חניבעל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-emblem-development-2.svg הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה אתם מתבקשים שלא לערוך ערך זה בטרם תוסר הודעה זו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניחי התבנית.
אם הדף לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך רצוי לתת קודם תזכורת בדף שיחת הכותבים.
חניבעל בן חמילקרת ברקה
Mommsen p265.jpg

פסל ראש המיוחס לחניבעל
נולד 247 לפנה"ס
קרתגו, כיום תוניסיה.
נפטר 183 לפנה"ס (בגיל 64 בערך)
ביתיניה, כיום טורקיה.
חייל
כינוי הקרתגי המטורף, הסיוט של רומא.
תקופת שירות 221-201 לפנה"ס (קרתגו)
188-192 לפנה"ס (האימפריה הסלווקית)‏[1]
183-188 לפנה"ס (ביתיניה)‏[2]
תפקידים צבאיים

מפקד צבא קרתגו, אדמירל, יועץ צבאי.

מלחמות וקרבות

המלחמה הפונית השנייה

מסע חניבעל לאיטליה
קרב נהר הרון
חציית האלפים בידי חניבעל
קרב טיקינוס
קרב טרביה
קרב טראסימנוס
קרב קאנאי
קרב זאמה
מלחמת אנטיוכוס
מלחמת ביתיניה-פרגמון
תפקידים אזרחיים

שופט, מושל היספניה.

מטבעות קרתגיים בדמותו של חמילקרת

חניבעל בן חמילקרת ברקה (247 לפנה"ס - 183 לפנה"ס), מצביא ומדינאי בן קרתגו. עמד בראש כוחות קרתגו במלחמה הפונית השנייה נגד רומא. פלש לאיטליה בראש צבא, והביס את הרומאים במספר קרבות שהבולט שבהם הוא קרב קאנאי. אולם הובס לבסוף בידי המצביא הרומאי סקיפיו אפריקנוס בקרב זאמה. לאחר הקרב המשיך חניבעל להנהיג את קרתגו כשופט. אולם נמלט מפני אויביו הפוליטיים אל אנטיוכוס השלישי, שם סייע לו במלחמתו ברומא. לאחר שאנטיוכוס נכשל נמלט חניבעל לביתיניה, ושם התאבד כאשר הרומאים מצאו אותו. חניבעל נחשב לאחד מגדולי המצביאים בהיסטוריה, בשורה אחת עם אלכסנדר הגדול, יוליוס קיסר, ונפוליאון בונפרטה.‏[3]

מקור שמו[עריכת קוד מקור | עריכה]

פירוש השם "חניבעל" בפיניקית שבה דובר בקרתגו הוא חִנו של בעל, ויש אומרים "בעל-חנני".

סרז' לנסל (Serge Lancel) מציין שני שורשים אפשריים לשם Barca: האחד, מהשורש השמי ב-ר-כ., ממנו נגזרה, למשל, המילה העברית "ברכה"; השני, והמסתבר מבין השניים, הוא ברק. מוסיף לנסל ומעריך כי הראשון, "המבורך" אינו כינוי אשר עולה בקנה אחד עם כשלונו של חמילקרת,‏[4] ואילו השני מתאים לסגנון הלחימה שלו בסיציליה, כמו גם מקביל לשם המשפחה היווני Keraunos, שמשמעו "ברק" גם כן, ואכן נמצאו מפקדים בקרב צבאו של אלכסנדר עם שם זה. אליבא דלנסל לא ניתן להכריע בשאלה האם השם Barca הוא כינוי שהודבק לחמילקרת הודות למעלותיו (cognomen ex virtue) או שם מוקדם יותר שהועבר אליו מאבותיו.‏[5]

השם ברקה היה במקור כינוי אולם אומץ כהדרגה כשם משפחה.‏[6] על כל פנים היסטוריונים מודרניים משתמשים בשם "ברקה" כדי להבדיל את חמילקרת וחניבעל מקרתגים שונים בעלי שם זהה.

