ארץ ישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
תצלום לוויין של ארץ ישראל, משנת 2003, הכולל את מדינת ישראל, שטחי הרשות הפלסטינית, וחלקים מירדן, לבנון, סוריה ומצרים

ארץ ישראל היא חבל ארץ הנמצא בדרום-מערב יבשת אסיה, בחלק של המזרח התיכון המכונה לבנט. על רובה של ארץ ישראל שולטת כיום מדינת ישראל. ארץ ישראל הובטחה בתנ"ך לבניו של אברהם, ועל כן היא קרויה בכל הדתות האברהמיות "הארץ המובטחת".

בארץ ישראל התחולל חלק ניכר מן ההיסטוריה היהודית, ולכן רוב היהודים רואים בה מרכז לאומי יהודי. כמו כן, מוסלמים ונוצרים רבים רואים בארץ ישראל מרכז דתי בעל חשיבות היסטורית ולאומית עצומה. עמים שונים שכנו במהלך ההיסטוריה בארץ ישראל, וכיום חיים בה בעיקר יהודים וערבים, רובם פלסטינים.

השם המקובל בלשונות אחרות לאזור הגאוגרפי המכונה בעברית "ארץ ישראל" הוא Palestine או Palestina, ובעברית כונה שטח המנדט הבריטי, שהוא חלק מארץ ישראל, לפני קום מדינת ישראל בשם פַּלֶשְׂתִינָה (א"י). בפי נוצרים מקובל גם לכנותה בשם "הארץ המובטחת" ו"הארץ הקדושה" ואצל היהודים מקובל לכנותה בשם "ארץ הקודש". כינויים אלה קיימים כמעט בכל השפות שבהן מדברים נוצרים או יהודים בהתייחס לארץ ישראל.

מפת ארץ ישראל של אורטליוס

שמה של הארץ

שמה של ארץ ישראל בתורה הוא "ארץ כנען".‏[1] כינויים נוספים בתורה הם "ארץ זבת חלב ודבש",‏[2] "ארץ העברים",‏[3] ולעתים מכונה היא "הארץ" ללא כל תוספת.‏[4] בספר שמואל‏[5] ובספר מלכים‏[6] מופיע הצירוף "ארץ ישראל".

משמעות השם "כנען" הייתה "ארגמן",‏[7] שכן אחד מצבעי הארגמן יוצר מחלזון ממין ארגמון קהה קוצים שנמצא בחופיה,‏[8] ומשם זה נגזר גם שמם של תושבי הארץ "הכנענים". השם כנען מופיע אצל המצרים כשם חבל הארץ שנשלט על ידם בתקופת הברונזה המאוחרת. על פי המקרא בפרשת נח, שמם של הכנענים נגזר משמו של אביהם 'כנען' בנו של חם בן נח, ניצול המבול.

לאחר כיבוש הארץ בידי בני ישראל בהנהגת יהושע בן נון, נקרא החלק מן הארץ שבשליטת בני ישראל "ארץ בני ישראל".‏[9][10] בספר שמואל נקראת הארץ לראשונה "ארץ ישראל".‏[11] לאחר שנחלקה ממלכת ישראל לשתי מלכויות נפרדות, ציין השם "ישראל" רק את תחומי מלכות אפרים (הצפונית), ואילו תחומה של מלכות בית דוד (הדרומית) נקרא יהודה. השם "ישראל" עצמו הוא קדום מאוד ומופיע, מלבד במקרא, גם באַסְטֵלה מצרית שמתארת את ניצחונותיו של פרעה מרנפתח ("מצבת ישראל") משנת 1230 לפנה"ס (על פי התארוך המקובל). באסטלה זו מופיעים שמות של אזורים ויישובים קדומים בארץ ישראל, אולם השם "ישראל" עצמו מופיע בה כשמו של עם ולא כשם של ארץ או של אזור גאוגרפי.

