חניבעל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
חניבעל בן חמילקרת ברקה
Mommsen p265.jpg

פסל ראש המיוחס לחניבעל
נולד 247 לפנה"ס
קרתגו
נפטר 183 לפנה"ס (בגיל 64 בערך)
חייל
כינוי הקרתגי המטורף, הסיוט של רומא
תקופת שירות 221-201 לפנה"ס (קרתגו)
188-192 לפנה"ס (סוריה)
183-188 לפנה"ס (ביתיניה)
מלחמות וקרבות

המלחמה הפונית השנייה

מסע חניבעל לאיטליה
קרב רון
קרב טיקינוס
קרב טרביה
קרב טראסימנוס
קרב קאנאי
קרב זאמה
מלחמת אנטיוכוס
מלחמת ביתיניה-פרגמון

חניבעל בן חמילקרת ברקה (247 לפנה"ס - 183 לפנה"ס), מצביא ומדינאי בן קרתגו. עמד בראש כוחות קרתגו במלחמה הפונית השנייה נגד רומא. פלש לאיטליה בראש צבא, והביס את הרומאים במספר קרבות שהבולט שבהם הוא קרב קאנאי. אולם הובס לבסוף בידי המצביא הרומאי סקיפיו אפריקנוס בקרב זאמה. לאחר הקרב המשיך חניבעל להנהיג את קרתגו כשופט. אולם נמלט מפני אויביו הפוליטיים אל אנטיוכוס השלישי, שם סייע לו במלחמתו ברומא. לאחר שאנטיוכוס נכשל נמלט חניבעל לביתיניה, ושם התאבד כאשר הרומאים מצאו אותו. חניבעל נחשב לאחד מגדולי המצביאים בהיסטוריה, בשורה אחד עם אלכסנדר הגדול, יוליוס קיסר, ונפוליאון בונפרטה.

מקור שמו[עריכת קוד מקור | עריכה]

פירוש השם "חניבעל" בפיניקית שבה דובר בקרתגו הוא חִנו של בעל, ויש אומרים "בעל-חנני".

סרז' לנסל (Lancel) מציין שני שורשים אפשריים לשם Barca: האחד, מהשורש השמי ב-ר-כ., ממנו נגזרה, למשל, המילה העברית "ברכה"; השני, והמסתבר מבין השניים, הוא ברק. מוסיף לנסל ומעריך כי הראשון, "המבורך" אינו כינוי אשר עולה בקנה אחד עם כשלונו של חמילקרת, ואילו השני מתאים לסגנון הלחימה שלו בסיציליה, כמו גם מקביל לשם המשפחה היווני Keraunos, שמשמעו "ברק" גם כן, ואכן נמצאו מפקדים בקרב צבאו של אלכסנדר עם שם זה. אליבא דלנסל לא ניתן להכריע בשאלה האם השם Barca הוא כינוי שהודבק לחמילקרת הודות למעלותיו (cognomen ex virtue) או שם מוקדם יותר שהועבר אליו מאבותיו‏[1].

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – משפחת ברקה

מעט מאוד ידוע על אבותיו הקדומים של חניבעל. המשורר הרומאי סיליוס איטליקוס, מחבר הפואמה "פוניקה" העוסקת בחייו של חניבעל. טוען ביצירתו שבני ברקה היו צאצאיה של המלכה האגדית דידו[2] (ידועה לעתים גם כאליסיה). גם ורגיליוס רומז על כך ביצירתו "אינאיס". כאשר דידו מתאבדת, היא מכריזה כי מעצמותיה יקום נוקם לרומאים‏‏,‏[3] רמז לחניבעל. אולם למרות שמרבית החוקרים מאמינים כיום בקיומה של דידו, חוקרים כוולטר גורליץ (Walter Görlitz) טוענים שלא אפשרי שבני ברקה אכן היו צאצאיה של דידו.‏[4]

ראשון בני ברקה הידועים לנו בוודאות, הוא חניבעל, שהיה אביו של חמילקרת ברקה.‏[5] לא ידוע דבר עליו מלבד שמו, אולם ידוע שלחמילקרת בנו נולדו סך הכל שלוש בנות, שאחריהן נולדו שלושה בנים. חניבעל היה המבוגר מבין הבנים. לא ידוע מי הייתה אמו, אולם כאשר חניבעל נולד כבר היו שתי הבנות הגדולות נשואות. הבכורה לסופט[6] בומילקר. ומנישואים אלו נולד חנו,‏[7] שהיה אחד מקציניו הבולטים של חניבעל. הבת השנייה נישאה לקצין בשם עזרובעל, שהיה בן טיפוחיו של חמילקרת בסיציליה.‏[8] לאחר המלחמה השיא חמילקרת את בתו השלישית, (ברומן[9] של גוסטב פלובר, הייתה זו "שלמבו".) לקצין פרשים נומידי בשם נארוואס.‏[10] שני אחיו הצעירים של חניבעל היו עזרובעל, ומאגו. שניהם לקחו חלק במלחמה הפונית השנייה ונהרגו במהלכה.

ילדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המלחמה הפונית הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המלחמה הפונית הראשונה

קרתגו, הייתה עיר מדינה פיניקית ששלטה בסיציליה, סרדיניה, קורסיקה האיים הבליארים, וחלקים נרחבים מצפון אפריקה. קרתגו הייתה בנויה על מערכת מסחר משוכללת, שכללה הבאת בדיל מבריטניה וחציית עמודי הרקולס למען מוצרים מספרד. משלוחי התבואה מסיציליה, והנחושת מקורסיקה, היו חיוניים ביותר לקיומה של קרתגו כמעצמה מסחרית. כמו גם המונופול על הסחר בים התיכון. במשך שנים נאבקו הקרתגים ביוונים על השליטה בסיציליה ועל המונופול של הסחר בים התיכון. חורבנה של צור בידי אלכסנדר הגדול, סייע לקרתגו לחזק את מעמדה כשליטה הבלתי מעורערת בים התיכון. בין קרתגו לרפובליקה הרומית שררו יחסים מצוינים, והצי הקרתגי אף סייע לרומא במלחמת פירוס.

