מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש להשלים ערך זה ערך זה עשוי להיראות מלא ומפורט, אך הוא אינו שלם, ועדיין חסר בו תוכן מהותי. הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. ראו פירוט בדף השיחה.

הרפובליקה הרומית (בלטינית "Res Publica Romanorum" - "עניני המדינה של הרומאים", לפיכך נהוג להגות ולכתוב את המונח כרס-פובליקה, קרי - שלטון הכלל) היא שמה של תקופה בהיסטוריה של איטליה שבה נשלטה רומא ושטחיה על ידי מוסדות הסנאט הרומי, אספות העם והמגיסטראטים הנבחרים.

תחילת התקופה מתוארכת לשנת 509 לפנה"ס, שנת ייסוד הרפובליקה לפי המסורת הרומית וגירוש מלכה האחרון של רומא. תאריך סוף המשטר הרפובליקני, ותחילת תקופת הקיסרות הרומית, נתון במחלוקת, שני התאריכים המקובלים ביותר הם שנת 44 לפנה"ס, שנת מינויו של יוליוס קיסר לדיקטטור מתמיד, והתאריך המקובל יותר על החוקרים, שנת 27 לפנה"ס, השנה שבה נוסד באופן רשמי משטר הפרינקפס של אוגוסטוס.

בתקופה זו של כ-500 שנה לערך הפכה רומא מעיר הראשית של לאטיום, לבירת איטליה ולשליטה של אימפריה ענקית שכללה, במישרין או בעקיפין, חלק גדול משטחי מדינות הים התיכון.

תוכן עניינים 1 היסטוריה 1.1 סקירה כללית של שלוש תקופות הרפובליקה 1.1.1 הרפובליקה הקדומה 1.1.2 הרפובליקה התיכונה 1.1.3 הרפובליקה המאוחרת 1.2 יסודה של הרפובליקה 1.3 ביסוס כוחה של הרפובליקה ותחילת השתלטות רומא על איטליה 1.4 הרפובליקה הרומית במאות ה-4 וה-3 לפנה"ס - מפירוקה של הברית הלטינית ועד לפריצתה של המלחמה הפונית הראשונה 1.5 רומא וקרתגו 1.6 הרפובליקה הרומית בשנים 201 - 167 לפנה"ס - התגבשותה של אימפריה 1.7 חורבן קרתגו 1.8 שיטת הפרובינקיות והנציבים 1.9 המאבק הפוליטי ברומא בשיאו 1.9.1 המצב הכלכלי מדרדר 1.9.2 התמודדות עם הבעיות הכלכליות, משפחת גרקכוס 1.9.3 הבעיות הכלכליות משפיעות על הצבא 1.10 מלחמות רומי בצל המאבק הפוליטי 1.10.1 מלחמת בעלות הברית 1.11 מהפכות, מהפכות נגד, ומלחמת האזרחים הרומית 1.12 סופה של הרפובליקה 1.12.1 הרפובליקאים נגד יוליוס קיסר 1.12.2 יוליוס קיסר נהפך לדיקטטור 1.13 כינון הקיסרות הרומית 1.14 מוסדות שלטונים בתקופת הרפובליקה 1.14.1 קונסולים 1.14.2 דיקטטורים 1.14.3 אספת הקנטוריות 1.15 יהודים ויהודה בתקופת הרפובליקה 1.15.1 יהדות רומא 1.15.2 יחסי יהודה ורומא 2 ראו גם 2.1 לקריאה נוספת 2.2 הערות שוליים

[עריכה] היסטוריה

[עריכה] סקירה כללית של שלוש תקופות הרפובליקה

תחילת תקופת הרפובליקה מתוארכת לשנת 509 לפנה"ס, השנה בה לפי המסורת הרומית גורש המלך האחרון, סופרבוס מלכה האחרון של רומא. הרפובליקה הרומית מתחלקת לשלוש תקופות עיקריות: הרפובליקה הקדומה, הרפובליקה התיכונה והרפובליקה המאוחרת. בתקופה זו של כ-500 שנה לערך הפכה רומא מעיר הראשית של לאטיום, לבירת איטליה ולשליטה של אימפריה ענקית שכללה, במישרין או בעקיפין, חלק גדול משטחי מדינות הים התיכון.

[עריכה] הרפובליקה הקדומה

מ-509 לפנה"ס ועד 287 לפנה"ס: רצופה במאבקי מעמדות בין הפטריקים (האצילים) לבין הפלבאים (פשוטי העם), קיצה הוא בניצחון הפלבאים על הפטריקים במאבקם החברתי וכל זאת ללא שפיכות דמים.

[עריכה] הרפובליקה התיכונה

מ-287 לפנה"ס ועד 133 לפנה"ס: ידועה כתוקפת הזוהר של רומא, בה אין מאבקי מעמדות יותר (כפי שהיה ברפובליקה הקדומה), רומא הופכת להיות אימפריה ים - תיכונית.

[עריכה] הרפובליקה המאוחרת

מ-133 לפנה"ס ועד 44 או 27 לפנה"ס: שנת 133 לפנה"ס נזכרת כנקודת ההדרדרות של רומא דווקא לאחר שיא פריחתה, בשנה זו נרצח הטריבון טיבריוס גרקכוס שהיה הוגה החוק המהפכני של חלוקת הקרקעות לאיכרים העניים. בסוף הרפובליקה המאוחרת רומא תיכנס לעידן חדש, תקופת הקיסרות הרומית. שני התאריכים המקובלים ביותר לסוף הרפובליקה הם שנת 44 לפנה"ס, שנת מינויו של יוליוס קיסר לדיקטטור מתמיד והתאריך השני המקובל יותר על החוקרים הוא שנת 27 לפנה"ס, השנה בה נוסד באופן רשמי משטר הפרינקפס של אוגוסטוס.

[עריכה] יסודה של הרפובליקה

ערך מורחב – יסוד הרפובליקה הרומית

לפי המסורת נוסדה העיר רומא בשנת 753 לפנה"ס. ערב יסוד הרפובליקה שלטו עליה מלכים אטרוסקים.

