הרפובליקה הרומית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Incomplete-document-purple.svg יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.
הרפובליקה הרומית
אירועי הקמה הפלת המלוכה על ידי לוקיוס יוניוס ברוטוס
הוקמה 509 לפנה"ס
אירועי פירוק מינויו של יוליוס קיסר לדיקטטור מתמיד בשנת 44 לפנה"ס
או כינון הפרינפיקט על ידי אוגוסטוס בשנת 27 לפנה"ס
התפרקה 44 לפנה"ס או 27 לפנה"ס
ישות קודמת המלוכה הרומית
ישות יורשת הקיסרות הרומית
משטר רפובליקני
שפה לטינית
יבשת אירופה ולאחר מכן אסיה ואפריקה
עיר בירה רומא
Roman Republic Empire map fast.gif

הרפובליקה הרומיתלטינית: Res Publica Romanorum, תרגום לעברית: "ענייני המדינה של הרומאים", מה שמסביר את הנהוג להגות ולכתוב את המונח גם רס-פובליקה, כלומר, שלטון הכלל) היא תקופה בהיסטוריה של איטליה שבה נשלטו רומא ושטחיה על ידי מוסדות הסנאט הרומי, אספות העם והמגיסטראטים הנבחרים.

תחילת התקופה מתוארכת לשנת 509 לפנה"ס, שהיא, לפי המסורת הרומית, שנת ייסוד הרפובליקה וגירוש לוקיוס טארקוויניוס סופרבוס, מלכה האחרון של רומא. תאריך סוף המשטר הרפובליקני, ותחילת התקופה הבאה, תקופת הקיסרות הרומית, שנוי במחלוקת, ושני התאריכים המקובלים ביותר הם השנים 44 ו-27 לפנה"ס.

בתקופה זו של כ-500 שנה הפכה רומא מעיר הראשית של לאטיום, לבירת איטליה הקדם-רומית ולשליטה של אימפריה גדולה שכללה, במישרין או בעקיפין, חלק גדול משטחי מדינות הים התיכון.

כרונולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילת תקופת הרפובליקה מתוארכת ל-509 לפנה"ס, השנה בה לפי המסורת הרומית גורש המלך סופרבוס, מלכה האחרון של רומא. הרפובליקה הרומית מתחלקת לשלוש תקופות עיקריות:

  • הרפובליקה הקדומה - מ-509 לפנה"ס ועד 287 לפנה"ס. תקופה זו התאפיינה בשני מוטיבים עיקריים: מאבק פוליטי בין הפטריקים שלהם היה בלעדיות על הכהונה במשרות המדינה, לבין הפלבאים שהודרו ממוקדי הכוח במדינה. קץ תקופה זו הוא בניצחון הפלבאים על הפטריקים במאבקם החברתי.
  • הרפובליקה התיכונה - מ-287 לפנה"ס ועד 133 לפנה"ס. ידועה כתקופת הזוהר של הרפובליקה. בתקופה זו לא היו מאבקים פוליטיים חריפים בין הקבוצות החברתיות ברומא. רומא ניצחה בתקופה זו את קרתגו ואת הממלכות ההלניסטיות וביססה את עצמה כמדינה הדומיננטית בחופי הים התיכון..

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרפובליקה המוקדמת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ייסודה של הרפובליקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יסוד הרפובליקה הרומית
"בתחילה שלטו בעיר רומא מלכים: את החירות ואת הקונסלאט הנהיג לוקיוס בורוטיוס"
(ספרי השנים, 1.1, מאת טקיטוס)
הזאבה הקפיטולינית, אחד מסמליה של הרפובליקה הרומית

העיר רומא נוסדה, לפי הסברה המדעית הרווחת, במהלך המאה ה-8 לפנה"ס (לפי המסורת הרומית, ב-753 לפנה"ס). ברומא התגבש משטר מלכותי, שבראשו עמדו, ככול הנראה, מלכים אטרוסקים. בצד המלוכה פעלו הסנאט הרומי, גוף מייעץ של זקני העם ואספת העם הרומית, שתפקידה היה לאשר את שלטונו של המלך.

במהלך המאות ה-7 וה-6 לפנה"ס רכשה רומא מעמד של עיר ראשית בלאטיום, בזכות כוחה הצבאי, גידול דמוגרפי, ארגון מדיני מוצלח וכלכלה פורחת. ערב ייסוד הרפובליקה היו הרומים כוח חשוב ביותר, אם לא החשוב ביותר, באיטליה המרכזית. באותו זמן הכוח הבולט באיטליה היה האטרוסקים, ששלטו על אטרוריה מצפון ללאטיום, קמפניה ומספר ערים לאטיניות, וציים שלט במימי הים האדריאתי.

האוכלוסייה הרומית הורכבה משבטים שונים שהעיקריים בהם היו ממוצא לאטיני וסביני. החברה הרומית התגבשה בשני מעמדות שונים:

  1. בעלי האזרחות, ילידיה המקוריים של רומא שנהנו מזכויות וחובות מסוימים בשלטון המלוכה הרומי.
  2. הגרים, או תושבי החוץ, שהיגרו לרומא, ונהנו ממעמד משפטי מסוים שלא העניק להם את מלוא הזכויות שמהם נהנו בעלי האזרחות.

משתי שכבות אלה התפתחו מאוחר יותר שני המעמדות, הפטריקים והפלבס.

המלך האחרון טרם ייסוד הרפובליקה, לוקיוס טארקוויניוס סופרבוס, היה עריץ, ומעשיו ומעשי בניו גרמו להדחתו על ידי לוקיוס יוניוס ברוטוס ואנשיו, אשר לפי המסורת הרומית, מרדו בשנת 509 לפנה"ס. התמוטטות המלוכה הרומית הייתה חלק בלתי נפרד מהתמוטטות ההגמוניה האטרוסקית בלאטיום כולה. משטר המלוכה הרומית בוטל והוקם במקומו שלטון רפובליקני שהושתת על שיתוף פעולה בין-מעמדי בין אצילי רומא, הפטריקים ומעמד צאצאי הגרים בעיר, הפלבאים. בראשות הרפובליקה החדשה עמדו שליטים שנתיים, הקונסולים, שלצדם שימשו שני גופים ישנים-חדשים, הסנאט הרומי ואספת העם.

ביסוס כוחה של הרפובליקה ותחילת השתלטות רומא על איטליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ביסוס כוחה של הרפובליקה הרומית במאות ה-5 וה-4 לפנה"ס
לאטיום וסביבותיה

בסוף המאה ה-6 לפנה"ס עמדה המדינה הרומית בצומת דרכים היסטורי. תמורות רחבות שעברו על רומא ומשטרה עם גירושו של אחרון מלכיה, לוקיוס טארקוויניס סופרבוס וייסוד הרפובליקה, במקביל להתמוטטות השלטון האטרוסקי בלאטיום, הובילו להיחלשותה המדינית של רומא ולאובדן ההגמוניה שלה בתוך הברית הלטינית.

רומא עמדה גם בפתחו של מאבק בין מעמדי בין הפלבאים לפטריקים, מאבק שאיים על הישרדותה של המדינה.

במהלך המאות ה-5 וה-4 לפנה"ס הצליחה רומא להתגבר על קשיים אלה, לבסס מחדש את שלטונה בלאטיום, לגבש את מוסדותיה הפוליטיים הפנימיים וליצור ברית חברתית בין מעמדותיה השונים. הרומים הצליחו ליצור בריתות חזקות עם הלטינים וההרניקים, להדוף את מתקפות הוולסקים, הסאבינים והאיקווים, ולעמוד בפרץ הגאלי. תהליך התחזקותה של רומא בא על חשבון האטרוסקים, תהליך שהגיע לשיאו עם נפילת העיר האטרוסקית ויי לידי רומא בשנת 394 לפנה"ס. בעקבות פריצת המלחמה הלטינית בשנת 340 לפנה"ס והניצחון הרומי על הלטינים ב-338 לפנה"ס נוצרו הסדרים חדשים בין רומא והלטינים. הסדרים אלה, יחד עם בריתות עם קרתגו והסאמניטים, הישגיה הצבאיים של רומא נגד האטרוסקים והקמת מושבות פעלתנית, הביאו לביסוס מעמדה של רומא כעיר המדינה החזקה ביותר בלאטיום והפיכתה לאחד מהכוחות הראשונים במעלה באיטליה כולה.