במשך הזמן, כמו למשל בתקופת גלות בבל, חזר לשמש השם "ארץ/הר/אדמת ישראל" וכיוצא בזה כשם כללי לכל הארץ.‏[12] בדבר תחומי ארץ ישראל עצמה ישנם מחלוקות ושיטות שונות אך ככלל הן כוללות לכל הפחות את שטחי נחלות שנים עשר שבטי ישראל. בשם ארץ ישראל הרבו להשתמש בתקופת החשמונאים ובספרי המשנה והתלמוד. מהספרים האלה חדר השם לספרות ההלכה לאגדות חז"ל ולמדרשיהם, לתפילות ולפיוטים.‏[13]

בתקופה הפרסית בארץ ישראל התקיימה בארץ אוטונומיה יהודית בשם "יהוד מדינתא" שהייתה יחידה מנהלית עצמאית, אשר הנפיקה מטבעות קטנים עם האותיות "יהֻד". בימי הרומאים נקראה ממלכת הורדוס, או הפרובינקיה שהוקמה אחריו, "יהודה" (Iudae). לפעמים נעשתה הבחנה בין "יהודה" - דרום הארץ, לבין "הגליל" - צפון הארץ, כך שתושבי הדרום כונו "יהודים" ותושבי הצפון "גליליים".‏[14]

השם "פלשׂתינה" (Palaestina), שנעשה מקובל מאוד בשפות זרות, מופיע לראשונה אצל ההיסטוריון היווני הרודוטוס,‏[15] שחי במאה ה-5 לפנה"ס. שם זה הוא, גלגול של השם העתיק "פלשת" (או "ארץ פלשתים"), שמופיע במקרא ובמקורות מצריים, ושהתייחס בדרך-כלל רק לאזור החוף הדרומי.‏[16] הרודוטוס כינה את ארץ ישראל בשם "סוריה הפלשׂתינאית", וראה אותה כחלק מאזור גדול יותר שאותו כינה "סוריה", וכלל את הלבאנט ואת מסופוטמיה. השם סוריה עצמו הוא ככל הנראה גלגול יווני של השם אשור. השם שבו השתמש הרודוטוס הפך רשמי באימפריה הרומית רק במאה השנייה לספירה, כשהפרובינקיה של יהודה בוטלה בידי הקיסר אדריאנוס, בעקבות מרד בר כוכבא, ותחתיה הוקמה הפרובינקיה של "סוריה הפלשׂתינאית" או בקיצור "פלשתינה". אדריאנוס גם שינה את שמה של ירושלים ל"קולוניה אילייה קפיטולינה", שם שהיה בשימוש במשך 500 - 600 שנה (כפי שעולה מכתבי היסטוריונים מוסלמיים), אך לא התקבל בסופו של דבר בשום שפה.

שלטון המנדט הבריטי, שהוקם בארץ בשנות ה-20 של המאה ה-20, הכיר בעברית כאחת השפות הרשמיות, אולם עמד על כך ששם המנדט יהיה "פלשתינה". היישוב העברי בארץ התנגד לכך בתוקף, ודרש ששם המנדט בעברית יהיה "ארץ ישראל". הפשרה שהושגה בסופו של דבר הייתה, ששם המנדט ייכתב בעברית "פלשתינה (א"י)". ותושבי הארץ היהודים והערבים נקראו על ידם פלשתינאים. הערבים תושבי הארץ, בתהליך גיבוש של הזהות שלהם אימצו בסופו של דבר את השם פלסטין כשם הארץ, ואת הזהות הפלסטינית.‏[17]

בהקשר הדתי, בשל היותה קדושה לשלוש הדתות המונותאיסטיות- היהדות, הנצרות והאסלאם. נקראת ארץ ישראל פעמים רבות גם בשם ייחודי. באנגלית: הארץ הקדושה - The Holy Land או הארץ המובטחת - The Promised Land . בלטינית: Terra Sancta, בערבית: الديار المقدّسة "א-דיאר אל-מוקדסה". ואצל היהודים מקובל לכנותה בשם "ארץ הקודש".

