות. אייזנהאואר סבר כי יש להתרכז בהכנות לפלישה לנורמנדיה בעוד שצ'רצ'יל סבר כי יש להתקיף את האויב באגפיו ולהחלישו, תוך שימוש בכוח ימי ואווירי, וזאת בטרם תבוא ההסתערות על המקום בו האויב חזק ביותר ומבוצר, חופה המערבי של צרפת. בועידת קזבלנקה בינואר 1943 הסתיימו חילוקי דעות אלו בהחלטה על כיבוש סיציליה. צ'רצ'יל ראה בסיציליה צעד ראשון לפלישה לאיטליה היבשתית גופא, דרך מצרי מסינה, בעוד שאייזנהאואר לא רצה להתחייב למבצעים רחבים יותר, אך הסכים להשתמש בכוחות בעלות הברית שסיימו את המערכה בצפון אפריקה, לשם כיבוש סיציליה. בליל 9 ביולי החל מבצע האסקי כיבושה של סיציליה, בכוח של למעלה משתי ארמיות של בעלות הברית, שהונחתו בדרומו של האי.

הרודן האיטלקי, בניטו מוסוליני היה מצוי בשפל אישי ופוליטי. ברור היה כי התבוסות שנחל צבא איטליה במלחמה ערערו מאוד את מצבו, ולאחר קרב סטלינגרד וקרב אל עלמיין השני נראה היה כי איטליה, שזמן מה פסחה על הסעיפים, הימרה על הצד הלא נכון כאשר הצטרפה למלחמה לצידו של היטלר. מוסוליני ניסה להשאר בשלטון. הוא הדיח גורמים בממשלתו אותם ראה כבלתי נאמנים, אך לא יכל למנוע את התסיסה הפנימית. המלך ויטוריו אמנואלה השלישי עמד במגעים מזה זמן מה עם אישים כפייטרו באדוליו באשר לשאלת הדחתו של מוסוליני, כאשר בתוך המועצה הפאשיסטית העליונה קמה אופוזיציה בדמותם של דינו גראנדי, אמיליו דה בונו וגלאצו צ'אנו, שלושה מעמודי התווך של משטרו של מוסוליני בעבר.

הפלישה לסיציליה, והפצצה אווירית כבדה על רומא ב-19 ביולי 1943 היוו את נקודת המשבר, שממנה היה ברור כי זמנו של מוסוליני חלף. ב-24 ביולי 1943 כונסה המועצה הפאשיסטית העליונה, ולאחר ישיבה מרתונית שנמשכה כ-9 שעות, הצביעה על הדחתו של מוסוליני, בליל 25 ביולי. למחרת היום ביקש מוסוליני להתקבל לראיון אצל המלך. עם הגיעו לארמון המלוכה, נאמר לו כי הוחלף במרשל פייטרו באדוליו וכי הוא נתון במעצר.

באדוליו, שהתקבל על דעת הכול כיורשו של מוסוליני, עמד בפני בעיות קשות ביותר. איטליה עדיין הייתה מחויבת רשמית להמשיך במלחמה לצידה של גרמניה. על אף שברור היה כי האינטרס האיטלקי מחייב התנתקות מברית הרסנית זו, כאשר צבאות בעלות הברית עומדות בפתחו של המגף האיטלקי בכוח צבאי, אווירי וימי, שאין לאיטליה כל דרך להתמודד עמו, הרי שברור היה גם כי ברגע שיבין היטלר כי הפור נפל, וכי איבד את איטליה כבת ברית, יורה על פלישת צבאותיו לאיטליה.

לקראת החתימה[עריכת קוד מקור | עריכה]

וולטר בדל סמית'

על רקע זה החל שר החוץ האיטלקי החדש רפאל גוואריליה במגעים חשאיים עם בעלות הברית לקראת הסכם שביתת נשק. בתחילה יצר קשר דרך איש אצולה בשם ד'אייטה, שנשלח אל שגרירות איטליה בליסבון, בירת פורטוגל הנייטרלית, וקיים מגעים עם שגרירות ארצות הברית שם. לאחר מכן נשלח שליח בשם בריו, אל הנציגות הבריטית בטנג'יר שני הנציגים הסבירו את עמדתה של הממשלה החדשה של איטליה. איטליה הייתה מוכנה להגיע להסכמה בדבר שביתת נשק, אך יש למנוע בכל מחיר את כיבושה של איטליה בידי הגרמנים. במקביל, ב-6 באוגוסט נפגש גוואריליה, ועמו גנרל בשם אמברוזיו בגבול שבין גרמניה ואיטליה, עם שר החוץ הגרמני יואכים פון ריבנטרופ ועם הגנרל וילהלם קייטל, על מנת לנסות ולמנוע את הפלישה הגרמנית הממשמשת ובאה.