פירוקה של הברית הלטינית וכיבוש חצי האי האפניני[עריכת קוד מקור | עריכה]

איטליה במאה הרביעית לפני הספירה:

██  קלטים

██  אטרוסקים

██  אומברים, סאבינים איקווים ומרסים

██  לוקאנים וברוטיים ביבשת, סיקיליים באי

██  אזור שליטה רומאי - לטינים, וולסקים, הרינקים ואורונקים

██  סאמניטים

██  מסאפים ואפולים

██  יוונים

██  קרתגנים

ניצחונה של רומא במלחמה הלטינית בשנת 338 לפנה"ס הפך את הרפובליקה לכוח המדיני המרכזי באיטליה. בעקבות הניצחון פורקה הברית הלטינית, רומא השתלטה על שטחי הוולסקים והאורונקים, חדרה לתוך צפון קמפאניה ופתחה בתנופה של הקמת מושבות. כול אלו הציבו את הרפובליקה כשליטה למעשה של לטניום ודרום אטרוריה. התחזקות זו הובילה להתנגשויות עם הכוח השני בחשיבותו שהתגבש באיטליה באותן שנים, הסאמניטים, במסגרת עימותים שנודעו כמלחמות הסאמניטיות.

הסאמניטים היו שבטים סאבלים שהתיישבו בסאמניום, חבל ארץ ששכן בהרי האפנינים מדרום מזרח ללאטיום ובעוד רומא התפשטה מזרחה ודרומה התפשטו הללו מערבה ודרומה. שני הצדדים נאבקו כבר בעבר על רקע התפשטותם לשטחים של הוולסקים ולקמפאניה. המלחמה הראשונה ביניהם, שנערכה בין השנים 343 -341 לפנה"ס, נסתיימה בניצחונם של הרומאים, בקביעתו של נהר הליריס כגבול בין הכוחות ובחתימתה של ברית צבאית. שני העמים נלחמו כצדדים משותפים במלחמה הלטינית אולם תוצאותיה הסופיות של מלחמה זו שינו את מאזן הכוחות ביניהם לטובת רומא. האינטרסים הנוגדים של שני הכוחות השונים ובייחוד המאבק על חבל קמאפניה הפורה, הובילו בהכרח למאבק על ההגמוניה באיטליה כולה, מאבק שנמשך בחמשת העשורים הבאים וכונה לימים המלחמות הסאמניטיות.

מלבד האופי הטריטוריאלי של עימות זה היה לו גם גוון אתני (בין לטינים וסאבלים). הצדדים השקיעו שנים רבות במאבק, ספגו אבדות גדולות ובסופו הכניעה רומא הן את הסאמניטים והן את בני בריתם, הגאלים והאטרוסקים. רומא השתלטה על מרכז איטליה ועל חלקים גדולים מדרומה וכן גיבשה וביססה את שלטונה באטרוריה. הסאמניטים המשיכו להוות מקור קבוע של תסיסה ואף מרדו בגלוי מספר פעמים עד שהושמדו, בשנת 80 לפנה"ס, על ידי לוקיוס קורנליוס סולה במהלך מלחמת האזרחים הרומית.


בשטחיה החדשים המשיכה רומא בנקיטת המדיניות של הפרד ומשול, הקמת מושבות וסלילת דרכים, מדיניות אותה גיבשה במאה ה-5 לפנה"ס. הודות לכיבושיה ומדיניותה זו נוצר אזור שליטה רומאי שהשתרע על רוב דרום ומרכז איטליה עד לעמק הפו. לדברי ההיסטוריון ישראל שצמן[1]שטח המדינה הרומית, האגר רומאנוס (ager romanus") גדל מ-5,290 קמ"ר בשנת 338 לפנה"ס ל-24,000 קמ"ר בשנת 264 לפנה"ס. שטחם של בני הברית הלטינים ובעלי הברית האיטלקים השתרע על כ-12,000 קמ"ר ו-100,000 קמ"ר בהתאמה‏[2]. אופן השליטה של הרפובליקה לא היה ישיר ואפשר חופש פנימי רחב לבעלות בריתה ונתינותיה, תוך הסתמכות על שיתוף הפעולה והנאמנות שלהם ושיעבוד מוחלט של מדיניות החוץ. הרפובליקה הרומית הכריחה את בנות הברית להעמיד לרשותה את כוחות צבא שלהן בשעת הצורך. תיאור מדויק של טיבו ומצבו של שלטון זה אפשר למצוא בערך "רומא" באנציקלופדיה העברית: בקרב 180 היחידות המדיניות השונות שהרכיבו את איטליה מדרום לעמק הפו במאה ה-3 לפנה"ס, רומא שימשה כ"הציר המרכזי, שקשר מבחינה מדינית את כול המדינות"‏[3].

הרפובליקה התיכונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלחמה נגד פירוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

התרחבותה של רומא הביאה איתה חיכוכים נוספים, הפעם עם הערים היווניות שישבו בדרום איטליה ועל חופיה ובראשם טרנטיום, הגדולה והחשובה בהם. החיכוכים, שהתחילו בראשית המאה השלישית לפנה"ס, הובילו למלחמה גלויה. הטרנטים קראו לעזרתו של פירוס, מלך אפירוס, שליט הלניסטי שניסה לנצל את המלחמה הזו על מנת לכונן לעצמו ממלכה רחבה. לפירוס עמדו היתרונות של חיילות רגלים משובחים, חיל פילים, ויכולתו הטקטית הגבוהה כמצביא: הוא הצליח להסב מפלות כבדות לרומאים בהרקליה ואסקולום ובכך פגע ביוקרתם של הרומאים, אך לא הצליח להביס את הרפובליקה במערכה כולה, אם בשל אופיו ההרפתקני ואם בשל כוח עמידתם של הרומאים. פירוס נאלץ לסגת בחזרה לאפירוס ותוך מספר שנים נפלו לידיהם של הרומאים כול ערי החוף היווניות וטרנטום בראשן.

המלחמות הפוניות[עריכת קוד מקור | עריכה]

רומא לא יכלה לנוח על זרי הדפנה של ניצחונותיה ימים רבים, ההגמוניה החדשה והשלווה היחסית שהיא השיגה באיטליה הואפלו במהרה על ידי פריצתו של עימות חדש עם מי שהיוותה בעלת בריתה של רומא עד לאמצע המאה ה-3 לפנה"ס, קרתגו. עימות זה שינה את פניו של אגן הים התיכון ונודע לימים כמלחמות הפוניות.

"הו, רעים, איזה מגרש התגוששות אנו משאירים כאן לרומאים ולקרתגים"
(חיי אישים, פירוס, פרק 23, מאת פלוטארכוס[4].
פסליהם, מימין לשמאל, של חניבעל ברקה, גדול מצביאי קרתגו ושל סקיפיו אפריקנוס, מגדולי מצביאי הרפובליקה הרומית. קרב זאמה, שנערך בין שני מצביאים אלו ב-202 לפנה"ס, סיים את העימות בין רומא לקרתגו במאה ה-3 לפנה"ס

שנת 266 לפנה"ס הייתה שנת מפנה לרפובליקה הרומית. עד לשנה זאת השתלטה רומא, בתהליך הדרגתי, על איטליה, ביססה את עצמה ככוח המדיני השולט ברשת של כ-180 יחידות מדיניות שונות וגיבשה צורת משטר פנימית וחיצונית. לפי היסטוריונים מודרניים כגון תאודור מומזן ‏[5] מדיניותה של הרפובליקה הייתה ממוקדת בהטלת מרותה על איטליה, כלומר בהשתלטות על חצי האי האפניני בלבד. מסלול התקדמות אפשרי שהיה יכול להתאים למדיניות זאת היה השתלטות על שטחי הגאלים והליגורים בעמק הפו ומצפונה לו. במקום זאת בחרה רומא להיחלץ לעזרתם של המאמרטינים, חבורת שכירי חרב הרפתקנים שהשתלטו על העיר היונית מסינה, ולפלוש לסיציליה, שהייתה תחת תחום שליטתה של קרתגו במשך שנים ארוכות.