היסטוריה

היסטוריה של ארץ ישראל

ישראל המנדט הבריטי התקופה העות'מאנית בארץ ישראל התקופה הממלוכית בארץ ישראל התקופה הצלבנית בארץ ישראל התקופה הערבית בארץ ישראל התקופה הביזנטית בארץ ישראל התקופה הרומית בארץ ישראל ממלכת החשמונאים התקופה ההלניסטית בארץ ישראל התקופה הפרסית בארץ ישראל ממלכת יהודה ממלכת יהודה ממלכת ישראל המאוחדת ארץ ישראל בעת העתיקה

לוח התקופות בארץ ישראל
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – היסטוריה של ארץ ישראל

ארץ ישראל מיושבת ברציפות מן התקופה הפרה-היסטורית. בשל מיקומה הגאוגרפי סמוך ליבשת אפריקה, אשר בה התרחשה האבולוציה של האדם, שימשה ארץ-ישראל כפרוזדור טבעי לנדידת בני-אדם קדמונים לאסיה ואירופה. כמה מן האתרים הארכאולוגים העתיקים בעולם מחוץ לאפריקה, בגיל של עד מיליון וחצי שנים לפני זמננו, התגלו בארץ-ישראל. תושבי אתרים אלו היו ציידים-לקטים שהשתייכו ככל הנראה למין הומו ארקטוס, והותירו אחריהם כלי-אבן רבים מן התרבות האשלית. בתקופה הפלאוליתית התיכונה, כ-250 עד 45 אלף שנים לפני זמננו, חי בארץ-ישראל האדם המודרני לצד האדם הניאנדרטלי. בתקופה זאת מערות הכרמל והגליל היו תחום התפוצה הצפוני ביותר בעולם של הראשון והדרומי ביותר של האחרון. לפני כ-15,000 שנים, בסוף התקופה האפיפלאוליתית, הופיעו בארץ ישראל כפרי הקבע הראשונים של התרבות הנאטופית. מיד לאחר מכן, בתקופה הנאוליתית, ארץ ישראל הייתה מהאזורים הראשונים בעולם שבהן הופיעה חקלאות. בה תורבתו החיטה כ-8000 שנה לפני הספירה, ועץ הזית כ-4000 שנה לפני הספירה. הערים הראשונות בתקופת הברונזה הקדומה (אלף שלישי לפנה"ס) היו קטנות יחסית וגודלן לא עלה על כמה עשרות דונם. עם הזמן התפתחו הערים הקטנות ליישובים גדולים ואף שידעו עליות ומורדות, נוצרו בה בסופו של דבר ערי מדינה משגשגות בעלות קשרי מסחר עם הסהר הפורה, מצרים ואזורים אחרים.

בתקופת הברונזה הבינימית בסוף האלף השלישי לפני הספירה אוכלוסיית ישראל הייתה נוודית. רועי צאן שהשקיעו מעט בבתים והרבה מאוד בקברים. בראשית האלף השני לפני הספירה, בתקופת הברונזה התיכונה החלה מגמת עיור במערך ישובי מפותח ובהם אף יישובים מבוצרים כדוגמת בית אל, גבעון, ירושלים ובית צור. עד המאה ה-12 לפני הספירה סוף תקופת הברונזה המאוחרת גרו בשטחי ארץ ישראל כנענים בעלי תרבות פגנית, שעסקו בגידול עצי פרי, צאן ובקר, דיג, חיטה ושעורה. בנוסף, על שפת הים היו מפעלי זכוכית ומצבעות ארגמן. באותה תקופה עמי האזור היו כפופים לאימפריה המצרית. בשל מיקומה האסטרטגי כחבל ארץ המחבר בין אסיה, אירופה ואפריקה, האימפריות הגדולות לטשו אליה עיניים וניסו לבסס את אחיזתם בה. החל מהמאה ה-12 לפני הספירה (יש המקדימים למאה ה-14) החלה חדירת בני ישראל לאזור. התיישבותם הרציפה נמשכה עד המאה השביעית לספירה, לצד עמים נוספים, בחלק מהזמן בממלכות עצמאיות [ממלכות יהודה וישראל (1000 - 586 לפנה"ס) והממלכה החשמונאית (167 - 37 לפנה"ס)] ובחלק אחר תחת שלטון של עמים ואימפריות כמו הפלשתים שבאו מאיי יון, האימפריה הפרסית (586 - 332 לפנה"ס), שהייתה סובלנית במיוחד, האימפריה היוונית (332 - 167 לפנה"ס) שהתעמתה עם היהודים על רקע תרבותי ונחלה מפלה בסופו של דבר, האימפריה הרומית (37 לפנה"ס - 324 לספירה) שידעה עימותים קשים עם יהודי הארץ, במיוחד במרד הגדול ובמרד בר כוכבא, עימותים שגרמו לאיבוד האחיזה הלאומית של היהודים בארץ, והאימפריה הביזנטית (324 - 638) שבתקופתה הידלדל היישוב היהודי שרובו היה בגליל.

