הצבא האדום

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Incomplete-document-purple.svg יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.
הכוחות המזוינים של ברית המועצות
Coat of arms of the Soviet Union.svg

זרועות

Flag of the Soviet Air Force.svg
חיל האוויר הסובייטי
Red Army flag.svg
הצבא האדום
Pvosoviet.jpg
חיל הנ"מ הסובייטי
Naval Ensign of the Soviet Union.svg
הצי הסובייטי
Strategic Rocket Forces.jpg
חיל הטילים האסטרטגיים הסובייטים

עיטורים ומבנה פיקודי

עיטורי ברית המועצות
דרגות הכוחות המזוינים של ברית המועצות

היסטוריה צבאית

היסטוריה צבאית של ברית המועצות
היסטוריה של ברית המועצות

הצבא האדום הוא הכינוי של צבא הקבע של ברית המועצות (השם המלא עד שנת 1946 הוא הצבא האדום של הפועלים והאיכרים - Рабоче-Крестьянская Красная Армия או בר"ת PKKA; אחרי 1946 נודע באופן רשמי בשם "הצבא הסובייטי"), שהיה אחד הזרועות בכוחות המזוינים של ברית המועצות. הצבא האדום נקרא כך, בגלל צבע דגלו. הצבא האדום הוקם על ידי המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות בהנהגת טרוצקי לאחר מהפכת אוקטובר ב-1917, בתקופת מלחמת האזרחים הרוסית, כדי להילחם בקבוצות המתנגדים הידועים כ"הצבא הלבן". הצבא האדום נלחם במלחמת האזרחים הרוסית, במלחמה הפולנית - סובייטית, במלחמת החורף, במלחמת העולם השנייה, השתתף בדיכוי המרד בהונגריה, המרד המזרח גרמני והמרד בצ'כוסלובקיה. כמו כן, השתתף הצבא האדום במלחמת אפגניסטן ובמספר מלחמות ועימותים נוספים. את הצבא ניהל מטה כללי הידוע בכינויו "סטאבקה". אחרי מלחמת העולם השנייה נקרא בשם "הצבא הסובייטי" אך המשיך להיות ידוע גם בשם "הצבא האדום".

הצבא האדום במלחמת האזרחים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במלחמת האזרחים הבולשביקים לחמו נגד הלבנים, פלישות של בעלות הברית וה"ירוקים". הירוקים היו קבוצות שלא הזדהו לא עם השלטון הישן ולא עם השלטון החדש והיו בעקרון קבוצות עבריינים או קבוצות אנרכיסטיות דוגמת הצבא השחור של נסטור מכנו. בהתחלה המצב של הקומוניסטים היה עגום, היות שהם שלטו רק על מוסקבה, סנקט פטרבורג (לאחר מכן לנינגרד) והאזור הסמוך לערים אלו. למזלם, הכוחות הלבנים היו מפוצלים והתיאום ביניהם היה דל. מצב זה אפשר לבולשביקים לרכז את מרב המאמץ תחילה נגד החזית המזרחית בפיקודו של אלכסנדר קולצ'ק ולאחר מכן נגד החזית הדרומית, היכן שפעל הגנרל דניקין. כתוצאה מפיצול זה הלבנים הפסידו. הפלישות הזרות לא היו מסוכנות כי מעצמות אירופה היו במצב קשה לאחר מלחמת העולם הראשונה.

תחילה הממשל הסובייטי היה בדעה שניתן להקים צבא על בסיס מתנדבים. לקראת אביב 1918 זרם המתנדבים אזל, כמו כן התברר שמספר גדול של מתנדביםראה בצא מקום בטוח לקבלת מזון. בהתאם לכך במאי 1918 הוחלט על תחילת גיוס חובה לצבא. כמו כן במהלך קיץ 1918 בוטלה שיטת מינוי מפקדים ליחידות על בסיס בחירות בהם השתתפו חיילי היחידה. התבבסות הצבא היה תהליך איטי ובתחילת דרכה היחידת עלית של הצבא הצעיר הייתה יחידת הרובאים הלטביים שהוקמה במהלך מלחמת העולם הראשונה והייתה לה השפעה בולשביקית חזקה עוד בטרם פרוץ מהפכת אוקטובר. חיילי יחידה זו היוו בסיס לכוח אבטחה של הממשל ועתודה שנשלחה למקומות הבעייתיים ביותר בחזית הלחימה.

