המצור על אדסה (1144)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
המצור על אדסה בשנת 1144.
מצודת אדסה - היום, מצודת אורפה
עימות:

מלחמות הצלבנים בעמאד א-דין זֶ‏נגִי

תאריך:

28 בנובמבר - 24 בדצמבר 1144.

קרב אחרי:

המצור על בורסה 1147

מקום:

אורפה

תוצאה:

כיבוש אדסה בידי זנגי

הצדדים הלוחמים
צבא סלג'וקי צבא רוזנות אדסה
מפקדים

עמאד א-דין זֶ‏נגִי

הארכיבישוף הוגו השני מאדסה, ז'וסלין השני, רוזן אדסה

כוחות

לא ידוע

לא ידוע

אבידות

לא ידוע

לא ידוע.

מפת רוזנות אדסה 1131-1150

המצור על אדסה ב-1144 היה מצור על העיר אדסה, שהחל ב-28 בנובמבר והסתיים עם כיבוש העיר אדסה ב-24 בדצמבר. המצור היה אקורד הפתיחה לכיבוש המדינה הצלבנית שהייתה ידועה בשם רוזנות אדסה בידי צבאות מוסלמים - סלג'וקים. נפילת הרוזנות הצלבנית זיעזעה את אירופה הנוצרית והביא ליציאתו של מסע הצלב השני ללבנט במטרה לכבוש מחדש את הרוזנות.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

ייסוד רוזנות אדסה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1098 בשעה שצבא הצלבנים עשה את דרכו לעבר ירושלים כחלק ממסע הצלב הראשון, פרשו ממנו אציל ממוצא בולוני בשם בלדווין (לימים יהפוך לבלדווין הראשון, מלך ירושלים), ועמו מספר אצילים נוספים מקרב הכוחות הצלבנים שנעו מאסיה הקטנה דרומה לכיוון אנטיוכיה וירושלים. לאחר שעברו בשערי קיליקיה הגיעו הצלבנים לעיר אדסה, שם שיכנע בלדווין את מושל העיר טורוס לאמצו כבנו החוקי וכיורשו. אדוניה הצלבנים החדשים של הרוזנות יצרו קשר אמיץ עם נתיניהם הארמנים, קשר שבא לידי ביטוי בבריתות נישואין בין שני הצדדים. שלושת רוזניה הראשונים של אדסה נישאו כולם לנשים ארמניות.

רוזנות אדסה מול העולם המוסלמי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניתן להגדיר את יחסי הרוזנות עם שכניה המוסלמים כיחסי איבה עדינה. מצד אחד הייתה הרוזנות נתונה במלחמות חוזרות ונשנות עם המוסלמים, אולם לתפיסתם של המוסלמים לא היו אלו מלחמות שנועדו למחות את זכרה מעל פני האדמה, כי אם מלחמות אשר נועדו להבטיח את שלומן של הממלכות המוסלמיות. הנוצרים מצידם ניהלו מלחמות שנועדו להרחיב את גבולות הרוזנות, ומתוקף היותן כאלה הן לא היו מלחמות בהן נלחמו עד לטיפת הדם האחרונה, אלא מאבקים מקומיים שהנוצרים משכו את ידם מהם ברגע שהיה נדמה כי דבר מה עלול להשתבש. איזון עדין זה נשמר בשנותיה הראשונות של הרוזנות, אולם כשהחריפו הקרבות של הצלבנים במוסלמים בגזרת ארץ ישראל, השפיע הדבר גם על המצב באדסה. הרוזנות הייתה למבצר צלבני שהגן על גבולן הצפוני של מדינות הצלבנים. אך היא הייתה מבודדת ומוקפת באמירויות מוסלמיות בהיותה "עמדה קדמית" מבודדת סבלה הנסיכות מזעם ההתקפות המוסלמיות, עובדות אלו הביאו להרס חיי הכלכלה ולהגירת אוכלוסייה.

על רקע זה הופיעה דמות חדשה בעולם המוסלמי - זנגי, קצין סלג'וקי שתחילה שירת את שליטי מוצול, ובשנת 1127 תפס את השלטון בעיר. תחילה עסק זנגי בביסוס שלטונו בעיראק ולאחר מכן השקיע את מרצו בהשלטת רצונו על האמירים המוסלמיים של סוריה. הוא השתלט על חלב והעמיד עצמו מול דמשק העצמאית ובני בריתה הצלבנים.

