מסע הצלב השני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מפת ממלכות הצלבנים בתקופת מסע הצלב השני

מסע הצלב השני הוא מסע צלב שיצא מצרפת ומגרמניה אל ארץ ישראל ונערך בין השנים 11471149. הסיבה העיקרית למסע הייתה כיבוש רוזנות אדסה בידי האמיר הטורקי זנגי בשנת 1144.

ההכנות והתעמולה למסע החלו בשנת 1145 ונוהלו בעיקר על ידי הכומר ברנאר מקלרבו. תעמולה זו לוותה בפרעות ובגזירות נגד האוכלוסייה היהודית. בשנת 1147 יצא מסע הצלב לדרכו מאירופה ועבר דרך קונסטנטינופול. בסדרת קרבות שנערכו באסיה הקטנה נגד כוחות טורקים וסלג'וקים נהרגו רוב משתתפי מסע הצלב ורק שרידים ממנו הגיעו דרך הים לחופי ארץ הקודש.

בהגיעם לארץ עלו צלבני מסע הצלב על דמשק והטילו מצור על העיר – שנכשל כישלון מחפיר. באביב 1149 יצאו אחרוני האבירים האירופאים מארץ הקודש.

כשלונו המוחלט של מסע הצלב השני עורר גל ביקורת בקרב אנשי דת ואצילים באירופה, הכאה על חטא, הטפת מוסר ולראשונה – ספקות לגבי צדקת הקיום של ממלכת ירושלים.

מסע הצלב השני, אירוע מכונן בהיסטוריה האירופאית כלל - כתקדים היסטורי - מערכות צבאיות כנגד שבטים פגניים בצפון מזרח גרמניה ומערכה כנגד שליטים המוסלמיים של פורטוגל במהלכה נכבשה ליסבון, מערכות נפרדות אלו הוכרו על ידי האפיפיור כחלק ממסע הצלב ולמשתתפים הוענקו הזכויות של הצלבנים שלחמו בארץ הקודש. פיצול זה היה ציון דרך בהיסטוריה של מסעי הצלב ואירופה כולה - ירושלים וארץ הקודש עומדים על אותו מישור עם מטרות אחרות שהכס הקדוש מכיר כ"צלבניות".

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיבוש רוזנות אדסה, הוא אחד האירועים שזיעזעו עמוקות את אירופה הנוצרית. זעזועים דומים יתרחשו רק לאחר קרב קרני חיטין וכיבוש ירושלים על ידי צלאח א-דין ובשלב מאוחר יותר בהיסטוריה, לאחר מכן כיבוש קונסטנטינופול על ידי הטורקים בשנת 1453.

ההלם והזעזוע על נפילת המדינה הצלבנית הם שהולידו את מסע הצלב השני. הממלכות הנוצריות התלכדו מחדש תחת כנפי האמונה הנוצרית וצבאותיהם התגייסו לצבא צלבני היוצא להשיב את הגלגל לאחור. תהליכים אלו הטביעו חותם גם על ההיסטוריה האירופאית ולא רק על המדינות הצלבניות.

כיבוש נסיכות אדסה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – רוזנות אדסה

רוזנות אדסה (Edessa) הייתה אחת המדינות הצלבניות שהתקיימה במאה ה-12, אשר בירתה ומרכזה הייתה העיר אדסה, הידועה גם בשמה הטורקי אורפה. הרוזנות הייתה למבצר צלבני שהגן על גבולן הצפוני של מדינות הצלבנים. אך היא הייתה מבודדת ומוקפת באמירויות מוסלמיות בהיותה "עמדה קדמית" מבודדת סבלה הנסיכות מזעם ההתקפות המוסלמיות, עובדות אלו הביאו להרס חיי הכלכלה ולהגירת אוכלוסייה.

בנובמבר 1144 יצא ז'וסלין נסיך אדסה בראש צבא הרוזנות למבצר השני בחשיבותו - תל באשר הידוע גם בשם "טילבסאר". הסיבה למהלך זה איננה ברורה אך ככל הנראה ניסה ז'וסלין להפתיע את זנגי השליט המוסלמי של ממלכות חאלב ומוסול ולנתק את קשריו על אמירות חאלב. הימור זה נכשל משהופיע זנגי בראשות צבאו מול חומות אדסה שנותרה ללא חיילים צלבניים וללא מנהיג וצר על העיר.

צבא ממלכת ירושלים יצא אל כוון אדסה על מנת לסייע בהסרת המצור. צבא נסיכות אנטיוכיה שיכול היה לערער או אף להסיר את המצור לא הופיע מאחר שנסיך אנטיוכיה בחר בשעה קריטית זו ליישב את חשבונותיו עם ז'וסלין.

ביום 29 בדצמבר פרץ צבאו של זנגי אל תוך העיר ויומיים לאחר מכן נכנעה המצודה. כך נפלה בידי האסלאם הבירה של הנסיכות הראשונה שייסדו הצלבנים.

הכנות למסע[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוגנציוס השלישי

קול קורא של האפיפיור[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך שנת 1145 הופיע בחצרו של האפיפיור אוגניוס השלישי משלחת של אצילים צלבניים בראשם הוגו בישוף מנסיכות אנטיוכיה – המדינה הצלבנית שעמדה עתה חשופה לאיום המוסלמי. משלחות אחרות נשלחו לצרפת בה ראו הצלבנים מדינה – אם או אפילו מולדת שנייה. במקביל הגיעו לחצר האפיפיור משלחת של אנשי דת ארמנים שהביאו לפניו את מצוקת בני עמם שהיו האוכלוסייה הנוצרית העיקרית ברוזנות האבודה.