אולם כאשר העיר הסיציליאנית מסינה, הותקפה בידי היירון השני טיראן סירקוסאי, יצאו שתי משלחות אחת לרומא ואחת לקרתגו בבקשת עזרה. הקרתגים נאמנים למדיניות המסורתית שלהם, היינו בלימת היוונים היכן שניתן, שלחו כוח לסיציליה והצליחו להביס את היירון. אולם אנשי מסינה העדיפו את עזרת רומא על פני עזרת קרתגו. והקרתגים נעלבים מיחס זה חברו אל היירון והכריזו מלחמה על רומא. כוח תחת פיקודו של חנו בן חניבעל נשלח לסיציליה, אולם הובס שם בידי הרומאים, שהכריחו את היירון לחתום על הסכם שלום. אולם מכיוון שסיציליה הנה אי, השליטה הבלתי מעורערת של הקרתגים בים העניקה להם יתרון בולט. אולם הרומאים הצליחו לעקוף מכשול זה ובנו צי משלהם. בשנת 260 לפנה"ס הובס האדמירל הקרתגי חניבעל בן גיסקו בקרב מילאי. בשנת 256 לפנה"ס הובס חמילקרת בקרב אקנומוס, ושני לגיונות רומאיים תחת פיקודו של רגולוס נחתו באפריקה ואיימו על קרתגו עצמה. אולם קסאנתיפוס הספרטני הביס אותו בקרב בגרדס ורגולוס עצמו נפל בשבי. רק כישלונו של בוסטאר בקרב הרמאיון, אפשר לניצולים הרומאים להימלט דרך הים.

בשנת 250 לפנה"ס הטילו הרומאים מצור על ליליבאום. מושל העיר חימילקו הגן בגבורה על העיר, והרומאים ניסו לשווא להכניעה. בשנת 249 לפנה"ס הביס אדרבעל את פולכר בקרב דרפאנה. בשנת 247 לפנה"ס שלחו הקרתגים מפקד חדש לזירה היבשתית בסיציליה, את חמילקרת ברקה אביו של חניבעל, כשרונו הצבאי ויכולת האלתור שלו גרמו נזק רב לרומאים. הוא ערך פשיטות על חופי איטליה, וניסה להסיר את המצור מעל ליליבאום ודרפאנה. אולם הצלחותיו היו חלקיות בלבד. בינתיים עמלה רומא על בניין צי חדש שהיה מוכן בשנת 241 לפנה"ס. מפקדו קאטולוס הביס את חנו הגדול בקרב אייגוסה. בלית ברירה קרתגו נכנעה.‏[11]

מלחמת שכירי החרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלחמת שכירי החרב

ניתן לקבוע את שנת לידתו של חניבעל על פי ציוני דרך שונים במהלך חייו. לדוגמה, ההיסטוריונים העתיקים מציינים שחניבעל הושבע שנאת נצח לרומא בשנת 238 לפנה"ס כשהיה בן תשע. לפיכך נהוג כיום לקבוע את שנת לידתו של חניבעל כ-247 לפנה"ס. אותה שנה כאמור נשלח אביו חמילקרת ברקה אל סיציליה, תאריך לידתו המדויק של חניבעל לא ידוע ולא ניתן לקבוע האם נולד לפני או אחרי שאביו נשלח לסיציליה. ערפל אופף את שנותיו הראשונות של חניבעל, הרולד למב (Harold Lamb) סופר, והיסטוריון אמריקאי. טוען‏[12] שחניבעל הצעיר התלווה אל אביו במסעו אל סיציליה.‏[13] אולם מרבית החוקרים סבורים שחניבעל נותר עם אמו בקרתגו, ולא ראה את אביו עד שמלאו לו חמש או שש שנים.‏[14]

עם זאת, נראה שחמילקרת דאג לחינוך טוב עבור בנו הצעיר. מבין מוריו ידוע על סוסילוס איש ספרטה שלימד את חניבעל יוונית ואת תולדות אלכסנדר הגדול. סוסילוס התלווה מאוחר יותר אל חניבעל במסעו אל איטליה, ויחד עם יווני נוסף בשם סלינוס תיעד את המסע. ספרם לא השתמר אולם שימש כמקור לכותבים מאוחרים יותר. בנוסף על כך קורנליוס נפוס טוען שחניבעל עסק גם בכתיבה, ומבין חיבוריו חיבור אחד על מאורע היסטורי זניח ברודוס היה זמין עוד בתקופתו של נפוס.‏[15] כמו כן חניבעל נודע עוד בגיל צעיר כספורטאי מצטיין. לסיכום, ניתן לומר שמבחינת השכלה חניבעל לא נפל בהרבה ממרבית הקצינים הרומאים שנגדם לחם.

לאחר שהסתיימה המלחמה ברומא והקרתגים פינו את סיציליה, התפטר חמילקרת מתפקידו. קרתגו נאלצה לשלם פיצויים לרומא בסך 3,200 כיכר כסף במשך 15 שנים. ולפיכך התקשתה לשלם לשכירי החרב הרבים שלחמו בצבאה את המגיע להם. המועצה סברה שיהיה קל יותר לשכנע את השכירים לוותר על חלק מהשכר אם ירוכזו במקום אחד. על כן רוכזו השכירים בעיר קיסה, וחנו הגדול אויבו הפוליטי של חמילקרת נשלח אליהם למשא ומתן. אולם המשא ומתן לא עלה יפה, והשכירים איימו לעלות על קרתגו באם לא ישולם להם שכרם. המועצה מיהרה והחליפה את חנו בגיסקו שהיה יותר מוכר לשכירים. גיסקו הצליח להגיע אתם להסדר הוגן, אולם קמפני בשם ספנדיוס, ולובי בשם מאתוס, חששו שמזימתם האמתית של הקרתגים היא להיפטר מהם לאחר שיתפזרו. ועל כן התסיסו את השכירים למרד, ולקחו את גיסקו בשבי.