רוזנות אדסה מול העולם הנוצרי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1131 עלה זו'סלין השני לכיסא השלטון ברוזנות ושנה לאחר מכן הוכתר פולק מאנז'ו למלך ממלכת ירושלים. נקודה זו בהיסטוריה של ממלכת ירושלים מסמלת את שיא שלטון הצלבנים בארץ הקודש ובלבנט, להט הכיבוש וההתפשטות ירד ועתה השקיעו הצלבנים מאמץ רב בהתבססות. שווי המשקל המדיני - פוליטי - צבאי השתנה, בעוד ממלכת ירושלים מתבססת מול האיום העיקרי של אמצע המאה ה-12 - מצרים, הולך ומתערער מצבן של הנסיכויות הצלבניות, שליטתם בשטחים שממזרח לאורונטס אבדה בלחץ התקפות מוסלמיות עזות.

גורם נוסף שבחש באירועים לאורך החוף הסורי הייתה האימפריה הביזנטית ששליטיה ראו את האזור כשטח מחיה טבעי ואת נסיכות אנטיוכיה כבעלת חובת נאמנות לאימפריה. יוחנן השני קומננוס, קיסר האימפריה הביזנטית - אחד הגדולים בהיסטוריה של האימפריה ואיש צבא מובהק, הצליח בסדרה של מערכות להחזיר לאימפריה שטחים אבודים באסיה ואירופה. בשנת 1137 יצא הקיסר למסע דרומה, כבש את ארמניה ושם את העיר אנטיוכיה תחת מצור. במשא ומתן שנכפה על הצלבנים הוכר הקיסר כשליט העליון באנטיוכיה, דגל הקיסרות הונף על מבצר העיר ובאביב 1138 יצאו הביזנטים והצלבנים למסע משותף כנגד חאלב שנסתיים באכזבה ובנסיגה בעוד צבאו של זנגי מחזיר את המצב לקדמותו. בשנת 1142 חזר הצבא הביזנטי ושם את אנטיוכיה תחת מצור לאור סירוב אציליה לעמוד בהתחייבויות כלפי הקיסר. בקשתו של יוחנן קומנינוס מפולק לבקר בכנסיית הקבר קיבלה אישור בתנאי שהמלך יבוא ללא צבאו. בחורף של שנת 1143 בטרם נסתיים המשא ומתן נפטר הקיסר מפצעים שנגרמו במהלך מסע צייד והצבא הביזנטי נסוג ממצור אנטיוכיה ומכוונתו להטיל מרות על ממלכת ירושלים.

מותו של פולק מלך ירושלים הותיר את ממלכת ירושלים בידי אשתו ועל סף מלחמת אזרחים, ומותו של יוחנן השני קומננוס, קיסר האימפריה הביזנטית שהעביר את תשומת הלב הביזנטית לפוליטיקה פנימית הביאו להדרדרות נוספת במצבה של אדסה. סכסוך בין ז'וסלין לאדונו הפיאודלי ריימון מפואטייה, נסיך אנטיוכיה השלים את בידודה.

כיבוש אדסה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך שנת 1144 פתח זנגי במלחמה כנגד השליט המוסלמי של דיארבקיר, בן בריתו של ג'וסלין השני. בתגובה לכך יצא ג'וסלין מאדסה עם עיקר צבאו שכלל מספר מועט של אבירים נוצרים - פרנקים ושכירי חרב ארמנים ולוחמים סורים-נוצרים שאיכות אימונם וציודם ירודה, חצה את נהר הפרת והתבצר בתל באשר הידוע גם בשם "טילבסאר". הסיבה למהלך זה איננה ברורה אך ככל הנראה ניסה ז'וסלין להפתיע את זנגי ולנתק את קשריו על אמירות חלב. הימור זה נכשל משהופיע זנגי בראשות צבאו מול חומות אדסה שנותרה ללא חיילים צלבניים וללא מפקד.

מסע הצבא של הרוזנות לא נעלם מעיני זנגי שניצל את ההזדמנות ובמסע מהיר הופיע ב-28 בנובמבר מול חומות העיר. זנגי עצמו הקים מחנה מול שער השעות שבצפון העיר, בנו הקים מחנה נוסף ממזרח והווזיר הקים מחנה נוסף מצפון. מחנות נוספים מוקמו מסביב לחומות והעיר הוקפה מכל צדדיה. תושבי העיר, היו חסרי כל נסיון צבאי ומעט שכירי החרב שנותרו בעיר לא זכו לקבל את שכרם מזה זמן רב. מאחר שכל האצילים יצאו מאדסה נמסר הפיקוד לראשי הכנסיות שבעיר, יהונתן הארכיבישוף של הכנסייה האפוסטולית הארמנית, בזיל בר שומנה הבישוף מטרופוליטני של הכנסייה הסורית אורתודוקסית (שכתביו הם הבסיס העיקרי לתיאור המצור) וכמפקד ראשי התמנה הוגו הארכיבישוף הלטיני של אדסה.

