יחסה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

בדקדוק, יַחֲסָה (ברבים: יְחָסוֹת, באנגלית: case) היא סימון של מילים או צירופים מחלקי דיבר מסוימים בהתאם למעמדם התחבירי במשפט.

המילים שמקבלות סימון יחסה הן מחלקי הדיבר: שם עצם, תואר השם, תווית יידוע, כינוי גוף, כינוי רמז ומילת שאלה. לפעמים מסומנת היחסה על צירופים הנובעים מחלקי הדיבר האלה ולא על המילה כשלעצמה. סימון היחסות הוא בדרך כלל מורפולוגי, כלומר מתבטא בשינוי בצורת המילה (או במקרה של צירוף: בצורתה של מילה אחת או יותר הכלולות בצירוף), אם כי קיימות שיטות סימון אחרות.

מקובל למנות כמה קטגוריות שמתייחסות למעמד התחבירי של מילה במשפט: נושא, נשוא, מושא ישיר, מושא עקיף, תיאור ועוד. יש יחסות שאינן מסמנות מעמד תחבירי גרדא, אלא גם תפקיד סמנטי, למשל: שייכות (הספר של הילד), פנייה (אזרח נכבד, המשרד סגור כעת), שימוש בכלי (כתבתי בעיפרון), מקום (נסעתי לצפון) ועוד.

שפות נבדלות זו מזו במספר חלקי הדיבר שבהם היחסות מסומנות ובמספר היחסות המסומנות. לדוגמה, באנגלית היחסות מסומנות רק בכינויי גוף, ומספר היחסות המסומנות הוא 3 - נושא/נשוא (I, he, she וכו'), מושא (me, him, her וכו') ושייכות (my, his, her וכו'). ברבדים היסטוריים מוקדמים יותר של השפה האנגלית היו 5 יחסות, והן הופיעו גם על שמות עצם או תוויות יידוע, אולם סימון היחסות הצטמצם במידה ניכרת עם השינויים בשפה במשך הזמן.

בגרמנית יש 4 יחסות. סימון היחסה מופיע על תוויות היידוע, ובעצם אפשר לומר כי הסימון חל על כל הצירוף השמני, אולם השינוי המורפולוגי מתבטא רק בשינוי צורת תווית היידוע:

  • האיש = der Mann (יחסת נומינטיב, נושא/נשוא)
  • את האיש = den Mann (יחסת אקוזטיב, מושא ישיר)
  • אל האיש = dem Mann/Manne (יחסת דאטיב, מושא עקיף)
  • של האיש = des Manns/Mannes (יחסת גניטיב, שייכות)

בפינית יש 15 יחסות. ביניהן:

  • הבית = talo (יחסת נומינטיב, נושא)
  • בתוך הבית = talossa (יחסת אינֶסיב, מושא עקיף + מילת היחס "בתוך")
  • על הבית = talolla (יחסת אדֶסיב, מושא עקיף + מילת היחס "על")
  • אל הבית = talolle (יחסת אלַאטיב, מושא עקיף + מילת היחס "אל")

היחסות בשפות השמיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחלק מן השפות השמיות קיימות עד היום יחסות כחלק מהשפה. בערבית ספרותית מסומנת היחסה באמצעות תנועות שמתפקדות כסופיות (suffixes) ומצטרפות לשמות עצם ותארים (תופעה המכונה إعراب "אעראב" או "ניקוד סופי"). למשל שם העצם الملك /al-malik/ ("המלך") יופיע כ-الملكُ /al-maliku/ בבואו כנושא או כנשוא שמני, ("המלך אמר", "שלמה הוא מלך"); الملكَ /al-malika/ בבואו כמושא ישיר ("ראיתי את המלך"); ו-الملكِ /al-maliki/ בבואו כמושא עקיף ובכלל לאחר מילת יחס ("באתי אל המלך"), או כסומך ("בית-המלך").

בעברית מודרנית מציינים יחסת מושא ישיר לפני שם-עצם מיודע באמצעות המילה "את". בעברית מקראית השימוש במילה "את" היה שונה, והיא ציינה באופן כללי את מקבל הפעולה, ולאו דווקא מושא ישיר. יש הרואים במילה "של" בעברית מודרנית מעין סימון יחסה, ובמקרים מסוימים אפשר לראות גם את מילת היחס "ל-" כסימון של יחסת מושא עקיף. יש המזהים שרידים של יחסות בניקוד סופי בעברית המקראית, למשל בפסוקים "מְעֹנָה אֱלֹהֵי קֶדֶם" (דברים ל"ג, כז) או "וְלַשֹּׂרֵקָה בְּנִי אֲתֹנוֹ" (בראשית מ"ט, יא), אם כי יש מחלוקת לגבי הזיהוי הזה. הסיומת -ם בתארי-פועל מסוימים (ריקָם, יומָם, חינם, אמנם ועוד) היא לדעת רוב הבלשנים שריד ליחסת מושא ישיר, ששימשה גם לציון תיאורים (השווה לערבית: يوماً יַוְמַן, ليلاً לַיְלַן וכו'). יש בלשנים הגורסים כי הסיומת -ים (ayim-) בשמות מקומות כגון: מצרים, אפרים, מחנים, מקורה ביחסה שציינה מקום, אולם אין לכך הוכחות חד-משמעיות. כך או אחרת, ברור שהשימוש בסימון מורפולוגי של יחסות בעברית הקדומה נפסק עוד לפני כתיבת התנ"ך. הדוגמה הבולטת ביותר ליחסה שעדין קיימת בעברית המודרנית היא ה' הכיוון (המגמה), שהופכת שם עצם למקום, למשל במילים הביתה, ארצה, דרומה או ירושלימה.