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – משפחת ברקה

מעט מאוד ידוע על אבותיו הקדומים של חניבעל. המשורר הרומאי סיליוס איטליקוס, מחבר הפואמה "פוניקה" העוסקת בחייו של חניבעל. טוען ביצירתו שבני ברקה היו צאצאיה של המלכה האגדית דידו[7] (ידועה לעתים גם כאליסיה). גם ורגיליוס רומז על כך ביצירתו "אינאיס". כאשר דידו מתאבדת, היא מכריזה כי מעצמותיה יקום נוקם לרומאים‏‏,‏[8] רמז לחניבעל. אולם למרות שמרבית החוקרים מאמינים כיום בקיומה של דידו, חוקרים כוולטר גרליץ (Walter Görlitz) טוענים שלא אפשרי שבני ברקה אכן היו צאצאיה של דידו.‏[9]

ראשון בני ברקה הידועים לנו בוודאות, הוא חניבעל, שהיה אביו של חמילקרת ברקה.‏[10] לא ידוע דבר עליו מלבד שמו, אולם ידוע שלחמילקרת בנו נולדו סך הכל שלוש בנות, שאחריהן נולדו שלושה בנים. חניבעל היה המבוגר מבין הבנים. לא ידוע מי הייתה אמו, אולם כאשר חניבעל נולד כבר היו שתי הבנות הגדולות נשואות. הבכורה לשופט[11] בומילקר. ומנישואים אלו נולד חנו,‏[12] שהיה אחד מקציניו הבולטים של חניבעל. הבת השנייה נישאה לקצין בשם עזרובעל, שהיה בן טיפוחיו של חמילקרת בסיציליה.‏[13] לאחר המלחמה השיא חמילקרת את בתו השלישית, (ברומן[14] של גוסטב פלובר, הייתה זו "שלמבו".) לקצין פרשים נומידי בשם נארוואס.‏[15] שני אחיו הצעירים של חניבעל היו עזרובעל, ומאגו. שניהם לקחו חלק במלחמה הפונית השנייה ונהרגו במהלכה.

ילדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המלחמה הפונית הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המלחמה הפונית הראשונה

קרתגו, הייתה עיר מדינה פיניקית ששלטה בסיציליה, סרדיניה, קורסיקה האיים הבליארים, וחלקים נרחבים מצפון אפריקה. קרתגו הייתה בנויה על מערכת מסחר משוכללת, שכללה הבאת בדיל מבריטניה וחציית עמודי הרקולס למען מוצרים מספרד. משלוחי התבואה מסיציליה, והנחושת מקורסיקה, היו חיוניים ביותר לקיומה של קרתגו כמעצמה מסחרית. כמו גם המונופול על הסחר בים התיכון. במשך שנים נאבקו הקרתגים ביוונים על השליטה בסיציליה ועל המונופול של הסחר בים התיכון. חורבנה של צור בידי אלכסנדר הגדול, סייע לקרתגו לחזק את מעמדה כשליטה הבלתי מעורערת בים התיכון. בין קרתגו לרפובליקה הרומית שררו יחסים מצוינים, והצי הקרתגי אף סייע לרומא במלחמת פירוס.