בשנת 1145 הוציא האפיפיור קול קורא למסע צלב. קול קורא זה עורר – בסיכומו של דבר - את תושבי אירופה לצאת במסע מחודש לכוון מזרח אך השפעותיו התאולוגיות והחוקיות מרחיקות לכת הרבה מעבר לכך.

האפיפיור אוגניוס השלישי ראה מול עיניו את דמותו ודוגמתו של האפיפיור אורבנוס השני ואכן ציטוטים מנאומו של אורבנוס השני הם הבסיס לאיגרת. האיגרת הניחה את הבסיס לזכויות הצלבנים. מבסיס זה תצמח תורת האינדולגנציות העתידה –בתורה להיות הבסיס לרפורמציה הפרוטסטנטית .

בדבריו פורש האפיפיור את חסותו על הצלבנים בדרכם אל ארץ הקודש. הם משפחתם ורכושם נהנים מהגנת הכנסייה, הריבית על חובותיהם נשמטת וחובותיהם מוקפאים. בנוסף על זכויות אלו הכריז האפיפיור כי ההשתתפות במסע הצלב היא – הלכה למעשה - סקרמנט האינדולגנציהלטינית: Indulgentia) - כתב מחילה .

בכך יצר האפיפיור את התקדים והקביעה כי לכנסייה הקתולית הסמכות מישו והקדושים לנהל את "אוצר הסליחות" על פני אדמות.

נאום ברנאר מקלרבו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברנר מקלרבו נואם בויזלי,


Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ברנאר מקלרבו

בוועידה שנערכה בפסחא של שנת 1146 בעיר ויזלי שבדוכסות בורגונדי הופיע מי שנחשב כאיש המרכזי בעולם הקתולי, מורה ויועץ למלכי צרפת ובר סמכא רוחני – ברנר מקלרבו.

נאומו בפני הועידה לא נשמר בכתובים אך אין ספק כי הותיר רושם בל ימחה - המלך לואי השביעי ומלכתו אלינור מאקוויטניה הרימו את הצלב (מעשה שביטא הסכמה לצאת למסע). נאום זה היה צעד ראשון במסע של הטפות בצרפת וגרמניה לגייס לוחמים למסע הצלב, בנוסף לכך איגרות חתומות נשלחו לקהילות וערים.

Cquote2.svg

מלאה ארצכם גברים אמיצים וידועה בחוזק אנשיה. על כך תהילתכם בעולם וגבורתכם היא שם דבר. אזרו אומץ, חיגרו נשק ואמונה במשיח. הפסיקו מלחמת אחים שאין בה אבירות אלא רשע, קרבות בהן אתם הורגים איש באחיו... קחו את הצלב וזכיתם בשמיטת עוונות על כל החטאים...

Cquote3.svg

הטפות בגרמניה וצרפת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קונרד השלישי, מתוך כתב יד מהמאה ה-13

השלב הבא בגיוס הלוחמים למסע הצלב היה מסע תעמולה שנמשך כשנה וכיסה את מחוזותיה הצפוניים של צרפת ומשם סחף את גרמניה עד שאף קונראד השלישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה שוכנע ליטול את הצלב ולצאת למסע.

מסע התעמולה החל במשלוח איגרות מאת ברנאר מקלרבו למנזרים מרכזים דתיים במערב אירופה ולאחר מכן יצאו שליחים לשדל, להטיף ולאפשר התגייסות של נושאי הצלב. ברנאר מקלרבו עצמו יצא ממנזרו ועשה לבבות למסע הצלב בערי צרפת ומשם חצה את נהר הריין והמשיך את הטפותיו בגרמניה, תוך שהוא משכך את עוצמת הפרעות שנערכו ביהודי גרמניה – טקס שהפך מאז מסע הצלב הראשון למסורת.[1]

בסוף חודש נובמבר 1146 פגש ברנאר מקלרבו את המלך קונרד השלישי בעיר פרנקפורט, באותו רגע היה המלך רחוק מרעיון מסע הצלב, מתחים ועימותים פנימיים בקיסרות מחד והתנגדות מפורשת של האפיפיור להשתתפות המלך במסע הם שקבעו את עמדתו הראשונית. על פי המסופר, ביום 27 בדצמבר 1146 במהלך כנס המונים בעיר שפייר בגרמניה פונה ברנאר מקלרבו ישירות אל המלך תוך שהוא מצטט מתוך ספר ישעיהו: "ביום הדין ישאל אותך האלוהים: מַה לַּעֲשׂוֹת עוֹד לְכַרְמִי וְלֹא עָשִׂיתִי בּוֹ". לשמע דברים אלו כורע המלך על ברכיו ואומר "אני יודע את חובתי לישו המושיע, מוכן אני לשרתו".

על פי הגרסה הרווחת במחקר ההיסטורי בן זמננו סצנה זו ספק אם אכן אירעה כמתואר והלכה למעשה פעל ברנאר מקלרבו לאחר פגישתו הראשונה עם המלך להשכין שלום עם משפחות אצולה גרמניות ואף שכנע את יריבי המלך לקחת על עצמם את שבועת הצלבן. בכך הסיר את המכשול מבית להשתתפות במסע הצלב והלה אכן נתן את תשובתו ונשא שבועת צלבן בקתדרלה של העיר שפייר.