הצבא האדום בין שתי מלחמות עולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופה זו הרוסים שקדו על מיכון הצבא והכנסת דוקטרינות לחימה שיתאימו לרוח הזמן. הצבא האדום גדל וקיבל תקציבי ענק. למשל מספר הטנקים שהיו לרשות הרוסים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה היה שווה למספר הטנקים בכל המדינות האחרות גם יחד. לצד ניסיונות המיכון הגדולים לא צויד הצבא בכמות מתאימה של משאיות, טרקטורים וסוסים וכתוצאה מכך כושר הניידות שלו היה מוגבל למדי.

בנוסף לכך סטלין חשש שהגנרלים יפילו אותו ולכן ערך טיהורים שבמהלכם כמעט כל הקצונה הבכירה ודרג הביניים של ברית המועצות, סך הכול כ-35,000 קצינים בכירים ובינוניים הוצאו להורג. ההוצאות ההמוניות להורג גרמו לקיפאון במחשבה הצבאית בגלל החשש של הקצינים להתבלט מעל האחרים. הקיפאון בטקטיקה ובמחשבה החופשית והעדר אימון ראוי גררו אחריהן את התבוסות הקשות בתחילת מלחמת העולם השנייה.

הצבא האדום בזמן מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך ספטמבר 1939 בוצעה פלישת ברית המועצות לפולין במהלכה הצבא האדום פעל בתאום עם הצבא הגרמני.

המלחמה הגיעה לברית המועצות בפלישתם של הנאצים במסגרת מבצע ברברוסה ב-22 ביוני 1941. כך נפתחה החזית המזרחית במלחמת העולם השנייה.

למלחמת העולם השנייה הצבא האדום הגיע ללא מפקדיו הוותיקים שרובם הוצאו להורג במהלך הטיהורים הגדולים ופרשת טוכאצ'בסקי וגרוע מכך המפקדים שכן שרדו פחדו להביע את דעתם. המצב היה עגום עד כדי כך, שבשלבים הראשונים של הלחימה אבד ציוד צבאי רב והורגש חוסר בציוד כאשר הלחימה הגיע עד מוסקבה. למרות זאת, הרוסים התעשתו והצליחו להדוף את הגרמנים בקרב מוסקבה. כך נגמרה שנת 1941, כשהגרמנים שולטים כמעט בכל השטח שבין קו מוסקבה-לנינגרד ודרומה והגבול המדיני של ברית המועצות.

לאחר כניסתה של רוסיה למלחמת העולם השנייה, שהרוסים התייחסו אליה כמלחמת המולדת הגדולה הרוסים הצליחו לגייס 29,574,900 חיילים חדשים בנוסף ל-4,826,907 בשירות בתחילת המלחמה. מביניהם נהרגו כ-8,668,400 איש. הכוח הלוחם אורגן בקבוצות ארמיות גדולות ובמהלך הלחימה מפקדי הצבא האדום רכשו ניסיון קרבי נדרש.

ארגון הצבא האדום[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצבא האדום אורגן ביחידות אופרטיביות עצמאיות - דיוויזיות. כמה דיוויזיות (בדרך כלל, 2-4) התכנסו לקורפוס וכמה קורפוסים (בדרך כלל, 2-4) היו ארמייה. כמה ארמיות (בדרך כלל, 2-4) היוו "חזית". בתקופת מלחמת העולם השנייה אורגנו כוחות השריון הסוביטיים בצורה שונה. הקורפוס המשוריין החליף את הדיוויזיה המשוריינת כיחידה אופרטיבית אורגנית רב זרועית, שכללה מספר חטיבות טנקים, חי"ר ממונע (במשאיות) ותותחים מתנייעים. קורפוס משוריין כלל כ-300 טנקים, שווה ערך לדיוויזיה משוריינת בצבאות המערב.