כמה מהמקורות העתיקים כגון פוליביוס[6] מנסים לספק את הסיבות לשינוי מדיניות זה. היסטוריונים מודרניים כגון ישראל שצמן‏[7] טוענים שמקורות אלו אינם מבוססים מספיק ודלים מדי ולכן אינם מספקים הסבר חד משמעי להחלטתה של רומא, לפרוץ מתוך גבולותיו של חצי האי האפניני ולהיכנס לעימות עם המעצמה הימית של קרתגו, מהלך שחלקם מתייחסים אליו כהרפתקני ולא מחושב‏[8][9]. עד לשנת 266 לפנה"ס ניהלו קרתגו ורומא מערכת יחסים של שיתוף פעולה שנמשכה כמעט ללא הפרעות במשך 250 שנה‏[10], הפלישה הרומית לסיציליה הכניסה את שני הצדדים לעימות שנמשך כ-120 שנה עד לניצחונה של האחת, רומא ולחורבנה של השנייה, קרתגו.

רומא וקרתגו נלחמו זו בזו בשורת מלחמות שנקראו לימים המלחמות הפוניות. חלקו העיקרי והמכריע של המאבק התרחש במאה ה-3 לפנה"ס, בשתי מלחמות ארוכות, מתישות ועקובות מדם, ששינו את פניו של אגן הים התיכון.

בעוד המלחמה הפונית הראשונה, שהתחוללה בשנים 264 עד 241 לפנה"ס, היוותה מאבק על השליטה בסיציליה, הרי המלחמה הפונית השנייה, שנמשכה בין 218 לפנה"ס ועד 201 לפנה"ס, הייתה עימות חובק יבשות וימים. ההיסטוריון מ. קארי אף מרחיק לכת ומכנה אותו "מלחמת עולם של התקופה העתיקה"‏[11]. במלחמה זאת הצדדים הנצים ובני בריתם נלחמו על אדמות איטליה, סיציליה, צרפת, ספרד, יוון, צפון אפריקה ובים התיכון. במהלך העימות התחוללו כמה מהקרבות והמהלכים הצבאיים הידועים והמפורסמים ביותר בהיסטוריה, כגון קרב קנה וקרב זאמה. במאבקים אלו זכו לתהילת עולם שניים מהמצביאים המהוללים ביותר בהיסטוריה הצבאית, חניבעל ברקה הפוני וסקיפיו אפריקנוס הרומאי.

רומא יצאה משתי המלחמות כמנצחת הבלתי-מעורערת. בד בבד היא הצליחה להגדיל את שטחיה באיטליה מעבר לקו גבול עמק נהר הפו ולהשתלט על קורסיקה וסרדיניה. כיבושם של חלקים מאיליריה במהלך המלחמות האיליריות ומאבקה בפיליפוס החמישי במהלך המלחמה המוקדונית הראשונה איפשרו לה להכניס רגל לבלקן ולמזרח ההלניסטי. קרתגו יצאה מסיבוב זה של העימות מובסת ודואבת: כול שטחיה מחוץ לאפריקה נלקחו ממנה, שטחים נרחבים שהיו בשליטתה באפריקה נמסרו לנומידיה, היא חויבה לשלם פיצויים כבדים במיוחד לרומא ובפועל הפכה למדינת חסות של הרפובליקה. יחד עם זאת קרתגו לא הושמדה ואף על פי שאיבדה את מעמדה המדיני, היא השתקמה והצליחה לבסס את עצמה כעיר מסחר שוקקת ופורחת, אם כי לתקופה קצרה בלבד.

העימות שינה לא רק את פניו של אגן הים התיכון כי אם גם את אופייה ומשטרה של הרפובליקה עצמה, שנאלצה לעמוד מול בעיות חדשות כגון שליטה על שטחים מעבר לים ואובדן אוכלוסייה נרחב, בעיות שאילצו אותה לעבור שינויים חברתיים, צבאיים, דמוגרפים ומדינים מרחיקי לכת.

201 - 167 לפנה"ס - התגבשותה של אימפריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השטחים הצבועים הם השטחים עליהם שלטה רומא, באופן ישיר או עקיף, ב-201 לפנה"ס.

██  שטח שנכבש מידי קרתגו במלחמה הפונית השנייה

██  פרובינקיה רומית

██  שטח בשלטון ישיר של רומא ובנות בריתה האיטלקיות

██  שטח חסות רומי

██  אזור עימות בין רומאים לגאלים

המלחמות הפוניות שנערכו במאה ה-3 לפנה"ס חוללו שינויים עמוקים, פנימיים וחיצונים, הן ברפובליקה הרומית, והן במארג המדיני והפוליטי של ארצות אגן הים התיכון. ניצחונה של רומא בעימות עם הפונים זיכה אותה בשליטה על שטחים נרחבים מחוץ לאיטליה ובתחום השפעה נרחב אף יותר. הישגים אלו לא היו נטולי מחיר, שהתבטא, בין השאר, במחויבויות צבאיות וכלכליות הולכות וגדלות, אזורי עימות חדשים, ופגיעה במארג החברתי והתרבותי שלה.

ההתפשטות הטריטוריאלית וההגמונית של רומא בשנים אלו התפרסה בשלושה כיוונים שונים, מזרחה לאזור הבלקן, צפונה, לאזור בחצי האי האפניני שבין עמק הפו ובין הרי האלפים, ומערבה, ברחבי חצי האי האיברי.

התפשטותה של רומא כלפי מזרח, בעיקר מבחינת השפעתה ומעמד, אך גם מבחינת שטח, באה על חשבונן של הבולטות שבממלכות ההלניסטיות שקמו על חורבותיה של אימפריית אלכסנדר הגדול: מוקדון בבלקן, האימפריה הסלאוקית במזרח הים התיכון וממלכת תלמי במצרים.

מטבעות, המוצגים כיום במוזיאון הבריטי, לונדון, בריטניה, עם דיוקנם של שליטי הממלכות ההלניסטיות הבולטות של תקופתם. מפינה שמאלית עליונה בכיוון השעון: פיליפוס החמישי, אנטיוכוס השלישי, ותלמי החמישי. כול אחד משליטים אלו נאלץ להכיר בעליונותה של הרפובליקה הרומית: פיליפוס ואנטיוכוס לאחר שהובסו על ידיה, ותלמי בשל חולשתו המדינית.