באיגרת אל האפיפיור מחודש מרץ 1147 מסביר קונרד השלישי לאפיפיור: "רוח הקודש נושבת להיכן שהיא רוצה, ובזמן שהיר רוצה, היא צלחה פתאום ולא הניחה לנו להתייעץ אתך ולא באחרים. ברגע שנגעה באצבעה המופלאה בליבנו הלכנו אחריה בכל ליבנו ומבלי להתמהמה"

מחוזות גרמניים שהעדיפו שלא לצאת אל המזרח התחייבו בפני האפיפיור והמלך לארגן מסע צלב נפרד נגד שיופנה נגד השבטים עובדי האלילים בצפון מזרח גרמניה. האפשרות למסע צלב שיופנה כנגד מטרות שאינן מוסלמיות ומטרתן איננה ארץ הקודש אף היא מסמנת את השינוי ברעיון ובביצוע של קונספציית מסעי הצלב, מעתה ארץ ישראל וממלכת ירושלים יעמדו בפני תחרות על משאבים וכוח אדם מול מטרות אחרות שיוכרו כ"צלבניות".

קהילות היהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

גזירות ופרעות בקהילות יהודי אירופה היו תופעת לוואי מוכרת של מסעי הצלב. בשנת 1146 הופיע בגרמניה מטיף בשם רודולף הציסטרציני שבמסגרת התעמולה לגיוס צלבנים התמקד בהסתה ארסית כנגד הקהילות היהודיות. ומספר [2] רבי אפרים ב"ר יעקב מבונא בספרו ספר הזכירה

" וילך הלוך המטיף... ללכת ירושלים להילחם עם ישמעאל, ואל כל המקום אשר בא שמה, דיבר רע על כל היהודים אשר בארץ, ושיסה בנו את הנחש ואת הכלבים, לאמר: נקמו נא את נקמת הצלוב משונאיו העומדים לפניכם ואחר כך תלכו להילחם על הישמעאלים"

הפרעות החלו בצרפת בערים האם שבמחוז הסום, סולי ורמרו, היהודים הועמדו בפני הברירה – להמיר את דתם או למות. עיקר הפרעות התרכז בגרמניה, קהילות וורמס, מיינץ שטרסבורג ואחרות נפגעו קשות מעלילות דם, מהמרה לנצרות בכוח ומעשי רצח. בערים אחדות, בעיקר בגרמניה נמלטו היהודים אל תוך מצודות העיר לקבל את הגנת שליטי הערים שהיהודים היו בני חסות שלהם. כך נצלה רוב קהילת קלן. ראשי הערים פעלו הן מנימוקים כלכליים אך גם מחשש כי מהומות יצאו מכלל שליטה ויופנו נגד השלטונות עצמם. כך נשלחו איגרות לראשי הכנסייה וברנאר מקלרבו. שהמטיף רודולף היה חבר במסדרו. ומספר רבי אפרים ב"ר יעקב מבונא בספר הזכירה:

"וישלח אדוני אחרי זה הבליעל, כומר אחד הגון גדול ורב לכל הכמרים... וכה אמר להם: טוב לכם שתלכו אל הישמעלים, אך כל הנוגע ביהודי לקחת את נפשו כנוגע בישו עצמו... ולולא רחמי יוצרנו אשר שלח זה האבל הנ"ל ואגרותיו האחרונות לא נשתייר מישראל שריד ופליט"

ואכן באיגרתו לתושבי גרמניה כתב ברנאר מקלרבו:

" שמענו ושמחנו שיוקדת בכם קנאת האלוהים אולם יאה הוא שלא תחסר החוכמה, אין לרדוף יהודים אין להרגם ואף לא להבריחם. ... כי סימן חי הם לנו בהציגם את סבל האדון. אי לכך הופצו בכל הארצות שבהיותם סובלים עונשים מוצדקים על פשעם הגדול – יהיו עדי הגאולה" מכתביו של וברנאר מקלרבו פעלו את פעולתם ורודולף המסית חדל מליבוי הפרעות. גל הפרעות שכך במהלך חודש יולי 1147.

קהילות היהודים באנגליה כמעט שלא נפגעו מגל הפרעות ונהנו מחסות המלך. בצרפת שילמו הקהילות היהודיות מס לכס המלוכה – שנוצל למימון חלק ממסע הצלב וכן שילמו שוחד לאצילים מקומיים על מנת לקנות את חסותם.

מסעי הצלב האירופאיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסע הצלב הונדי[עריכת קוד מקור | עריכה]

המנהיג הונדי ניקלוט בקרב

בעוד הצבא הגרמני, מורכב ברובו מחיילים מדרום גרמניה, מתכונן לצאת אל ארץ הקודש פנו מנהיגי הסקסונים לאפיפיור בבקשה להפנות את מאמציהם, כמשתתפי מסע הצלב לכוון הים הבלטי - כנגד השבטים הסלאבים עובדי האלילים שהיו ידועים בשם ונדים. תהליך ההתנצרות של השבטים הונדים החל עוד בתחילת המאה ה-12 בעיקר על ידי הטפות של אנשי דת נוצרים ובדרכי שלום אך שינתה את אופיה בעקבות ההטפות לארגון מסע הצלב מחד וסדרת תקיפות ופשיטות שערכו השבטים הפגניים בראשות מנהיגם ניקלוט במהלך חודש יוני 1147.

ביום 13 באפריל 1147 הוציא האפיפיור בולה המאשרת כי מסעי צלב ופריבילגיות התלויות בהן אינן קשורות לארץ הקודש. המטיף הגדול ברנאר מקלרבו אף הוא תמך בפיצול מסע הצלב מאחר שעל פי השקפתו לא המטרה הסופית היא השכר אלא הדרך והאספקט הרוחני - דתי של המסע. הצבא הצלבני ככל הנראה כעשרת אלפים חיילים רגלים ופרשים שנאספו מדנים, סקסונים ולוחמים פולנים מלווים בכוחות נוספים מקרב מתנדבים גרמנים בפיקודו של שליח האפיפיור אנסלם מהאוולברג ולצידו אצילים סקסוניים - מבית וטין ובית שאואנבורג תחת פיקודו של היינריך הארי, דוכס סקסוניה ובוואריה. [3]

