הצבא הלבן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-edit-clear.svg ערך זה זקוק לעריכה: הסיבה לכך היא: הגהה ועיצוב.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

הצבא הלבן (הכוחות הלבנים, הגוורדיה הלבנה) היה כינוי לפדרציה של כוחות צבאיים שתמכו בתנועה הלבנה, התנגדו לבולשביקים אחרי מהפכת אוקטובר ולחמו בזמן מלחמת האזרחים ברוסיה (1923-1918) כנגד הצבא האדום.

הגדרתו של הצבא הלבן כצבא במובן המקובל של המילה, שהתקבע בעקבות התעמולה הבולשביקית, שנויה במחלוקת. זאת בגלל שהרכבו כלל קבוצות שונות, בעלות אידאולוגיות שונות, שנלחמו תחת פיקודם של מפקדים שונים. המכנה המשותף היחיד לכולן הייתה ההתנגדות לבולשביקים.

מקור אחד השמות, "הגוורדיה הלבנה'", ששימש בהמשך את התעמולה הסובייטית, והתפשט לשמם של כלל הכוחות האנטי-בולשביקיים, היו קרבות אוקטובר במוסקבה. במהלכם סטודנטים-מתנגדי הבולשביקים שמו על כתפיהם פס לבן כסימן מזהה. בעקבות כך הם נקראו "הגוורדיה הלבנה" (כנגד "הגוורדיה האדומה" של בולשביקים עצמם שנוצרה באביב 1917). להצלחת השם והתעמולה עזרה גם העובדה כי בזמן המהפכה הצרפתית הצבע הלבן נחשב לצבעה של שושלת בורבון והצבע האדום היה שייך למתנגדיו הסדר הישן. בהיותם מקושרים לצבע האדום גם באופן אידאולוגי המצב עזר לבולשביקים להציג את כלל הכוחות המתנגדים להם ככוחות לבנים. בהמשך השם "לבנים" הוצמד גם לכוחות הלאומיים שנלחמו נגדם (פינים לבנים, פולנים לבנים, אסטונים לבנים).

ארגונים חמושים שנכללו תחת השם[עריכת קוד מקור | עריכה]

להלן רשימת הכוחות הלבנים לפי פריסתם הגאוגרפית והופעתם במלחמת האזרחים:

בצפון

הצבא הצפוני (אוגוסט 1918)


בצפון-מערב

הגיס הצפוני (אוקטובר 1918)
הצבא הצפון-מערבי (יולי 1919)


בדרום

צבא המתנדבים (ינואר 1918)
צבא דון (אפריל 1918)
הכוחות המזוינים של דרום רוסיה (ינואר 1919)
הצבא הרוסי בחצי האי קרים (מאי 1920)


במזרח

צבא העם של קומוץ' (יוני 1918)
צבא סיביר (יוני 1918)
החזית המזרחית של הצבא הרוסי (ספטמבר 1918)
צבא המזרח הרחוק (אפריל 1920)
• צבא המורדים הלבנים (1921)
חיל זמסטבו (1922)

באסיה התיכונה

ארגון צבאי טורקסטני (פברואר 1918)
צבא טורקסטן (אפריל 1919)
הצבא האיכרי של פרגנה (יוני 1919)

פעולות כנגד האדומים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קווי החזית במערב רוסיה

הצבא הלבן לחם בחזיתות שונות, כשהמשפיעות בהן היו המדינות הבלטיות בצפון-מערב בפיקודו של הגנרל ניקולאי יודניץ', אזור קזחסטן וחצי-האי קרים בדרום בפיקודו של הגנרל אנטון דניקין וסיביר במזרח, שם פיקד על הכוחות האדמירל אלכסנדר קולצ'אק. קולצ'אק נחשב לראש הצבא הלבן בעיקר בגלל שבעלי בריתו ראו אותו ככזה. בפועל, היו למעשה שלושת הצבאות השונים עצמאיים לחלוטין. בין הכוחות המאורגנים הנוספים שהתנגדו לבולשביקים, לכוחות הלבנים הצטרפו זמנית גם הצבא השחור האנרכיסטי וה"ירוקים", שלא הזדהו עם אף צד ועברו ביניהם לפי החלטתם בלבד. בנוסף כוחות לאומיים שונים פעלו באופן עצמאי (באוקראינה, מדינות הבלטיות, קווקז ואסיה תיכונה). אך הצבא הלבן ביסס את מעמדו ככוח ההתנגדות וכאיום העיקרי מביניהם למשטר החדש. בין היתר בשל הסיבות הבאות:

  • הצבא הלבן כלל קבוצות רבות שנחישותן להוציא את המשטר מידי הבולשביקים הייתה גדולה, משום שהמשטר החדש פגע בהן קשות.
  • המעצמות הגדולות, כגון ארצות הברית, בריטניה, צרפת והאימפריה היפנית תמכו בצבא הלבן באמצעים כלכליים, אך גם התערבו באופן פעיל בלחימה. בריטניה וצרפת פלשו למורמנסק וארכנגלסק והקימו שם ממשלות לבנות וכמו כן תמכו בהקמת כוחות לבנים באסיה התיכונה.
  • שלושת הצבאות העיקריים שהרכיבו את הצבא הלבן הוכיחו יכולת סבירה בהחלט בשיתוף פעולה זה עם זה, ותפקדו בעת הצורך כצבא מאוחד וקוהרנטי.
  • לצבא הלבן היה יתרון משמעותי באיכות הקצינים והחיילים שלו. בעוד שרוב האליטה הצבאית (הקצינים הגבוהים והמנוסים) הצטרפו ללבנים, הצבא האדום כלל בעיקר קצינים צעירים ולא מנוסים. גם החיילים הפשוטים בצבא הלבן היו מנוסים יותר ברוב המקרים.

כוחותיהם של הלבנים במהלך מלחמת האזרחים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דצמבר 1917 - כ-4,000 חיילים
  • יוני 1919 - כ-300,000 חיילים‏[1]
  • קיץ 1920 - כ-125,000 חיילים
  • 1923 - כ-950 אנשים

הסיבות לכישלון הכוחות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעוד שקציניו וחייליו של הצבא הלבן היו ותיקים ומנוסים וללא-ספק אנשי צבא מהשורה הראשונה, רובם סלדו או התעלמו מהתחום הפוליטי. בעוד שתכנון קרבות היה בעבורם משימה של מה-בכך, הם נכשלו בגיוס האיכרים: שהיוו אז רוב אוכלוסיית המדינה, שבלעדיו לא ניתן היה לקיים את הצבא. הקבוצות שהרכיבו את גרעין הצבא הלבן היו בחלקן קבוצות לא פופולריות בקרב האיכרים וסירובן העיקש לשקול רפורמה אגררית או שינוי המבנה המדיני עד לניצחון המלא על הבולשביקים גרם בשלב מסוים לנטישת האיכרים את הצבא הלבן, שבתגובה נאלץ להפעיל טרור כדי לכפות את סמכותו. הטיפול בצבא הירוק גרע משאבים יקרים מאוד אשר היו דרושים בחזית. בשטח האוקראיני נאלץ הצבא הלבן להתמודד בנוסף גם נגד צבאו של נסטור מכנו, הצבא השחור. בנוסף תרמה להחלשת הצבא העובדה ששלושת הצבאות הלבנים מוקמו בשלושה קצוות מנוגדים של רוסיה. למשל, בין צבאו של דניקין לבין צבאו של קולצ'אק הפרידו 10,500 קילומטר. אל מול הלבנים, שליטת האדומים באזורים המרכזיים ברוסיה (מוסקבה, פטרוגרד) והתמיכה העממית הגדולה שקיבלו הביאו אותם ליתרון של עשרה לאחד בכמות החיילים. בד בבד נחלש כוחו של הצבא הלבן והתדלדלו משאביו. מפקדיו נתפסו או נהרגו וחייליו התפזרו לכל עבר.

עד יוני 1920 לא נשארו כוחות הצבא הלבן על אדמת רוסיה האירופאית (עד הרי אוראל), וב-1923 נסתיימה מלחמת האזרחים ברוסיה רשמית בניצחונו של הצבא האדום והבולשביקים עם סיום הלחימה במזרח הרחוק.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הערכות המודיעין של הצבא האדום