המלך האחרון, לוקיוס טארקוויניס סופרבוס, היה שליט עריץ, ומעשיו ומעשי בניו גרמו להדחתו על ידי לוקיוס יוניוס ברוטוס ואנשיו, אשר לפי המסורת הרומית, מרדו בשנת 509 לפנה"ס. התמוטטות המלוכה הרומית הייתה חלק בלתי נפרד מהתמוטטות ההגמוניה האטרוסקית בלאטיום כולה. משטר המלוכה הרומית בוטל והוקם במקומו שלטון רפובליקני שהושתת על שיתוף פעולה בין-מעמדי בין אצילי רומא, הפטריקים ומעמד צאצאי הגרים בעיר, הפלבס. בראשות הרפובליקה החדשה עמדו שליטים שנתיים, הקונסולים שלצידם שימשו שני גופים ישנים-חדשים, הסנאט הרומי ואספת העם.

[עריכה] ביסוס כוחה של הרפובליקה ותחילת השתלטות רומא על איטליה

ערך מורחב – ביסוס כוחה של הרפובליקה הרומית במאות ה-5 וה-4 לפנה"ס

בסוף המאה ה-6 לפנה"ס עמדה המדינה הרומית בצומת דרכים היסטורי. תמורות רחבות שעברו על רומא ומשטרה עם גירושו של אחרון מלכיה, לוקיוס טארקוויניס סופרבוס ויסוד הרפובליקה, במקביל להתמוטטות השלטון האטרוסקי בלאטיום, הובילו להיחלשותה המדינית של רומא ולאובדן ההגמוניה שלה בתוך הברית הלטינית.

רומא עמדה גם בפתחו של מאבק בין מעמדי בין הפלבס לפטריקים, מאבק שאיים על הישרדותה של המדינה.

במהלך המאות ה-5 וה-4 לפנה"ס הצליחה רומא להתגבר על קשיים אלה, לבסס מחדש את שלטונה בלאטיום, לגבש את מוסדותיה הפוליטיים הפנימיים וליצור ברית חברתית בין מעמדותיה השונים. הרומים הצליחו ליצור בריתות חזקות עם הלטינים וההרניקים, להדוף את מתקפות הוולסקים, הסאבינים והאיקווים, ולעמוד בפרץ הגאלי. תהליך התחזקותה של רומא בא על חשבון האטרוסקים, תהליך שהגיע לשיאו עם נפילת העיר האטרוסקית ויי לידי רומא בשנת 394 לפנה"ס. בעקבות פריצת המלחמה הלטינית בשנת 340 לפנה"ס והניצחון הרומי על הלטינים ב-338 לפנה"ס נוצרו הסדרים חדשים בין רומא והלטינים. הסדרים אלה, יחד עם בריתות עם קרתגו והסאמניטים, הישגיה הצבאיים של רומא נגד האטרוסקים והקמת מושבות פעלתנית, הביאו לביסוס מעמדה של רומא כעיר המדינה החזקה ביותר בלאטניום והפיכתה לאחד מהכוחות הראשונים במעלה באיטליה כולה.

[עריכה] הרפובליקה הרומית במאות ה-4 וה-3 לפנה"ס - מפירוקה של הברית הלטינית ועד לפריצתה של המלחמה הפונית הראשונה

ערך מורחב – הרפובליקה הרומית במאות ה-4 וה-3 לפנה"ס - מפירוקה של הברית הלטינית ועד לפריצתה של המלחמה הפונית הראשונה

ניצחונה של רומא במלחמה הלטינית בשנת 338 לפנה"ס הפך את הרפובליקה לכוח המדיני המרכזי באיטליה. בעקבות הניצחון פורקה הברית הלטינית, רומא השתלטה על שטחי הוולסקים והאורונקים, חדרה לתוך צפון קמפאניה ופתחה בתנופה של הקמת מושבות. כול אלו הציבו את הרפובליקה כשליטה למעשה של לטניום ודרום אטרוריה. התחזקות זו הובילה להתנגשות עם הכוח השני בחשיבותו שהתגבש באיטליה באותם שנים, הסאמניטים. הסאמניטים היו שבטים סאבלים שהתיישבו בסאמניום, חבל ארץ ששכן בהרי האפנינים מדרום מזרח ללאטיום ובעוד רומא התפשטה מזרחה ודרומה התפשטו הללו מערבה ודרומה. שני הצדדים נאבקו כבר בעבר על רקע התפשטותם לשטחים של הוולסקים ולקמפאניה. המלחמה הראשונה ביניהם, שנערכה בין השנים 343 -341 לפנה"ס, נסתיימה בניצחונם של הרומאים, בקביעתו של נהר הלירס כגבול בין הכוחות ובחתימתה של ברית צבאית. שני העמים נלחמו כצדדים משותפים במלחמה הלטינית אולם תוצאותיה הסופיות של מלחמה זו שינו את מאזן הכוחות ביניהם לטובת רומא. האינטרסים הנוגדים של שני הכוחות השונים ובייחוד המאבק על חבל קמאפניה הפורה, הובילו בהכרח למאבק על ההגמוניה באיטליה כולה, מאבק שנמשך בחמשת העשורים הבאים וכונה לימים המלחמות הסאמניטיות.

מלבד האופי הטריטוריאלי של עימות זה היה לו גם גוון אתני (בין לטינים וסאבלים). הצדדים השקיעו שנים רבות במאבק, ספגו אבדות גדולות ובסופו הכניעה רומא הן את הסאמניטים והן את בני בריתם, הגאלים והאטרוסקים. רומא השתלטה על מרכז איטליה ועל חלקים גדולים מדרומה וכן גיבשה וביססה את שלטונה באטרוריה. הסאמניטים המשיכו להוות מקור קבוע של תסיסה ואף מרדו בגלוי מספר פעמים עד שהושמדו, בשנת 80 לפנה"ס, על ידי לוקיוס קורנליוס סולה במהלך מלחמת האזרחים הרומית.