בתקופה הערבית הקדומה (638 - 1099) חזר המרכז היהודי לירושלים, יהודים התיישבו גם ברמלה. תחת הצלבנים (1099 - 1260) שוב הורע מצב היהודים. הנוצרים טבחו בתושבים הלא נוצריים בערים, והיהודים שרדו הודות לכך שיישבו גם בכפרים. הממלוכים (1260 - 1517) כבשו את הארץ מידי הצלבנים, הרסו את היישובים הצלבניים ובנו מבני דת אסלאמיים. האימפריה העות'מאנית (1517 - 1917) שלטה בתקופה הבאה בארץ ישראל, אך ארץ ישראל נחשבה ל"חצר האחורית" שלה. לאחר כיבוש הארץ בידי הבריטים הם קיבלו מנדט מידי חבר הלאומים לשלוט בה (1917 - 1948) תחת ההבטחה לייסד בית לאומי ליהודים אך נסוגו במהלך השנים מהבטחה זו. מדינת ישראל שהיא דמוקרטיה יהודית קיימת בה משנת ה'תש"ח, (1948) שנת היווסדה.

תחומי ארץ ישראל

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – הארץ המובטחת, ארץ ישראל השלמה
ארץ ישראל המקראית
מפת ארץ ישראל ששורטטה על ידי הרב יהוסף שוורץ ופורסמה בשנת 1847

תחומי ארץ ישראל כוללים באופן גס את בקע ים-המלח (בקעת הירדן והערבה) ואת רצועות ההרים משני עבריו, מזרחה עד למדבר הסורי-ערבי ומערבה עד לים התיכון. בתחומים אלה כלולים בארץ זו במזרח האזורים הבאים: אדום, מואב, עמון, גלעד וגולן; ובמערב – נגב, יהודה, שומרון וגליל.

תחומי ארץ ישראל נדונים מהיבטים שונים במדעים שונים – כגון גאוגרפיה פיזית, ביו-גאוגרפיה, היסטוריה מדינית – ובכל אחד מהם מותווים גבולות מעט שונים. יתרה מזו: גם בתחומי מדע אחד ייתכנו תחומים שונים, בהתאם לקריטריונים שונים: לפי ימי דוד או ימי יאשיהו, ינאי או רבי עקיבא; לפי תפוצת אלונים או צבאים; לפי כמויות משקעים או קווי נוף; לפי הגדרותיו של חוקר זה או אחר.

במהלך תולדות האזור קמו בשטח ארץ ישראל בזו אחר זו מדינות שונות, אשר גבולותיהן המדויקים נבדלו במידה רבה אלה מאלה. התנ"ך מתאר שתי ממלכות עבריות - אפרים ויהודה, או ממלכת ישראל וממלכת יהודה, שהתפצלו מממלכת ישראל המאוחדת אחרי מותו של שלמה המלך. בתקופת ממלכת החשמונאים השתרעה ממלכת יהודה על רוב שטח ארץ ישראל. ברוב התקופות שלאחר מותו של המלך הורדוס (4 לפני הספירה) ועד לתקופת המנדט הבריטי (החל משנות ה-20 של המאה ה-20), הייתה ארץ ישראל חלק של מדינות או אימפריות שהשתרעו על שטחים נרחבים יותר - לעתים כמחוז בפני עצמו, ולעתים מחולקת על פני כמה מחוזות. יוצא דופן בולט הוא ממלכת ירושלים הצלבנית שהתקיימה בארץ ישראל במאה ה-11.