בשלב הראשון של המערכה הצליחו הצלבנים להדוף את הונדים מטריטוריות שנתפסו על ידם במהלך הקיץ ולאחר מכן שמו את המבצרים דובין ודמין תחת מצור אך לא הצליחו להכריע את חילות המצב. בהסכם שערך המנהיג הסקסוני היינריך האריה הוסר המצור על מבצר דובין לאחר שמגיניו הסכימו להיטבל לנצרות. אירוע זה פילג את הצבא הצלבני הסקסונים נסוגו בעוד הדנים והפולנים ממשיכים במצור על דמין תוך שהם נתקלים בהתנגדות עיקשת. המגינים יצאו למתקפות נגד מהמבצר והצי הדני נאלץ להתגונן מהתקפות הצבא הפגאני. לאחר החרבת מקדש פגאני במלקו ואבדן התקווה לכיבוש דמין נטשו הצלבנים את המצור וצעדו לכוון מחוז פומרניה שתושביו קיבלו עליהם את הדת הנוצרית בתחילת המאה ה-12. בעיר שצ'צין פגשו הצלבנים בבישוף המקומי שהטיף להם כי המרת דתם של השבטים הפגניים צריכה להיעשות בדרכי נועם. הצלבנים המותשים איבדו את שארית הרצון להלחם והתפזרו. [4]

בתום מסע הצלב חרבו המחוזות הצפון מזרחיים של גרמניה, והאוכלוסייה המקומית הדלדלה. הישגיה המעשיים של המערכה היו מועטים - התנצרות חלקית של תושבי דובין והרס מקדשים פגניים. עם זאת הכין מסע הצלב הונדי את הקרקע לסדרת מסעי צלב הידועים כמסעי הצלב הצפוניים שהונהגו על ידי המסדר הטבטוני ובסיכומם התנצרו השבטים הסלאבים באזור הים הבלטי.

מסעי צלב בחצי האי האיברי[עריכת קוד מקור | עריכה]

כניעת ליסבון, תיאור רומנטי מהמאה ה-19

החלטת האפיפיור לאפשר מסעי צלב כחלק מהמאבק בכופרים הכניסה את המלחמה במורים - הרקונקיסטה למעגל הלחימה. בראש המערכה בחצי האי האיברי עמד המלך אלפונס השביעי, מלך ליאון וקסטיליה שעוד בשנת 1139 כבש את העיר המבוצרת טולדו ובשנת 1144 הגיע לקורדובה. בעזרת כוחות פיזאנים, גנואזים שחברו לצבא של קסטיליה כצלבנים הצליחו הספרדים לכבוש את עיר הנמל אלמריה השוכנת על חוף הים התיכון בחודש אוקטובר 1147 [5] ובדצמבר 1148 לאחר מסע מלחמה נגד איחוד האמירויות המוסלמיות נכבשה טורטוסה בתום מצור בן 5 חודשים. בשנת 1149 כבשו הספרדים תחת פיקודו של רמון ברנגר הרביעי בסיוע הצלבנים האיטלקים את העיר ליידה ותפסו את השליטה בנפת טרגונה ומחוז קטלוניה שבצפון ספרד.

כיבוש ליסבון[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך אביב 1147 נאסף בנמל דרטמות שבדבון צי שגודלו לא פחות מ 150 אוניות ועליו כעשרת אלפים חיילים מכל רחבי אנגליה וסקוטלנד אך גם מארצות השפלה, פלנדריה, נורמנדי ואף מאזור הריינלנד. אנגליה של מסע הצלב השני הייתה בעיצומה של מלחמת אזרחים הידועה בשם האנרכיה, וסטפן, מלך אנגליה לא נטל חלק במאמץ הכל-נוצרי והפיקוד על הגייס האנגלי ניתן למספר אצילים ובהם הקונסטבלים של דובר ולונדון, הפיקוד על הגייס הקונטיננטלי היה בידי ארנולד מארשהוט אחיינו של גוטפריד מבויון עובדה שקשרה את הצלבנים לממלכת ירושלים בעבותות מיוחדים.

בניגוד לסיפור הנפוץ על היסחפות הצי הצלבני לחוף הפורטוגזי מצביע המחקר ההיסטורי העדכני [6] על קשרים בין מנהיגים של הצי לבית המלוכה הפורטוגזי שהחלו במצור כושל על ליסבון בשנת 1142, ומאמץ מרוכז של אפונסו הראשון, מלך פורטוגל ושליחים מטעמו שהביאו להסטת הצי ממטרתו הראשונה - ארץ הקודש. חמש ספינות הגיעו לפורטוגל במסע מזורז בן 5 ימים. שאר הצלבנים יצאו ביום ה19 במאי 1147 ונחתו על החוף הפורטוגזי, ביום 16 ביוני.

המצור על ליסבון נמשך מיום 1 ביולי עד ליום 25 באוקטובר במהלכו התגונן חיל המצב המוסלמי בגבורה מול ההתקפות המשולבות של הצלבנים שכללו הפעלת מכונות מצור ומגדלי מצור, תקיפות מהים וחפירת מנהרות מתחת לחומה אך התקשו להתמודד עם הרעב והמחלות שהשתוללו בתוך העיר הנצורה ועם עריקות מצד אזרחי העיר שהיו מוכנים לקבל את עול הנצרות על מנת להציל את נפשותיהם - הצלבנים כרתו את ידיהם ושלחו אותם חזרה אל חומות העיר ושם מצאו העריקים את מותם.