אולם כאשר העיר הסיציליאנית מסינה, הותקפה בידי היירון השני טיראן סירקוסאי, יצאו שתי משלחות אחת לרומא ואחת לקרתגו בבקשת עזרה. הקרתגים נאמנים למדיניות המסורתית שלהם, היינו בלימת היוונים היכן שניתן, שלחו כוח לסיציליה והצליחו להביס את היירון. אולם אנשי מסינה העדיפו את עזרת רומא על פני עזרת קרתגו. והקרתגים נעלבים מיחס זה חברו אל היירון והכריזו מלחמה על רומא. כוח תחת פיקודו של חנו בן חניבעל נשלח לסיציליה, אולם הובס שם בידי הרומאים, שהכריחו את היירון לחתום על הסכם שלום. אולם מכיוון שסיציליה הנה אי, השליטה הבלתי מעורערת של הקרתגים בים העניקה להם יתרון בולט. אולם הרומאים הצליחו לעקוף מכשול זה ובנו צי משלהם. בשנת 260 לפנה"ס הובס האדמירל הקרתגי חניבעל בן גיסקו בקרב מילאי. בשנת 256 לפנה"ס הובס חמילקרת בקרב אקנומוס, ושני לגיונות רומאיים תחת פיקודו של רגולוס נחתו באפריקה ואיימו על קרתגו עצמה. אולם קסאנתיפוס הספרטני הביס אותו בקרב בגרדס ורגולוס עצמו נפל בשבי. רק כישלונו של בוסטאר בקרב הרמאיון, אפשר לניצולים הרומאים להימלט דרך הים.

בשנת 250 לפנה"ס הטילו הרומאים מצור על ליליבאום. מושל העיר חימילקו הגן בגבורה על העיר, והרומאים ניסו לשווא להכניעה. בשנת 249 לפנה"ס הביס אדרבעל את פולכר בקרב דרפאנה. בשנת 247 לפנה"ס שלחו הקרתגים מפקד חדש לזירה היבשתית בסיציליה, את חמילקרת ברקה אביו של חניבעל, כשרונו הצבאי ויכולת האלתור שלו גרמו נזק רב לרומאים. הוא ערך פשיטות על חופי איטליה, וניסה להסיר את המצור מעל ליליבאום ודרפאנה. אולם הצלחותיו היו חלקיות בלבד. בינתיים עמלה רומא על בניין צי חדש שהיה מוכן בשנת 241 לפנה"ס. מפקדו קאטולוס הביס את חנו הגדול בקרב אייגוסה. בלית ברירה קרתגו נכנעה.‏[16]

מלחמת שכירי החרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלחמת שכירי החרב

ניתן לקבוע את שנת לידתו של חניבעל על פי ציוני דרך שונים במהלך חייו. לדוגמה, ההיסטוריונים העתיקים מציינים שחניבעל הושבע שנאת נצח לרומא בשנת 238 לפנה"ס כשהיה בן תשע. לפיכך נהוג כיום לקבוע את שנת לידתו של חניבעל כ-247 לפנה"ס. אותה שנה כאמור נשלח אביו חמילקרת ברקה אל סיציליה, תאריך לידתו המדויק של חניבעל לא ידוע ולא ניתן לקבוע האם נולד לפני או אחרי שאביו נשלח לסיציליה. ערפל אופף את שנותיו הראשונות של חניבעל, הרולד לם (Harold Lamb) סופר, והיסטוריון אמריקאי. טוען‏[17] שחניבעל הצעיר התלווה אל אביו במסעו אל סיציליה.‏[18] אולם מרבית החוקרים סבורים שחניבעל נותר עם אמו בקרתגו, ולא ראה את אביו עד שמלאו לו חמש או שש שנים.‏[19][20]

עם זאת, נראה שחמילקרת דאג לחינוך טוב עבור בנו הצעיר. מבין מוריו ידוע על סוסילוס איש ספרטה שלימד את חניבעל יוונית ואת תולדות אלכסנדר הגדול. סוסילוס התלווה מאוחר יותר אל חניבעל במסעו אל איטליה, ויחד עם יווני נוסף בשם סלינוס תיעד את המסע.‏[21] ספרם לא השתמר אולם שימש כמקור לכותבים מאוחרים יותר. בנוסף על כך קורנליוס נפוס טוען שחניבעל עסק גם בכתיבה, ומבין חיבוריו חיבור אחד על מאורע היסטורי זניח ברודוס היה זמין עוד בתקופתו של נפוס.‏[21] כמו כן חניבעל נודע עוד בגיל צעיר כספורטאי מצטיין. לסיכום, ניתן לומר שמבחינת השכלה חניבעל לא נפל בהרבה ממרבית הקצינים הרומאים שנגדם לחם.‏[22]