שדרת ההר המערבית, ובמיוחד הרי יהודה ושומרון, היו בדרך-כלל הגרעין של המדינות שקמו בארץ ישראל, ולעתים נכללה בהן גם שדרת ההר המזרחית, במיוחד מואב וגלעד. לגבי הגבולות המפורטים בדרום ובצפון יש שינויים גדולים מאוד מתקופה לתקופה. נקודות צפוניות ודרומיות, כגון נהריה או אילת, היו בתקופות רבות מחוץ לתחומי המדינה שקמה בארץ ישראל; זאת בניגוד לירושלים, בית לחם, שכם ושומרון, למשל, שהיו ברוב התקופות בבחינת ליבה של המדינה שקמה בארץ ישראל. בכמה תקופות היה מרכז המדינה (הפלשתית, הצלבנית) באזור החוף, בעוד ששדרת ההר המערבית הייתה בשולי המדינה או אף בידי מדינה אחרת, עוינת. כיום נמצאת רובה של ארץ ישראל המזרחית (עבר הירדן) בשטח ממלכת ירדן, ואילו ארץ ישראל המערבית מחולקת בין שטחה הריבוני של מדינת ישראל לבין שטחי יהודה ושומרון ורצועת עזה, הנתונים להסדרי שלטון מיוחדים.

חלוקת שטחי ארץ ישראל כיום (כל המספרים מעוגלים):

  • עבר הירדן המזרחי מדרום לירמוך – כפי שהגדיר מנדט חבר הלאומים - 1922, (שטח המנדט הבריטי לשעבר) – כ-50,000 קמ"ר. רובם בשטח ממלכת ירדן, ששטחה כ-70,000 קמ"ר, והיתרה בשטח סוריה.
  • עבר הירדן המערבי - כפי שהגדיר מנדט חבר הלאומים, (שטח המנדט הבריטי לשעבר) – כ-27,000 קמ"ר. מתוכם כ-21,000 קמ"ר בריבונות מדינת ישראל, כ-800 קמ"ר בגליל העליון הלבנוני[דרוש מקור] והיתר מוחזק על ידי צה"ל (מאז מלחמת ששת הימים) או על ידי הרשות הפלסטינית (שהוקמה ב-1994). הריבונות על חלק זה שנויה במחלוקת בין ישראל לפלסטינים.
  • עבר הירדן המזרחי מצפון לירמוך – כפי שהגדיר מנדט חבר הלאומים, (שטח המנדט הצרפתי לשעבר) – כ-8,500 קמ"ר, רובם בשטח סוריה. כ-1,200 קמ"ר מתוכם נכבשו על ידי מדינת ישראל במלחמת ששת הימים, וסופחו בחוק רמת הגולן-1981. גורלם נמצא במחלוקת ובדיונים. (ראו רמת הגולן)

גאוגרפיה

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – גאוגרפיה של ארץ ישראל

ארץ ישראל מוגדרת מבחינה גאוגרפית כדרומו של הלבנט. הלבנט (Levant, "מזרח" בצרפתית) הוא רצועה יבשתית המשתרעת מצפון לדרום לחופו המזרחי של הים התיכון, ברוחב ממוצע של כ-200 ק"מ, ובאורך של כ-700 ק"מ, והוא מקביל פחות או יותר לשטח הגאוגרפי המכונה בערבית א-שאם (الشأم).

במזרחה ובדרומה מוגבלת הארץ על ידי המדבר הסורי-ערבי; בצפון היא גובלת בסוריה (לבנון כלולה לעניין זה בסוריה); במערב גובלת בים התיכון ובמדבר סיני.

במרכזה של ארץ ישראל עובר לכל אורכה השבר הסורי אפריקני (בקע ים המלח, בקעת הירדן והערבה), החוצה אותה לשני חלקים סימטריים במידת-מה: עבר הירדן המערבי (היא גם "ארץ ישראל במובנה המצומצם") ועבר הירדן המזרחי. רוב הנחלים בארץ ישראל המערבית זורמים משדרת ההר מערבה לים התיכון (ניקוז מערבי), או מזרחה לבקעת הירדן או לערבה (ניקוז מזרחי).

