כיבוש

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

כיבוש הוא השתלטות של מדינה על מדינה אחרת או על חלק ממנה או על שטחים בשליטתה. גם השתלטות של ארגון או של בודדים על שטחי ארץ נחשבים על פי הנסיבות ככיבוש. הכיבוש נעשה, בדרך כלל, באמצעות כוח צבאי או במהלך מלחמה, אך גם השתלטות באמצעות הפעלת לחצים פוליטיים מכונה לעתים כיבוש. כיבוש שנעשה במהלך מלחמה מכונה במשפט הבינלאומי: תפיסה לוחמתית. מצב שבו גורם מתוך המדינה (או הטריטוריה) משתלט עליה בכוח, מכונה בדרך כלל הפיכה (ולעתים, בעיקר לציון שינוי מהותי של המשטר, מהפכה).

מאז מלחמת העולם השנייה מקובל שיש לסיים מצב של כיבוש בנסיגת הכובש מהשטחים שתפס והחזרת השליטה בהם לבעליהם הקודמים. נסיגת הכובש תלויה בדרך-כלל בהסדרים שמסיימים את מצב המלחמה, אם השטח נתפס במלחמה. עד מלחמת העולם השנייה, וזמן קצר אחריה, הייתה נפוצה תופעה שבה מדינה שכבשה שטחים ממדינה אחרת מספחת אותם לשטחה, ואף זוכה להכרה בינלאומית בצעד זה. תופעה זו אינה נפוצה כיום, ובכל מקרה הכרה של הקהילה הבינלאומית בצעד כזה נדירה מאוד. שאלת מעמדם של שטחים כבושים, ובפרט מעמדם של תושבי השטחים האלה ומעמדם של שטחים שהיו כבושים גם בידי המדינה ממנה נכבשו, במקרה של סכסוך שאינו מגיע לפתרון, היא מהבעיות הסבוכות במשפט הבינלאומי כיום.

שלטון כיבוש[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי אמנת ז'נבה הרביעית מדינה כובשת חייבת לדאוג לצרכים של תושבי השטחים שבשליטתה. על הכוח הכובש מוטלת החובה לשמור על זכויות האדם של האוכלוסייה בשטח הכבוש, לאפשר קיום חיי שגרה ולהבטיח את הסדר והביטחון הציבוריים, תוך כיבוד המנהגים המקומיים. הזכויות והאיסורים שעל הכוח הצבאי חובה לשמור הן: הזכות לחיים; הזכות לחופש התנועה; הזכות לפרנסה; הזכות לדיור; הזכות לקניין; הזכות להליך הוגן; הזכות לטיפול רפואי; איסור על ענישה קולקטיבית; איסור על גירוש תושבים אל מחוץ לשטח הכבוש; איסור יישוב אזרחים של המדינה הכובשת בשטח הכבוש; איסור הפעלת לחץ לשיתוף פעולה עם הכוחות הכובשים; הזכות לתכנון סביבתי.

כוח כובש רשאי להגביל את חופש התנועה של אזרחים או להטיל סגר על שטח כבוש, רק אם פעולה זו נחוצה לחלוטין להשגת יעדים צבאיים. אזרחים לא-מאורגנים הנוטלים חלק בלחימה, מסתכנים באיבוד זכותם להגנה כאזרחים ואינם נהנים מהזכויות השמורות לחיילים במדים, הזוכים למעמד מוגן כשבויי מלחמה, אם הם נתפסים בידי כוחות המדינה הכובשת. אזרחים לא-מאורגנים המשתתפים בלחימה צפויים לעמוד לדין כעבריינים לפי החוק הפלילי של המדינה שאסרה אותם.

השליטה בשטח כבוש נתקלת פעמים רבות בהתנגדות של תושביו, המתבטאת לעתים בהקמת מחתרות הנלחמות בשלטון הכיבוש, גם תוך הפעלת טרור. תגובה אופיינית של שלטון הכיבוש היא הידוק השליטה בשטח הכבוש, תוך צמצום גובר והולך של עצמאות התושבים. לעתים מביא מאבק זה להחלטה של הכובש לפנות את השטח הכבוש. דוגמה נודעת לכך היא מלחמת העצמאות של אלג'יריה. במקביל למאבק בשלטון הכיבוש, מתקיים גם שיתוף פעולה עם שלטון זה על ידי חלקים אחרים באוכלוסייה. שיתוף פעולה קיצוני עם שלטון כיבוש התקיים בצרפת של וישי, שבה הוקמה ממשלת בובות של משתפי פעולה, שבראשה עמד המרשל אנרי פיליפ פטן, גיבור מלחמת העולם הראשונה.