כבר במהלך המלחמה הפונית השנייה פרץ עימות בין רומא לבין מוקדון, שבראשה עמד פיליפוס החמישי, לאחר שהאחרון חתם ברית צבאית עם אויבה המר של רומא, חניבעל. מלחמה זו התרחשה בין 214 ל-205 לפנה"ס, והסתיימה ללא הישגים ממשים לאף אחד מהצדדים הנצים: הרומאים הפנו את רוב מאמצם נגד האיום הפוני, ופיליפוס התמקד ביוון. לפי ההיסטוריון ישראל שצמן, על אף שהמלך המוקדוני לא היווה איום ממשי לרומא והעימות לא דרש ממנה השקעה צבאית רבה, משקעי חוסר האמון והטינה שנוצרו, הניעו את הרפובליקה להתערב בענייני יוון, לאחר סיומה של המלחמה הפונית השנייה.‏[12]

בשנת 200 לפנה"ס הכריזה רומא בשנית מלחמה נגד פיליפוס, שהעילה לכך הייתה פגיעתו בבנות בריתה במזרח‏[13] הפירוש ההיסטורי המקובל הוא שהכרזת המלחמה הייתה "פעולת מנע הגנתית"; הרומאים חששו מהתעצמותו של פיליפוס והם יצאו למלחמה מתוך מטרה להחלישו, להביא את יוון למצב של פירוד ותלות בה ולהבטיח ששום כוח מקומי לא יצמח בה.‏[14] המלחמה הסתיימה בניצחונה של רומא ובשנת 196 לפנה"ס הכריז הקונסול טיטוס קווינטיוס פלאמינינוס על חרות היוונים.‏[15] שנתיים לאחר מכן, התפנו הלגיונות הרומאיים מיוון. התנהלות רומא במהלך מלחמה זו, ולאחריה, אפיינה את מדיניותה במזרח ההלניסטי: היא המשיכה להציג את התערבותה כשוחרת שלום, כאשר מטרתה הייתה ביסוס יוקרתה ודיכוי כוחות מקומיים, ולא כיבוש שטחים.‏[16]

בשנת 192 לפנה"ס פרצה מלחמה נוספת נגד ממלכה הלניסטית, האימפריה הסלאוקית, ונגד בני בריתה האיטולים ביוון. המלחמה נערכה באסיה הקטנה יוון ובים האיגאי ורומא נעזרה רבות ברודוס ובפרגמון. קרב מאגנסיה, שנערך בשנת 189 לפנה"ס, סיים את המלחמה בניצחונה של רומא. כמו במלחמה הקודמת, הניצחון הרומי כמעט ולא לווה בסיפוח שטחים, אך ההסדרים הפוליטיים והמדיניים שעקבו אחריו ובייחוד ההגבלות שהוטלו על הסלאוקים, לא רק שהכניסו את אסיה הקטנה לתחום השפעתה של רומא, אלא גם חרצו את גורלה של הממלכה הסלאוקית לטווח הרחוק.‏[17][18]

האחרונה בממלכות ההלניסטיות הגדולות, ממלכת תלמי, לא נכנסה לעימות צבאי עם הרומאים. ממלכה זו סבלה ממשברים פנימיים וחיצוניים בשנים אלו ורומא לא אוימה על ידה ולא ראתה צורך בריסונה.‏[19][20] הן בשל חולשתה, והן בשל התעצמותה של רומא, נראה שמצרים אף נכנסה בשנים אלו לחסותה של האחרונה.‏[21]

חצי האי האיברי בעת החלוקה הראשונה לפרובינציות.

ההתנהלות הרומית באיביריה, הטריטוריה החדשה שירשה הרפובליקה מידי הקרתגים, הייתה שונה מהתנהלותה במזרח. בעוד המלחמות בממלכות ההלניסטיות לא גררו כמעט סיפוחי שטח, השלטון הרומאי בספרד, במילותיהם של עורכי האנציקלופדיה העברית, היה "ברוטלי הרבה יותר".‏[22] בניגוד למזרח, לרומא הייתה נוכחות צבאית קבועה באזור, והיא לא התכוונה לוותר עליה.

האזור שעליו רומא השתלטה במהלך המלחמה הפונית השנייה השתרע לאורך מישור החוף של האי, מאמפוריום בצפון מזרח, ועד גאדס בדרום מערב. תושבי האזור היו שבטים איברים וקלטאיבירים, ופיניקים ויוונים שישבו בערי חוף. חוץ מהחשיבות האסטרטגית של האזור לרפובליקה, הוא גם הפך במהירות לבעל חשיבות כלכלית בזכות אוצרות הטבע הרבים בו.‏[23] בשנים הראשונות לשליטה הרומית לא נקבע הסדר ברור לאזור. רק בשנת 197 לפנה"ס קבע הסנאט הרומי סדרי שלטון מנהלתיים קבועים: הטריטוריה חולקה לשתי פרובינקיות חדשות, היספניה קיטריור והיספניה אולטריור, שבראש כול אחת עמד פראיטור בעל סמכות פרוקונסלרית.‏[24]

שנת 197 לפנה"ס הייתה גם השנה בה החלה שורה של מרידות, עימותי גבול ומלחמות בלתי פוסקות בכול רחבי חצי האי, עימותים שהעסיקו את הכוחות הרומאיים כ-20 שנה. רבים מעימותים אלו פרצו בשל עול השלטון הרומי והניצול של בני הפרובינקיות על ידי הנציבים הרומאים, ותודלקו על ידי שאיפותיהם של האחרונים לתהילה ושלל.‏[25][26] המלחמות חרגו משטח הפרובינציות, נגד השבטים הלוסיטאנים בקצה הדרום מערבי של חצי האי ונגד השבטים הקלטאיבירים בפנים הארץ. שקט יחסי, שנמשך כ-26 שנה, הושג רק בסיומה של המלחמה הקלטאיבירית הראשונה בשנת 179 לפנה"ס. הרגיעה הושגה בשילוב של אמצעים דיפלומטים וצבאיים שנקט נציב ספרד הקרובה דאז, טיבריוס סמפרוניוס גראקכוס.‏[27]

הזירה השלישית של התפשטות רומא בתקופה, כאמור, הייתה צפון איטליה וסביבותיה. אזור זה היה מושבם של שבטים גאלים בפנים הארץ, בין נהר הפו ובין הרי האלפים, ליגורים לאורך מישור החוף, מנהר הארנו ועד אזור מאסיליה (מרסיי המודרנית שבצרפת) ושבטים איסטרים באיסטריה בצפון מזרח. הגאלים ורבים משבטים הליגורים חברו לחניבעל במהלך המלחמה הפונית השנייה, אפשרו לו גישה חופשית דרך אדמתם, והעניקו לו סיוע, צידה ותגבורת צבאית. בנוסף לאחר סיומה של המלחמה התקיפו שבטים גאלים מושבות רומיות, אולם רק לאחר סיומה של המלחמה המאקדונית הראשונה התפנתה רומא לתגמול. ב-196 לפנה"ס הובסו האינסוברים והקנומאנים, ובשנת 191 לפנה"ס הובסו הבויים ואדמתם נכבשה. כיבושו הסופי של עמק הפו אפשר לרפובליקה להתפשט צפון מערבה, ובשנת 177 לפנה"ס הובסו האיסטרים וארצם סופחה. גורלם של הליגורים לא היה שונה וארצם נכבשה בהדרגה על ידי הרומאים בשורה של עימותים שנמשכו עד כמעט אמצע המאה.

השתלטות רומא על האזורים אלו לא נשענה על ניצחונות צבאיים בלבד. מצד אחד נקטה הרפובליקה במדיניות של הגליה המונית של השבטים המקומיים‏[28][29] ומצד שני עודדה ויזמה התיישבות רומית ולטינית באזור, מחזקת מושבות ישנות ומקימה חדשות. כלי חשוב נוסף היה רישות האזור בדרכים, שהגדילו את יכולותיו הטקטיות והאסטרטגיות של הצבא הרומי, והגבירו את תהליך הרומאניזציה של האזור. לפי שצמן, שילובם של אמצעים אלה עם ההישגים הצבאיים הבטיחו את שליטתה של רומא בצפון איטליה‏[30], שליטה שלא התרופפה עד לפלישתם של הקימברים מאה שנה לאחר מכן, בסוף המאה השנייה לספירה.

