זנגי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

עמאד א-דין זֶ‏נגִי, המוכר יותר בקיצור זֶ‏נגִי (1085 - 14 בספטמבר 1146) (בערבית: عماد الدین زنكي‎) היה מצביא ומדינאי סלג'וקי ששלט בחלקים גדולים מסוריה ומצפון עיראק בימי הביניים. זנגי נחשב כאבי רעיון הג'יאהד נגד הצלבנים, שעל ידו הצליח ללכד את רוב מדינות הצפון למלחמה בצלבנים, ולהשמיד את רוזנות אדסה.

שנותיו המוקדמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אביו של זנגי א-סונקור קסים אַדַאוּלה היה מושל חאלב מטעמו של מלכשאה, אותה קיבל מידיו בשנת 1086, לאחר קרב חאלב[1]. בכאוס ששרר אחר מותו של מלכשאה, נוצחו א-סונקור ומושל אדסה - אשר שמרו אמונים לסולטאן ברקירוק - על ידי תותוש, אשר ניסה לנשל את אחיינו מירושתו (1094). א-סונקור נתפס והוצא להורג בעריפה באשמת בגידה. זנגי נלקח לביתו של כרבוגא מושל מוסול, חברו של אביו, ושם גדל.

שליטי מוסול, כרבוגא, מודוד, ועוד, היו אלו שנתמנו על ידי הסולטאן הסלגו'קי כאחראים למלחמה בצלבנים (אם כי בעיני הסולטאן זו הייתה עדיפות משנית, ועדיפות ראשונה הייתה לנעשה באזורים יותר קרובים אל נהר הפרת). כנראה, שזנגי אשר שירת במוסול תחת נציבים אלו, ובפרט תחת מודוד, אשר יזם בתחילת העשור השני של המאה ה-11 מספר מסעות נגד הצלבנים, הושפע מכך.

איחוד מוסול וחאלב[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1126, כשהיה אחד מקציניו של א-סונקור בּוּרסוּקי מושל מוסול וחאלב, סייע לסולטאן הסלג'וקי מוחמד לדכא נסיון מרידה של הח'ליף העבאסי אל-מסתרשד, ובעקבות כך מונה לסוכנו של הסולטאן בבגדד. מכח משרה זו היה זנגי בעל עמדה מרכזית בכל הנעשה באזור עיראק.

שנה לאחר מכן, לאחר שבורסוקי נרצח על ידי כת האיסמעליה במוסול, סילק זנגי במעשה ערמה את אחיו של בורסקי ממועמדות לתפקיד המושל, ונתמנה בעצמו לשליט העיר. בה בעת, הייתה העיר חאלב שרויה בתהו ובהו שלטוני, זנגי כבנו של מושל העיר לשעבר, הגיע לעיר, התקבל בשמחה על ידי התושבים, והצליח להשליט סדר בעיר (1128).

חאלב באותה העת הייתה מאוימת על ידי הצלבנים, ובפרט על ידי נסיכות אנטיוכיה, המצב היה חמור עד כדי כך שהעיר העלתה מס לצלבנים. זנגי כבש בסדרת קרבות את את'ארב, וצר על חארים (1130), ובכך הרחיק את הסכנה של כיבוש חאלב על ידי הצלבנים.

לאחר איחודם של מוצול וחאלב, המשיך זנגי במאמציו לאחד תחת שלטונו את כל מדינות האזור, ובראשונה את חומס וחמאת. זנגי נעזר באמיר חומס ללכוד את אמיר חמאת, ובאותו לילה אסר את אמיר חומס וניסה לכבוש את עירו.

בשנים 1131-1135 הייתה האימפריה הסלגו'קית שרויה באנדרלמוסיה רבתי, עקב מלחמות ירושה על כסאו של הסולטאן מחמוד בן מוחמד. אל-מסתרשד הח'ליף ניצל את ההזדמנות והשתלט על עיראק. תוך שהוא מכתיר את מסעוד, אחי הסולטאן המת, לסולטאן. זנגי תמך בסנג'ר שאה כמועמד לרשת את מחמוד, וניסה לכבוש את בגדד מיד אל-מסתרשד. הוא הובס, ונמלט חזרה למוסול. הח'ליף רדף אחריו, והביא את העיר מוסול במצור שארך שלושה חדשים (1133). הח'ליף נסוג בסופו של דבר מחשש להתערבותו של הסולטאן בעיראק.

לאחר שמסעוד השתלט על האימפריה הסלגו'קית, ומינה בבגדאד את הח'ליף אל-מקתפי, נכנע זנגי, והכיר בשלטונו של מסעוד.

דמשק[עריכת קוד מקור | עריכה]

מששקטו הרוחות בעיראק, שב זנגי לנסיונו לאיחוד מדינות סוריה תחת שלטונו, ובראשם דמשק.

בדמשק שלטו באותה העת צאצאיו של טוגתכין מושל דמשק מ-1104 עד 1128. טוגתוכין שבראשית דרכו ניסה להלחם בצלבנים, נואש, והחליט להגיע להסכם עם הצלבנים. כך הפכה דמשק למדינת חיץ בין הצלבנים ובין המוסלמים. את מקומו ירש בנו בּוּרִי (מת ב-1132), ולאחריו בנו שמס אלמלך אסמעיל בן בורי.