בשלבים האחרונים של המצור מול התמוטטות מערך המגינים והדלדלות מספרם הלכו התקפות הצלבנים והתגברו, הצבא האנגלי בנה טרבושות - מכונות מצור שהפגיזו את חומות העיר וביצוריה בקצב של 8 סלעים בדקה ובמהלך חודש ספטמבר כרו הגרמנים מנהרה חדשה מתחת לחומה המזרחית וביום ה16 באוקטובר נפערה פרצה ענקית בחומה ומגדל מצור חדש הוסע אליה. בלילה של ה19 באוקטובר נערך טקס דתי בו בורכו מכונות המצור על ידי כמרים והצלבנים ניסו לפרוץ אל תוך העיר. במהלך היומיים הבאים השתוללו קרבות עקובים מדם סביב הפרצה ומגדל המצור במהלכם הוברר למגינים כי אבדה כל תקווה והם פתחו בשיחות על תנאי כניעה.

הצלבנים שחששו כי הזכות לטבוח את חיל המצב ולבזוז את אוצרות העיר שהייתה שמורה לחיילים בעת כיבוש העיר בכוח הזרוע התפרעו בנסיון למנוע כניעה מסודרת של העיר. ביום 24 באוקטובר נחתם הסכם הכניעה והצלבנים נכנסו לתוך העיר, מיד לאחר שמצודת העיר נמסרה לידי הצלבנים החלו חמשה ימים רצופים של ביזה במהלכם נאנסו נשות העיר וגברים נרצחו, החרב לא פסחה על האוכלוסייה הנוצרית המקומית שחיה בשיתוף פעולה עם השליטים המוסלמים של ליסבון.

בעוד חלק מהצלבנים מתיישבים בליסבון, גדודים נוספים חברו לצבא הצלבני במצור המוצלח על טורטוסה. מיעוטם יצאו בחודש פברואר אל ארץ הקודש להשלים את חלקם במסע הצלב - כפי שתכננו מלכתחילה, והגיעו בדיוק בזמן להשתתף במצור הכושל על דמשק.

מסע הצלב לארץ הקודש[עריכת קוד מקור | עריכה]

קונרד השלישי ולואי השביעי יוצאים למסע הצלב.

ביזנטיון[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי התוכנית אמורים היו צבאות מסע הצלה השני ללכת בעקבות צבאות מסע הצלב הראשון ולהתכנס בקונסטנטינופול, משם להמשיך באסיה הקטנה אל הנסיכויות הצפוניות של ממלכת הצלבנים – אנטיוכיה וטריפולי.

משנתקבלו בארמון הקיסר הביזנטי עמנואל קומנינוס הידיעות ולאחר מכן איגרות מאת האפיפיור אוגניוס השלישי ומלך צרפת לואי השביעי נתעוררו בביזנטיון זיכרונות של אירועי מסע הצלב הראשון שכללו עימותים עם צבא הצלבנים שהיה בעיקרו אספסוף, אירועים של פגיעה באוכלוסייה האזרחית ואי נכונות של הצלבנים לקבל עליהם את מרות ביזנטיון.

על מנת לנסות להבטיח את ביטחון ביזנטיון ובניסיון לשמר אינטרסים ביזנטיים באסיה הקטנה שלח הקיסר הביזנטי משלחת לחצר מלך צרפת בהצעה לקחת את המסע בשטחי ביזנטיון תחת חסותו – לספק מורי דרך אספקה וגישה לשווקים לצבא ולדאוג לשערי חליפין הוגנים תמורת הבטחה כי הצבא מהצלבני יקבל מרות וחסות ביזנטית ומעל לכל יבטיח את שלום האימפריה ותושביה.

התמונה הגיאו-פוליטית באסיה הקטנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

באופן כללי היה מצבה של האימפריה הביזנטית איתן יותר בתקופת מסע הצלב השני מאשר בתקופת מסע הצלב הראשון. האמירות של זנגי – שליט חלב לא איימה כלל על ביזנטיון וגם לנפילת אדסה לא הייתה כל השפעה ישירה על ביזנטיון.

בשנת 1141 השתנה מאזן הכוחות באסיה הקטנה, מדינת השבט הטורקמני דנשמנד – אויבה הראשי של ביזנטיון – התפרקה וצבא האימפריה ניהל עתה עימותים צבאיים מוגבלים עם השׂוּלטנות הסלג'וקית של קוניה. במהלך 1146 צר צבא ביזנטיון על בירת השׂוּלטנות אך בסמוך לכניסת צבא הצלבנים לאסיה הקטנה כרת הקיסר עמנואל ברית עם השׂולטן מסעוד מקוניה, להסכם שלום זה הייתה השפעה מכרעת על כישלון המשא ומתן בכך שנתן יד חופשית לצבא שׂוּלטנות קוניה להיכנס לעימות עם הצבאות האירופאיים.

יציאה למסע הצלב[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצבא הגרמני עובר דרך הונגריה בדרכו לביזנטיון. כתב יד מהמאה ה-14

המחנה הגרמני[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחנה הגרמני יצא לכוון ארץ הקודש באפריל 1147, הכוחות הגרמניים שכללו אבירים וחיילים רגלים אך גם מספר גדול של עולי רגל ואזרחים. בפיקודו של קונרד השלישי, מלווה במי שעתיד להיות צלבן במסע הצלב השלישי פרידריך הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה. המחנה התרכז בבמברג ומשם המשיך דרומה דרך נירנברג ונכנס לתחום הונגריה בחודש יוני. על גבול הונגריה עם האימפריה הביזנטית פגש קונרד את שליחיו של עמנואל קומנינוס, בדרך לכוון קונסטנטינופול החלה משמעת המחנה להתרופף ומעשי שוד וביזה כנגד האוכלוסייה האזרחית נעשו שכיחים ובספטמבר 1147 הגיע המחנה לחוף מול הבירה הביזנטית ובאמצע החודש עברו הגרמנים את המיצרים אל החוף האסיאתי. כה גדול היה המחנה שמלווי המחנה הביזנטיים נכשלו בספירת אנשיו.