כיבושיה הנרחבים של רומא, הנטל הכבד של המלחמות הבלתי פוסקות, החשיפה לתרבויות ועמים שונים והעושר שזרם אליה, במסים, בשלל, באדמות ועבדים, חוללו השפעה רחבה על אופייה. אולי הבולט בשינויים אלו היה הפגיעה האנושה במעמד האיכרים הזעירים, עמוד שהיווה את עמוד השדרה של הצבא הרומי. רוב אזרחי רומא השתייכו למעמד זה, והנטל הצבאי הכבד נתן בהם את אותותיו: ממוצע של 45 אלף רומאים שירתו בצבא כול שנה בתקופה זאת, וכל אזרח היה יכול לשרת במצטבר 16 שנים, חלקן ברציפות. רבים מהם נפלו חלל הן בקרבות והן בשל תנאי החיים הקשים במחנה. רבים אחרים חזרו נכים לביתם וכך איבדו את יכולתם לעבוד בחקלאות ונאלצו למכור את נחלותיהם.‏[31] גם אלו ששבו בריאים לביתם, גילו לעתים קרובות שנחלותיהם ונחלות משפחותיהם עברו לידיהם של תקיפים, אם באמצעות אלימות ואם באמצעות פיתוי כספי.‏[32] גם בני הברית של רומא, הלטינים והאיטלקים, חשו באותה פגיעה, פגיעה שהוחמרה בשל זכויות היתר שהיו לאזרחי רומא עליהם ובשל רמיסת האוטונומיה של עריהם על ידי הרפובליקה.‏[33]

במקביל לכך, מיעוט קטן קצר את מלוא יתרונות הישגיה המדיניים של הרפובליקה: שלל המלחמה העשיר את המצביאים ומקורביהם, כמעט תמיד בני מעמד הנוביליטאס, וההזדמנויות העסקיות שהמלחמות והכיבוש סיפקו העשירו את אלו שיכלו לנצל אותם, בעיקר בני מעמד הפרשים.‏[34] עושר זה, הגדיל את כוחם הפוליטי של המעמדות העליונים וחיזק את שליטתם ברפובליקה ובמוסדותיה. העושר שהצטבר שימש גם להעלאת רמת חייהם, מותרות ושעשועים, אך בעיקר להשקעות באדמה חקלאית.‏[35][36][37] יחד עם זאת, ההיסטוריון צבי יעבץ טוען שכול שכבות העם הרומי נהנו, ברמות שונות, מהמצב החדש: שנת 167 לפנה"ס הייתה השנה האחרונה בה שילמו אזרחים רומיים מס, הטלת מס קרקע באיטליה הופסקה וברומא התפתחו חיי מותרות שהשפיעו על כול חלקי העם.‏[38]

תהליך נוסף שהשפיע עמוקות על הרפובליקה, תהליך שהחל במאה השלישית לפנה"ס והמשיך עד ימיה האחרונים של הרפובליקה, היה הפיכתה של החברה האיטלקית בכלל והרומית בפרט לחברת עבדים, כלומר חברה בה מספר העבדים מהווה כ-20 אחוז האוכלוסייה והם מהווים חלק חיוני בכלכלה.‏[39] העבדים שינו את מבנה החקלאות הרומית, הם אפשרו את צמיחתה של הלאטיפונדיה, אחוזת הענק, דחקו את האיכרים המנושלים והפועלים החופשיים לערים, ותרמו להרחבת ענפי המרעה, מטעי זיתים וכרמי גפנים על חשבון גידולי הפלחה.‏[40] העבדים שינו גם תחומים אחרים בכלכלה הרומית, והם הועסקו במספרים גדולים במלאכה ובתעשייה, במסחר, בכרייה ובתור משרתים ופועלים בבתיהם ואחוזותיהם של המעמדות הגבוהים ברומא. אלו האחרונים כללו בתוכם, בין השאר, גם רופאים, פקידים, אדריכלים ומורים.‏[41] לריבוי העבדים היה גם השפעות עקיפות ואיטיות יותר על החברה הרומאית, על הדמוגרפיה שלה ועל תרבותה. העבדים הביאו איתם את תרבותם, דתם ומנהגיהם, שהשפיעו באופן ישיר על מי שבא במגע איתם‏[42] בנוסף לכך רבים מעבדים אלו שוחררו והפכו לאזרחים רומאיים, תהליך ששינה את מבנה והרכב החברה הרומית.

טטרדרכמא מהמאה השנייה לפנה"ס, עם דויקנו של פרסאוס מלך מוקדון, המטבע מוצג במוזיאון הבריטי, לונדון, בריטניה. פרסאוס היה שליטה העצמאי האחרון של מוקדון, לפני שזאת הובסה ופורקה על ידי הרפובליקה הרומית.

את סיומה של תקופה זאת, בה התגבשה רומא כאימפריה ים תיכונית אפשר לראות בשנת 172 לפנה"ס, עם פריצתה של המלחמה המאקדונית השלישית. בשנים שעברו מאז מלחמת אנטיוכוס שמרה רומא על מעמדה והשפעתה בעולם ההלניסטי באמצעים דיפלומטים, מבטיחה שאף אחת מהיחידות המדיניות בו לא תתעצם. בשנים אלו הצליחו פיליפוס ויורשו פרסאוס, לחזק בהדרגה את מוקדון פנימית וחיצונית, ולהגביר את השפעתה ביוון. פעולות אלו לא היו איום לרומא, אולם נראה, כפי שישראל שצמן מנסח זאת, שבשלב זה רומא כבר לא יכלה לסבול שגשוג של שום גורם בתחום השפעתה, וכאשר נקרו לה הזדמנויות לרסן גורמים אלו, היה ניצלה אותם ללא היסוס.‏[43]

המלחמה פרצה רשמית בשל ההאשמות שפרסאוס הפר את החוזה שאביו חתם עם הרפובליקה, פגע בבנות בריתה ושהוא ערך הכנות למלחמה נגדה.‏[44] היא נמשכה כארבע שנים ונסתיימה בקרב פידנה, בניצחונה של רומא. קרב פידנה סימן שינוי במדיניות החוץ של הרפובליקה הרומית. ההסדרים שכפתה רומא על מדינות יוון היו קיצוניים: מוקדוניה ואליריה חדלו להתקיים כמדינות עצמאיות, אפירוס נבזזה והוחרבה ומעמדה של רודוס כמעצמת סחר ימי נשבר לתמיד. רומא אמנם לא השתיתה שלטון ישיר על יוון, אבל צעדיה הבהירו שהיא לא תבחל באמצעים להבטיח את היציבות באזור ואת השפעתה עליו.‏[45] אולי התיאור המדויק ביותר לשינוי מדיניות זה אפשר למצוא במילותיו של תיאודור מומזן:‏[46]

"תקופת בעלי הברית בעלי שלטון למחצה ובני חורין למחצה הגיעה לקצה: התחילה התקופה של כניעת אין אונים גמורה."

167 -133 לפנה"ס - מהגמוניה לאימפריליזם ומאחדות לפילוג[עריכת קוד מקור | עריכה]

חורבן קרתגו[עריכת קוד מקור | עריכה]
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המלחמה הפונית השלישית

הרומאים שזכרו את התנהלותה של המלחמה הפונית השנייה, שבה קרתגו כמעט כבשה והשמידה את רומא, החלו לחשוש מהתאוששותה המהירה של קרתגו ומהאפשרות שזאת תהפוך שוב לאיום על שליטה של רומא בים התיכון. התאוששותה של קרתגו הביאה את הרומאים להבנה שרק מלחמה תוכל לנטרל כל איום עתידי שקרתגו תוכל להווה על רומא, קאטו הזקן, שהיה ממובילי הקו האנטי-קרתגי היטב לבטא את זה שסיים כל נאום עם המלים "מלבד זאת אני סבור שיש להרוס את קרתגו".

לבסוף העוינות המחודשת של רומא הובילה לפריצתה של מלחמה חדשה בשנת 149 לפנה"ס, הכוחות הרומאים הטילו מצור על קרתגו בתחילה המלחמה נקלעה למבוי סתום אולם עם בחירתו של פובליוס קורנליוס סקיפיו איימיליאנוס למשרת הקונסול של 147 לפנה"ס הרומאים הצליחו לפרוץ אל תוך העיר, קרבות מרים התנהלו על השליטה בכל רובע. כל רובע שהרומאים כבשו נשרף עד היסוד במצוותו של סקיפיו, לבסוף אחרי שישה ימי לחימה, המפקד הקרתגי של העיר עזרובעל הגיש את כניעתו לסקיפיו.