יחסה מופשטת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת שנות ה-80, החל נעם חומסקי לפתח את תאוריית היחסה במסגרת הדקדוק הגנרטיבי. לפי תאוריה זו, גם בשפות שבהן אין סימון מורפולוגי או סימון מוחשי אחר של יחסות, קיימות יחסות מופשטות. יתרה מזאת, חלקי דיבר מסוימים (כגון שמות עצם, כינויי גוף וכו') חייבים להימצא בעמדה במשפט שבה הם יכולים לקבל יחסה, בין אם היחסה ממומשת באמצעות סימון כלשהו ובין אם לאו. למשל, בעברית, במשפט כמו "הכלב אכל עגבנייה", המילה "הכלב" מקבלת יחסת נושא (נומינטיב), והמילה "עגבנייה" מקבלת יחסת מושא ישיר (אקוזטיב), אף על-פי שליחסות אין מימוש מורפולוגי או אחר. על-פי "תאוריית היחסה" של חומסקי, המשפט "עגבנייה נאכלה הכלב" יהיה בלתי-דקדוקי, כיוון שהמילה "הכלב" אינה יכולה לקבל יחסה בעמדה שבה היא נמצאת (ראו: תנועה במשפט סביל). דוגמה דומה מאנגלית:

  1. It is known that cats sleep a lot.
  2. *It is known this fact.

בדוגמה זו, הפועל הסביל אינו יכול להעניק יחסה למושא, ולכן צירוף שמני, שחייב יחסה, אינו אפשרי. פסוקית אינה דורשת יחסה, ולכן היא אפשרית גם בהיעדר יחסה.

בגישה זו, ההבדל בין השפות הוא בעיקר במידת העושר של המערכת המורפולוגית, אך ההבחנות התחביריות ה"עמוקות" הן אוניברסליות.

רשימת יחסות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרשימה שלהלן מתבססת בעיקר על המחקר המסורתי של השפה הלטינית ובמידה מסוימת גם על המחקר המסורתי של השפה היוונית העתיקה. על אף השינויים שחלו במחקר הבלשני, עדיין מקובל להשתמש ברשימה הזו כבסיס להגדרת היחסות בשפות השונות. בנוסף מצוין בחלק מהמקרים שמה של היחסה המקבילה בערבית ספרותית. תיאור היחסות בערבית ספרותית משמש לעתים קרובות גם במחקר של שפות שמיות אחרות.

שם בעברית שם לועזי מקבילה בערבית ספרותית תפקיד דוגמה בעברית דוגמה משפה עם יחסות מורפולוגיות
יחסת נושא/נשוא nominative رفع (רַפְע)
(יחסה 1)
מסמנת את הנושא או את הנשוא במשפט ציפור עומדת על עץ.
העץ הוא גבוה.
ערבית: العصفورُ واقفٌ على الشجرة.
/alʕusˠfuːru waːqifun ʕala ššajara/
יחסת מושא ישיר accusative نصب (נַצְבּ)
(יחסה 2)
מסמנת השלמה ישירה של הפועל הילד אכל את התפוח. בלטינית: lego librum (אני קורא את הספר)
יחסת מושא עקיף dative מסמנת השלמה עקיפה של הפועל, הבאה אחרי השלמה ישירה או אחרי מילת יחס נתתי את הספר לילד. בלטינית: dabam librum puero
יחסת שייכות genitive جرّ (ג'ר)
(יחסה 3)
מסמנת שייכות, סומך (בשפות שמיות) או השלמה של מילת יחס הבית של השכן
בית השכן
ערבית: بيت الجارِ
/baitu ljaːri/
אבלאטיב ablative מילה המשלימה את הפועל שלא כמושא: כמו תיאור אופן, אמצעי או זמן. נסעתי באוטו
הרגשתי רע באותו היום
בלטינית: Solā gratiā ("באמצעות החסד לבדו")
פנייה vocative نداء (נִדאא) מופיע על שם פרטי או שם עצם המופיע כהסגר במשפט במשמעות של פנייה למישהו נהג, תן זכות קדימה. בערבית: يا سائقُ... /ya saːʔiqu/
בלטינית: ‏?et tu, brute‏ (הגם אתה, ברוטוס?)
מקום locative מסמנת תיאור מקום לא היינו בבית. בלטינית: domi non eramus
כלי instrumental מסמנת תיאור אופן, כשתיאור האופן מתאר שימוש בכלי כתבתי בעט. ברוסית: Я писал карандашом