לאחר שהסתיימה המלחמה ברומא והקרתגים פינו את סיציליה, התפטר חמילקרת מתפקידו. קרתגו נאלצה לשלם פיצויים לרומא בסך 3,200 כיכר כסף במשך 15 שנים. ולפיכך התקשתה לשלם לשכירי החרב הרבים שלחמו בצבאה את המגיע להם. המועצה סברה שיהיה קל יותר לשכנע את השכירים לוותר על חלק מהשכר אם ירוכזו במקום אחד. על כן רוכזו השכירים בעיר קיסה, וחנו הגדול אויבו הפוליטי של חמילקרת נשלח אליהם למשא ומתן. אולם המשא ומתן לא עלה יפה, והשכירים איימו לעלות על קרתגו באם לא ישולם להם שכרם. המועצה מיהרה והחליפה את חנו בגיסקו שהיה יותר מוכר לשכירים. גיסקו הצליח להגיע אתם להסדר הוגן, אולם קמפני בשם ספנדיוס, ולובי בשם מאתוס, חששו שמזימתם האמתית של הקרתגים היא להיפטר מהם לאחר שיתפזרו. ועל כן התסיסו את השכירים למרד, ולקחו את גיסקו בשבי.

בראש צבא קרתגו הועמד חנו הגדול. אולם הוא נכשל בניסיון להציל את הערים אוטיקה, והיפקארה שהיו נתונות במצור. ועל כן הוחזר במהירות חמילקרת ברקה לפיקוד. הוא הביס במהירות את המורדים בקרב מקאר. לאחר הקרב ערקו 2,000 פרשים נומידיים תחת פיקודו של נארוואס ממחנה המורדים אל מחנהו של חמילקרת. כדי למנוע עריקות דומות, החליטו ראשי המתמרדים להוציא את גיסקו להורג ולשוות למלחמה אופי של "מלחמה שאין לה כפרה".‏[23] לאחר מכן התאחדו מחנותיהם של מאתוס וספנדיוס והטילו מצור על קרתגו. אולם חמילקרת ונארוואס ניתקו את דרכי ההספקה שלהם והכריחו את ספנדיוס לעזוב את המצור ולנסות לעצור את חמילקרת. זה האחרון גרר אותו למלכודת בקרב משור והשמיד את חייליו כ-40,000 במספר. אולם אחד מקציניו של חמילקרת, חניבעל שמו, הובס בידי מאתוס בקרב תוניס. חמילקרת מיהר ואיחד את כוחותיו עם אלו של חנו, ויחד הביסו את מאתוס וסיימו את המלחמה.‏[24] חוקרים מודרניים שונים, סבורים שהמלחמה השפיעה רבות על חניבעל. וסייעה בעיצוב דמותו לעתיד לבוא.‏[25]

ההשבעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חניבעל נשבע להיות אויב לרומא

במהלך המלחמה נגד השכירים, התמרד גם חיל המצב הקרתגי בסרדיניה וצלב את המושל בוסטאר. לאחר מכן שלטו השכירים באי, אולם המקומיים גרשו אותם משם וכוננו שלטון עצמאי. לאחר שהסתיימה המלחמה, חימשה קרתגו צי חדש והתכוונה לשלוח אותו אל סרדיניה. בני האי שחששו מפני הנקמה הקרתגית, פנו אל רומא בבקשה לספח את האי. הרומאים נענו ברצון בשל מכרות הנחושת שבאי. רומא הגישה טענה שהצי הקרתגי החדש מכוון למעשה נגד איטליה. רומא דרשה תשלום פיצויים נוספים, והסתלקות מכל התביעות הקשורות בסרדיניה. קרתגו החלשה שלא יכלה בשום אופן להתמודד עם הרומאים נכנעה לכל הדרישות. פוליביוס טוען שמעשה זה הוא שהניע למעשה את קרתגו לצאת בהמשך למלחמה חדשה נגד רומא. מרבית ההיסטוריונים העתיקים טוענים שהמעשה הכעיס מאוד את חמילקרת, שהחל לתכנן מלחמה חדשה ברומא. ולריוס מקסימוס, היסטוריון רומאי בן זמנו של הקיסר טיבריוס. מספר שכאשר חמילקרת ראה את שלושת בניו משחקים, הוא הכריז בגאווה: "אלו אריות אני מגדל למלחמה ברומא".‏[26]