בראש צבא קרתגו הועמד חנו הגדול. אולם הוא נכשל בניסיון להציל את הערים אוטיקה, והיפקארה שהיו נתונות במצור. ועל כן הוחזר במהירות חמילקרת ברקה לפיקוד. הוא הביס במהירות את המורדים בקרב מקאר. לאחר הקרב ערקו 2,000 פרשים נומידיים תחת פיקודו של נארוואס ממחנה המורדים אל מחנהו של חמילקרת. כדי למנוע עריקות דומות, החליטו ראשי המתמרדים להוציא את גיסקו להורג ולשוות למלחמה אופי של "מלחמה שאין לה כפרה".‏[16] לאחר מכן התאחדו מחנותיהם של מאתוס וספנדיוס והטילו מצור על קרתגו. אולם חמילקרת ונארוואס ניתקו את דרכי ההספקה שלהם והכריחו את ספנדיוס לעזוב את המצור ולנסות לעצור את חמילקרת. זה האחרון גרר אותו למלכודת בקרב משור והשמיד את חייליו כ-40,000 במספר. אולם אחד מקציניו של חמילקרת, חניבעל שמו, הובס בידי מאתוס בקרב תוניס. חמילקרת מיהר ואיחד את כוחותיו עם אלו של חנו, ויחד הביסו את מאתוס וסיימו את המלחמה.‏[17] חוקרים מודרניים שונים, סבורים שהמלחמה השפיעה רבות על חניבעל. וסייעה בעיצוב דמותו לעתיד לבוא.‏[18]

ההשבעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך המלחמה נגד השכירים, התמרד גם חיל המצב הקרתגי בסרדיניה וצלב את המושל בוסטאר. לאחר מכן שלטו השכירים באי, אולם המקומיים גרשו אותם משם וכוננו שלטון עצמאי. לאחר שהסתיימה המלחמה, חימשה קרתגו צי חדש והתכוונה לשלוח אותו אל סרדיניה. בני האי שחששו מפני הנקמה הקרתגית, פנו אל רומא בבקשה לספח את האי. הרומאים נענו ברצון בשל מכרות הנחושת שבאי. רומא הגישה טענה שהצי הקרתגי החדש מכוון למעשה נגד איטליה. רומא דרשה תשלום פיצויים נוספים, והסתלקות מכל התביעות הקשורות בסרדיניה. קרתגו החלשה שלא יכלה בשום אופן להתמודד עם הרומאים נכנעה לכל הדרישות. פוליביוס טוען שמעשה זה הוא שהניע למעשה את קרתגו לצאת בהמשך למלחמה חדשה נגד רומא. מרבית ההיסטוריונים העתיקים טוענים שהמעשה הכעיס מאוד את חמילקרת, שהחל לתכנן מלחמה חדשה ברומא. ולריוס מקסימוס, היסטוריון רומאי בן זמנו של הקיסר טיבריוס. מספר שכאשר חמילקרת ראה את שלושת בניו משחקים, הוא הכריז בגאווה: "אלו אריות אני מגדל למלחמה ברומא".

על פי המסופר, בשנת 238 לפנה"ס כאשר חניבעל היה בן תשע שנים. לקח אותו אביו אל אל מקדשו של האל בעל האמון[19] אשר על פסגת הבירסה, ולאחר שהקריב את הקרבנות המקובלים, ציווה על הנוכחים לסור הצידה ושאל בלחש את בנו האם הוא רוצה להצטרף אליו למסע אל חצי האי האיברי. חניבעל הצעיר הסכים ברצון והפציר באביו לקחתו עמו. חמילקרת דרש מחניבעל לגעת בקרבן, ולהישבע שלעולם לא יהיה ידיד לרומא. מרבית הסופרים העתיקים סבורים ששבועה זו היא שהניעה את חניבעל בהמשך חייו להמשיך ולהילחם ברומא גם נגד כל הסיכויים.

המסע להיספניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכיוון שמשלוחי התבואה מסיציליה והנחושת מקורסיקה פסקו. היה בקרתגו הכרח למצוא מקור חלופי לחומרי גלם. במועצת הזקנים נוצרו שתי מפלגות, האחת הפציפיסטית תחת הנהגתו של חנו הגדול, תמכה בחיזוק כוחה של קרתגו באפריקה. בעוד השנייה תחת הנהגתו של חמילקרת, תמכה בהרחבת השטחים הקרתגיים בחצי האי האיברי (היספניה בפי הקרתגים). תאודור מומזן, (Theodor Mommsen) טוען שחמילקרת שתכנן מראש את המלחמה הבאה ברומא, התכוון להשתמש בחצי האי האיברי בתור קרש קפיצה אל איטליה.‏[20] העובדה שחמילקרת דיכא את מרד השכירים, וכן סיפוח סרדיניה בידי הרומאים. העלו את קרנו של חמילקרת בעיר, והוא נבחר למפקד הצבא הקרתגי בשנת 238 לפנה"ס.