המחנה הצרפתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

לואי השביעי מגיע אל קונסטנינופול

ביוני 1147 התרכז המחנה הצרפתי במץ, ועשה את דרכו דרך וירצבורג ורגנסבורג. ומשם בעקבות הצבא הגרמני אל כוון ביזנטיון, על הדרך נראו סימנים המעידים על מעבר הצבא הגרמני קודם לכן – ערים ויישובים הסוגרים את שעריהם ומחירים מופקעים של סחורות. באוקטובר 1147 הגיע הצבא הצרפתי בקונסטנטינופול, כאן ניהל המלך הצרפתי משא ומתן עם הקיסר הביזנטי שדרש מלואי השביעי שבועת אמונים ווסלית, שאכן ניתנה למרות התנגדות חלק מהאצילים הצרפתיים שהביאו רגשות אנטי ביזנטיים עזים.

לחימה באסיה הקטנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחנה הגרמני[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרב דורילאום

לאחר שהיה של כחודש מחוץ לחומות קונסטנטינופול יצא הצבא הגרמני בדרכו אל הכוון הכללי של הממלכה הצלבנית, תוך שהוא בוחר את הנתיב של לוחמי מסע הצלב הראשון ומבלי לחכות לבואו של הצבא הצרפתי, בליווי של מדריכים ביזנטיים שעזרתם התגלתה כמוגבלת ובעלת תועלת מועטה וללא הכנה טקטית וצבאית שתכין את הצבא למפגש עם לחימה טורקית - מוסלמית. ביום ה15 באוקטובר הגיע המחנה לניקאה ושם התפצל לשני מחנות נפרדים, מחנה אחד בפיקוד המלך קונרד יצא בעקבות מסע הצלב הראשון לכוון דורילאום בעוד המחנה השני בראשות אחיו למחצה של המלך – אוטו מפריציג יצא לאורך דרך החוף אל העיר אדליה – אנטליה של ימינו. המסע ללא כמות מספקת של צידה ובשטח ללא מים ומקורות מזון הביא את הצבא הגרמני לאפיסת כוחות.

קרב דורילאום[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביום 25 באוקטובר הגיעו הגרמנים לעיר דורילאום, בעודם מתכוננים לחניה התנפל עליהם בהפתעה צבא סלג'וקי, חיל הפרשים הגרמני התקשה לעלות לסוסים ולאחר מכן נמשך למלכודת טורקית קלאסית של נסיגה מדומה וחשף את חיל הרגלים להתקפה של פרשים טורקים שגבו ממנו קורבנות כבדים. לאחר תבוסה זו החליט קונרד לסגת לניקאה לצורך התארגנות. הנסיגה תוך לחימה עם גדודים של קשתים רכובים טורקים וללא מזון או מים הפכה לבריחה משהושמד חיל המאסף. בתחילת נובמבר הגיעו שרידי הצבא הגרמני לניקאה ובראשם המלך קונרד – פצוע מפגיעת חץ בראשו. כאן התפורר הצבא לחלוטין, רוב הניצולים ממשיכים בבריחה אל כוון גרמניה בעוד רבים אחרים מתים מתשישות תת-תזונה ומחלות.

גורלו של המחנה הגרמני השני לא היה טוב יותר, המחנה שכלל מספר גדול של עולי רגל לא חמושים נע במסלול המוביל אל דרך החוף, ליד העיר לאודקיה נפל למארב סלג'וקי שם נהרגו רוב הגרמנים, מעטים שרדו את המסע אל העיר הביזנטית אדליה שם חברו אל המחנה הצרפתי.

המחנה הצרפתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביום 17 באוקטובר חצו הצבאות הצרפתיים בפיקודו של המלך לואי השביעי את המיצרים אל אסיה הקטנה ולאחר עיכוב קצר בו נערכו סידורים ותיאומים לוגיסטיים עם הקיסר עמנואל ופקידיו יצא הצבא הצרפתי בעקבות הצבא הגרמני. ביום ה26 באוקטובר נפגשו הצרפתים עם שרידי המחנה הגרמני. פגישת המלכים האירופאים הייתה תיאטרלית והם התחבקו לעיני הלוחמים. מכאן המשיך המסע לאורך דרך החוף לכוון אדליה. בהגיעם לעיר אפסוס ניאות קונרד השלישי להזמנתו של עמנואל קומנינוס לחזור לקונסטנטינופול לקבל טיפול בפצעיו.

מאפסוס פנה הצבא הצרפתי אל לאודקיה – מקום תבוסתו הקודמת של המחנה הצרפתי בדרך נערכו שני קרבות עם כוחות סלג'וקים, ראשונה מחוץ לאפסוס בערב חג המולד וקרב שני גדול יותר על גדות הנהר מיאנדר - בהם ניצחו הצרפתים. הצבא הצרפתי – עתה תחת התקפות בלתי פוסקות של פרשים סלג'וקים המשיך אל כוון אדליה. מסע זה נוהל על ידי הטמפלרים שהחזיקו את המחנה מלהתפורר תחת הלחץ. בקרב במעבר בהרי קדמוס הצליח הצבא הצרפתי לשמור על חיל הרגלים ועל הלא חמושים במחיר חייהם של האבירים שומרי ראשו, לואי העביר את הפיקוד על הצבא לידי הטמפלרים וב-20 בינואר 1148 הגיע הצבא אל המישור למרגלות חומות העיר אדליה כשהוא סובל מרעב, מחסור בסוסים ובמזון. בחודש מרץ 1148 נטש לואי עם אצילי ממלכתו אבירים צרפתיים ולוחמי המסדרים הצבאיים את שאר המחנה הצרפתי – חיילי חיל הרגלים ועולי הרגל הלא חמושים, עלה על ספינות ביזנטיות והפליג אל חופי סוריה הצלבניים. הצלבנים הנותרים באדליה נטבחו על ידי הטורקים או מתו ברעב.