המונח המקביל באנגלית הוא "קבוצת ארמיות". היו גם בריגדות ויחידות עצמאיות אחרות, אך מספרן ירד עם הזמן.

כאמור, היחידה העצמאית העיקרית הייתה דיוויזיה. היו מספר סוגים עיקריים (סוגים נוספים לא היו בשימוש נרחב):

  • דיוויזיית רגלים (קלעים בטרמינולוגיה הרוסית)
  • דיוויזיית פרשים
  • דיוויזיית צנחנים
  • דיוויזיה ממוכנת
  • דיוויזיית שריון - ההבדל העיקרי בין דיוויזיה משוריינת לממוכנת הוא במספר וסוג הטנקים. היחס בין יחידות טנקים ליחידות אחרות בדיוויזיית שריון הוא גדול יותר.
  • דיוויזיה הררית

מספרי החיילים, המשאיות וסוסים בטבלה להלן הם מקורבים. המספרים נכונים לשנת 1941. בהמשך הם השתנו עקב האבדות בחזית.

הרכב הדיוויזיות השונות
מפרט חי"ר שריון פרשים ממוכנת צנחנים הררית
חיילים 14,500 11,000 9,000 11,500 10,000 9,000
טנקים 16 375 64 275 0 0
כלי רכב משוריינים 13 95 18 73 0 0
תותחי שדה 34 4 24 16 36 32
הוביצרים 44 24 8 28 12 0
מרגמות 150 45 64 72 168 60
נ"ט 54 16 30 48 6
נ"מ 12 12 20 8 8
משאיות 700 1,500 1,700 200 200
סוסים 3,000 7,500 2,000 3,000

פרט לכוחות שהיו למפקד החזית בדיוויזיות השונות היו עתודות מטכ"ל שהיו בפיקוד הישיר של הסטאבקה וניתנו למפקד החזית לצורך השלמת המשימה. הרוסים קראו לזה "עוצבות עצמאיות", למשל דיוויזיית חי"ר העצמאית מספר 34. בדרך כלל, לגדודים ולאוגדות לא היו שמות ייחודיים והם נבדלו במספרם. בדרך כלל המספר ציין את תאריך ההקמה היחסי. ככל שהמספר היה נמוך יותר, כך היחידה הייתה ותיקה יותר. היו יוצאים מהכלל, אך הם היו מעטים.

הצי הסובייטי היה חלש יחסית ועיקר כוחו היה בצוללות. לא נעשה כמעט כל שימוש ב-150 צוללותיו של הצבא האדום כיוון שהגרמנים מיקשו את הנמלים הרוסיים בתחילת המלחמה.

הצבא האדום לאחר מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה, עסק הצבא האדום בעיקר בהתעצמות אסטרטגית לקראת אפשרות של סכסוך מזוין מול ארצות הברית ונאט"ו, וכן כתוצאה בלתי נמנעת של מרוץ החימוש הגרעיני.

מבחינה מספרית היה זה הצבא הגדול בעולם, ותחומי היתרון המסורתיים שלו על פני המערב היו: כמות הטילים הבליסטיים, צוללות משוכללות במספר רב, כמות הטנקים במזרח אירופה וכמות קני הארטילריה.

פיקוד הצבא[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהתאם להחלטת הממשל הסובייטי בשנים 1918-1914 הצבא נוהל על ידי גוף מיוחד - "המועצה המהפכנית הצבאית" (ברוסית: Революционный военный совет). בראש המועצה עמדו:

בשנת 1934 המועצה בוטלה ופיקוד עליון עבר לשר ההגנה (מונה קלימנט וורושילוב).

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Glantz, David, Colossus Reborn, University Press of Kansas
  • Glantz, David. Stumbling Colossus, University Press of Kansas

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]