התרחבותה של רומא הביאה איתה חיכוכים נוספים, הפעם עם הערים היווניות שישבו בדרום איטליה ועל חופיה ובראשם טרנטיום, הגדולה והחשובה בהם. החיכוכים, שהתחילו בראשית המאה השלישית לפנה"ס, הובילו למלחמה גלויה. הטרנטים קראו לעזרתו של פירוס, מלך אפירוס, שליט הלניסטי שניסה לנצל את המלחמה הזו על מנת לכונן לעצמו ממלכה רחבה. לפירוס עמדו היתרונות של חיילות רגלים משובחים, חיל פילים, ויכולתו הטקטית הגבוהה כמצביא: הוא הצליח להסב מפלות כבדות לרומאים בהרקליה ואסקולום ובכך פגע ביוקרתם של הרומאים, אך לא הצליח להביס את הרפובליקה במערכה כולה, אם בשל אופיו ההרפתקני ואם בשל כוח עמידתם של הרומאים. פירוס נאלץ לסגת בחזרה לאפירוס ותוך מספר שנים נפלו לידיהם של הרומאים כול ערי החוף היווניות וטרנטום בראשן.

בשטחיה החדשים המשיכה רומא בנקיטת המדיניות של הפרד ומשול, הקמת מושבות וסלילת דרכים, מדיניות אותה גיבשה במאה ה-5 לפנה"ס. הודות לכיבושיה ומדיניותה זו נוצר אזור שליטה רומאי שהשתרע על רוב דרום ומרכז איטליה עד לעמק הפו. לדברי ההיסטוריון ישראל שצמן ^[1]שטח המדינה הרומית, האגר רומאנוס (ager romanus") גדל מ-5,290 קמ"ר בשנת 338 לפנה"ס ל-24,000 קמ"ר בשנת 264 לפנה"ס. שטחם של בני הברית הלטינים ובעלי הברית האיטלקים השתרע על כ-12,000 קמ"ר ו-100,000 קמ"ר בהתאמה^[2]. אופן השליטה של הרפובליקה לא היה ישיר ואפשר חופש פנימי רחב לבעלות בריתה ונתינותיה, תוך הסתמכות על שיתוף הפעולה והנאמנות שלהם ושיעבוד מוחלט של מדיניות החוץ. הרפובליקה הרומאית הכריחה את בנות הברית להעמיד לרשותה את כוחות צבא שלהן בשעת הצורך. תיאור מדויק של טיבו ומצבו של שלטון זה אפשר למצוא בערך "רומא" באנציקלופדיה העברית: בקרב 180 היחידות המדיניות השונות שהרכיבו את איטליה מדרום לעמק הפו במאה ה-3 לפנה"ס, רומא שימשה כ"הציר המרכזי, שקשר מבחינה מדינית את כול המדינות"^[3].

רומא לא יכלה לנוח על זרי הדפנה של ניצחונותיה ימים רבים, ההגמוניה החדשה והשלווה היחסית שהיא השיגה באיטליה הואפלו במהרה על ידי פריצתו של עימות חדש עם מי שהיוותה בעלת בריתה של רומא עד לאמצע המאה ה-3 לפנה"ס, קרתגו. עימות זה שינה את פניו של אגן הים התיכון ונודע לימים כמלחמות הפוניות.

[עריכה] רומא וקרתגו

ערך מורחב – המאבק בין רומא לקרתגו במאה ה-3 לפנה"ס

"הו, רעים, איזה מגרש התגוששות אנו משאירים כאן לרומאים ולקרתגים"

(חיי אישים, פירוס, פרק 23, מאת פלוטארכוס[4].

שנת 266 לפנה"ס הייתה שנת מפנה לרפובליקה הרומית. עד לשנה זאת השתלטה רומא, בתהליך הדרגתי, על איטליה, ביססה את עצמה ככוח המדיני השולט ברשת של כ-180 יחידות מדיניות שונות וגיבשה צורת משטר פנימית וחיצונית. לפי היסטוריונים מודרניים כגון תאודור מומזן ^[5] מדיניותה של הרפובליקה הייתה ממוקדת בהטלת מרותה על איטליה, כלומר בהשתלטות על חצי האי האפניני בלבד. מסלול התקדמות אפשרי שהיה יכול להתאים למדיניות זאת היה השתלטות על שטחי הגאלים והליגורים בעמק הפו ומצפונה לו. במקום זאת בחרה רומא להיחלץ לעזרתם של המאמרטינים, חבורת שכירי חרב הרפתקנים שהשתלטו על העיר היונית מסינה, ולפלוש לסיציליה, שהייתה תחת תחום שליטתה של קרתגו במשך שנים ארוכות.

כמה מהמקורות העתיקים כגון פוליביוס ^[6] מנסים לספק את הסיבות לשינוי מדיניות זה. היסטוריונים מודרניים כגון ישראל שצמן ^[7] טוענים שמקורות אלו אינם מבוססים מספיק ודלים מדי ולכן אינם מספקים הסבר חד משמעי להחלטתה של רומא, לפרוץ מתוך גבולותיו של חצי האי האפניני ולהיכנס לעימות עם המעצמה הימית של קרתגו, מהלך שחלקם מתייחסים אליו כהרפתקני ולא מחושב^{[8] [9]}. עד לשנת 266 לפנה"ס ניהלו קרתגו ורומא מערכת יחסים של שיתוף פעולה שנמשכה כמעט ללא הפרעות במשך 250 שנה ^[10], הפלישה הרומית לסיציליה הכניסה את שני הצדדים לעימות שנמשך כ-120 שנה עד לניצחונה של האחת, רומא ולחורבנה של השנייה, קרתגו.

רומא וקרתגו נלחמו זאת בזאת בשורה של מלחמות שלימים נקראו המלחמות הפוניות. חלקו העיקרי והמכריע של המאבק התרחש במאה ה-3 לפנה"ס, בשתי מלחמות ארוכות, מתישות ועקובות מדם, ששינו את פניו של אגן הים התיכון.

