ולדימיר גלפנד

ולדימיר גלפנד (1 במרץ 1923 - 25 בנובמבר 1983)
ולדימיר גלפנד, גרמניה, 1945
מקום קבורה	דניפרופטרובסק, אוקראינה
מקום מגורים	ברית המועצות
ידוע בשל	זכרונותיו על מלחמת העולם השניה
השכלה	תואר בספרות ושפה הרוסית
מקצוע	סופר, איש צבא
מפלגה פוליטית	קומוניסט
אתר אינטרנט	www.gelfand.de

ולדימיר נתנוביץ' גלפנד (ברוסית: Влади́мир Ната́нович Ге́льфанд) ‏ (1 במרץ 1923, נובוארכנגלסק - 25 בנובמבר 1983, דניפרופטרובסק).

במהלך מלחמת העולם השנייה שירת כקצין בצבא האדום. הוא מוכר כיוצר של יומנים שפורסמו בשנות מלחמת העולם השנייה ואחריה ספרו של קצין הצבא האדום גלפנד עם רשומות תעודתיות Deutschland -Tagebuch 1945-1946 יצא לאור בגרמניה בשפה הגרמנית Deutsche Welle

ילדותו

ולדימיר נולד במשפחה קשת יום אצל נתן סולומונוביץ' (1894 - 1974) ונדז'דה ולדימירובנה גורודינסקאיה (1902 - 1982). אמו הצטרפה למפלגה הבולשביקית כבר ב-1917 והשתתפה במלחמת האזרחים. האב לא הצטרף למפלגה ועבד במפעל מלט בדניפרודזרז'ינסק.

על מנת לשפר את מצבם הכלכלי המשפחה עברה לקווקז והתיישבה ב-1926 בעיר ייסנטוקי שם גרו הוריו של נתן אך חזרו לאוקראינה כבר ב-1928. האב התחיל לעבוד במפעל מתכות כמנהל עבודה ואמו הייתה מחנכת בגן ילדים בו גם למד. ב-1933 הם עברו לדניפרופטרובסק.

ההורים התגרשו עוד לפני שהתחיל ללמוד בבית הספר שם ולדימיר גם ניהל עיתון קיר. אחרי בית ספר הוא התקבל לפקולטת הפועלים לתעשיה בעיר ולמד שם 3 שנים עד תחילתה של הפלישה הגרמנית לברה"מ.

תקופת המלחמה

באוגוסט 1941 המשפחה עוברת אווקואציה יחד עם אוכלוסיית המנהלה. האב נוסע לאחיו בדרבנט ומשתתף בפעילויות מגננה ולאחר מכן גויס ל"צבא עמלים" לעיר שחטי.

ולדימיר עצמו עבר לייסנטוקי ועבד שם בעבודות תיקונים עד אפריל 1942 אז הגיע ללשכת גיוס וגויס ב-6 במאי. למד בבית ספר לתותחנים באזור מייקופ, קיבל דרגת סמל ועם התקרבות הוורמאכט לאזור השתתף בקרבות בחזית חארקוב הדרומית. בעקבות הנסיגה של כוחות הצבא האדום ביולי 1942 יחידתו כותרה וחוסלה באזור רוסטוב על הדון. הוא הצליח לצאת מן הכיתור ונלחם עם יחידה אחרת ליד סטאלינגרד כסגן מפקד מחלקה בנושאים פוליטיים. באותו הזמן הוא מצטרף למפלגה הקומוניסטית. לאחר שנפצע בידו בדצמבר אותה השנה, הוא שוכב בבית חולים צבאי באזור סאראטוב ממנו שוחרר בפברואר 1943 ונשלח לבית ספר רובאי של קצינים באזור רוסטוב על הדון מייד עם שחרורו.

בקיץ אותה השנה מתחדש קשר עם אמו שנמצאת באסיה התיכונה. בעקבות התכתובת מתגלה שכל קרוביו בעיר ייסנטוקי שנכבשה על ידי הגרמנים חוסלו והיחידים ששרדו היה אח של אביו שנשאר בדרבנט שלא נכבשה ואביו בחזית.

הוא מסיים את בית הספר לאחר שלושה חודשים בדרגת לוטננט משנה ונשלח לפקד על מחלקת מרגמות בכוחות חטיבת חיל הרגלים מספר 248 ומתקדם איתה דרומית למליטופול. בסתיו אותה השנה היא מצורפת לחזית האוקראינית השלישית שקמה. בנובמבר 1943 הוא מקבל מעמד מלא במפלגה ובסוף ינואר 1944 מקבל דרגת לוטננט. אז הוא גם משתתף בקרבות בדרום דנייפר ובמאי יחד עם יחידתו מבצע צליחת דנייסטר באזור גריגוריופול. בסתיו אותה השנה יחידתו נמצאת מזרחית לורשה. במשך כחודשיים הוא נוטש את יחידתו עד חזרתו בנובמבר. חודש לאחר מכן הוא נשפט על עריקות, ללא עונש לפי יומנו.