ארץ ישראל הוא מונח מתחומי הגאוגרפיה, הגאוגרפיה ההיסטורית והמדיניות. תחומי ארץ ישראל אינם חופפים את תחומי מדינת ישראל. ההיסטוריה של ארץ ישראל רצופה מלחמות וחילופי שלטון, שבעקבותיהם הוגדרו מחדש פעמים רבות גבולותיהן של המדינות ששכנו בה. חלוקת השטח הגאוגרפי למדינות וטריטוריות כיום מתבססת במידה רבה על הסכמים בין האימפריה העות'מאנית לבריטניה (1906), על הסכם סייקס-פיקו בין צרפת לבריטניה (1916) שאושר בועידת סן רמו (1920), על הסכמי רודוס (1949) ועל קווי הפסקת האש לאחר מלחמת ששת הימים (1967).

סכנות טבע

אסונות הטבע העיקריים שעלולים לפקוד את הארץ הם בצורות ורעידות אדמה.

משק המים של ארץ ישראל תלוי במידה רבה במי גשמים. מאגרי המים המתוקים מועטים (העיקרי שבהם הוא הכנרת), ואף הם תלויים כמעט לגמרי במים שמקורם במשקעים כגון גשמים ושלגים. ארץ ישראל נמצאת בשולי אזור האקלים הים תיכוני, על סף חגורת המדבריות, ולפיכך גשמים משמעותיים יורדים בה רק בשיא החורף (נובמבר-מרץ). בצורת, כלומר חורף שבו הגשמים מועטים במיוחד, אינה תופעה נדירה, והיא עלולה לגרום למחסור חמור במי שתייה ובנזק לגידולים חקלאיים.

ארץ ישראל נמצאת במוקד של פעילות טקטונית. סימנים בולטים לפעילות זאת הם השבר הסורי אפריקאי והרי געש (רובם כבויים) ברמת הגולן ובאיים באגן המזרחי של הים התיכון. לפיכך ארץ ישראל מועדת לרעידות אדמה, ואף לגלי צונמי (במקרה שרעידת האדמה מתרחשת בלב הים התיכון). רעידות אדמה חמורות מתרחשות בארץ מדי כמה עשורים. יש עדויות לגלי צונמי שפקדו את הארץ בתקופות קדומות, אולם לא בעת האחרונה.

על אף הטמפרטורה הגבוהה של מימי הים התיכון בתקופת הקיץ, לא נוצרות סופות טרופיות מול חופי הארץ, זאת בשל לחץ האוויר הגבוה ששורר באזור בתקופת הקיץ.

הצפות ומפולות בוץ אפשריות רק בשיא החורף, והן נדירות ברוב חלקי הארץ, למעט אזורי הערבה ומדבר יהודה. באזורים אלה כמות המשקעים נמוכה, אולם הם יורדים בבת-אחת וגורמים הצפות ומפולות בוואדיות.

אקלים

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אקלים ארץ ישראל

אקלימה של ארץ ישראל הוא מגוון (יחסית לשטח שעליו היא נמצאת) ונחלק לשלושה אזורים:

  • אקלים ים תיכוני - רוב חלקה המרכזי והצפוני של ארץ ישראל נמצאים באזור של האקלים. האקלים הים תיכוני מאופיין בקיץ חם ודל במשקעים, עונות מעבר הפכפכות וחורף גשום (לעתים אף מושלג) וקר. באזורי האקלים הים תיכוני יורדים יותר מ-400 מ"מ של משקעים בשנה.
  • אקלים ערבתי - האקלים הערבתי הוא מעין אקלים מעבר בין האקלים הים תיכוני לבין האקלים המדברי. אי אפשר להגדיר במדויק היכן עובר הגבול בין סוגי האקלים, מפני שהשוני בין שנה לשנה בכמות המשקעים באזורי האקלים הערבתי הוא גדול מאוד. באר שבע לדוגמה, נמצאת באזור של אקלים ערבתי. באזורי האקלים הערבתי יורדים בין 200 ל-400 מ"מ של משקעים בשנה.
  • אקלים מדברי - רוב דרום הארץ נמצא באזור של אקלים מדברי ומהווה חלק מרצועת המדבריות הסובטרופיים העולמית. זהו אזור צחיח ודל במשקעים במשך כל השנה, ולא יורדים בו יותר מ-200 מ"מ של משקעים במהלך השנה.