בעוד המלחמה הפונית הראשונה, שהתחוללה בשנים 264 עד 241 לפנה"ס, היוותה מאבק על השליטה בסיציליה, הרי המלחמה הפונית השנייה, שנמשכה בין 218 לפנה"ס ועד 201 לפנה"ס, הייתה עימות חובק יבשות וימים. ההיסטוריון מ. קארי אף מרחיק לכת ומכנה אותו "מלחמת עולם של התקופה העתיקה"^[11]. במלחמה זאת הצדדים הנצים ובני בריתם נלחמו על אדמות איטליה, סיציליה, צרפת, ספרד, יוון, צפון אפריקה ובים התיכון. במהלך העימות התחוללו כמה מהקרבות והמהלכים הצבאיים הידועים והמפורסמים ביותר בהיסטוריה, כגון קרב קנה וקרב זאמה. במאבקים אלו זכו לתהילת עולם שניים מהמצביאים המהוללים ביותר בהיסטוריה הצבאית, חניבעל ברקה הפוני וסקיפיו אפריקנוס הרומאי.

רומא יצאה משתי המלחמות כמנצחת הבלתי מעורערת. בד בד היא הצליחה להגדיל את שטחיה באיטליה מעבר לקו גבול עמק נהר הפו ולהשתלט על קורסיקה וסרדיניה. כיבושם של חלקים מאיליריה במהלך המלחמות האיליריות ומאבקה בפיליפוס החמישי במהלך המלחמה המקדונית הראשונה איפשרו לה להכניס רגל לבלקן ולמזרח ההלניסטי. קרתגו יצאה מסיבוב זה של העימות מובסת ודואבת: כול שטחיה מחוץ לאפריקה נלקחו ממנה, שטחים נרחבים שהיו בשליטתה באפריקה נמסרו לנומידיה, היא חויבה לשלם פיצויים כבדים במיוחד לרומא ובפועל הפכה למדינת חסות של הרפובליקה. יחד עם זאת קרתגו לא הושמדה ולמרות שאיבדה את מעמדה המדיני, היא השתקמה והצליחה לבסס את עצמה כעיר מסחר שוקקת ופורחת, אם כי לתקופה קצרה בלבד.

העימות שינה לא רק את פניו של אגן הים התיכון כי אם גם את אופייה ומשטרה של הרפובליקה עצמה, שנאלצה לעמוד מול בעיות חדשות כגון שליטה על שטחים מעבר לים ואובדן אוכלוסייה נרחב, בעיות שאילצו אותה לעבור שינויים חברתיים, צבאיים, דמוגרפים ומדינים מרחיקי לכת.

[עריכה] הרפובליקה הרומית בשנים 201 - 167 לפנה"ס - התגבשותה של אימפריה

הפסקה נמצאת בשלבי עריכה הנכם מתבקשים שלא לערוך פסקה זו בטרם תוסר הודעה זו כדי למנוע התנגשויות עריכה. שימו לב! אם פסקה זו לא נערכה במשך שבוע, רשאי כל ויקיפד להסיר את התבנית ולהמשיך לערוך אותה.

[עריכה] חורבן קרתגו

ערך מורחב – המלחמה הפונית השלישית

הרומאים שזכרו את התנהלותה של המלחמה הפונית השנייה, שבה קרתגו כמעט כבשה והשמידה את רומא, החלו לחשוש מהתאוששותה המהירה של קרתגו ומהאפשרות שזאת תהפוך שוב לאיום על שליטה של רומא בים התיכון. התאוששותה של קרתגו הביאה את הרומאים להבנה שרק מלחמה תוכל לנטרל כל איום עתידי שקרתגו תוכל להווה על רומא, קאטו הזקן, שהיה ממובלי הקו האנטי-קרתגי היטב לבטא את זה שסיים כל נאום עם המלים "מלבד זאת אני סבור שיש להרוס את קרתגו".

לבסוף העויינות המחודשת של הרומא הובילה לפריצתה שלמלחמה חדשה בשנת 149 לפנה"ס, הכוחות הרומאים הטילו מצור על קרתגו בתחילה המלחמה נקלעה למבוי סתום אולם עם בחירתו של פובליוס קורנליוס סקיפיו איימיליאנוס למשרת הקונסול של 147 לפנה"ס הרומאים הצליחו לפרוץ אל תוך העיר, קרבות מרים התנהלו על השליטה בכל רובע שכל רובע שהרומאים כבשו נשרף עד היסוד במצוותו של סקיפיו, לבסוף אחרי שישה ימי לחימה, המפקד הקרתגי של העיר עזרובעל הגיש את כניעתו לסקיפיו.

מבחינתה של קרתגו תוצאות המלחמה היו הרסניות, מתוך חצי מיליון תושבים רק עשרה אחוז שרדו את המלחמה ואף עליהם גורלם לא שפר מכיוון שנמכרו לעבדות על ידי הרומאים. במצוות הסנאט סקיפיו שרף את קרתגו עד אפר, אדמתה נחרשה ופוזרה עליה מלח וקללה הוטלה על כל אדם שינסה לבנות את העיר מחדש. קרתגו כישות מדינית חדלה להתקיים ושטחה הפך לפרובינקיה רומאית בשם אפריקה.

[עריכה] שיטת הפרובינקיות והנציבים

משום שהיו לרפובליקה הרומית כל-כך הרבה שטחים, היה צורך בנציבים בכל ארץ כבושה. הארצות שנכבשו והוחזקו במשטר כזה נקראו פרובינקיות. תפקידם של הנציבים היה לשמור על השלום הרומי ועל הסדר, לגבות מיסים ולשמור על שלטון רומא בעם. לנציב הרומי היו סמכויות כמעט בלתי מוגבלות בתחום כוחו, וחובתו היחידה הייתה לספק את המיסים לרומי באופן סדיר. כוחם של הנציבים בא להם מחיל העזר שאותו הם גייסו בפרובינקיות שברשותם. שיטת מינוי הנציבים הייתה כזו: הנציב היה מתחייב לפני הסנאט לספק כמות מסוימת של כסף כל שנה. לשם כך היה גובה הנציב מיסים כבדים שאת חלקם היה שולח לרומי ואת חלקם היה שומר לעצמו, מתוך כוונה ברורה להתעשר בסוף תקופת כהונתו. בנוסף על המיסים, נאלצו התושבים גם לספק את צרכיו של הצבא ששמר באזור. העול שנשאו התושבים ברוב הפרובינקיות היה כבד, ולכן בדרך כלל התושבים שנאו את הנציבים. המוסד היחיד לפיקוח על הנציבים היה תלונה בפני בית דין מיוחד של הסנאט הרומי. בית דין זה היה עשוי להטיל גם עונשים כבדים על נציבים סוררים, לכן הנציבים השתדלו בכל כוחם למנוע מנתיניהם את התלונה שם. על פי יוסף בן מתתיהו היו נציבים שעוררו מרד בכוונה, בידיעה שהסנאט לא יקשיב לעם מורד.