גישושיו של גוואריליה אצל בעלות הברית, נענו בדרישה לכניעה ללא תנאי, אם כי דובר על "כניעה של כבוד" שתבטיח לאיטליה מקום ראוי בסדר האירופי שלאחר המלחמה. אל מול המצב הצבאי המתדרדר והולך, כאשר הקרבות בסיציליה נמצאים לפני סיום, והאי עמד ליפול בידי בעלות הברית, הגיע גנרל איטלקי בשם ג'וזפה קסטלאנו לליסבון, על מנת לשאת ולתת על תנאי הכניעה. בין 15 באוגוסט ל-20 באוגוסט 1943 נשא ונתן קסטלאנו בפורטוגל עם שגריר בריטניה לפורטוגל, רונלד קמפבל, ושני גנרלים. הבריטי קנת' סטרונג והאמריקני וולטר בדל סמית'. תנאי הכניעה עובדו בקוויבק שם שהו צ'רצ'יל ופרנקלין דלאנו רוזוולט לפגישה רמת דרג שנועדה לסכם את הפרטים הטכניים בנוגע לפלישה לצרפת בשנה שלאחר מכן. התנאים דיברו על כניעה ללא תנאי, שחרור הדדי של שבויים, הפלגת הצי האיטלקי, שעדיין היה גורם משמעותי בים התיכון, אל נמלי בעלות הברית. לא דובר על לחימה איטלקית לצד בעלות הברית, אך הובהר כי מעמדה של איטליה לאחר המלחמה תלוי בהתנהגותה מעתה. קסטלאנו לקח עמו תנאים אלו לרומא. ב-26 באוגוסט הגיע לליסבון שליח נוסף, גנרל בשם צאנוסו, שכפי הנראה היה שליח אישי של באדוליו, והמגעים המשיכו בנוכחותו ובנוכחות קסטלאנו בסיציליה שנכבשה כבר בשלמותה על ידי בעלות הברית.

החתימה[עריכת קוד מקור | עריכה]

באדוליו עדיין סבר כי ניתן להשיג תנאים טובים, תוך התמקחות על כניעתה של איטליה. הוא ביקש לשכנע את בעלות הברית להטיס כוח צבאי ניכר ולהנחיתו מצפון לרומא, על מנת למנוע את נפילתה בידי הגרמנים, וזאת בטרם יחתום על הסכם הכניעה, וכן דרש כי תינתן לו גישה לתוכניותיהן הצבאיות של בעלות הברית, וכל זאת בעוד שבאופן רשמי, מצויה איטליה במלחמה עם בעלות הברית ובברית צבאית עם גרמניה.

ב-31 באוגוסט הגיע קאסטלנו לסיציליה, ונלקח לעיירה קאסיבילה שלייד סיראקוזה. עד מהרה הובהר כי הצדדים מחזיקים בעמדות קוטביות. קסטלאנו דרש כי תינתנה לו ערובות להגנת בעלות הברית על שטחה של איטליה מפני הוורמאכט לאחר הכניעה, אך לא יכל לקבל אלא הבטחות כלליות, שכללו הצנחתה של אוגדה מעל רומא. בעלות הברית התעקשו כי פעולה זו תתקיים לאחר החתימה, ולא לפניה. לאור השוני בעמדות שב קסטלאנו לרומא.

ברומא התקבל קסטלאנו אצל באדוליו, בנוכחות שר החוץ רפאלה גוואריליה. גוואריליה סבר כי יש לקבל את תנאי בעלות הברית. מפקדי הצבא הזהירו את באדוליו כי אין בידם לעצור את הגרמנים אם אלו יחליטו להתקדם לרומא, וכי יש לדחות את החתימה על הכניעה על מנת לנסות ולהיערך מבחינה צבאית. באדוליו לא הביע עמדה בפגישה זו. אחר הצהריים נפגש עם המלך, ובפגישה זו הוחלט לקבל את תנאי הכניעה.