בעיר היה מחסור בנשק ותחמושת ועתודות מזון מועטות בלבד. חומות העיר היו במצב טוב ושני מצודות (התחתונה והעליונה) בעלות מערכת חומות נפרדות השלימו את מערך הביצורים. המגינים המועטים לא הצליחו לאייש את כל המגדלים שעל החומה ולא הצליחו לנהל מלחמת חפירות למרות זאת גילו תושבי העיר אומץ לב ונלחמו על עצמאות עירם גם לאחר שמלאי המזון אזל. הסלג'וקים ערכו סדרה של התקפות משולבות בחיפוי של מכונות מצור ומערכת חפירות שנועדה לערער את חומות העיר. במקביל ערך זנגי מתקפה פסיכולוגית ושליחים מטעמו דרשו את כניעת העיר בתמורה לחיי המגינים ושלמות רכושם - דרישות שנדחו על הסף על ידי המגינים.

ממקום מושבו פנה ז'וסלין לירושלים ואנטיוכיה בבקשת עזרה, בעוד צבא הממלכה מתארגן למסע הארוך סירב שליט אנטיוכיה ריימון מפואטייה לצאת לעזרת אדסה ושליטה. בטרם הצליח הצבא הירושלמי להגיע לאדסה הצליח צבאו של זנגי לערער את חומות העיר בסמוך לשער הצפוני וביום 24 בדצמבר נפרצה החומה והצבא הסלג'וקי פרץ פנימה, קרבות נואשים נערכו על הפירצה ובסיומם החלו אזרחי העיר במנוסה אל המצודה העליונה של העיר- בחלק הדרומי של החומה. שערי המצודה נסגרו מבעוד מועד על ידי הארכיבישוף הוגו והפליטים נחנקו למוות בנסיון להגיע לשערים. על פי המקורות הנוצרים כ 6,000 מתושבי העיר נהרגו באותו יום בקרבות וכ-5,000 תושבים נהרגו בשערי המצודה, עשרת אלפים ילדים ונערות נתפסו ונשבו. במהומה נהרג גם הוגו עצמו, מזלו של הארכיבישוף הסורי בזיל היה טוב יותר והוא נאסף על ידי זנגי והפך לבן חסותו. יומיים לאחר מכן נכנעה מצודת העיר לידי זנגי והאזרחים שנמצאו בתוכה נשבו ונשלחו לשוקי העבדים. חלק קטן ממגיני העיר שמצאו מקלט בעת הכניעה במקומות מחבוא תת-קרקעיים הצליחו לחמוק מתוך העיר ולברוח. [1] זנגי עצר את מעשי הטבח והחזיר לאוכלוסייה המקומית את רכושה ורכוש הכנסייה הלטינית נמסר לידי הסורים. הצלבנים ה"פרנקים" שנמצאו הוצאו להורג ורכושם ניתן לנוצרים שנותרו בעיר.

סוף דבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

נסיכות אדסה שעתה הצטמצמה לשטחים הגובלים בנסיכות אנטיוכיה ונשלטה מתל באשר, סירבה להתמסר לזנגי. במאי 1146 התקוממה האוכלוסייה הארמנית של אדסה, שקשרי דם עם הצלבנים שליטי העיר לשעבר עדיין הכתיבו את נאמנותם, ההתקוממות נכשלה וזנגי הגלה מהעיר את מנהיגי המורדים ומשפחותיהם, במקומם הובאו לעיר 300 משפחות ממוצא יהודי שלא היה ספק כלשהו בנאמנותם. בנובמבר 1146 התקוממה האוכלוסייה המקומית שוב, הפעם בסיועו הפעיל של ז'וסלין השני שחדר לעיר והצליח לפרק זמן קצר לדחוק את חיל המצב אל תוך מצודת העיר. נור א-דין יורשו של זנגי הגיע לאדסה בטרם הצליח ז'וסלין לכבוש את העיר, הופעתו כפתה נסיגה בהולה של הצלבנים שלקחו איתם את האוכלוסייה הנוצרית האזרחית. נור א-דין וצבאו רדפו אחר הבורחים וטבחו בהם באכזריות, אירוע זה היה אקורד הסיום לאדסה כעיר נוצרית.