[עריכה] המאבק הפוליטי ברומא בשיאו

[עריכה] המצב הכלכלי מדרדר

עם כל כיבוש, מצבה הכלכלי של רומא השתנה. כל כיבוש הכניס לרומא יותר כסף מכיוון שהנכבשים נאלצו לשלם מיסים גבוהים. מהשלל שנלקח בכיבושים התעשרו בעיקר בני המעמד הגבוה, שהשקיעו בקניית אדמות בהן שימשו שבויי המלחמה כעבדים, ועיבדו את האדמה. לעומת זאת, מצבם הכלכלי של האיכרים הלך ונהיה נמוך ככל שעבר הזמן. האיכרים הפשוטים זומנו למלחמות, וכשחזרו הביתה אדמתם הייתה מוזנחת ויבשה, משום שלא היה מי שיטפל באדמה זו. הם גם לא מצאו עבודות אחרות, כיוון שבעבודות האחרות עבדו עבדים . בגלל מצב זה, חלק מהאיכרים מכרו את אדמותיהם, ומכסף זה הם עברו לגור בעיר. מצב זה היה בעייתי, משום שגם בעיר לא היו מספיק מקומות עבודה לכולם. האיכרים שמצאו עבודה התעסקו במסחר ובניקיון שירותים ציבוריים. לאט לאט נוצר מעמד חדש של עירונים עניים או מובטלים.

[עריכה] התמודדות עם הבעיות הכלכליות, משפחת גרקכוס

המצב הקשה של רומא דרש פתרון. טיבריוס גרקכוס, שהיה בתפקיד הטריבון של הפלבאים הבין את מצבם הקשה של האיכרים וראה שהמצב הולך לפגוע במדינה. עקב זה החליט לפעול. בשנת 133 לפני הספירה, הוא הציע חוק חדש שמטרתו לחלק את אדמות הציבור בין העם. כיוון שבתקופה זו התגייסו לצבא רק בעלי האמצעים לקנות ציוד להילחם איתו, להצעה זו היה יתרון חשוב ובולט : כשיהיו אנשים שיש להם כסף, יותר אנשים יתגייסו לצבא.
לבסוף הצעת החוק התקבלה בעם, אך בהתנגדות רבה. פרצה מחלוקת חריפה בין העניים לעשירים, ונגרמה הרבה שפיכות דמים. העשירים לא רצו לחלוק את אדמותיהם עם העניים, ולעומת זאת העניים רצו אדמות. לבסוף, עקב מחלוקות אלו, טיבריוס גרקכוס נרצח בידי מתנגדיו, ואיתו גם עוד כ-300 מתומכיו.

לאחר רציחתו של טיבריוס, אחיו, גאיוס גרקכוס, שאף להמשיך בדרכו של אחיו, ולשפר עוד יותר את מצבם הקשה של העניים ברחבי רומא. גאיוס היה כאחיו, והציע חוק נוסף: לקבוע את מחיר התבואה, כך שגם עניים יוכלו לקנות אותה. כיום החוק המקביל לזה הוא הסובסידיה. החוק שהציע גאיוס באמת עזר לעניים שבעם, והם קנו חיטה גם בתקופת משברים. עקב הצלחתו, גם לגאיוס היו לא מעט מתנגדים, בעיקר מאנשי הסנאט. לדעתם, גאיוס צבר הרבה כוח בעם והם לא רצו שזה יקרה, כי פחדו שיהפוך לדיקטטור. לבסוף, כדרך אחיו, גאיוס גם נרצח עקב המתנגדים הרבים שהיו לו.

[עריכה] הבעיות הכלכליות משפיעות על הצבא

ריבויין וגודלן של הפרבינקיות הביא לשינויו של מבנה הצבא . המצביאים השונים החלו לגייס גם עניים לצבא, והבטיחו לתת להם קרקע לאחר שישוחררו, כיוון שהיה צריך צבא גדול שישמור בפרובינקיות.

עקב השינוי הגדול במבנה הצבא הרומי, חיי הפוליטיקה ברומא השתנו. עד אז החיילים גויסו בידי הקונסולים, והיו כפופים לקונסולים שמינו אותם. מאז שהחל השינוי בצבא, החיילים שגויסו היו נאמנים למצביאים שגייסו אותם, ודבר זה השפיע מאוד על מבנה הצבא. כיוון שלמגויסים הובטחו אדמות, הצבא הרומי הפך לצבא שכירים. החיילים ששירתו בצבא היו כפופים לפקודותיהם של המפקדים, ולא למוסדות הרפובליקה הרומית, וכך הצליחו המפקדים לצבור כוח רב, שלעתים גבר על כוח הסנאט. משום שמפקדי הצבא צברו כוח רב, הם הרשו לעצמם לעשות בחיילים כרצונם, ולפעמים גם יצאו למלחמה, בלא קבלת אישור מן הסנאט, כפי שהיה נהוג עד אז. כך הצבא לא היה מסודר, וזה פגע מאוד בצבא.

[עריכה] מלחמות רומי בצל המאבק הפוליטי

[עריכה] מלחמת בעלות הברית

ערך מורחב – מלחמת בעלות הברית

מלחמת בעלות הברית הוא שמה של מלחמה שהתנהלה בשנים 90 עד 88 לפני הספירה בחצי האי האפניני, בין צבא הרפובליקה הרומית בהנהגת גאיוס מריוס, לוקיוס קורנליוס סולה ואחרים מצד אחד לבין ערים ושבטים באיטליה, שהיו בעלות בריתה קודם לפרוץ המלחמה, מהצד שכנגד. הערים שנלחמו היו תחת שלטון רומא, וחויבו לשלם לה מסים ולהמציא לה חיילים לצורך מלחמותיה, אך לא קיבלו במקביל זכויות שוות לאזרחי רומא.