בשנת 237 לפנה"ס יצא חמילקרת למסע להיספניה. הוא לקח למסע את חתנו עזרובעל, וכן את שלושת בניו. כדי לשמור על הסודיות נמנע חמילקרת מלצאת בדרך המקובלת הגובלת בחופי אירופה, אלא עבר את עמודי הרקולס ועגן בגאדס שהייתה מושבה קרתגית. לאחר שהצטייד באספקה, המשיך במעלה הנהר באיטיס עד שהגיע לדרום ספרד של ימינו. האוכלוסייה בחצי האי האיברי התחלקה אותה תקופה לשלוש קבוצות עיקריות. האיברים, הקלטים, ובני תערובת שנקראו קלטיברים. חמילקרת נחת בארצם של שבטים איבריים ידידותיים, והחל מאמן את צבאו לקראת המערכה הקרבה עם המקומיים. הוא השתלט על אזור קסטולו ועל מכרות הכסף העשירים שלו. במשך תשע שנים הוא נאבק בשבטים השונים. אולם בשנת 228 לפנה"ס נכנס למארב שטמן לו אחד השבטים ונהרג.

את מקומו ירש עזרובעל, הוא המשיך להרחיב את השפעת קרתגו בחצי האי, אם כי בעיקר באמצעים פוליטיים, באמצעות סדרת בריתות עם ראשי שבטים שונים. ניתן להסיק שאותה תקופה מתה אשתו של עזרובעל, אחותו של חניבעל. שכן הסופרים העתיקים מציינים שעזרובעל נישא לנסיכה ספרדית כדי לחזק את קשריו עם המקומיים. בהיספניה קיבלו חניבעל ואחיו את השכלתם. חמילקרת ברקה ייסד בזמנו עיר בשם "ברקינו" (כיום ברצלונה) על שמו. עזרובעל ייסד עיר חדשה בשם "קרתגינה" (כיום קרטחנה), שהפכה לבירת הקרתגים בספרד. ההיסטוריון הרומאי המוקדם קווינטוס פאביוס פיקטור, טוען שעזרובעל שאף לנתק את היספניה לחלוטין מקרתגו. ולשלוט בקרתגו עצמה כמונרך, טענה שפוליביוס דוחה כלא אמינה.‏[21]

בתאריך לא ברור, נישא חניבעל לנסיכה איברית בשם אימילקה. על פי מה שמספר איטליקוס, חניבעל פגש את אימילקה לראשונה באזור חאאן של ימינו כאשר התפלל במקדשה של תנית. אימילקה הייתה בתו של ראש שבט חזק, ועזרובעל עודד נישואים כאלו בין חייליו. על כן היו אלו נישואים פוליטיים. אולם לרוב נראה שגם אהבה הייתה בהם.‏[22] אימילקה ילדה לחניבעל בן, ונהרגה יחד עם הילד ככל הנראה ממגפה.

בשנת 226 לפנה"ס, חתם עזרובעל ללא ידיעת קרתגו הסכם סודי עם רומא לפיו כוחות קרתגיים לא יחצו את נהר האברו ונשק בידיהם. ככל הנראה ההסכם היה הדדי, והגביל גם את רומא הגבלות דומות.‏[23] בהסכם זה הרגיע עזרובעל את חשדותיה של רומא, אך גם ניתק את ספרד מההגנה הטבעית שלה הרי הפירנאים. עזרובעל נרצח בידי עבד קלטי בשנת 221 לפנה"ס, וחניבעל נבחר למפקד בידי החיילים.‏[24] למרות שהיה רק בן 26 ליוויוס מנמק את הטעמים לבחירה

Cquote2.svg

הם ראו בו את דמותו של חמילקרת האהוב.

Cquote3.svg
טיטוס ליוויוס, מיום ייסודה של עיר

גם בקרתגו קיבלו בברכה את הבחירה בני ברקה עשו עבודה מצוינת עד עתה בהיספניה משלוחי הכסף זרמו והכניסו ממון רב לאוצר מה גם שצבא קרתגו תפח בעקבות גיוס המקומיים

ראשית המלחמה ברומא[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פרשת סגונטום

חניבעל המשיך את חזונם של חמילקרת ועזרובעל. עם מותו של עזרובעל כמחצית מספרד של ימינו הייתה בשליטת קרתגו. באותה שנה שבה הפך למפקד פתח חניבעל במלחמה על השבטים הקלטיברים. שבט האולקאדים שחי באזור שהוא כיום לה מאנצ'ה, הותקף ראשון. חניבעל כבש את עירם אלתיאה שמיקומה כיום אינה ברור. נפילת אלתיאה הטילה אימה בליבות השבטים השכנים שמיהרו לכרות ברית שלום עם קרתגו. לאחר מכן חזר חניבעל לקרטחנה למשך החורף, ובקיץ של שנת 220 לפנה''ס יצא למלחמה על שבט הוואקים שישבו לעורך נהר הדורו. הוא הטיל מצור על עירם הרמאנדיקה (כיום סלמנקה) ולאחר מכן על העיר ארבאקאלה. שתי הערים נכבשו, אולם לאחר מכן יצא נגדו השבט החזק ביותר באזור, שבט הקרפטנים שישבו לאורך הטאחו. הקרפטנים גררו עמם שבטים נוספים למלחמה, וחניבעל היה בנחיתות מספרית. ולכן מיהר לחצות את הטאחו והציב משמרות לאורך החוף. כאשר אויביו ניסו לחצות את הנהר, הושמדו בקלות בידי הפילים של חניבעל שהוצבו בגדה השנייה. לאחר מכן נכנעו מרבית השבטים והערים של חצי האי לקרתגו מלבד העיר סגונטום.