שלטון כיבוש נודע לשמצה באכזריותו הוא שלטונה של גרמניה הנאצית בשטחי אירופה שכבשה במהלך מלחמת העולם השנייה. במסגרת שלטון כיבוש זה התרחשה השואה - השמדתם של שישה מיליון יהודים, השמדת מאות אלפי צוענים והשמדתם של מיליוני אנשים נוספים.

לעתים מעודד שלטון הכיבוש התיישבות נרחבת של בני המדינה הכובשת באזור שנכבש, תוך דחיקתם של תושבי האזור המקוריים. דוגמה בולטת לכך היא כיבוש אמריקה בידי מדינות אירופה במאה ה-16.

דוגמאות לכיבוש[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצבים שנויים במחלוקת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • לאחר מלחמת העולם השנייה הציגה אוסטריה את האנשלוס, סיפוח אוסטריה לגרמניה הנאצית, ככיבוש אוסטריה בידי גרמניה. אוסטריה אף הוסיפה שלשלאות מנותצות לנשר בסמלה הלאומי כדי לציין את שחרורה מעול הכיבוש. בפועל, ה"אנשלוס" נעשה ללא שימוש בכוח ובאמצעות לחצים פוליטיים בלבד. גורמים באוסטריה היו מעוניינים בסיפוח ותמכו בשלטונות הגרמניים הנאציים.
  • יש גורמים בלבנון ומחוצה לה הרואים בשליטת סוריה על לבנון, משנת 1991 ועד תחילת 2005, כיבוש. עם זאת ההשתלטות הייתה בעיקר באמצעות הפעלת לחצים פוליטיים על שלטונות לבנון וגובתה ב"הסכם ידידות" בין סוריה ללבנון, שעל-פיו לבנון הסכימה (לכאורה) להצבת כוחות סוריים בשטחה. שליטת סוריה בלבנון גובתה בידי גורמים לבנוניים, וסיום השליטה נבע משינוי במאזן הכוחות בין העדות השונות בתוך לבנון.

ההקשר הישראלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יהודה והשומרון וחבל עזה
חיילים בבית לחם, 1978

בשיח הפוליטי הקיים בישראל מאז 1967 משתמש מחנה השמאל באופן תדיר במונח "הכיבוש" בה' הידיעה כשהוא מתכוון לשלטונה של מדינת ישראל בשטחים אליהם הגיעו כוחות צה"ל במלחמת ששת הימים, ובמיוחד בשטחים המיושבים פלסטינים. מונח זה מופיע בססמאות כגון "הלאה הכיבוש", "די לכיבוש", "הכיבוש משחית" ועוד המבטאות את ההשקפה בדבר חוסר הלגיטימיות של הכיבוש. מחנה הימין שולל גישה זו ורואה בשליטה בשטחים אלה זכות ושחרור של נחלת אבות, המעוגנת גם במשפט הבינלאומי.

הן ראיית השטחים כ"כבושים" והן ראייתם כ"משוחררים" הן נחלת גורמים אידאולוגיים מוצהרים בחברה הישראלית, אשר שואבים את הנימוקים להגדרות הנ"ל מהשקפות עולם מגובשות. חלק גדול מהציבור הישראלי נוהג להשתמש לעתים קרובות במונח "השטחים" ללא הוספת שם תואר כלשהו, הנתפס כנייטרלי.