סוגיית זכויות האזרח הייתה במוקד מחלוקת חריפה ועקובה מדם בתוך הציבור הרומאי עצמו. בעוד הסיעה האופטימאטית, התנגדה להענקת זכויות אלו, כמו גם להענקת קרקעות לחיילים מהמעמדות הנמוכים, הרי שהסיעה הפופולרית תמכה בכך.

המלחמה גבתה רבבות הרוגים משני הצדדים, והסתיימה בניצחון צבאי רומאי, אך גם בהענקת זכויות אזרח לכל תושבי איטליה במסגרת Lex Plautia Papiria - חוק שהתקבל ב-89 ולפיו היה יכול כל תושב של בעלות הברית לקבל אזרחות בתנאים מסוימים.

[עריכה] מהפכות, מהפכות נגד, ומלחמת האזרחים הרומית

[עריכה] סופה של הרפובליקה

[עריכה] הרפובליקאים נגד יוליוס קיסר

בעקבות כך שמצביאים עשו בחיילים כרצונם, כוחם התחזק עד מאוד, ובעקבות זה היו קרבות רבים בין המצביאים, ולפעמים גם מצביאים חתמו על חוזים ביניהם. בשנת 60 לפני הספירה, שלושה מצביאים חתרו ברית חשאית כדי לחלוק את השלטון על האימפריה. שניים מהאנשים שחתמו על הברית היו פומפיוס ויוליוס קיסר, שבתקופה זו היו בעלי כוח-רב מאוד, והיו מצביאים מוכשרים. יוליוס קיסר הצליח לכבוש את גאליה (צרפת), וקיבל את תפקיד הנציב באזור חמש שנים.

מה שגרם לכך שהמשבר בין קיסר לפומפיוס החריף, הוא כאשר יוליוס קיסר ניסה להיבחר למשרת הקונסול בניגוד לדעתם של חברי הסנאט. בשנת 49 לפני-הספירה יוליוס קיסר רצה לתפוס את השלטון על רומא, ויצא עם חייליו לכיוון רומא. קיסר יצא מגאליה, ובדרכו עבר בנהר הרוביקון שבגבול הצפוני של איטליה, והתכונן להילחם עם פומפיוס שהיה ברומא. פומפיוס ששמע על כך שקיסר עומד לבוא, עזב את רומא בלי קרב, והיא נותרה בידי קיסר.

[עריכה] יוליוס קיסר נהפך לדיקטטור

לאחר שיוליוס קיסר ניצח את פומפיוס, השליטה ברומא עברה אליו והוא היה שליט יחיד. מוסדות הרפובליקה שבאימפריה המשיכו להתקיים, אך יוליוס קיסר היה אחראי על כל תפקידים אלו, והוא אף קיבל מחברי הסנאט את התואר "דיקטטור לכל ימי חייו". קיסר מילא את תפקיד הקונסול והוא מינה את הסנאטורים. הוא גם קיבל את הסמכות של הטריבון, וגם היה המפקד העליון של הצבא. אמנם בתקופה זו קיסר לא היה מלך, אך התנהגותו הייתה זהה לזאתי של מלך. הוא דאג לכך שבכל העיר יהיו פסלים שלו, ואף העמיד את פסלו לצד שבעת המלכים הקודמים של רומא, ופסליו הוצגו בתהלוכות לצד פסלי האלים. הוכן לו כיסא מלכות מזהב שהועמד במקום גבוה, שם הוא ניהל את ישיבות הסנאט, ולעתים גם חבש כתר מלכות על ראשו.

קיסר גם חילק לחייליו אדמות טובות לחקלאות, וגם כסף, וחיילים קיבלו משרות ברחבי האימפריה הרומית.

[עריכה] כינון הקיסרות הרומית

מינוי של קיסר לדיקטטור ולקיחתו לעצמו סממני מלכות היו לצנינים בעיני האצולה הרומאית הוותיקה שהאמינה ברפובליקה חופשית - שבה לסנאט יש חופש דיבור, בעלי המשרות מתחלפים כל שנה ואף אדם לא יכול לצבור יותר מדי כוח. לבסוף התגבש קשר לרציחתו בראשותם של מרקוס יוניוס ברוטוס וגאיוס קסיוס לונגינוס שהוציאו לפועל את תוכנית הרצח באידו של מרס 44 לפנה"ס וחיסלו את קיסר.

רציחתו של קיסר הכניסה את רומא למערבולת פוליטית, הרוצחים נאלצו לצאת לגלות בפרובינקיות המזרחיות שם הם החלו לגייס צבא לצורך כיבושה של רומא. יורשיו של קיסר אוקטביאנוס ומרקוס אנטוניוס החלו נלחמים על השליטה ברומא, אוקטביאנוס הצליח להביס את אנטוניוס בקרב מוטינה והאחרון נאלץ לברוח לגאליה נארבוננסיס שם הוא חבר עם כוחותיו של מרקוס אמיליוס לפידוס. כעת אוקטביאנוס עלה על רומא, הכריח את הסנאט למנותו לקונסול והכריז על הקושרים כרוצחים ואויבי המולדת, כמו כן הוא התפייס עם אנטוניוס והם, ביחד עם לפידוס הקימו את הטריאומווירט השני.

הכרזתו של אוקטביאנוס על הקושרים כרוצחים ואויבי המדינה הביאה אותו למסלול התנגשות עם ברוטוס וקסיוס. אוקטביאנוס ואנטוניוס נצחו אותם בקרב פיליפי. תבוסת מסמלת את מותה הסופי של התקווה להשיב לתחייה את הרפובליקה המסורתית ואת ניצחונו של המשטר האוטוקרטי.

הניצחון גם סימן את תחילת המאבק בין אוקטביאנוס לאנטוניוס על הבכורה ברומא, תחילה נעשו מספר ניסיונות פיוס מוצלחים פחות או יותר אולם בשנת 31 לפנה"ס כוחותיו של אוקטביאנוס תחת פיקודו של מרקוס ויפסניוס אגריפה הצליחו להביס את אנטוניוס בקרב אקטיום, כעבור שנה הצליח אוקטביאנוס לכבוש את בסיסו של אנטוניוס במצרים. אנטוניוס הנואש התאבד ואוקטביאנוס נשאר כשליטו היחיד של העולם הרומאי.