סגונטום (כיום סגונטו) הייתה ככל הנראה מושבה יוונית ששכנה מצפון לוולנסיה. 170 קילומטרים מדרום לאברו, היינו בתוך שטח ההשפעה הקרתגי. (למרות שליוויוס מתאר אותה כשוכנת "בתווך בין שני העמים".) אולם למרות זאת בשנת 230 לפנה''ס הפכה סגונטום לבעלת ברית רשמית של רומא. מומזן טוען, שחניבעל רצה לצאת למסע מלחמה נגד רומא על פי צוואת אביו, ולכן רצה שלא להשאיר אויבים בעורף וחיפש עילה לתקוף את סגונטום. בשנת 218 לפנה''ס קיבל חניבעל אישור מהמועצה לתקוף את העיר. ישנם חילוקי דעות בקרב ההיסטוריונים העתיקים בנוגע לעילה למצור ליוויוס, טוען שסגונטום התקיפה את שבט הטורבולטים‏[25] שהיה בן ברית של קרתגו. פוליביוס לעומת זאת טוען שבעיר התחוללה מלחמת אזרחים בין תומכי קרתגו לבין תומכי רומא. תומכי רומא ניצחו וטבחו בתומכי קרתגו. הוא מזכיר גם כן את תקיפת השבט, אם כי מונה אותה כסיבה שולית למצור.

רומא שעד אז לא יכלה להתפנות לענייני היספניה בגלל המלחמה באיליריה, ופלישת הגאלים, נזעקה כעת לעזרת בעלת בריתה. שליחי רומא הגיעו אל חניבעל בדרישה להפסיק את המצור. חניבעל סרב, והשליחים פנו אל קרתגו בדרישה להסיר את המצור ולהסגיר את חניבעל. חנו הגדול תמך במילוי תביעות הרומאים. ליוויוס מצטט את אחד מנאומיו בהם הוא קורא לקחת מבני ברקה את הפיקוד על הכוחות בהיספניה.

Cquote2.svg

לא רוחו של אותו אדם (הכוונה לחמילקרת) ולא יוצאי חלציו לא יחדלו לעולם מלפגוע באמנה עם הרומאים. שמתם על צבאותיכם צעיר רודף שררה שאינו רואה דרך להשיגה אלא בזריעת זרע המלחמה. צבאותיכם צרים עתה על סגונטום אשר האמנה אוסרת לגשת אליה. במהרה יכתרו לגיונות רומא את קרתגו, ליביתם את הלהבות האוכלות עתה סביבכם.

Cquote3.svg
טיטוס ליוויוס, מיום ייסודה של עיר

אולם מעטה הייתה השפעתו של חנו במועצה. חברי המועצה הודיעו כי קרתגו לא תסגיר את חניבעל. כך פרצה המלחמה הידועה בשם "המלחמה הפונית השנייה" וסופרים עתיקים רבים מכנים אותה "מלחמת חניבעל".

מסע המלחמה נגד רומא[עריכת קוד מקור | עריכה]

שרטוט של מסע המלחמה של חניבעל
חניבעל ואנשיו חוצים את האלפים

לאחר שאבטח את אפריקה והיספניה יצא חניבעל לכיוון רומא בראש צבא בן 90,000 רגלים, 12,000 פרשים וכמה עשרות פילי מלחמה. חניבעל צפה את הפלישה הרומאית להיספניה ולכן השאיר בה כוח של כ-20,000 רגלים בנוסף לזה של אחיו עזרובעל.

חניבעל ניהל מערכה מהירה לכיבוש צפון היספניה והשאיר את חנון הגדול כמפקד השטח הכבוש, ובפיקודו 11,000 רגלים ו-1,000 פרשים. לאחר הקרבות ומיקום הכוחות של חנון נותר חניבעל עם כוח של כ-40,000 רגלים ו-9,000 פרשים. לאחר שחצה את הפירנאים הגיע חניבעל לגאליה שמעבר להרי האלפים, שם נלחם במספר שבטים מקומיים, ביניהם האלבורגים. חלק מחייליו ההיספניים בגדו בו, אבל בסופו של דבר הצליח להתגבר על השבטים וקיבל תגבורת משבטים יריבים לרומא.

חניבעל התקרב לנהר הרון אך נמנע מלהילחם במצביא הרומאי שהתייצב מולו, פובליוס קורנליוס סקיפיו בשל רצונו להגיע לאדמת איטליה. הוא חצה את הנהר והתקבל בברכה על ידי שבט הבויי האיטלקי שאף תגבר אותו בחיילים. כמו כן התערב בסכסוך מקומי פנים-שבטי וכאות תודה ניתנה לו אספקה. במסע נועז ומפרך בן 15 ימים חצה את הרי האלפים בראש צבאו ואיבד מתלאות הדרך והתנכלויות הברברים 12,000 חילים, את רוב סוסיו ובהמות המשא שלו, ומספר פילים. כשסיים לבסוף את החצייה עמד לרשותו כוח של כ- 20,000 רגלים 6,000 פרשים ו-37 פילים. תגבורת גאלית הצליחה להגדיל את מספר חיילי הרגלים שלו לכ-30,000. הוא גייס כוחות נוספים מהאינוסברים והשבטים הליגוריים באיטליה וכפה ברית על כמה שבטים אחרים. לבסוף כוחו מנה כ-40,000 רגלים ו-10,000 פרשים.

סכמה של הקרבות העיקריים של חניבעל באיטליה

בכל המערכות הגדולות על אדמת איטליה הצליח חניבעל להביס את הרומאים. יתרונותיו היו בכוח הסדיר הגדול שעמד לרשותו, ביכולתו לגרור את הרומאים לחזיתות שהיו נוחות לו במיוחד וביצירת כוח מעורב של גאלים שהצטיינו בלוחמת פנים אל פנים עם פרשים נומידיים שהצטיינו בלחימת פרשים. במערכה הראשונה בקרב טיקינוס, בשנת 218 לפני הספירה, נחל הקונסול סקיפיו מפלה כבדה וחולץ מהמערכה בידי בנו כשהוא פצוע קשה. במערכה השנייה בקרב טרביה נהרגו כ-15,000 - 20,000 רומאים למול מאות בודדות של גאלים. במערכה השלישית בקרב טראסימני על גדת האגם טראסימני, שמתוארת כמארב הגדול ביותר במערכות העתיקות, נהרגו כ-15,000 חיילים רומאים ובהם הקונסול מפקדם. גם במערכה הרביעית בקרב קאנאי בשנת 216 לפני הספירה, שנחשבת למופת בטקטיקה צבאית, הובסו הרומאים. על אף שהרומאים הטילו 80,000 חיילים בפיקודם של שני קונסולים לקרב, הם ניגפו מול האסטרטגיה של המצביא הקרתגי. ביום אחד נהרגו כ-50,000 עד 70,000 חיילים רומאים למול 6,000 בלבד מצבאו של חניבעל.