ישנם המחשיבים את הר החרמון כנהנה מאקלים אחר: "אקלים הרים רמים", מפני שכמות המשקעים בו היא גדולה מאוד והוא מכוסה מעטה שלג במשך רוב ימות החורף.

נהוג לחלק את השנה ל-4 עונות, אולם מבחינה מטאורולוגית ארץ ישראל, כמו שאר אגן הים התיכון, מתאפיינת בשתי עונות עיקריות - עונה קרירה וגשומה ועונה חמה ויבשה. בין שתי העונות האלה שוררות עונות מעבר קצרות שמתאפיינות בשינויים קיצוניים במזג האוויר ובתופעות מטאורולוגיות ייחודיות כגון שרב.

החי של ארץ ישראל

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – החי של ארץ ישראל

עולם החי בארץ ישראל עשיר כמו עולם הצומח למרות שטחה המצומצם של הארץ. לחי המגוון שתי סיבות:

  • מיקומה של ארץ ישראל הנמצאת בין האזור הממוזג מצפון לה ובין האזור הטרופי והמדברי מדרום לה, כן הארץ גובלת במערב עם הים התיכון ובמזרח עם המדבר. מכל האזורים האלו השתלבו בעלי חיים רבים בארץ. גיוון זה בארץ אפשר את ההתפתחות של בעלי חיים רבים.
  • במהלך עשרות מילוני שנים השתנה אקלים הארץ פעמים רבות, וכך השתלבו בארץ גם בעלי חיים מאזורים רחוקים וקרובים.

מינים רבים (כגון אריות או דובים) נכחדו מארץ ישראל וזאת בעיקר כתוצאה מציד לא מבוקר או אובדן שטחי מחיה. מוצא החי בארץ ישראל הגיע, ככל הנראה, מארבעה מקומות גאוגרפיים:

ארץ ישראל ביהדות

לאורך השנים ועל אף הגלות, נשמר הקשר בין העם היהודי לבין ארץ ישראל. זרמים רבים ביהדות, מייחסים לארץ ישראל משמעות רוחנית מלבד ערכה הגאוגרפי. לפי אמונה זו, ארץ ישראל איננה קניין חיצוני לאומה, או קרקע פיזית גרידא, אלא היא חלק עצמותי מהקשר - תורת ישראל, עם ישראל וארץ ישראל.

על-פי המסורת היהודית הובטחה ארץ ישראל לעם ישראל, הבטחה שחזרה ונשנתה אצל שלושת אבות האומה, ובמקומות רבים בתנ"ך.

קדושת הארץ

קדושתה של הארץ מופיעה פעמים רבות בתורה ובדברי חז"ל. בספר דברים (יא, יב) נאמר: "אֶרֶץ, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ: תָּמִיד, עֵינֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בָּהּ". מצוות רבות מבין תרי"ג מצוות מתקיימות אך ורק בארץ ישראל (מצוות התלויות בארץ), כגון: ביכורים, שתי הלחם, שמיטה, תרומות ומעשרות, ועוד. לפיכך, אין יהודי יכול לקיים את כל תרי"ג מצוות אלא בארץ ישראל. זאת ועוד, מחוץ לארץ ישראל, שלושה מתוך ששת סדרי המשנה (סדרי זרעים, קדשים וטהרות) אינם רלוונטיים.

תורת הארץ

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תורת ארץ ישראל

חז"ל מייחסים עדיפות משמעותית ללימוד תורה בארץ ישראל על פני זה שבחוץ לארץ. הוגים מאוחרים יותר קישרו עדיפות זאת בשיטת לימוד ייחודית לארץ ישראל שאינה מרבה בפלפול. נקודה זו מפותחת במיוחד בהגותו של הראי"ה קוק, שקרא לחזור לשיטת הלימוד הארץ-ישראלית המקורית, אך יש גישות שונות בהבנת דבריו.