מסע הצלב השני בארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

לואי השביעי נוחת באנטיוכיה, ציור מהמאה ה-14

תמונה גיאו-פוליטית של ממלכת ירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז נפילת אדסה וההכנות למסע הצלב השתנתה התמונה הגיאו-פוליטית על גבולות ובתוך ממלכת ירושלים. המלך–ילד בולדווין השלישי, מלך ירושלים תפס את מושכות השלטון וחילק עם אימו מֶלִיסֶנְדֶה את כיסא מלכות ירושלים. מלכות זנגי התחלקה לשניים עם מותו, בנו סיף א-דין גאזי תפס את השלטון במוצול ובנו השני נור א-דין תפס את השלטון בחלב ובמהלך השנים בהם נלחמו צבאות מסעי הצלב באסיה הקטנה נלחמו צבאות חלב נגד נסיכות אנטיוכיה ואף הצליחו לכבוש מבצרים חשובים בגדה המזרחית של נהר העאסי (אורונטס). במקביל נתערערו יחסי ממלכת ירושלים עם בת בריתה הטבעית מול האיום - דמשק. כך יזמה ממלכת ירושלים מסע מלחמה בעבר הירדן שכוון כנגד מבצרים דמשקאיים בחורן. המסע, שנסתיים בקטסטרופה באבידות קשות וערעור היחסים עם דמשק.

מועצת עכו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בלדווין השלישי, לואי השביעי וקונרד השלישי עורכים מועצת מלחמה בעכו
המצור על דמשק. כתב יד מימי הביניים
המצור על דמשק, ציור מהמאה ה-15

באביב של שנת 1148 נחתו שרידי מסע הצלב השני בערי הנמל של סוריה וארץ ישראל. במרץ נחת – לאחר מסע של שבועיים – לואי השביעי בנמל של אנטיוכיה ונתקבל ברוב טקס על ידי נסיך אנטיוכיה ריימונד, חודש לאחר מכן נחת באשקלון קונרד השלישי מלווה באבירים גרמניים ועלה לירושלים שם היה אורחם של הטמפלרים ומיד לאחר מכן נחתו בחופי הארץ גדודים צלבניים מצרפת. באופן טבעי, לואי השביעי הפך להיות המנהיג של מסע הצלב. בשיחות בין ריימונד מטריפולי ללואי הוצע להתקיף את חלב - התקפה שהייתה מפצלת את ממלכתו של נור א-דין. אך באפריל 1148 עזב לפתע לואי השביעי את אנטיוכיה ופנה לירושלים תוך שהוא מודיע בציבור כי עליו לעלות לרגל לכנסיית הקבר. הסיבה למהלך זה איננה ברורה לחלוטין אך על פי השמועות שנפוצו בממלכת ירושלים התפתחו יחסים לא הולמים בין מלכת צרפת אלינור מאקוויטניה לבין נסיך אנטיוכיה. בירושלים נפגש לואי עם קונרד וביום 24 ביוני 1148 נפגשו המלכים האירופאיים עם בלדווין השלישי, מלך ירושלים במועצה שכלל את כל אבירי ממלכת ירושלים והצלבנים מאירופה ובמהלכה הוחלט על התקפת דמשק.

המצור על דמשק[עריכת קוד מקור | עריכה]

באמצע חודש יולי 1148 יצאו הכוחות המשולבים של ממלכת ירושלים וצלבני אירופה ונאספו בטבריה, וביום ה24 ביולי עמדו הצלבנים מול העיר. בהיעדר מכונות מצור, ומאחר ומספרם – כ 50,000 לוחמים לא היה מספיק למצור יעיל על העיר, הטקטיקה הצלבנית נאלצה להסתמך על התקפת פתע שתביא את המגינים על ברכיהם מפחד.

הצלבנים התקיפו את העיר מכוון הבוסתנים של העיר שמושקים על ידי הנהר ברדה ההתקפה הראשונה נערכה על ידי אבירי ממלכת ירושלים ונהפכה ללוחמה זעירה שנלחמו מבין העצים ותעלות ההשקיה. התקפה אגרסיבית במיוחד של האבירים הגרמניים הפיצה את הדמשקאים והבריחה אותם אל תוך העיר, הצלבנים לא המשיכו לנצל את ההצלחה והקרבות סביב העיר השתוללו במשך שלושה ימים נוספים. לאחר ארבעה ימי לחימה עברו הצלבנים לעמדות חדשות באזור שהיה ללא מים או מקורות מזון, בשלב זה הוברר כי כוחות אמירי מוצול וחלב – בניו של זנגי התקרבו לעיר והצלבנים נסוגו מהצור על מנת לא להלכד בין הפטיש לסדן.

בכך בא הסוף על מסע הצלב השני, מאמץ אדיר ממדים זה נכשל באופן מוחלט. אדסה לא נכבשה מחדש, הלחץ על אנטיוכיה לא הוקל והמסע על דמשק נסתיים במפלה ואובדן בן הברית המוסלמי היחיד של הצלבנים. ביום 8 בספטמבר 1148 עזב קונרד השלישי את ארץ ישראל דרך נמל עכו ובדרכו התעכב בקונסטנטינופול להידוק הקשר האיסטרטגי בינו לבין עמנואל קומנינוס. בפסחא של 1149 יצא לואי השביעי את ארץ ישראל אל צרפת וכך בא אל סופו מסע הצלב השני.

