דניפרופטרובסק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
דניפרופטרובסק
Дніпропетровськ
סמל העיר
דגל העיר
מדינה / טריטוריה אוקראינה
מחוז מחוז דניפרופטרובסק
ראש העיר איוואן קיליצ'נקו
שטח 405 קמ"ר
גובה 155 מטרים
תאריך ייסוד 1776
אוכלוסייה
 ‑ בעיר
 ‑ צפיפות

1,040,000‏  (נכון ל-2007)
2,968 נפש לקמ"ר (נכון ל-2007)
קואורדינטות 48°27′00″N 34°58′00″E
http://gorod.dp.ua
מראה העיר
האצטדיון העירוני - דניפרו ארנה

דניפרופטרובסק (אוקראינית: Дніпропетровськ -‏ IPA‏: [dɲiprope̝ˈtrɔu̯sʲkˌ]; רוסית: Днепропетровск -‏ IPA‏: [dnʲɪprəpʲɪˈtrofsk]) היא העיר השלישית בגודלהּ באוקראינה, ובירת מחוז דניפרופטרובסק. העיר שוכנת על נהר הדנייפר, שהעניק להּ את שמהּ (ובצירוף שמו של מנהיג פועלים קומוניסטי בשם גריגורי פטרובסקי). העיר, שאוכלוסייתהּ מונה 1,049,000 תושבים, נחשבת כמרכז תעשייתי של אוקראינה. עד 1926 נקראה העיר יקטרינוסלב (ברוסית: Екатериносла́в; באוקראינית: Катеринослав).

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

העיר נוסדה בשנת 1773, ונקראה יקטרינוסלב, על שם המלכה יקטרינה הגדולה. מיקומה הראשון של העיר נבחר במקום שבו ניצבת היום העיר נובומוסקובסק, והיא תוכננה להיות בירתהּ הדרומית של רוסיה, בדומה לבירה הצפונית, סנקט פטרבורג. את הרעיון לייסד את העיר הגה הרוזן גריגורי פוטיומקין, ידידה של המלכה. מקומה של העיר נבחר להיות בשטחים ששם שכן חיל זפורוז'יה של הקוזקים, שזה עתה בוטל, וכן אדמות שנלקחו מהטורקים במלחמה האחרונה. לאחר שבחודשי האביב הוצפה העיר החדשה, הוחלט על הקמת העיר יקטרינוסלב ליד הענף הדרומי יותר של הדנייפר בשנת 1884. העיר החלה להתפתח בצעדי ענק כמרכז תעשייתי, וסמוך לראשית המאה ה-20 הפכה לעיר השלישית בגודלהּ באוקראינה. במלחמת האזרחים היא עברה מיד ליד עד שב-1922 צורפה סופית לאוקראינה הקומוניסטית. ב-1926 שונה שמה לדניפרופטרובסק. ב-25 באוגוסט 1941 כבש הצבא הגרמני את העיר. ב-27 בספטמבר 1943 שוחררה הגדה השמאלית, של העיר וב-25 באוקטובר שאר העיר.

כלכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

העיר היא אחד המוקדים הכלכליים של אוקראינה. תעשיות מרכזיות בה הן תעשיות מתכת למיניהן, מפעלי כלי תחבורה, מפעלים כימיים ותעשיית חלל[1]. הודות למיקומה במרכז הגאוגרפי של המדינה, עוברים דרכה מסילות רכבת וכבישים חשובים. התחבורה העירונית מורכבת משילוב של רכבת קלה (הפועלת מאז 1896, אחת הראשונות באירופה), רכבת תחתית, אוטובוסים וטרוליבוסים, אחד מכלי התחבורה הנפוצים במדינה. תחנת רכבת מרכזית מאפשרת לתושבי העיר והסביבה לנסוע לרוב הערים הגדולות במדינה ולמספר יעדים בחו"ל. נמל התעופה המקומי הוא בינלאומי, אך התנועה בו מועטה יחסית (כ-300 אלף נוסעים בשנה). קו תעופה סדיר פועל בין תל אביב לדניפרופטרובסק באמצעות החברה המקומית דנייפר-אוויה ועד דצמבר 2011 הופעל קו גם על ידי אל על[1].

יהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

היהודים התחילו להתיישב בעיר עם היווסדה. בשנת 1800 נפתח בית הכנסת הראשון. ב-1804 נכללה העיר בתחום המושב. בשנת 1864 בעיר היו חמישה בתי כנסת, חמישה-עשר "חדרים", תלמוד תורה וכן מכללה להכשרה מקצועית. ב-20-21 ביולי 1883 נערך פוגרום ביהודי העיר, אך הוא הופסק עד מהרה. בהמשך ידעה העיר מספר אירועים דומים: באוקטובר 1905 נהרגו 67 ו-100 נפצעו, ובמאי 1919, על ידי גדודיו של האטמן גריגורייב, אז נהרגו 150.

מהעשור הראשון של המאה העשרים שימש כרב העיר הרב פנחס גלמן, עד פטירתו בשנת 1921. הקים בעיר ישיבה (בין השאר למד בה זלמן ארן), ועסק הרבה בקליטת הפליטים בימי מלחמת העולם הראשונה ובהם רבי חיים עוזר גרודזנסקי שנמלט מוילנא. בהמשך שימש לצידו כרב הקהילה החסידית הרב לוי יצחק שניאורסון, אביו של הרבי מליובאוויטש עד להגלייתו בסוף שנות ה-30. למרות מאסר הרב, בעיר נשאר בית כנסת אחד שפעילותו לא הופסקה אפילו עד לשנות ה-90. בשנת 1939 היו בעיר 85,529 יהודים. רוב יהודי העיר הספיקו להימלט לסיביר. לאחר כיבוש העיר על ידי הגרמנים ב-26 באוגוסט 1941 התחילו רדיפות היהודים, בתחילתם כל יהודי העיר רוכזו בגטו. ב-2 באוקטובר אותה שנה היהודים אולצו לשלם קנס בגובה 3 מיליון מרק. לאחר מכן התחילו רציחות המוניות, ב-13 באוקטובר אותה שנה 10-12 אלף יהודים נורו בגבעה ליד המכון לתחבורה. בין דצמבר 1941 לינואר 1942 כ-5 אלפי איש, הנותרים בגטו נרצחו.

בשנת 1959 ישבו בעיר 53,400 יהודים. ב1970 היו בה 50,422 יהודים.

לאחר נפילת ברית המועצות חודשה פעילות הקהילה. נציג חב"ד הרב שמואל קמינצקי, יליד כפר חב"ד, (נולד ב-1965) משמש כרב העיר. הוא פתח את בית הספר היהודי "אור אבנר לוי יצחק", ומכללה לבנות "בית חנה", לשם באות בנות יהודיות מכל רחבי אוקראינה. כמו כן יסד את ישיבת נחלת לוי בשנת 1991. ב-1997 הוחזר לקהילה היהודית בית הכנסת "שושנת הזהב", שהוא בית הכנסת המרכזי בעיר.

"מרכז מנורה - דניפרופטרובסק" הוקם כמרכז היהודי הקהילתי הגדול בעולם. המרכז נבנה על ידי צבי הירש (גינאדי) בגלובוב, נשיא הקהילה היהודית בעיר.

ערים תאומות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לדניפרופטרובסק 9 ערים תאומות:

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא דניפרופטרובסק בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]