מברק המאשר את ההסכמה לכניעה נשלח אל בעלות הברית. המברק יורט על ידי שירותי המודיעין הגרמנים. אלו חששו מזה זמן מה כי באדוליו עומד בקשר עם בעלות הברית, וכי איטליה מחפשת את דרכה אל מחוץ למלחמה. הגרמנים התקשרו לבאדוליו, שהבטיח להם נמרצות כי הוא נאמן לברית עם גרמניה. הבטחות אלו התקבלו בחשד, והוורמאכט החל את ההכנות למבצע בשם "Asche" לכיבושה של איטליה, ברגע שייודע כי זו בגדה בבריתה עם גרמניה.

ב-3 בספטמבר שב קסטלאנו לקאסיבילה, וחתם על הכניעה. החתימה נערכה בשעה 2 בצהריים. בשם איטליה חתם קסטלאנו, שכן באדוליו עדיין לא רצה להיות מזוהה עם הכניעה, ורצה מרחב תמרון למקרה בו זו תתגלה בטרם עת. בשם בעלות הברית חתם וולטר בדל סמית'. משימת הפצצה שיזם אייזנהאואר, בה נשלח כוח בן 500 מטוסים להפציץ את רומא, ולהמריץ את האיטלקים להכנע, נעצרה ברגע האחרון משנודע כי האיטלקים מקבלים את תנעי הכניעה. הרולד מקמילן נציגו של צ'רצ'יל בטקס הכניעה, הודיע לצ'רצ'יל ששהה באמריקה כי ההסכם נחתם "ללא כל תיקונים".

רק לאחר שחתם על ההסכם, נודע לקסטלאנו כי ישנם סעיפים נוספים אותם הוסיף הגנרל קאמפבל על דעת הגנרל צאנוסי, ששהה אף הוא בקאסיבילה, וכי צאנוסי לא הודיע עליהם לקסטלאנו, מסיבה שאינה ברורה. באדל סמית' הסביר לקסטלאנו כי תנאים אלו ייכנסו לתוקף רק אם איטליה תילחם לצד בעלות הברית.

לאחר החתימה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נחיתת בעלות הברית בסאלרנו

אחר הצהריים באותו היום תדרך באדוליו את מפקדי הצבא והצי, ואת נציגי המלך. הוא לא הזכיר כי באותו יום נחתמה שביתת נשק, ורק מסר על קיומם של המגעים.

עוד באותו הלילה, ליל ה-3 בספטמבר החלה פלישת בעלות הברית לאיטליה. הארמייה השמינית של הצבא הבריטי חצתה את מצרי מסינה ונכנסה ליבשת האיטלקית, במבצע שכונה "מבצע בייטאון".

ההכרזה הרשמית על הכניעה נדחתה, בעוד המצב הצבאי סביב לרומא מחריף. ב-8 בספטמבר נראה היה כי אין כל אפשרות צבאית להנחתת דיוויזיה מוצנחת באזור רומא כפי שהובטח. "נשף המסכות" עומד היה להסתיים. משנראה כי אין כל סיכוי לנחיתת בעלות הברית ברומא מחד, ומאידך, לוח הזמנים למבצעי הפלישה של בעלות הברית בדרום איטליה, "מבצע אוואלאנש" לנחיתה באזור סאלרנו ו"מבצע סלפסטיק" לנחיתה באזור טאראנטו התקרב והלך, ושיתוף הפעולה של הכוחות האיטלקים באזור הפלישה נראה חיוני, הוחלט לצאת פומבי עם עובדת הכניעה. באותו היום הודיעו בשידורי הרדיו של ארצותיהם, בנפרד, באדוליו ואייזנהאואר על חתימת הסכם שביתת הנשק.

הצבא האיטלקי לא נערך לכניעה. רובם של החיילים והמפקדים לא קיבלו כל הוראות, ומשהתקרבו הגרמנים לרומא, ב-9 בספטמבר 1943 נמלטו באדוליו, ממשלתו והמלך אל ברינדיזי, שם מצאו מפלט אצל בעלות הברית. ללא הוראות קרס הצבא האיטלקי, ולא גילה התנגדות לפולשים הגרמנים מצפון, או לבעלות הברית בדרום. ב-11 בספטמבר הגיע הצי האיטלקי למלטה ונכנע שם לבעלות הברית.