בשנים אלו שיחקה דמשק את תפקיד 'האיש הבריא', בעוד חאלב הייתה 'האיש החולה', כאשר שליטים מתחלפים בה לעתים תדירות. עלייתו של זנגי מחד, ומאידך עריצותו של אסמעיל דרדרו את המצב בדמשק והביאו את הדמשקאים אל סף מרד (1135). אסמעיל, שחשש לחייו הזמין את זנגי והבטיח לו את השליטה בעיר. אמו של אסמעיל רצחה את בנה, והעבירה את התפקיד לאחיו שהאב א-דין. זנגי שהגיע לשערי העיר הנעולים (כשבדרכו הוא כובש את חמאת), הופתע. נמצא מוצא של כבוד, וזנגי שב למקומו. מכאן ואילך תשמש דמשק בתפקיד 'האיש החולה', ותשתמש לסירוגין בשני אויביה, זנגי והצלבנים זה כנגד זה, כדי לשמור על מעמדה העצמאי.

זנגי עד סוף ימיו, ניסה להשתלט על דמשק, אך לא עלה בידו, מחמת התערבותם של הכוחות הצלבניים. את מלאכתו זו השלים בנו נור א-דין, כעשר שנים לאחר מותו.

מצור בערין[עריכת קוד מקור | עריכה]

באביב 1135, יוצא זנגי לסדרת מסעות מחאלב, נגד שטחי הנסיכויות הצלבניות מזרחה לנהר העאסי (ובלטינית, האורונטס), הוא כובש כמעט את מחצית השטח אשר בידי הצלבנים, אך נאלץ להפסיק את המסעות, עקב הדרדרות המצב בעיראק. אך קלות המסע הבהירה לו את חולשת הנסיכוית הצלבניות. נציבו בחאלב סַוַאר, מגיע במסע התקפה על נסיכות אנטיוכיה עד החוף של לאטקיה, ובכך מבתר את שטח הנסיכות לשנים.

לאחר ששב מעיראק, תקף זנגי את מבצר בערין (בפי הצלבנים מונפראן) בתחום רוזנות טריפולי, אשר שלט על הדרך המקשרת בין חמאת לחומס, ושם עליו מצור (קיץ 1137). רוזן טריפולי ריימון השני פנה לעזרת פולק מאנז'ו מלך ירושלים, זה גייס את צבאו ויצא לעזרת טריפולי, אך בטרם הספיק פולק להגיע, נלקח ריימון בשבי, בטרם הגיע לבערין. פולק עצמו נמלט לתוך המבצר[2]. כוחותיהם של נסיכות אנטוכיה ואידסה יצאו גם הם לעזרת בערין, אשר על כן פתח זנגי במשא ומתן עם הנצורים, שלא ידעו על ההחלצות לעזרתם, ומאידך החלו לסבול מן הרעב, הסכימו לתנאיו של זנגי, אשר כללו ויתור צלבני על בערין ותשלום כופר, תמורת זכות יציאה בשלום מן המבצר ושחרור השבוים הנוצרים.

כיבוש נסיכות אדסה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המצור על אדסה (1144)

זנגי אכן הצליח לכבוש את המדינה הצלבנית הראשונה - רוזנות אדסה בשנת 1144, והביא על ידי כך ליציאתו של מסע הצלב השני מאירופה המערבית לארץ ישראל. נודע באכזריותו הרבה.

בעת שצר על האמירות הזעירה קלעת ג'אבר, נרצח זנגי על ידי אחד משומרי ראשו. לפי אחד מן המקורות, הרוצח חשש שייענש, משום ששתה מיינו של זנגי.

את מקומו ירשו בניו. הבכור סייף א דין אל גאזי קיבל לחלקו את מוצול, ואילו משנהו נור א-דין, קיבל את חלק אביו בחאלב.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ קרב חאלב נערך בין אנטיוכיה לחלב ב-4 ביוני 1086 בין שני מצביאיו של מלכשאה, סולימאן בן קותולמיש מיסד סולטנות רום, ותותוש (שליטה של דמשק וא"י, אחיו של מלכשאה). סולימאן הובס, והתאבד. ואולם מלכשאה, שחשש מעלית כוחו של אחיו, התערב, נטל לידו את חלקו של סולימאן, וחילקו בין מפקדיו הבכירים. כך קיבל א-סונקור את חאלב. ראה י. פראוור תולדות ממלכת הצלבנים בא"י כרך א' עמ' 32. בפי היסטוריונים אחרים מכונה קרב זה 'קרב אנטיוכיה'.
  2. ^ פרטי התנגשות זו לא היו ידועים כבר שני דורות לאחר מכן כפי שכותב ויליאם מצור, כנראה שמלך ירושלים לא חשש למארב, והתקדם בצורה מפוזרת בלי סדר, ונפל בפח שטמן לו זנגי.