מבחינתה של קרתגו תוצאות המלחמה היו הרסניות, מתוך חצי מיליון תושבים רק עשרה אחוז שרדו את המלחמה ואף עליהם גורלם לא שפר מכיוון שנמכרו לעבדות על ידי הרומאים. במצוות הסנאט סקיפיו שרף את קרתגו עד עפר, אדמתה נחרשה ופוזרה עליה מלח וקללה הוטלה על כל אדם שינסה לבנות את העיר מחדש. קרתגו כישות מדינית חדלה להתקיים ושטחה הפך לפרובינקיה רומאית בשם אפריקה.

133 - 27 לפנה"ס - הרפובליקה המאוחרת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרחבת גבולות הרפובליקה הרומית בין 200 ל-100 לפנה"ס

מלחמת בעלות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלחמת בעלות הברית

מלחמת בעלות הברית הוא שמה של מלחמה שהתנהלה בשנים 90 עד 88 לפני הספירה בחצי האי האפניני, בין צבא הרפובליקה הרומית בהנהגת גאיוס מריוס, לוקיוס קורנליוס סולה ואחרים מצד אחד לבין ערים ושבטים באיטליה, שהיו בעלות בריתה קודם לפרוץ המלחמה, מהצד שכנגד. הערים שנלחמו היו תחת שלטון רומא, וחויבו לשלם לה מסים ולהמציא לה חיילים לצורך מלחמותיה, אך לא קיבלו במקביל זכויות שוות לאזרחי רומא.

סוגיית זכויות האזרח הייתה במוקד מחלוקת חריפה ועקובה מדם בתוך הציבור הרומאי עצמו. בעוד הסיעה האופטימאטית, התנגדה להענקת זכויות אלו, כמו גם להענקת קרקעות לחיילים מהמעמדות הנמוכים, הרי שהסיעה הפופולרית תמכה בכך.

המלחמה גבתה רבבות הרוגים משני הצדדים, והסתיימה בניצחון צבאי רומאי, אך גם בהענקת זכויות אזרח לכל תושבי איטליה במסגרת Lex Plautia Papiria - חוק שהתקבל ב-89 ולפיו היה יכול כל תושב של בעלות הברית לקבל אזרחות בתנאים מסוימים.

מותה של הרפובליקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – המלחמה האחרונה של הרפובליקה הרומית, התהוות הפרינקיפט

כינון הקיסרות הרומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיוקנו של ברוטוס על מטבע המנציח את רציחת קיסר

מינוי של קיסר לדיקטטור ולקיחתו לעצמו סממני מלכות היו לצנינים בעיני האצולה הרומאית הוותיקה שהאמינה ברפובליקה חופשית - שבה לסנאט יש חופש דיבור, בעלי המשרות מתחלפים כל שנה ואף אדם לא יכול לצבור יותר מדי כוח. לבסוף התגבש קשר לרציחתו בראשותם של מרקוס יוניוס ברוטוס וגאיוס קסיוס לונגינוס שהוציאו לפועל את תוכנית הרצח באידו של מרס 44 לפנה"ס וחיסלו את קיסר.

רציחתו של קיסר הכניסה את רומא למערבולת פוליטית, הרוצחים נאלצו לצאת לגלות בפרובינקיות המזרחיות שם הם החלו לגייס צבא לצורך כיבושה של רומא. יורשיו של קיסר אוקטביאנוס ומרקוס אנטוניוס החלו נלחמים על השליטה ברומא, אוקטביאנוס הצליח להביס את אנטוניוס בקרב מוטינה והאחרון נאלץ לברוח לגאליה נארבוננסיס שם הוא חבר עם כוחותיו של מרקוס אמיליוס לפידוס. כעת אוקטביאנוס עלה על רומא, הכריח את הסנאט למנותו לקונסול והכריז על הקושרים כרוצחים ואויבי המולדת, כמו כן הוא התפייס עם אנטוניוס והם, ביחד עם לפידוס הקימו את הטריאומווירט השני.

הכרזתו של אוקטביאנוס על הקושרים כרוצחים ואויבי המדינה הביאה אותו למסלול התנגשות עם ברוטוס וקסיוס. אוקטביאנוס ואנטוניוס נצחו אותם בקרב פיליפי. תבוסת מסמלת את מותה הסופי של התקווה להשיב לתחייה את הרפובליקה המסורתית ואת ניצחונו של המשטר האוטוקרטי.

הניצחון גם סימן את תחילת המאבק בין אוקטביאנוס לאנטוניוס על הבכורה ברומא, תחילה נעשו מספר ניסיונות פיוס מוצלחים פחות או יותר אולם בשנת 31 לפנה"ס כוחותיו של אוקטביאנוס תחת פיקודו של מרקוס ויפסניוס אגריפה הצליחו להביס את אנטוניוס בקרב אקטיום, כעבור שנה הצליח אוקטביאנוס לכבוש את בסיסו של אנטוניוס במצרים. אנטוניוס הנואש התאבד ואוקטביאנוס נשאר כשליטו היחיד של העולם הרומאי.

אולם אוקטביאנוס למד מטעויותיו של קיסר, הוא הבין שכל ניסיון להמליך את עצמו למלך יתקל בהתנגדות גדולה מצד הציבור והסנאט הרומאי ויביא לאובדנו הפוליטי. פתרונו לכך היה להקים משטר מלוכני למעשה אך לא להלכה - הוא הכריז על החזרתה של הרפובליקה הישנה, הקונסולים ובעלי התפקידים האחרים המשיכו להיבחר כל השנה אולם בפועל אוקטביאנוס שלקח את התואר פרינקפס ("האזרח הראשון") החזיק בידיו סמכויות שלטוניות רחבות שרוקנו מתוכן את המשרות הרפובליקניות הישנות ולמעשה הוא הפך למלך בכל מלבד תוארו.

מוסדות שלטונים בתקופת הרפובליקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מוסדות פוליטיים ברומא
לוח המראה את מערכת האיזונים הבלמים ברפובליקה הרומית

קונסולים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקונסולים היו אלה ששלטו בעצם על המדינה: הם יכלו להחליט מתי תהיה מלחמה, הם יכלו להעניש אנשים, להחליט החלטות, להטיל וטו (וטו="אני אוסר!"), לבחור דיקטאטורים, לתת זכויות, ולהיות אחראי על חזיונות דתיות. כל קונסול שירת כשנה.

דיקטטורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדיקטטורים נבחרו בידי הקונסולים, והסנאטורים ערכו להם טקס דתי. דיקטאטורים שלטו על המדינה, אך לעתים מינוי דיקטטור היה כדי לערוך שעשועים ומופעי גלדיאטורים. הדיקטטור נבחר כדי לרכז את מוסדות השלטון במלחמה ובכדי לחסוך בזמן של ריצה בין המוסדות השונים.

דיקטטור שירת לבד כ-6 חודשים, אך אם הקונסול שבחר את הדיקטטור הגיע לגמר שירותו כקונסול, פג תוקף גם הדיקטטור שבחר. לדיקטטור נלווה מגיסטר, שהיה עוזרו.

אספת הקנטוריות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אספת הקנטוריות (Century) הייתה של האזרחים, ותפקידם היה: לבחור פקידי מדינה וקנסורים, לחוקק חוקים, לדון על נושא בקשר לרומא, להכריז מלחמה. האספה נחלקה לשבע מחלקות, כשכל מחלקה (מלבד הפרשים והפרולטריים) חולקה לשנים: צעירים (בני 18-46) ובכירים (שהיו בגילאים 47 ומעלה).