אל מול ויכוח זה, אין ספק שתושביהם הפלסטינים של שטחים אלה נמצאים תחת מצב של תפיסה לוחמתית (כפי שהגדיר זאת בית המשפט העליון), משום שהם אינם אזרחי ישראל ורובם המכריע אף אינו זכאי לאזרחות ישראלית, אף שישראל שולטת בפועל באזור. כיוון שאינם אזרחים, אין לפלסטינים ב"שטחים" זכות בחירה (זה היה המצב גם לפני האינתיפאדה הראשונה שהחלה בדצמבר 1987, אם כי מאז 1994 הם בעלי זכות בחירה למוסדות הרשות הפלסטינית, שהיא ישות אוטונומית למחצה). תושבי "השטחים" אינם כפופים לחוק הישראלי, אלא למשטר צבאי שמתבסס הן על החוק שהיה מקובל באזור לפני 1967, והן על צווים שמוציא המושל הצבאי מטעם ישראל. במסגרת המשטר הזה נשללות מהפלסטינים זכויות אדם רבות. על-פי עמדת ישראל, הפגיעה בזכויות אדם נובעת במידה רבה מהמתיחות הביטחונית המתמשכת, ומהצורך להתגונן מפני פעולות הטרור הפלסטיני המתבצעות נגד אזרחיה. תושבי השטחים רשאים לעתור לבית המשפט הגבוה לצדק של ישראל, ובמקרים כאלה בוחן בית המשפט העליון הישראלי את העתירה על-פי המצב החוקי המיוחד השורר ב"שטחים", אבל מתחשב גם באמנות בינלאומיות שישראל חתומה עליהן וגם בצרכים הצבאיים.

שטחים שמעמדם השתנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • כתוצאה מהסכמי שביתת הנשק ב-1949, העבירה ישראל שטחים מסוימים שהיו בידי צה"ל, ואילו ירדן העבירה לשלטון ישראל שטחים שנכבשו על ידה (בואדי ערה) במלחמת העצמאות.
  • במהלך מלחמת סיני כבשה ישראל את חצי האי סיני ואת רצועת עזה, אך פינתה אותו כעבור חודשים אחדים, בעקבות לחץ בינלאומי, ובתמורה להסדרי הפסקת אש מיוחדים.
  • במהלך מלחמת ששת הימים כבשה ישראל שוב את חצי האי סיני. ישראל החזירה שטח זה למצרים, במסגרת הסכם שלום בין המדינות. על רמת הגולן, שהייתה בשליטת סוריה ונכבשה אף היא במלחמת ששת הימים, החילה ישראל את החוק הישראלי בשנת 1981 בניגוד לעמדת סוריה ולעמדת הקהילה הבינלאומית שמוסיפות לראות בה שטח כבוש.
  • בימים האחרונים של מלחמת יום הכיפורים כבשה ישראל שטח נכבד במצרים בצדה המערבי של תעלת סואץ. וכן שטחים ברמת הגולן, שטחים אלו פונו במסגרת הסכמי הפסקת האש שלאחר המלחמה, בנוסף לשטח העיר קוניטרה שנכבש יחד עם רמת הגולן במלחמת ששת הימים.
  • בשנים 1994 - 1997 העבירה ישראל חלק משטחי יהודה והשומרון וחבל עזה לשליטת הרשות הפלסטינית, במסגרת הסכמי אוסלו והסכם חברון. יש מחלוקת לגבי השאלה האם שטחי יהודה ושומרון ועזה היו אי-פעם שטחים כבושים בידי ישראל[1] ואם כן - האם מדובר בסיום מוחלט של מצב השליטה הלוחמתית של ישראל, כיוון שהרשות הפלסטינית הייתה עדיין כפופה במידה מסוימת לישראל. על-פי ההסכם בין שני הצדדים זהו מצב זמני, אך המשא ומתן טרם הניב הסכם קבע.
  • ישראל פינתה, באופן יזום וחד צדדי, בשנת 2000 את "רצועת הביטחון" בדרום לבנון, שנכבשה ביחד עם שטחים נוספים בתחילת מלחמת לבנון (הראשונה).
  • בשנת 2005, באופן יזום וחד צדדי, פינתה ישראל את רצועת עזה מאזרחים ומצבא, במסגרת תוכנית ההתנתקות, אך היא מוסיפה לשלוט, מבחינה ביטחונית, במרחב האווירי של הרצועה ובמים הטריטוריאליים שלה. ישראל גם שולטת ברוב נתיבי התנועה אל הרצועה וממנה ובאספקת מצרכים ושירותים חיוניים כגון מזון, תרופות, חשמל, דלק וכן ניהול מרשם האוכלוסין ואספקת שטרי כסף. מצב זה נובע במידה מסוימת ממדיניות ישראל לשמור על שליטה כלשהי בשטח, אך במידה רבה מחוסר יכולתה של הרשות הפלסטינית לספק את השירותים הנדרשים לתושבים עקב סכסוכים פנימיים ובעיות אחרות.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]