אולם אוקטביאנוס למד מטעויותיו של קיסר, הוא הבין שכל ניסיון להמליך את עצמו למלך יתקל בהתנגדות גדולה מצד הציבור והסנאט הרומאי ויביא לאובדנו הפוליטי. פתרונו לכך היה להקים משטר מלוכני למעשה אך לא להלכה - הוא הכריז על החזרתה של הרפובליקה הישנה, הקונסולים ובעלי התפקידים האחרים המשיכו להיבחר כל השנה אולם בפועל אוקטביאנוס שלקח את התואר פרינקפס ("האזרח הראשון") החזיק בידיו סמכויות שלטוניות רחבות שרוקנו מתוכן את המשרות הרפובליקניות הישנות ולמעשה הוא הפך למלך בכל מלבד תוארו.

[עריכה] מוסדות שלטונים בתקופת הרפובליקה

ערך מורחב – מוסדות פוליטיים ברומא

[עריכה] קונסולים

הקונסולים היו אלה ששלטו בעצם על המדינה: הם יכלו להחליט מתי תהיה מלחמה, הם יכלו להעניש אנשים, להחליט החלטות, להטיל וטו (וטו="אני אוסר!"), לבחור דיקטאטורים, לתת זכויות, ולהיות אחראי על חזיונות דתיות. כל קונסול שירת כשנה.

[עריכה] דיקטטורים

הדיקטטורים נבחרו בידי הקונסולים, והסנאטורים ערכו להם טקס דתי. דיקטאטורים שלטו על המדינה, אך לעתים מינוי דיקטטור היה כדי לערוך שעשועים ומופעי גלדיאטורים. הדיקטטור נבחר כדי לרכז את מוסדות השלטון במלחמה ובכדי לחסוך בזמן של ריצה בין המוסדות השונים.

דיקטטור שירת לבד כ-6 חודשים, אך אם הקונסול שבחר את הדיקטטור הגיע לגמר שירותו כקונסול, פג תוקף גם הדיקטטור שבחר. לדיקטטור נלווה מגיסטר, שהיה עוזרו.

[עריכה] אספת הקנטוריות

אספת הקנטוריות (Century) הייתה של האזרחים, ותפקידם היה: לבחור פקידי מדינה וקנסורים, לחוקק חוקים, לדון על נושא בקשר לרומא, להכריז מלחמה. האספה נחלקה לחמישה מחלקות, שכל מחלקה חולקה לשני חלקים: אחד לצעירים (בני 18-46) ואחד לבכירים (שהיו בגילאים 47 ומעלה).

להלן פרטים על כל מחלקה:

• מחלקה ראשונה: קיבלה 100,000 איסרים (הכסף באותה תקופה), ומס' האנשים בחלק של הבכירים ובחלק של הצעירים היה 40 איש.
• מחלקה שנייה: קיבלה 75,000 איסרים, ומס' האנשים בחלק של הבכירים ובחלק של הצעירים היה 10 איש.
• מחלקה שלישית: קיבלה 50,000 איסרים, ומס' האנשים בחלק של הבכירים ובחלק של הצעירים היה 10 איש.
• מחלקה רביעית: קיבלה 25,000 איסרים, ומס' האנשים בחלק של הבכירים ובחלק של הצעירים היה 10 איש.
• מחלקה חמישית: קיבלה 12,500 איסרים, ומס' האנשים בחלק של הבכירים ובחלק של הצעירים היה 15 איש.

[עריכה] יהודים ויהודה בתקופת הרפובליקה

[עריכה] יהדות רומא

ערך מורחב – יהדות רומא

לא ידוע בדיוק מתי נוסדה קהילה יהודית ברומא, הידיע הראשונה על הימצאותה של קהילה היא משנת 139 לפנה"ס והיא מתייחסת לגרושם לכאורה של היהודים מהעיר על ידי בעל משרה שיפוטית ברומא, קורנליוס סקיפיו היספניום, אולם לפי דעה אחרת מדוברת בטותבקריאת הטקסט והוא אינו מתייחס ליהודים. יש הרואים את כריתת הברית בין החשמונאים לרומא בשנת 161 לפנה"ס כזמן ייסוד הקהילה היהודית ברומא.

עם כיבוש יהודה על ידי פומפיוס הגיעו שבויי מלחמה יהודים לרומא שחלקם נפדו על ידי הקהילה המקומית, על פי דבריו של מרקוס טוליוס קיקרו בנאומו משנת 59 לפנה"ס נראה שהקהילה היהודית הייתה גדולה ובעלת השפעה בעיר. מבחינה פוליטית היהודים נטו לתמוך ביוליוס קיסר, אם מפני שאישר את זכויותיהם הדתיות והקיהלתיות ואם מפני ששנאו את אויבו פומפיוס על שום שחילל את בית המקדש.

[עריכה] יחסי יהודה ורומא

ערך מורחב – התקופה הרומית בארץ ישראל

תחילת היחסים בין יהודה לרומא במשלחת דיפלומטית רומאית ששהתה במזרח והגישה סיוע ליהודים שבשלב זה מרדו באימפריה הסלאוקית בעקבות גזרות השמד שהטיל המלך אנטיוכוס הרביעי, הקשרים הפכו לרישמיים בשנת 161 לפנה"ס שמנהיג המרד יהודה המכבי שלך משלחת לרומא שכרתה ברית רשמית עם הרפובליקה. הברית הייתה מבוססת על העויינות ההדדית לסלאוקים ויורשיו של יהודה, יונתן הוופסי, שמעון התרסי ויוחנן הורקנוס הראשון חידשו את הברית ונקטו מדיניות פרו-רומאית.

מצב זה השתנה בימי מלכותו של אלכסנדר ינאי, שלא כקודמיו הוא בחר לא לחדש את הברית עם רומא. ככל הנראה מניעיו של ינאי היו התפוררותה של האימפריה הסלאוקית והפחד מפני כוחה המתעצם של רומא במזרח, ככל הנראה הוא בחר לקשור את עצמו לברית מזרחית אנטי רומאית עם האימפריה הפרתית, פונטוס וארמניה.