גורלם של החיילים האיטלקים ששהו בבלקנים היה שונה במקצת. 19 דיוויזיות גרמניות הפתיעו ופרקו מנשקן את רוב 29 הדיוויזיות האיטלקיות. שתי הדיוויזיות שהמשיכו להלחם במשך שבועות נוספים. נאלצו להניח את נשקן לאחר שאזלה תחמושתם. אנשיהן נטבחו לאחר הכניעה. אלפים מניצולי הטבח הצטרפו לכוחותיו של טיטו ולכוחות פרטיזניים אחרים. חלק מהם פונה על ידי הצי האיטלקי אל אדמת איטליה.‏[1]

דומה היה גורל החייליים האיטלקים בדודקאנס. האיים בדרום הים האגאי הוחזקו בידי איטליה מ-1912. לאחר הכניעה, שלחו הבריטים כוחות שיחברו אל חיל המצב האיטלקי באיים, על מנת למנוע השתלטות הגרמנים עליהם. מערכת הדודקאנס שנמשכה עד לסוף נובמבר 1943 הסתיימה בכיבוש האיים על ידי הגרמנים, שנחתו באיים רודוס, קוס ולרוס בכוח גדול, תוך ניצול עליונות אווירית באזור. במהלך המערכה לחמו איטלקים רבים לצד הבריטים, רבים נהרגו ורבים נפלו בשבי. לפי פקודתו של היטלר הוצאו להורג רבים מן הקצינים האיטלקים שנפלו בשבי.

תוצאות החתימה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסכם שביתת הנשק נתן אך גושפנקא למצב קיים, בו לא היה ביד איטליה להתנגד לגרמנים, או לבעלות הברית. הבלבול שנוצר בעקבות שביתת הנשק, והתמוטטות הצבא האיטלקי שבאה בעקבותיו, סייעו לגרמנים, כמו גם לבעלות הברית.

מה שנראה כרווח חשוב מן ההסכם, ההשתלטות על הצי האיטלקי, היה למעשה בעל תועלת מוגבלת לבעלות הברית. אוניית הדגל של הצי האיטלקי, "רומא", הושמדה בדרך אל מלטה, כשעל סיפונה 1,600 מלחים ומפקד הצי, שניספו. באוניות המערכה הכנועות לא נעשה כל שימוש, והן הוחזקו במשמורת במצרים. בכלי שיט קלים יותר - סיירות קלות וצוללות נעשה שימוש מסוים במלחמה כנגד צוללות גרמניות בים התיכון.

לאחר ששחררו את מוסוליני משביו, במבצע אווירי נועז, הקימו הגרמנים ממשלת בובות באזור אותו כבשו, שכונתה "הרפובליקה של סאלו". בעלות הברית, מצידן, החזיקו במלך ובבאדוליו, כ"ממשלה" מטעמם בברינדיזי. שתי הממשלות היו נטולות סמכויות. הגרמנים ניהלו מלחמה קשה כנגד בעלות הברית וכנגד פרטיזנים איטלקים בשטחי "הרפובליקה של סאלו", ואילו בעלות הברית השיתו משטר צבאי בכל השטחים אותם כבשו. בדצמבר 1944 לאחר כיבוש רומא על ידי בעלות הברית הוחלף באדוליו באיוואנואה בונומי, מדינאי אנטי פאשיסטי ששימש כראש ממשלה לפני תקופת מוסוליני.

כיבושה של איטליה מידי הגרמנים ארך כשנה וחצי, שהיו רוויות סבל לעם האיטלקי. תנועה פרטיזנית עממית קמה להתנגד לגרמנים באזורי הכיבוש, ודוכאה ביד קשה על ידי הגרמנים ומשתפי הפעולה מטעמם. יהדות איטליה, שעד לכניעה נהנתה מהגנה מסוימת, ולא נשלחה להשמדה, על אף קבלתם של חוקי הגזע באיטליה בשנת 1938, נרדפה, הוסגרה לידי הגרמנים, ורבים נשלחו להשמדה במחנות ההשמדה במזרח.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Lt. Col. E Bauer. The history of world war 2, Orbis, London, 1984, pp358