בינואר 1945 הוא מצורף לחטיבת חיל רגלים מספר 1052 באוגדה 301 בארמיה החמישית של החזית הביילורוסית הראשונה בהנהגתו של גיאורגי ז'וקוב ומפקד שם גם כן על מחלקת מרגמות. ניתן לראות בכך את העונש על עריקותו שכן היחידה הזאת השתתפה בפועל בקרבות בעוד שיחידתו הקודמת הוזזה לעורף של יחידתו החדשה.

ב-14 בינואר התחילה התקפה באזור נהר פיליצה בעקבותיה חטיבתו הגיעה לגבול ברה"מ-גרמניה הנאצית לפני 22 ביוני 1941. בתחילת פברואר הוא השתתף בהתקפה של יחידתו בצידו המערבי של נהר אודר שחסמה התקפות נגד כבדות. לפני מבצע כיבוש ברלין ולדימיר צורף בסוף מרץ למטה אוגדת 301 על מנת לנהל יומן פעולות מלחמה. הוא עבר איתה בקיסטרין, ביקר בעמדות ויחידות שנכבשו עד שנכנס איתה לברלין בסוף אפריל.

לאחר כיבוש העיר הוא הוגדר כרשאי להסתובב חופשי בשטחה ורק באוקטובר אותה השנה צורף לבסיס אספקת כוחות כיבוש שהיה בקרמן עד לשחרורו בספטמבר 1946.

לאחר המלחמה

הוא חזר לאמו שחזרה בינתיים לדניפרופטרובסק ובדיוק שנה לאחר מכן התחיל ללמוד באוניברסיטה של העיר אך עבר ללמוד במולוטוב בעקבות נישואיו עם ברטה קויפמן שאיתה הוא למד בבית הספר והיה בתכתובת בזמן המלחמה. בנו אלכסנדר נולד באפריל 1950 וב1952 הוא סיים את לימודיו עם עבודה מסכמת שעסקה ברומנו של איליה ארנבורג "הסערה" ואף נפגש איתו במוסקבה.

מאוגוסט אותה השנה הוא עבד כמרצה להיסטוריה, הספרות והשפה הרוסית במכללת עובדי הרכבות בעיר. ב-1954 הוא נפרד מברטה וחוזר שוב לדניפרופטרובסק. הוא מתגרש ממנה ב-1958 שנה לאחר שמכיר את אישתו השניה, בלה שולמן. מן הנישואים השניים נולדו שני בנים: גנאדי ב1959 וויטלי ב1963. ולדימיר עבד בהמשך חייו כמרצה לחברה, היסטוריה וכלכלה פוליטית במכללות מקצועיות ואישתו בעלת תואר בחינוך עבדה כגננת, דבר שמיוחס לאנטישמיות שהתקיימה באזור.

ב-1974 נפטר אביו וב-1982 - אמו. הוא עצמו נפטר כעבור שנה.

יומנו

במהלך כל תקופת שירותו ולדימיר מנהל יומן וכמו כן מפרסם חלק משיריו בעיתוני החזית. הוא מתאר את תנועת הכוחות לפעמים ללא כיוון אחיד, מפגש עם משתפי הפעולה עם הנאצים ומפגש עם אוכלוסיה של פולין.

יומנו עבר פרסומיו לאחר מספר עריכות בהתאם לצנזורה עצמית. כך, למשל, הוא אינו ציטט שירים שכתב על רייכסטאג ועל עמוד הניצחון של ברלין ב-1945. ב-1975 בפירסומו את השיר ניצחון בברלין שכביכול כתב בברלין השורה "אני מסתכל ויורק על גרמניה - על ברלין מנוצח אני יורק" הוחלפה ב"תסתכלו הנני מנצח גרמניה - בברלין ניצחתי אותה".

ספרים שיצאו לאור

• Wladimir Gelfand: Tagebuch 1941–1946. bbb battert-Verlag 2002, ISBN 3-87989-360-8
• Wladimir Gelfand: Deutschland-Tagebuch 1945–1946: Aufzeichnungen eines Rotarmisten. Aufbau-Verlag 2005, ISBN 3-351-02596-3
• Vladimir Gelfand: Tysk dagbok 1945—46. Ersatz 2006, ISBN 91-88858-21-9
• Wladimir Gelfand: Deutschland-Tagebuch 1945–1946. Aufbau-Taschenbuch-Verlag 2008, ISBN 3746681553
• Vladimir Gelfand: Tysk dagbok 1945—46. Ersatz-E-bok 2012, ISBN 9789186437831

ערך זה הוא קצרמר בנושא צבא. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.

ערך זה הוא יתום, כלומר אין ערכים בוויקיפדיה שמקשרים אליו. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולקשר אליו מערכים קשורים.