על פי המסופר, בשנת 238 לפנה"ס כאשר חניבעל היה בן תשע שנים. לקח אותו אביו אל אל מקדשו של האל בעל האמון[27] אשר על פסגת הבירסה, ולאחר שהקריב את הקרבנות המקובלים, ציווה על הנוכחים לסור הצידה ושאל בלחש את בנו האם הוא רוצה להצטרף אליו למסע אל חצי האי האיברי. חניבעל הצעיר הסכים ברצון והפציר באביו לקחתו עמו. חמילקרת דרש מחניבעל לגעת בקרבן, ולהישבע שלעולם לא יהיה ידיד לרומא. מרבית הסופרים העתיקים סבורים ששבועה זו היא שהניעה את חניבעל בהמשך חייו להמשיך ולהילחם ברומא גם נגד כל הסיכויים.

המסע להיספניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכיוון שמשלוחי התבואה מסיציליה והנחושת מקורסיקה פסקו. היה בקרתגו הכרח למצוא מקור חלופי לחומרי גלם. במועצת הזקנים נוצרו שתי מפלגות, האחת הפציפיסטית תחת הנהגתו של חנו הגדול, תמכה בחיזוק כוחה של קרתגו באפריקה. בעוד השנייה תחת הנהגתו של חמילקרת, תמכה בהרחבת השטחים הקרתגיים בחצי האי האיברי (היספניה בפי הקרתגים). תאודור מומזן, (Theodor Mommsen) טוען שחמילקרת שתכנן מראש את המלחמה הבאה ברומא, התכוון להשתמש בחצי האי האיברי בתור קרש קפיצה אל איטליה.‏[28] העובדה שחמילקרת דיכא את מרד השכירים, וכן סיפוח סרדיניה בידי הרומאים. העלו את קרנו של חמילקרת בעיר, והוא נבחר למפקד הצבא הקרתגי בשנת 238 לפנה"ס.

בשנת 237 לפנה"ס יצא חמילקרת למסע להיספניה. הוא לקח למסע את חתנו עזרובעל, וכן את שלושת בניו. כדי לשמור על הסודיות נמנע חמילקרת מלצאת בדרך המקובלת הגובלת בחופי אירופה, אלא עבר את עמודי הרקולס ועגן בגאדס שהייתה מושבה קרתגית. לאחר שהצטייד באספקה, המשיך במעלה הנהר באיטיס עד שהגיע לדרום ספרד של ימינו. האוכלוסייה בחצי האי האיברי התחלקה אותה תקופה לשלוש קבוצות עיקריות. האיברים, הקלטים, ובני תערובת שנקראו קלטיברים. חמילקרת נחת בארצם של שבטים איבריים ידידותיים, והחל מאמן את צבאו לקראת המערכה הקרבה עם המקומיים. הוא השתלט על אזור קסטולו ועל מכרות הכסף העשירים שלו. במשך תשע שנים הוא נאבק בשבטים השונים. אולם בשנת 228 לפנה"ס נכנס למארב שטמן לו אחד השבטים ונהרג.