סוף דבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסע הצלב השני לארץ הקודש - מטרתו העיקרית- נסתיים בכישלון מוחלט, בזבוז של משאבים אנושיים כסף ורכוש לא הצליחו להחזיר את אדסה ולא שיפרו במעט את מצבה של ממלכת ירושלים. הזעזוע מהכישלון והשבר האידאולוגי יביאו לכך שמסע הצלב הבא ייצא מאירופה רק לאחר קרב קרני חיטין והתמוטטה המוחלטת של ממלכת ירושלים. קרעים נוצרו בין אבירי הממלכה הירושלמית לאבירי אירופה ובין הכנסייה למאמינים.

בזירות לחימה אחרות, נרשמו הישגים צבאיים. בצפון אירופה הצליחו הצבאות הנוצריים לגרום לאבידות כבידות לשבטים הפאגנים, מערכה זו שהחלה לחץ רצוף שקיבל את השם הכולל מסעי הצלב הצפוניים, הביא לבסוף להתנצרות של השבטים הסלביים ושבטים גרמאניים, סופם של מסעי צלב אלו מביא לייסוד פרוסיה על ידי אבירי ההאבירים הטבטוניים - במקור מסדר צבאי נוצרי שהוקם בעת המצור על עכו. בפורטוגל הצליחו הצלבנים לכבוש את העיר ליסבון כחלק מכיבוש מחדש של חצי האי האיברי מידי המורים, מסע צלב השני הביא להכרה של הכס הקדוש בפורטוגל כממלכה קתולית עצמאית ולתחילתה של המדינה המודרנית פורטוגל.

לואי השביעי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בידים ריקות ובמצב אישי קשה משאשתו אלינור, דוכסית אקוויטניה, נגררת אחריו מחוסר רצון חזר לואי השביעי לצרפת. ב-21 במרץ 1152 ביטלה מועצת הכנסייה את נישואיהם של אלינור ולואי השביעי. ב-18 במאי של אותה שנה נישאה אלינור לאנרי רוזן אנז'ו. נישואים אלו קרעו נתחים ניכרים מצרפת. בינואר 1153 פלש רוזן אנז'ו לאנגליה, וב־1154 הפך להנרי השני, מלך אנגליה, ודוכס נורמנדיה, אנז'ו ואקוויטניה. כך החלה שליטתה של אנגליה באקוויטניה, שנמשכה שלוש מאות שנה.

אירופה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כישלון מסע הצלב השני מול ההבטחות והבסיס הדתי שנפרס כשטיח לפניו הביא את אירופה הנוצרית לכלל משבר אידאולוגי. הכנסייה הקתולית ספגה מפלה ליוקרה שלה כמובילה רוחנית הביטחון והאמונה ספגו מכה של ממש. ביקורת על מסעי הצלב הופכת להיות לגיטימית וקולנית ותמשיך להתחזק עם על כישלון נוסף של מסעי הצלב. ברנרד מקלירבו נאלץ למצוא תשובות לכישלון שנתפס ככישלון אישי באמצו את הגישה של "נסתרות דרכי האל". אנשי דת אחרים מוצאים את התשובה לכלשלון בחטאים ארציים של הצלבנים בכלל ואבירי המסדרים הצבאיים ואבירי ממלכת ירושלים בפרט שמתוארים כנגועים בתאוות בצע, פריצות וחטאים אחרים שהביאו את זעם האלוהים - וכישלון המסע. מסע הצלב עצמוהוצג בידי מבקריו - רובם אנשי כנסייה בעצמם כמסע שיסודו בשקר תעמולת הכזב ורדיפת בצע וגאווה כמניעים העיקרים של משתתפיו.

מסע הצלב השני הביא את היחסים בין אירופה לבין ביזנטיון צעד נוסף לקראת עימות כולל, עימות שהסלים בעת מסע הצלב השלישי והגיע לכלל פיצוץ בעת כיבוש קונסטנטינופול וריסוק האימפריה הביזנטית בכת מסע הצלב הרביעי.

ביזנטיון[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיסר ביזנטיון עמנואל קומנינוס, למרות האשמות על חלקו בכישלון המסע ובעיקר כישלון המסע הגרמני הזמין את הקיסר הגרמני -שאליו היה קשור בקשרי משפחה בהיותו נשוי לגיסתו של קונרד- להתארח בקונסטנטינופול לאחר תום מסע הצלב. הקיסר הגרמני קיבל את ההצעה ושהה בבירה הביזנטית עד פברואר 1149. בתקופה זו נכרתה ידידות וברית רשמית בין השליטים שעיקר משקלה כוון נגד הממלכה הנורמנית של סיציליה. במהלך הפעולות הצבאיות המשותפות נכבש האי קורפו בחזרה מידי הנורמנים ובשנת 1151 פלשו הביזנטים אל איטליה - טריטוריה אותה תמיד ראו כשלהם - בהיותם יורשי האימפריה הרומאית.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, כרך א, מוסד ביאליק, מהדורה ראשונה, 1963, מהדורה שלישית מורחבת ומתוקנת, 1973, הדפסה שישית, 2005; פרוואר זכה על ספרו בפרס ישראל ובתרגומו לצרפתית בפרס האקדמיה הצרפתית.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ‏יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בא"י, מוסד ביאליק, 1963 כרך א' עמוד 267‏
  2. ^ http://www.snunit.k12.il/seder/anti/hate2.html‏
  3. ^ God's War: A New History of the Crusades. Belknap Press 2006 page 305
  4. ^ Christiansen, Eric (1997). The Northern Crusades. London: Penguin Books. pp. 287 .
  5. ^ Riley-Smith, Jonathan (1990). Atlas of the Crusades. New York: page 48
  6. ^ God's War: A New History of the Crusades. Belknap Press 2006 page 310