חלוקת ההצבעה באספת הקנטוריות
מחלקה דרג הכנסה מספר קנטוריות הערות
פרשים 18 מצביעים ראשונים
ראשונה 100,000 איסר 80 40 קנטוריות מבוגרים ו-40 צעירים
שנייה 75,000 איסר 22 10 קנטוריות מבוגרים, 10 צעירים ו-2 קנטוריות של נפחים ונגרים המצביעות אחת עם הבכירים והשנייה עם הצעירים
שלישית 50,000 איסר 20 10 קנטוריות מבוגרים ו-10 צעירים
רביעית 25,000 איסר 20 10 קנטוריות מבוגרים, 10 צעירים
חמישית 11,000 איסר 32 15 קנטוריות מבוגרים, 15 צעירים נוספות ו-2 קנטוריות של חצוצרנים המצביעות אחת עם הבכירים והשנייה עם הצעירים
פרולטריים חסרי רכוש 1
סה"כ 193

יהודים ויהודה בתקופת הרפובליקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יהדות רומא[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יהדות רומא

לא ידוע בדיוק מתי נוסדה קהילה יהודית ברומא, הידיעה הראשונה על הימצאותה של קהילה היא משנת 139 לפנה"ס והיא מתייחסת לגרושם לכאורה של היהודים מהעיר על ידי בעל משרה שיפוטית ברומא, קורנליוס סקיפיו היספניום, אולם לפי דעה אחרת מדובר בטעות בקריאת הטקסט והוא אינו מתייחס ליהודים. יש הרואים את כריתת הברית בין החשמונאים לרומא בשנת 161 לפנה"ס כזמן ייסוד הקהילה היהודית ברומא.

עם כיבוש יהודה על ידי פומפיוס הגיעו שבויי מלחמה יהודים לרומא שחלקם נפדו על ידי הקהילה המקומית, על פי דבריו של מרקוס טוליוס קיקרו בנאומו משנת 59 לפנה"ס נראה שהקהילה היהודית הייתה גדולה ובעלת השפעה בעיר. מבחינה פוליטית היהודים נטו לתמוך ביוליוס קיסר, אם מפני שאישר את זכויותיהם הדתיות והקהילתיות ואם מפני ששנאו את אויבו פומפיוס על שום שחילל את בית המקדש.

יחסי יהודה ורומא[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – התקופה הרומית בארץ ישראל

תחילת היחסים בין יהודה לרומא במשלחת דיפלומטית רומאית ששהתה במזרח והגישה סיוע ליהודים, שבשלב זה מרדו באימפריה הסלאוקית בעקבות גזירות השמד שהטיל המלך אנטיוכוס הרביעי, הקשרים הפכו לרשמיים בשנת 161 לפנה"ס כשמנהיג המרד יהודה המכבי שלח משלחת לרומא שכרתה ברית עם הרפובליקה. הברית הייתה מבוססת על העוינות ההדדית לסלאוקים ויורשיו של יהודה, יונתן הוופסי, שמעון התרסי ויוחנן הורקנוס הראשון חידשו את הברית ונקטו מדיניות פרו-רומאית.

מצב זה השתנה בימי מלכותו של אלכסנדר ינאי, שלא כקודמיו הוא בחר לא לחדש את הברית עם רומא. ככל הנראה מניעיו של ינאי היו התפוררותה של האימפריה הסלאוקית והפחד מפני כוחה המתעצם של רומא במזרח, ככל הנראה הוא בחר לקשור את עצמו לברית מזרחית אנטי רומאית עם האימפריה הפרתית, פונטוס וארמניה.

במהלך מסעו למזרח של פומפיוס הגיעה משלחת מטעמם של הורקנוס השני ואריסטובולוס השני שהיו מוערבים במחולקת על השליטה ביהודה. בתחילה פומפיוס לא הגיע לידי החלטה אולם עם ניסיונו של אריסטובולוס למרוד בו הוא כבש את ירושלים ולכד את אריסטובולוס ומשפחתו ושלחם לרומא. כמו כן הוא חילל את בית המקדש כשנכנס לקודש הקודשים. עתה פומפיוס מסר את הממלכה להורקנוס תוך שהוא מוריד אותו לדרגת אתנרכוס ("ראש העם", תואר פחות ממלך), קורע מספר מחוזות משליטתו ומקים את הפולייס ההלינסטיות שהחשמונאים החריבו.

נוכחותה של רומא עוררה התנגדות עזה ביהודה, בשנת 57 לפנה"ס הניף את נס המרד אלכסנדר השני שהיה בנו של המלך המודח, המרד דוכא בידי מושל סוריה אולוס גאביניוס. לאחר ניצחונו, הגיע גאביניוס למסקנה שכדי להכפיף את יהודה למרותה של רומא הוא יצטרך לנקוט צעדים יותר קיצוניים - על הבסיס הרעיון של הפרד ומשול ועל המודל של הכיבוש הרומאי במוקדון, פירק גאביניוס את ממלכת יהודה וחילק אותה לחמישה מחוזות נפרדים: ירושלים, יריחו, ציפורי, חמתן ואדוריים. מטרת גאביניוס בחלוקה זאת הייתה לפורר את האחדות הלאומית היהודית שהייתה מקור כוחו של רוח המרד נגד שלטון רומא. אף צעד זה לא השקיט את המרדנות היהודית, ובשנת 56 לפנה"ס ברח המלך לשעבר אריסטובולוס השני ובנו מתתיהו אנטיגונוס השני משביים ברומא ועשו דרכם ליהודה, שם עשו ניסיון כושל למרוד והובסו על ידי גאביניוס.

לאחר ניצחונו של יוליוס קיסר בשנת 45 לפנה"ס במלחמת האזרחים הוא איחד מחדש את יהודה תחת שלטונו של הורקנוס ומינה את אנטיפטרוס לאפיטרופוס של יהודה וזה מינה את בניו פצאל והורדוס למושלי ירושלים והגליל. אולם מצב זה לא נמשך זמן רב, קיסר נרצח בשנת 44 לפנה"ס ואנטיפטרוס נרצח בשנה שלאחר כך. יהודה נפלה תחת השפעתם של רוצחי קיסר שכמו בכל מקום שלטו שלטון רודני וסחטו כספים רבים מן הערים שהיו תחת מרותם.

מצבה המדיני של יהודה השתנה שוב בעקבות ניצחון הטריאומווירט השני בקרב פיליפי, יהודה נפלה תחת מרותו של מרקוס אנטוניוס שאישר את מעמדם של פצאל והורדוס והעלה אותם לדרגת טטרכים. שלטון האחים נמשך עד שנת הפלישה הפרתית בשנת 40 לפנה"ס, הפרתים כבשו את יהודה והמליכו את אנטיגונוס כמלך מטעמם. ביניתיים הורדוס עשה את דרכו לרומא והצליח לשכנע את הטריאומווירט להמליכו למלך יהודה ובשעה שהצבא הרומאי כבש מחדש את המזרח מידי הפרתים בשנת 37 לפנה"ס הוא כונן את שלטונו של הורדוס.