מאז אותה מערכה הרומאים לא התייצבו עוד חזיתית למול חניבעל על אדמת איטליה, ודגלו בטקטיקה של הימנעות ממגע על פי הדוקטרינה של פאביוס מאקסימוס, דוקטרינה אותה דחו בטרם המפלות. חניבעל לא תקף ישירות את רומא, לאחר המפלה הגדולה, כפי שייעץ לו אחד מבעלי בריתו, אלא נהג במתינות ושלח שליח לנהל משא ומתן על כניעת רומא, דבר שהרומאים דחו לתדהמתו מכל וכול. אף שחניבעל החל לכבוש את דרום איטליה, הוא מצא את עצמו במלחמות הגנה על בעלי בריתו כנגד הרומאים, דבר שעיכב את מתקפותיו.

חניבעל כמצביא[עריכת קוד מקור | עריכה]

חניבעל אימץ את הסגנון הפיקודי של אביו חמלקרת, אשר שהה בינות חייליו ויצא עמם למסעות המלחמה, וכך עלה בידו לעשות נפשות בקרבם נגד הרומאים. נאמר, כי בלכת חניבעל בראש צבאותיו דרך ביצות אטרוריה, לקה במחלת-עיניים, אפס לא אבה לעצור, ואיבד את עינו.‏‏‏[26] כשרונו כמצביא, אל-נכון נבע ממעורבות זו, ובכללה יוזמות ערמומיות שהצטיינו בהכרת התנאים ובבקיאות ודקדקנות בפרטים הקטנים ביותר. אי-לכך, היה מופיע בפני בני-בריתו הגאלים בפיאות נוכריות שונות מפני שידע מה חזקה נאמנותם וחשש מניסיון התנקשות בחייו. במערכה נגד פאביוס על עמק קמפניה, הוליך לפני צבאו שוורים עמוסי-לפידים, אשר הוליכו שולל את חיילי פאביוס להתקיף, ולהיכנס למלכודת היקפית, שהייתה אופיינית לאסטרטגיה של חניבעל.‏‏‏[27] ברם, לא רק בסגולותיו אלו היה חניבעל כה מוצלח, אלא גם בראייתו הכוללת את המצב, ובייחוד את הלך-הרוח של מפקדי יריביו, כפי שנתוודע אליהם מפי שבויים שראיין בעצמו.

במשך חייו כמצביא וחייל, נחל חניבעל רק תבוסה ממשית אחת. הוא ניצח בכל הקרבות על אדמת איטליה ולבסוף הפסיד במלחמה, אך לא בטרם קעקע חלק גדול ממרותה של רומא, עד שהיה כפסע בינה לבין החורבן. נאמר, כי כשל בניסיון להביא למרי אנטי-רומי רחב, ולקומם עוד עמים על רומא. עם זאת, אין זאת כי חניבעל כשל לחלוטין במישור המדיני הזה: הוא גייס לקרבו גאלים, איברים ואחרים, וניסה, ובמידה מוגבלת אף הצליח, לקומם חלקם נגד הרומאים.

ההפסד[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות המפלות הראשוניות, הרומאים הצליחו להתאושש ושלחו צבא חזק לספרד על מנת לפתות את חניבעל לחוש להגנת ספרד ועל ידי כך לצאת את איטליה. רק בשנת 202 לפנה"ס, משנחת צבא רומאי באוטיקה שבאפריקה, הוכחה אסטרטגיה זו כנכונה. חניבעל נקרא לשוב הביתה, אך בקרב זאמה נחל תבוסה מידי פובליוס קורנליוס סקיפיו (הבן), שזכה לכינוי "אפריקנוס" על שום ניצחונו. זו הייתה תבוסתו הראשונה והיחידה של חניבעל, שהתרחשה למרבה האירוניה דווקא על אדמת ארצו.

בעקבות ההפסד, שלטונות קרתגו הסכימו לחוזה שלום משפיל שנישל אותם מרוב נחלותיהם, חייב אותם לשלם פיצויים לרומא, אסר עליהם להחזיק פילי מלחמה וצי ספינות (מלבד עשר) ואסר עליהם לערוך קרבות ללא רשותה של רומא. מסיבה כלשהי, השלטונות הרומים לא לקחו איתם את חניבעל כשבוי מלחמה כפי שנהגו במצביאים אחרים, ואיפשרו לו לחזור לקרתגו. אף על פי שחניבעל לא ביקר בעיר הולדתו כמה עשרות שנים, העיר קיבלה את מנהיגותו והוא מונה לשופט העיר. תחת הנהגתו קרתגו הצליחה להתאושש מהמפלה הקשה, והעיר חזרה לפרוח, כאשר הוא עמל לטהר אותה משחיתות פוליטית.