את מקומו ירש עזרובעל, הוא המשיך להרחיב את השפעת קרתגו בחצי האי, אם כי בעיקר באמצעים פוליטיים, באמצעות סדרת בריתות עם ראשי שבטים שונים. ניתן להסיק שאותה תקופה מתה אשתו של עזרובעל, אחותו של חניבעל. שכן הסופרים העתיקים מציינים שעזרובעל נישא לנסיכה ספרדית כדי לחזק את קשריו עם המקומיים. בהיספניה קיבלו חניבעל ואחיו את השכלתם. חמילקרת ברקה ייסד בזמנו עיר בשם "ברקינו" (כיום ברצלונה) על שמו. עזרובעל ייסד עיר חדשה בשם "קרתגינה" (כיום קרטחנה), שהפכה לבירת הקרתגים בספרד. ההיסטוריון הרומאי המוקדם קווינטוס פאביוס פיקטור, טוען שעזרובעל שאף לנתק את היספניה לחלוטין מקרתגו. ולשלוט בקרתגו עצמה כמונרך, טענה שפוליביוס דוחה כלא אמינה.‏[29]

בתאריך לא ברור, נישא חניבעל לנסיכה איברית בשם אימילקה. על פי מה שמספר איטליקוס, חניבעל פגש את אימילקה לראשונה באזור חאאן של ימינו כאשר התפלל במקדשה של תנית. אימילקה הייתה בתו של ראש שבט חזק, ועזרובעל עודד נישואים כאלו בין חייליו. על כן היו אלו נישואים פוליטיים. אולם לרוב נראה שגם אהבה הייתה בהם. אימילקה ילדה לחניבעל בן בשם אספאר,‏[30] ונהרגה יחד עם הילד ככל הנראה ממגפה.

בשנת 226 לפנה"ס, חתם עזרובעל על הסכם סודי עם רומא לפיו כוחות קרתגיים לא יחצו את נהר האברו ונשק בידיהם. ככל הנראה ההסכם היה הדדי, והגביל גם את רומא הגבלות דומות.‏[31] בהסכם זה הרגיע עזרובעל את חשדותיה של רומא, אך גם ניתק את ספרד מההגנה הטבעית שלה, הרי הפירנאים. פוליביוס וליוויוס טוענים שההסכם נעשה ללא ידיעת קרתגו. אולם ככל הנראה לעזרובעל הייתה סמכות מלאה לחתום על הסכמים כאלו בשם קרתגו.‏[31] עזרובעל נרצח בידי עבד קלטי בשנת 221 לפנה"ס, וחניבעל נבחר למפקד בידי החיילים למרות שהיה רק בן 26. ליוויוס מנמק את הטעמים לבחירה:

Cquote2.svg

הם ראו בו את דמותו של חמילקרת האהוב.

Cquote3.svg
טיטוס ליוויוס, מיום ייסודה של עיר

גם בקרתגו קיבלו בברכה את הבחירה, בני ברקה עשו עבודה מצוינת עד עתה בהיספניה, משלוחי הכסף זרמו והכניסו ממון רב לאוצר. מה גם שצבא קרתגו תפח בעקבות גיוס המקומיים.

ראשית המלחמה ברומא[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פרשת סגונטום

חניבעל המשיך את חזונם של חמילקרת ועזרובעל. עם מותו של עזרובעל כמחצית מספרד של ימינו הייתה בשליטת קרתגו. באותה שנה שבה הפך למפקד פתח חניבעל במלחמה על השבטים הקלטיברים. שבט האולקאדים שחי באזור שהוא כיום לה מאנצ'ה, הותקף ראשון. חניבעל כבש את עירם אלתיאה שמיקומה כיום אינה ברור. נפילת אלתיאה הטילה אימה בליבות השבטים השכנים שמיהרו לכרות ברית שלום עם קרתגו. לאחר מכן חזר חניבעל לקרטחנה למשך החורף, ובקיץ של שנת 220 לפנה''ס יצא למלחמה על שבט הוואקים שישבו לעורך נהר הדורו. הוא הטיל מצור על עירם הרמאנדיקה (כיום סלמנקה) ולאחר מכן על העיר ארבאקאלה. שתי הערים נכבשו, אולם לאחר מכן יצא נגדו השבט החזק ביותר באזור, שבט הקרפטנים שישבו לאורך הטאחו. הקרפטנים גררו עמם שבטים נוספים למלחמה, וחניבעל היה בנחיתות מספרית. ולכן מיהר לחצות את הטאחו והציב משמרות לאורך החוף. כאשר אויביו ניסו לחצות את הנהר, הושמדו בקלות בידי הפילים של חניבעל שהוצבו בגדה השנייה. לאחר מכן נכנעו מרבית השבטים והערים של חצי האי לקרתגו מלבד העיר סגונטום.