מבחינה מדינית הורדוס היה וסאל נאמן של רומא ובאופן טבעי היה מקורב לשליט המזרח מרקוס אנטוניוס, עם תבוסתו בשנת 31 לפנה"ס של פטרונו בקרב אקטיום הוא מיהר להעביר את תמיכתו לאוקטביוס שאישר את מעמדו כמלך יהודה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ישראל שצמן, "תולדות הרפובליקה הרומית", עמ' 98, הוצאת מאגנס, תש"ן
  2. ^ שם, עמ' 106
  3. ^ האנציקלופדיה העברית, כרך ל', ראו ערך רומא, עמ' 719, הוצאת ספריית הפועלים, 1988.
  4. ^ פלוטארכוס, "חיי אישים - אנשי יוון ורומי", תרגם מן המקור היווני והוסיף הערות א"א הלוי, ירושלים, מוסד ביאליק, 1973, עמ' 76. פלוטארכוס מייחס אמירה זאת לפירוס מלך אפירוס כאשר הלה נסוג מסיציליה בשנת 275 לפנה"ס, כ-10 שנים לפני פריצתה של המלחמה הפונית הראשונה.
  5. ^ תאודור מומזן, "דברי ימי רומא", כרך א', הוצאת מסדה, תשכ"א, עמ' 175. מומזן טוען שהצבא והמוסדות השלטוניים של הרפובליקה היו מותאמים באופן מושלם למדיניות "איטלקית" ותו לא.
  6. ^ פוליביוס, "היסטוריה", כרך ראשון, ספרים א-ו, תרגם וכתב מבואות: בנימין שימרון, ירושלים, מוסד ביאליק, 1991, עמ' 53. פוליביוס מעלה שני נימוקים שעמדו ביסוד החלטתם של הרומאים: הפחד מפני הפיכת מסינה ל"גשר" דרכו הקרתגים יוכלו לעבור לאיטליה והפיתוי שבשלל מלחמה שייפול לידיהם של אזרחי רומא.
  7. ^ ישראל שצמן, "תולדות הרפובליקה הרומית", עמודים 113-116, הוצאת מאגנס, תש"ן. שצמן מצביע בעיקר על מיעוט המקורות ועל גישתו הפרו רומית והחסרה של פוליביוס בנושא כבעיתים. יחד עם זאת הוא מוסר שהגישה הרווחת בעידן המודרני היא שרומא נקטה מדיניות של "פעולת מנע" נגד התעצמות קרתגית אפשרית, בדומה לטיעונים שמעלה פוליביוס.
  8. ^ תאודור מומזן, "דברי ימי רומא", כרך א', הוצאת מסדה, תשכ"א, עמ' 175. במילותיו של מומזן: "ברור וגלוי הדבר, כי בראשית המלחמה (הפונית הראשונה) לא ידעו הרומאים את אשר החלו לעשות".
  9. ^ צבי יעבץ, "אז ועתה - היסטוריה ורוח הזמן : מחקרים, מסות הרצאות", הוצאת דביר, 2002, עמ' 64. שצמן מתייחס להחלטתה של אספת העם לצאת למלחמה וטוען כי "במלחמה הפונית הראשונה עדיין לא הבינו האיכרים את המשמעות האמיתית של ניהול מלחמה מעבר לים".
  10. ^ ישראל שצמן, "תולדות הרפובליקה הרומית", הוצאת מאגנס, תש"ן, עמ' 114.
  11. ^ מ. קארי, "דברי ימי רומא, עד סוף תקופת קונסטאנטינוס", הוצאת ש. פרידמן, תל אביב, עמ' 180
  12. ^ ישראל שצמן, "תולדות הרפובליקה הרומית", עמ' 150 הוצאת מאגנס, תש"ן.
  13. ^ טיטוס ליוויוס, "Ab Urbe Condita", ספר 31, פרקים 7,8 תרגום לאנגלית בוויקיטקסט על ידי קאנון רוברטס. לפי ליוויוס על סמך טיעונים אלו הצביעה אספת העם הרומי בעד הכרזת המלחמה.
  14. ^ שצמן, עמ' 166- 168.
  15. ^ פלוטארכוס, "חיי אישים - אנשי יוון ורומי", תרגם מן המקור היווני והוסיף הערות א"א הלוי, ירושלים, מוסד ביאליק, 1973, עמ' 264.
  16. ^ טום הולנד, "רוביקון – הרפובליקה הרומית ניצחונותיה והטרגדיה שלה", עמ' 31, הוצאת יבנה, 2006.
  17. ^ שצמן, עמ' 175-176. לפי שצמן ההגבלות החלישו את ממלכת סלאוקוס בצורה אנושה, ונטרלו למעשה את יכולתה של מלכיה לשלוט.
  18. ^ דוד גולן, "תולדות העולם ההלניסטי", ירושלים, הוצאת מאגנס, תשמ"ג, עמ' 706-707. גולן טוען שהתבוסה חשפה את חולשתם של השליטים הסלאוקים ברבים ושהם וממלכתם, מעולם לא התאוששו מהתבוסה, ומההגבלות שהטילה עליהם רומא בהסכם השלום.
  19. ^ שצמן, עמ' 180.
  20. ^ גולן, עמ' 739 – 751. גולן מתאר בהרחבה את התדרדרותה הפנימית והחיצונית של ממלכת תלמי החל מקרב רפיח. בין השאר הוא תולה את הסיבות לחולשתה בשורה של מרידות פנימית מתישות, התחזקות מדינית של אויביה מדרום, בעיות מימון, משק מעורער, אינפלציה, השפעה הולכת וגדולה של חצרנים על המלוכה, סכסוכי ובעיות ירושה וחוסר היכולת של שליטיה, שושלת תלמיי, להנהיג אותה .
  21. ^ תאודור מומזן, "דברי ימי רומא", כרך א', הוצאת מסדה, תשכ"א, עמ' 320. מומזן מנסח ש "מצרים נצטרפה מרצון למדינות הכפופות לרומא".
  22. ^ האנציקלופדיה העברית, כרך ל', ראו ערך רומא, עמ' 719, הוצאת ספריית הפועלים, 1988.
  23. ^ שצמן, עמ' 180. שצמן נוקב בעיקר בכסף וזהב
  24. ^ ליוויוס, שם, ספר 32, פרק 28. ליוויוס מתאר את חלוקת התפקידים בין ששת הפריאטורים ואת הקצאת הליגיונות לכול אחד מהם.
  25. ^ שצמן, עמ' 198.
  26. ^ אפיאנוס, המלחמות בספרד, 39.
  27. ^ אפיאנוס, המלחמות בספרד, 43.
  28. ^ סטראבון, "גאוגרפיקה"', ספר 5, פרק 1, 6. סטרבון בן המאה הראשונה לספירה מוסר שהבוים, שבט גאלי, גורש מהאזור על ידי הרומאים.
  29. ^ ליוויוס, שם, ספר 36, פרק 39. ליוויוס מוסר שחצי מאדמת הבויים הוחרמה.
  30. ^ שצמן, עמ' 197.
  31. ^ האנציקלופדיה העברית, שם, עמ' 725.
  32. ^ אפיאנוס, מלחמות האזרחים, 1, 7.
  33. ^ האנציקלופדיה העברית, שם, שם.
  34. ^ שצמן, עמ' 259. שצמן אינו קורא במפורש לאחרונים פרשים
  35. ^ צבי יעבץ, "אז ועתה – עבדות ואימפריאליזם : מחקרים, מסות, הרצאות", הוצאת דביר, 2002, עמ' 74.
  36. ^ האנציקלופדיה העברית, שם, שם.
  37. ^ שצמן, שם, עמ' 182- 183
  38. ^ צבי יעבץ, שם, עמ' 73. יעבץ מביא כדוגמה את מספר המשחקים והשעשועים הציבוריים שנוספו ללוח השנה במהלך התקופה, יותר מ-18 ימים בין 204 ל-173 לפנה"ס.
  39. ^ שצמן, שם, עמ' 263- 264. שצמן מתבסס על הגדרתו של קית הופקינס לחברת עבדים
  40. ^ צבי יעבץ, שם, 74-75. רועי צאן היו ברובם עבדים.
  41. ^ שצמן, שם, עמ' 262- 263
  42. ^ שצמן, שם, עמ' 330- 331
  43. ^ שצמן, שם, עמ' 182- 183
  44. ^ ליוויוס, שם, ספר 42, פרק 30. לפי ליוויוס אלו היו ההאשמות הרשמיות שהקונסולים העלו לפני אספת העם הרומית.
  45. ^ זה המסקנה אליה מגיע שצמן, "תולדות הרפובליקה הרומית", עמ' 185- 187 הוצאת מאגנס, תש"ן
  46. ^ תאודור מומזן, "דברי ימי רומא", כרך א', הוצאת מסדה, תשכ"א, עמ' 318


רומא העתיקה
המלוכה הרומית | הרפובליקה הרומית | האימפריה הרומית | האימפריה הרומית המערבית
Colosseum in Rome-April 2007-1- copie 2B.jpg