יישוב הארץ

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – מצוות יישוב ארץ ישראל, שלוש השבועות

לפי כל הפוסקים, מגורים בארץ ישראל היא מצווה, ולפי רוב השיטות מצווה זו שקולה כנגד כל המצוות שבתורה. קיימת מחלוקת הלכתית באיזו מידה תקפה מצווה זו, גם בזמננו, לאחר חורבן בית המקדש. לאורך הדורות, מאז חורבן בית שני ועד היום, היו וישנם רבנים שאוסרים עלייה המונית לארץ ישראל בטענה שהגלות היא גזרה שיש לקבל אותה עד בוא המשיח, והסתמכו על דברי רב יהודה (מסכת כתובות קיא, א). אין פוסק שפסק דעת יחיד זו להלכה, ואין להתעלם מדברי הברייתא באותה סוגיא (מסכת כתובות קי, ב) וכן פסק הרמב"ם (הלכות מלכים ה, יב).

הקשר של עם ישראל לארץ ישראל נשמר לאורך אלפי שנים, ובא לידי ביטוי בעיקר בתפילות שבהן מוזכרות ארץ ישראל וירושלים פעמים רבות. יהודים מעשיים יותר שכונו שד"רים (שלוח דרבנן), הסתובבו בקהילות יהודיות ואספו כסף לחיזוק ההתיישבות בארץ ישראל.

מזמן לזמן עלו יהודים לארץ ישראל, הן בקבוצות והן ביחידים. כך למשל בתחילת המאה ה-13 עלו מאות תלמידי חכמים במסגרת עליית בעלי התוספות לעכו. את תחילת המאה ה-19 פתחו תלמידי הגר"א כשתגברו במאות רבות את היהודים בארץ, במיוחד בצפת וירושלים. לקראת סוף המאה ה-19 התגברה העלייה של יהודים לארץ. עלייה גדולה יחסית, עליית אעלה בתמר, בשנים 1881-1882 הייתה גם מקהילת יהודי תימן. הקמת התנועות הציוניות במזרח אירופה הביאה לעלייה גדולה יחסית משם, ולהקמת יישובים יהודיים חדשים, שהוקמו אף בידי היהודים הוותיקים ("היישוב הישן") בארץ.

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ בראשית, מ"ז, א'
  2. ^ שמות ג ח
  3. ^ בראשית מ טו
  4. ^ ויקרא יט כג
  5. ^ שמואל א יג יט
  6. ^ מלכים ב ה ב
  7. ^ כנענים, מעמי כנען
  8. ^ מאותה הסיבה קיבלה פיניקיה את שמה, אשר אף הוא משמעותו ארגמן ביוונית
  9. ^ יהושע יא כב
  10. ^ פסוק קודם לכן (פסוק כ"א) מציין הבחנה בין "הר יהודה" לבין "הר ישראל", הבחנה שניתן למצוא בה רמז לפילוג שנוצר בין השבטים[דרוש מקור]. ומכיוון שכך לא בטוח ש"ארץ בני ישראל" המוזכרת, היא כל חבל הארץ של טרום הפילוג אשר כלל גם את ארץ יהודה.
  11. ^ "וְחָרָשׁ לֹא יִמָּצֵא בְּכֹל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל" (שמואל א יג יט). גם במקרה זה נראה כי הכוונה לחלק הארץ שהיה בשליטת בני ישראל - ראו הערה קודמת
  12. ^ למשל ספר יחזקאל פרק מ' פסוק ב'
  13. ^ פנחס נאמן, אנציקלופדיה גאוגרפית מקראית, וכן באנציקלופדיה יהודית דעת המבוסס על מקור זה.
  14. ^ ראו למשל בברית החדשה, "מעשי השליחים" פרק 2, שם מכונים תלמידי ישו "בני הגליל" לעומת תושבי ירושלים המכונים "אנשי יהודה" (תרגום דעליטש)
  15. ^ כתבי הירודוטוס: ספר I סעיף 105; ספר II סעיף 104; ספר II סעיף 106; ספר III סעיף 5; ספר III סעיף 91; ספר IV סעיף 39; ספר VII סעיף 89.
  16. ^ ראו למשל שמות יג יז.
  17. ^ שמעון שמיר, איך מבלבלת התקשורת הישראלית בין פלסטינים לפלסטינים ומדוע זה חשוב, העין השביעית, 1 במרץ 2005