במהלך מסעו למזרח של פומפיוס הגיעה משלחת מטעמם של הורקנוס השני ואריסטובולוס השני שהיו מוערבים במחולקת על השליטה ביהודה. בתחילה פומפיוס לא הגיעה לידי החלטה אולם עם ניסיונו של אריסטובולוס למרוד בו הוא כבש את ירושלים ולכד את אריסטובולוס ומשפחתו ושלחם לרומא, כמו כן הוא חילל את בית המקדש כשנכנס לקודש הקודשים. עתה פומפיוס מסר את הממלכה להורקנוס תוך שהוא מוריד אותו לדרגת אתנרכוס ("ראש העם", תואר פחות ממלך), קורע מספר מחוזות משליטתו ומקים את הפולייס ההלינסטיות שהחשמונאים החריבו.

נוכחותה של רומא עוררה התנגדות עזה ביהודה, בשנת 57 לפנה"ס הניף את נס המרד אלכסנדר השני שהיה בנו של המלך המודח, המרד דוכא בידי מושל סוריה אולוס גביניוס. לאחר ניצחונו גביניוס הגיע למסקנה שכדי להכפיף את יהודה למרותה של רומא הוא יצטרך לנקוט צעדים יותר קיצוניים - על הבסיס הרעיון של הפרד ומשול ועל המודל של הכיבוש הרומאי במוקדון, גביניוס פירק את ממלכת יהודה וחילק אותה לחמישה מחוזות נפרדים: ירושלים, יריחו, ציפורי, חמתן ואדוריים. מטרת גביניוס בחלוקה זאת הייתה לפורר את האחדות הלאומית היהודית שהייתה מקור כוחו של רוח המרד כנגד שלטון רומא. אף צעד זה לא השקיט את המרדנות היהודית ובשנת 56 לפנה"ס ברח המלך לשעבר אריסטובולוס השני ובנו מתתיהו אנטיגונוס השני משביים ברומא ועשו דרכם ליהודה, שם עשו ניסיון כושל למרוד והובסו על ידי גביניוס.

לאחר ניצחונו של יוליוס קיסר בשנת 45 לפנה"ס במלחמת האזרחים הוא איחד מחדש את יהודה תחת שלטונו של הורקנוס ומינה את אנטיפטרוס לאפיטרופוס של יהודה וזה מינה את בניו פצאל והורדוס למושלי ירושלים והגליל. אולם מצב זה לא נמשך זמן רב, קיסר נרצח בשנת 44 לפנה"ס ואנטיפטרוס נרצח בשנה שלאחר כך. יהודה נפלה תחת השפעתם של רוצחי קיסר שכמו בכל מקום שלטו שלטון רודני וסחטו כספים רבים מן הערים שהיו תחת מרותם.

מצבה המדיני של יהודה השתנה שוב בעקבות ניצחון הטריאומווירט השני בקרב פיליפי, יהודה נפלה תחת מרותו של מרקוס אנטוניוס שאישר את מעמדם של פצאל והורדוס והעלה אותם לדרגת טטרכים. שלטון האחים נמשך עד שנת הפלישה הפרתית בשנת 40 לפנה"ס, הפרתים כבשו את יהודה והמליכו את אנטיגונוס כמלך מטעמם. ביניתיים הורדוס עשה את דרכו לרומא והצליח לשכנע את הטריאומווירט להמליכו למלך יהודה ובשעה שהצבא הרומאי כבש מחדש את המזרח מידי הפרתים בשנת 37 לפנה"ס הוא כונן את שלטונו של הורדוס.

מבחינה מדינית הורדוס היה וסאל נאמן של רומא ובאופן טיבעי היה מקורב לשליט המזרח מרקוס אנטוניוס, עם תבוסתו בשנת 31 לפנה"ס של פטרונו בקרב אקטיום הוא מיהר להעביר את תמיכתו לאוקטביוס שאישר את מעמדו כמלך יהודה.

[עריכה] ראו גם

עיינו גם בפורטל:
	רומא העתיקה

• הצבא הרומי
• התרבות הרומית
• מוסדות פוליטיים ברומא
• מיתולוגיה רומית
• אסיה הקטנה בתקופה הרומית

[עריכה] לקריאה נוספת

• תאודור מומזן, "דברי ימי רומא", כרך ראשון ושני, תרגום על ידי ד. קלעי, הוצאת מסדה, 1961.
• רונלד סיים, "המהפכה הרומית"
• טיטוס ליוויוס, "תולדות רומא", תרגום על ידי שרה דבורצקי, מוסד ביאליק
• סאלסטיוס, "קאטלינה, יוגראתא, קטעים מדברי הימים", תרגום על ידי שרה דבורצקי, מוסד ביאליק
• פוליביוס, היסטוריה, תרגום על ידי בנימין שומרון, מוסד ביאליק.
• זרי"ם קארקפינו, חיי יום יום ברומא.
• ישראל שצמן, "תולדות הרפובליקה הרומית", הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס

, תש"ן.

• פלוטארכוס, חיי אישים
• כהן, בנימין (1985). בוחרים ונבחרים ברומא העתיקה, זמנים רבעון להיסטוריה, 17 : 48-67.

[עריכה] הערות שוליים

1. ^ ישראל שצמן, "תולדות הרפובליקה הרומית", עמ' 98, הוצאת מאגנס, תש"ן
2. ^ שם, עמ' 106
3. ^ האנציקלופדיה העברית, כרך ל', ראו ערך רומא, עמ' 719, הוצאת ספריית הפועלים, 1988.
4. ^ פלוטארכוס, "חיי אישים - אנשי יוון ורומי", תרגם מן המקור היווני והוסיף הערות א"א הלוי, ירושלים, מוסד ביאליק, 1973, עמ' 76. פלוטארכוס מייחס אמירה זאת לפירוס מלך אפירוס כאשר הלה נסוג מסיציליה בשנת 275 לפנה"ס, כ-10 שנים לפני פריצתה של המלחמה הפונית הראשונה.
5. ^ תאודור מומזן, "דברי ימי רומא", כרך א', הוצאת מסדה, תשכ"א, עמ' 175. מומזן טוען שה