חניבעל אצל אנטיוכוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

פעולותיו היו כנראה לצנינים בעיני מתנגדיו הפוליטיים, שטענו באוזני רומא כי חניבעל מתכנן מרד נוסף. הרומאים שעדיין חששו ממנו, דרשו שהקרתגים יגלו אותו, והוא הסכים לצאת לגלות בשנת 195 לפנה"ס על מנת למנוע מלחמה נוספת, שלא היה לקרתגים סיכוי לנצח בה, הוא נמלט אל האימפריה הסלווקית אל המלך אנטיוכוס השלישי (הגדול). אותו זמן התלוננו רודוס ופרגמון באוזני רומא על תוקפנות מצד אנטיוכוס, לא מזמן נגמרה המלחמה המוקדונית הראשונה שבסופה הכריז המצביא טיטוס קווינטיוס פלמיניניוס במהלך האולימפיאדה על עצמאותן המחודשת של ערי יוון. כל הלגיונות הרומאיים הוצאו מיוון והועברו אל גדות הפו שם האינסוברים עדיין אחזו בנשק.

הליגה האיטולית יצאה לא מרוצה מהמלחמה היא תמכה ברומא במטרה להחליש את אויבותיה הליגה האכאית ומוקדון אולם קיוותה להפוך לכוח הדומיננטי ביוון תחת מוקדון. הם החלו לרמוז לאנטיוכוס שאותו זמן היה השליט ההלניסטי החזק ביותר, שכדאי יהיה לפלוש ליוון ולאחד אותה תחת הגמוניה סורית. אנטיוכוס החזיק אותו זמן בתראקיה וליקיה והתקיף מספר ערים שהיו בעלות ברית של רומא. הרומאים דרשו ממנו לפנות את מרבית השטחים שכבש הוא הבין שאין מנוס ממלחמה.

המצב היה נוח למדי הגאלים עדיין התמרדו באיטליה והאחיזה הרומאית בספרד הייתה רופפת, גם המלחמה המוקדונית החלישה את רומא. ארמניה, קפדוקיה, ביתיניה, וגלטיה, כולן הבטיחו סיוע לאנטיוכוס וניתן היה גם לצפות לסיוע פיניקי כלשהו מצד צור. חניבעל לא התלהב מהרעיון אם כי קיווה שיש לו סיכוי להצליח. אולוס גליוס מספר ביצירתו "לילות אטיקה", שאנטיוכוס סקר בגאווה את צבאו יחד עם חניבעל ושאל אותו ביוהרה האם הוא סבור שכוח זה דיו למלחמה ברומא. חניבעל השיב: "לדעתי זה די והותר עבור הרומאים למרות שהם חמדנים למדי."[28]

חניבעל לא נקלט בחצר המלוכה ההלניסטית בשל מוצאו הפוני ומנהגיו השונים. יועציו של אנטיוכוס ניסו ללא הרף להכפיש את שמו של חניבעל. הם גם רמזו לו שעדיף יהיה אם מנהיג הלניסטי יורשו של אלכסנדר הגדול יהיה זה שיכבוש את יוון ולא פוני. בנוסף על כך השגרירים הרומאים בניסיון להבאיש את ריחו של חניבעל בעיני אנטיוכוס נפגשו מספר פעמים עם חניבעל שוחחו אתו בנימוס ובכבוד ולעתים ציטטו אותו במכוון. כל זה גרם להתקררות היחסים בין חניבעל לאנטיוכוס קורנליוס נפוס ופוליביוס מספרים שאנטיוכוס ארגן אסיפה של קציניו בלי להזמין אליה את חניבעל. כאשר יצא אנטיוכוס מן האסיפה פגש במסדרון את חניבעל שדרש ממנו הסבר לטינה שהוא נוטר לו. אנטיוכוס הסביר שאינו יכול לסמוך על נאמנותו במאת האחוזים. כששמע זאת חניבעל סיפר לאנטיוכוס על השבועה שנשבע בילדותו להיות אויב לנצח לרומא. אנטיוכוס התרשם וחזר להאמין בו.

למרות זאת לקח אנטיוכוס בעצמו את הפיקוד על צבא היבשה והפקיד את חניבעל על חלק מהצי. צבאו של אנטיוכוס פלש ליוון אולם בקרב שנערך בתרמופילאי איבד כמעט את כל צבאו. הוא נמלט חזרה לאסיה והיה מיואש לחלוטין, אם כי כעת העריך יותר את חניבעל שלא ניבא טובות לגבי הפלישה.‏[29] צבא רומאי תחת פיקודו של לוקיוס קורנליוס סקיפיו אסייתיקוס (אחיו של סקיפיו האפריקאי) נחת באסיה. תקוותם של אנטיוכוס וחניבעל הייתה כעת על הצי, חניבעל תכנן לנתק את סקיפיו מהיבשה וכך לאפשר לסורים להביס אותו בהדרגה. לרשותו עמד צי פיניקי גדול, אולם בקרב שהתפתח שלחו הרומאים קדימה את ספינות רודוס הקטנות שהצטיינו בתמרונים מהירים. חניבעל לא היה בקי בקרבות ים וציו הובס. אנטיוכוס עשה ניסיון אחרון לעצור את הרומאים אולם הובס בידי האחים סקיפיו בקרב מגנסיה. כחלק מהסכם אפמאה דרשו הרומאים את הסגרתו אולם הוא הספיק להימלט.

חניבעל בביתיניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לא ברור לאן נמלט חניבעל מסוריה. סטראבון ופלוטארכוס טוענים שנמלט לארמניה ומשם המשיך לביתיניה. קורנליוס נפוס לעומת זאת מוסר סיפור מוזר אודות הרפתקה של חניבעל בכרתים. לפי נפוס אנשי האי ניסו לגנוב מחניבעל את כספו, חניבעל העמיד פנים שהכסף נמצא בתוך כדים בעוד שלמעשה החביא אותו בתוך פסלונים.‏[30]

עם זאת הכל תמימי דעים שחניבעל המשיך אחר כך לביתיניה, שמלכה פרוסאוס הראשון הקפיד להישאר נייטרלי במלחמה המוקדונית ובמלחמת אנטיוכוס וכך יכל להגדיל את כוחו באין מפריע. הוא חשש מעוצמתה העולה של פרגמון. שמלכה אאומנס השני סייע רבות לרומאים במלחמות נגד מוקדון וסוריה ובתמורה קיבל שטחים רבים. פרוסאוס החליט לצאת למלחמה על פרגמון וביקש את עזרתו של חניבעל, גם כאן הופקד חניבעל על הצי ופרוסאוס על צבא היבשה שפלש לפרגמון.