סגונטום (כיום סגונטו) הייתה ככל הנראה מושבה יוונית ששכנה מצפון לוולנסיה. 170 קילומטרים מדרום לאברו, היינו בתוך שטח ההשפעה הקרתגי. (למרות שליוויוס מתאר אותה כשוכנת "בתווך בין שני העמים".) אולם למרות זאת בשנת 230 לפנה''ס הפכה סגונטום לבעלת ברית רשמית של רומא. מומזן טוען, שחניבעל רצה לצאת למסע מלחמה נגד רומא על פי צוואת אביו, ולכן רצה שלא להשאיר אויבים בעורף וחיפש עילה לתקוף את סגונטום. בשנת 218 לפנה''ס קיבל חניבעל אישור מהמועצה לתקוף את העיר. ישנם חילוקי דעות בקרב ההיסטוריונים העתיקים בנוגע לעילה למצור. ליוויוס, טוען שסגונטום התקיפה את שבט הטורבולטים‏[32] שהיה בן ברית של קרתגו. פוליביוס לעומת זאת טוען שבעיר התחוללה מלחמת אזרחים בין תומכי קרתגו לבין תומכי רומא. תומכי רומא ניצחו וטבחו בתומכי קרתגו. הוא מזכיר גם כן את תקיפת השבט, אם כי מונה אותה כסיבה שולית למצור.

רומא שעד אז לא יכלה להתפנות לענייני היספניה בגלל המלחמה באיליריה, ופלישת הגאלים, נזעקה כעת לעזרת בעלת בריתה. שליחי רומא הגיעו אל חניבעל בדרישה להפסיק את המצור. חניבעל סרב, והשליחים פנו אל קרתגו בדרישה להסיר את המצור ולהסגיר את חניבעל. חנו הגדול תמך במילוי תביעות הרומאים. ליוויוס מצטט את אחד מנאומיו בהם הוא קורא לקחת מבני ברקה את הפיקוד על הכוחות בהיספניה.

Cquote2.svg

לא רוחו של אותו אדם (הכוונה לחמילקרת) ולא יוצאי חלציו לא יחדלו לעולם מלפגוע באמנה עם הרומאים. שמתם על צבאותיכם צעיר רודף שררה שאינו רואה דרך להשיגה אלא בזריעת זרע המלחמה. צבאותיכם צרים עתה על סגונטום אשר האמנה אוסרת לגשת אליה. במהרה יכתרו לגיונות רומא את קרתגו, ליביתם את הלהבות האוכלות עתה סביבכם.

Cquote3.svg
טיטוס ליוויוס, "מיום ייסודה של עיר"

אולם מעטה הייתה השפעתו של חנו במועצה. חברי המועצה הודיעו כי קרתגו לא תסגיר את חניבעל. כך פרצה המלחמה הידועה בשם "המלחמה הפונית השנייה" וסופרים עתיקים רבים מכנים אותה "מלחמת חניבעל".‏[33]

מסע המלחמה נגד רומא[עריכת קוד מקור | עריכה]

המצור על סגונטום ערך תשעה חודשים שאפשרו לרומאים להתכונן כיאות למלחמה הקרבה. ובסוף שנת 218 לפנה"ס שני לגיונות נשלחו תחת פיקודו של הקונסול פובליוס קורנליוס סקיפיו אל מאסיליה (כיום מרסיי) משם היו אמורים להמשיך דרך הים אל ספרד. שני לגיונות נוספים תחת פיקודו של טיבריוס סמפורניוס לונגוס נשלחו אל סיציליה יחד עם 160 קווינקוורמות. לגיון נוסף תחת פיקודו של הפריטור לוקיוס מאנליוס נשלח אל צפון איטליה. אותו זמן הצי הקרתגי החל לצאת לפשיטות על איים בים התיכון.