לאחר כיבוש אדסה המשיך זנגי במסע הכיבושים ברוזנות אדסה וכבש את מבצר סַ‏רוּ‏ג' אך כשל במצור על מבצר בּ‏ִירגִ'ק מאחר שמעמדו בעירו - מוצול נתערער ובמסעו כנגד האמירות הזעירה בקלעת ג'בר נרצח ב-15 בספטמבר 1146 על ידי אחד ממשרתיו. [2]

כיבוש אדסה, הוא אחד האירועים שזיעזעו עמוקות את אירופה הנוצרית. זעזועים דומים יתרחשו רק לאחר קרב קרני חיטין וכיבוש ירושלים על ידי צלאח א-דין ובשלב מאוחר יותר בהיסטוריה, לאחר מכן כיבוש קונסטנטינופול על ידי הטורקים בשנת 1453. ההלם והזעזוע על נפילת המדינה הצלבנית הם שהולידו את מסע הצלב השני. הממלכות הנוצריות התלכדו מחדש תחת כנפי האמונה הנוצרית וצבאותיהם התגייסו לצבא צלבני היוצא להשיב את הגלגל לאחור. תהליכים אלו הטביעו חותם גם על ההיסטוריה האירופאית ולא רק על המדינות הצלבניות.

סופה של רוזנות אדסה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוזנות אדסה המשיכה בקיומה הדחוק עוד זמן מה כאשר הצלבנים בראשות ז'וסלין השני ואצילים - וסלים ארמנים שהחזיקו במבצרים מצידו המערבי של נהר הפרת. הרוזנות, תחת לחץ בלתי פוסק משלושה צדדים. מצפון נכבשו נתחים מהרוזנות על ידי הסולטאן הסלג'וקי מסעוד מסולטנות רום, שהצליחו לכבוש את מבצר מַ‏רעַ‏ש בסתיו של שנת 1149 ושם את טילבסאר (Tilbeşar) - בירת הרוזנות לאחר נפילת אדסה - תחת מצור. תחת לחץ הסלג'וקים שחרר ז'וסלין את השבויים המוסלמים שבידיו וככל הנראה הסכים לקבל עליו את מרותו של מסעוד כאדון פיאודלי. מכוון צפון - מזרח פלשו לרוזנות צבאות של השליטים הטורקמנים משבט אורתוק וכבשו את המבצרים הצפוניים שהוחזקו על ידי אצילים ארמניים הנאמנים לז'וסלין. מדרום לחץ נור א-דין על הרוזנות, בשנת 1150 נשבה ז'וסלין השני על ידי טורקמנים, נמסר לידי נור א-דין שניקר את עיניו ושם אותו במאסר בחלב שם נפטר הנסיך הצלבני ביש המזל בשנת 1159 [3]. עם העלמותו של ז'וסלין מהנהגת הנסיכות הרוזנות נמסרו מושכות השלטון לאשתו ביאטריס שניסתה לארגן את הגנת טילבסאר והרוזנות אך עמדה חסרת אונים מול התקפה מחודשת ומתואמת של הסולטאן מסעוד שהביאה לידיו את מבצרי הרוזנות על גבול נסיכות אנטיוכיה וקיליקיה. התקפה נוספת של נור א-דין הביאה לכניעתו של המבצר עזאז וחתמה את הגולל על גורלה של הרוזנות. שאר המבצרים נמכרו למנואל הראשון, קיסר האימפריה הביזנטית בעסקה שקיבלה את ברכתו של בלדווין השלישי, מלך ירושלים ששמח להסרת האחריות הפיאודלית על גורל הרוזנות מכתפיו. כך עברו טילבסאר, ראונדן, דולוק ומבצרים אחרים לידי הביזנטים אך בקיץ 1151 נכנעו כל המבצרים לפני צבאות נור א-דין. [4]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Judah Benzion Edessa, 'the blessed city' Gorgias Press LLC, 2005 pages 244-246
  2. ^ יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, כרך א, מוסד ביאליק, מהדורה ראשונה, 1963 עמוד 248
  3. ^ Steven Runciman, A History of the Crusades, vol. II: The Kingdom of Jerusalem and the Frankish East, 1100-1187. Cambridge University Press, 1952 page 327-8
  4. ^ יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, כרך א, מוסד ביאליק, מהדורה ראשונה, 1963, עמוד 304