חניבעל יצא בראש הצי ופגש בצי פרגמון שעליו פיקד אאומנס עצמו. על פי קורנליוס נפוס חניבעל הסתיר נחשים ארסיים בתוך כדי חרס, והורה לחייליו להשליך אותם על האויב. תוך זמן קצר התמלאו ספינות פרגמון נחשים והבלבול ששרר הקל על חניבעל לנצח.‏[31] אולם למרות הניצחון הימי המלחמה התעכבה יותר מדי ופרגמון התלוננה ברומא על תוקפנותו של פרוסאוס. הקונסול פלמיניניוס יצא בראש משלחת אל ביתיניה ונפגש עם פרוסאוס, במהלך הדיונים הזכיר אחד הביתינים את שמו של חניבעל. פלמיניניוס דרש לדעת אם הדבר נכון פרוסאוס ניסה להכחיש אולם לבסוף הודה שאכן חניבעל מסתתר אצלו. הוא סירב בתחילה לבגוד באורחו ולהסגיר אותו אולם משלחצו עליו הרומאים נכנע והסכים.

כאשר ראה חניבעל שביתו מכותר הוא העדיף להתאבד בבליעת רעל. על פי האגדה, מספרים כי משפטו האחרון היה: "אשחרר את הרומאים מחרדת היום", ולאחריו שתה את הרעל שבטבעתו, כשהבעת צחוק על פניו. הוא מת בגיל 64. אותה שנה מת גם יריבו הגדול פובליוס קורנליוס סקיפיו אפריקנוס.


ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מרי דולן, הקרתגני: חניבעל מקרתא חדתא, עמיחי, 1959
  • הרולד למב, חניבעל - האחד נגד רומי, מערכות, 1964.
  • Serge Lancel, Hannibal, Blackwell, במקור יצא בצרפת ב-1995 , תרגום לאנגלית 1998

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Lancel p 6
  2. ^ סיליוס איטליקוס, "פוניקה", ספר ראשון, 71 וגו'
  3. ^ ורגיליוס, אינאיס, ספר רביעי, טור 626 וגו'‏
  4. ^ Walter Görlitz, Hannibal Eine politische Biographie
  5. ^ קורנליוס נפוס "חמילקרת", 1
  6. ^ ‏היו שני שופטים בקרתגו, הם ניהלו את מועצת הזקנים ונבחרו בהצבעה.
  7. ^ ‏הקשר בין חניבעל לחנו לא ברור. היסטוריונים רבים מזכירים את "חנו בן בומילקר השופט". אולם איש מהם אינו כותב במפורש שחנו היה אחיינו של חניבעל. אפיאנוס מזכיר שאחותו של חניבעל נישאה לבומילקר השופט ומנישואים אלו נולד חנו, אולם לא מפרט יותר אודותיו.
  8. ^ טיטוס ליוויוס, ‏ספר 21, 2
  9. ^ תרגם לעברית אריה חשביה, הוצאת לדורי, 1967
  10. ^ פוליביוס, ספר ראשון, 78
  11. ^ ‏למידע נוסף אודות המלחמה, עיין בספרו של ישראל שצמן תולדות הרפובליקה הרומית, ירושלים: הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס, 1989.
  12. ^ הרולד למב, "חניבעל, האחד נגד רומי" הוצאת מערכות, עמ' 13.
  13. ^ ‏אותה תקופה בצבאות שונים המנהג להביא את בני המשפחה אל המחנה היה מקובל למדי.
  14. ^ Nic Fields, Hannibal
  15. ^ קורנליוס נפוס "חניבעל", 13
  16. ^ כינוי זה שנטבע בידי פוליביוס, הפך לסימן ההיכר של המלחמה.
  17. ^ למידע נוסף אודות המלחמה עיין ספרו של פוליביוס ספר ראשון סעיפים 88-66.
  18. ^ הרולד למב, "חניבעל, האחד נגד רומי" הוצאת מערכות, עמ' 25.
  19. ^ או על פי מסורת אחרת האל מלקרת.
  20. ^ תאודור מומזן, "דברי ימי רומא", כרך ב', עמ' 15.
  21. ^ פוליביוס, ספר שלישי, 8.
  22. ^ סיליוס איטליקוס, "פוניקה", ספר שלישי.
  23. ^ ישראל שצמן, תולדות הרפובליקה הרומית, עמ' 131.
  24. ^ בחירת המפקד בידי החיילים הייתה מקובלת מאוד בקרתגו
  25. ^ אם כי מחקרים מודרניים דווקא מזהים אותו כשבט הטורדוטונים
  26. ^ פוליביוס: "היסטוריה" (תר' בנימין שמרון, הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים 1991), ע' 230. ‏
  27. ^ ‏שם, ע' 240‏
  28. ^ ‏"לילות אטיקה" ספר חמישי. אנטיוכוס ביקש הערכה של כוח חייליו בעוד שחניבעל התייחס אליהם כשלל.
  29. ^ דיודורוס ביבליותקה היסטוריקה, ספר 29
  30. ^ קורנליוס נפוס ‏"חניבעל", 9
  31. ^ קורנליוס נפוס ‏"חניבעל", 11