חיה סנקובסקי-שרון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
חיה סנקובסקי-שרון
חיה שרון בהצגת "הכתובה", 1961
חיה שרון בהצגת "הכתובה", 1961
לידה 1907
פרבומייסק, אוקראינה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 1 באפריל 1998 (בגיל 91 בערך)
תל אביב-יפו, ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה בית הקברות נחלת יצחק עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים אלדר שרון עריכת הנתון בוויקינתונים
מספר צאצאים 2 עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
חיה שרון בהצגת "אמדה", 1964

חיה (חיה'לה) סנקובסקי-שרון (1907, האימפריה הרוסית1 באפריל 1998, תל אביב) הייתה שחקנית תיאטרון האֹהל מראשיתו ועד לסגירתו ב-1969.

קורות חייה ופועלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיה סנקובסקי נולדה בגוֹלטָה (רוסית: Голта; האימפריה הרוסית, כיום חלק מהעיר פרבומייסק (מחוז מיקולאייב) באוקראינה), לאהרון ובילה לבית גורביץ. עלתה ארצה ב-1925, למדה במסגרת "הסטודיה הדרמטית"[1] של הבמאי משה הלוי ושיחקה בתיאטרון האֹהל עד לפירוקו ב-1969.[2]

חיה סנקובסקי-שרון השתתפה בהצגות רבות, ובהן: יעקב ורחל (1928), בשפל (1933), ליליאום (1935), יושה עגל (1937), האחים אשכנזי (1938), פישקה החיגר (1939), גם הוא באצילים (1940), שלמה המלך ושלמי הסנדלר (1943), נשי וינדזור העליזות (1946), גיבורים (1946; חייל השוקולדה), שורשים עמוקים (1948), פרוורי ניו יורק (1948), ארבעת הגדולים (1949), עת הזמיר (1950; מאחרוני הגטו), פינה נידחת (1951), אגדת חורף (1952), חבורה על התמזה (1952), ד"ר קנוק (1953), החולה המדומה (1953), דרך הטבק (1953), תה וסימפתיה (1955), דונה גרציה (1956), קערת העץ (הפקת 1957), אסירה מס' 27 (1958), הידועה בציבור (1960; פילומנה), הכתובה (1961), המחרשה והכוכבים (1962), אמדה (1963; כיצד להיפטר מזה?), לילה של טעויות (1964), הצמא והרעב (1966), קומדיה שחורה ושקרים לבנים (1967), חופרי הזהב או אוצרו של נפוליון (1968), החלום האמריקאי (1969).

נישאה בשנת 1931 לאדריכל אריה שרון,[3] ובני הזוג היו הורים לאלדר ולאורי.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • חיה שרון, מן הבמה ומן האולם: זכרונות, תל אביב, 1988

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ על יד ועדת התרבות של ההסתדרות הכללית
  2. ^ בזיכרונותיה ("מן הבמה ומן האולם", 1988, עמ' 23–24) סיפרה על כך: ”התיאטרון נסגר ועם כיבוי אורות הבמה ירד עלי החושך – – – הפצע היה עמוק, ורק לאחר שנים הגליד.”
  3. ^ שרון תכנן את בניין תיאטרון "אהל" ("בית ארלוזורוב") בעורפה של כיכר צינה דיזנגוף. ר' דני רכט, בית ארלוזורוב / תיאטרון אהל, באתר האנציקלופדיה העירונית "תל.אביב.פדיה"