חנו הגדול

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

חָ‏נוֹ‏ הגדול היה אציל פניקי עשיר שחי בקרתגו במאה השלישית לפנה"ס.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

עושרו של חנו נבע מאדמותיו בצפון אפריקה. במהלך המלחמה הפונית הראשונה, הנהיג חנו את הסיעה שתמכה בהפסקת הלוחמה ברפובליקה הרומית. הוא העדיף להמשיך בכיבוש שטחים באפריקה מאשר לנהל קרבות ימיים עם רומא אשר לא יביאו לו רווח. מתנגדו הראשי של חנו ושל סיעתו היה חמילקרת ברקה, אביו של חניבעל. בשנת 244 לפנה"ס שחרר חנו מהשרות את הצי הקרתגי ובכך נתן זמן לרומא לבנות מחדש את הצי שלה ולנצח במלחמה.

בתום המלחמה, סירב חנו לשלם את שכר שכירי־החרב שהובטח להם על ידי חמילקרת. שכירי החרב התמרדו וחנו לקח על עצמו את פיקוד הצבא בנסיון לנצחם. ניסיונו לדכא את המרידה כשל והפיקוד הוחזר לחמילקרת. לבסוף, הצמד פעל יחד להבסת המורדים בשנת 238 לפנה"ס.

כינויו "הגדול", כנראה ניתן לו עבור כיבושיו בקרב האויבים האפריקנים של קרתגו. חנו המשיך להתנגד למלחמה ברומא שתכלול קרבות ימיים. בזמן המלחמה הפונית השנייה, הוא הנהיג את הסיעה המתנגדת למלחמה בקרתגו ומנע מתגבורות משמעותיות להגיע לחניבעל, בן יריבו, חמילקרת, לאחר ניצחונו בקרב קאנאי. לאחר תבוסת קרתגו בקרב זאמה (202 לפנה"ס), הוא היה בין השליחים שנשלחו לשאת ולתת עם הרומאים בדבר הסכם הכניעה.