חניבעל היה ערוך היטב למלחמה, כוחו מנה בסביבות ה-120,000 חיילים רגליים 16,000 פרשים וכמה עשרות פילים.‏[34] הוא שלח בערך 20,000 חיילים רגליים ו-2,000 פרשים להגנת אפריקה. מספר דומה הותיר בספרד תחת פיקודו של אחיו עזרובעל.‏[35] כמו כן הותיר חניבעל בספרד צי קטן ובערך 20 פילים. עם שאר הכוח עמד לצאת לאיטליה, את סגונטום הפקיד בידי מושל מקומי בשם איביליקס, שמאוחר יותר בגד בו וערק לצד הרומאים. חניבעל תכנן מראש לצאת לאיטליה היו לו בריתות עם השבטים הקלטים המקומיים, ומרגליו דיווחו לו על מקומות נוחים למעבר. חניבעל בחר לצאת בדרך היבשתית, כיוון שההרומאים שלטו בים ואף על פי שהצי שהוקצב לסקיפיו היה היחיד שיכל להפריע לחניבעל במקרה שיחליט לעבור דרך הים, הרי שהעברת מספר כה גדול של חיילים הצריכה צי ענק שחניבעל לא יכל לגייסו.

המסע בספרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

חניבעל שחרר את חייליו הספרדיים לעריהם למשך החורף, ובאביב של שנת 218 לפנה"ס[36] גייס את כולם. ולאחר שקיבל ידיעות מדויקות על מצב השבטים באזור האלפים ועמק הפו יצא למסע לכיבוש שארית היספניה כיוון שלא רצה להותיר אויבים בעורפו. הוא חצה את נהר האברו ובכך הפר סופית את החוזה עם רומא, הוא דיכא את שבטי האילורגיטים הברגוסים האיירונוסים והאנדוסינים, מלחמות אלו עלו לו במחיר כבד אולם חצי האי הפירנאי כולו עד הרי הפירנאים היה כעת בשליטתו. הוא הותיר קרתגי בשם חנו כמושל על האזור והפקיד בידיו 10,000 איש לשמירה על הסדר. בנוסף על כך הוא שחרר 11,000 ספרדים שסירבו לעזוב את מולדתם. עם 40,000 רגליים ו-12,000 פרשים בערך חצה חניבעל את הרי הפירנאים המפרידים בין ספרד לצרפת.‏[37] (אז גאליה)

המסע בגאליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בינתיים סקיפיו הגיע עם חייליו למאסיליה, הוא שיער כי חניבעל כבר חצה את הפירנאים ונמצא בדרום צרפת, אולם באזור זה היו שבטים גאלים לרוב שלא היו בברית עם רומא או קרתגו ולכן קיווה שחיבעל יתעכב. אולם חניבעל פעל במהירות, הוא שיחד שבטים אחדים וכפה ברית על האחרים והגיע לגדה הדרומית של נהר הרון. הוא קנה מהשבטים המקומיים סירות משא ותכנן להעביר את חייליו לגדה הצפונית במהירות האפשרית. אולם הגאלים מהגדה הצפונית התרכזו אל החוף במטרה למנוע ממנו לחצות. חניבעל שיגר את אחיינו חנו בן בומילקר במעלה הנהר בערך 40 קילומטרים. הם חצו את הנהר בלי שהגאלים הבחינו בהם, והמתינו מעורף המחנה הגאלי. הגאלים מצידם התפרשו על החוף בחוסר סדר. חנו בישר לחניבעל באותות עשן על כך שהגיע, חניבעל מיהר והתחיל להעביר את חייליו בסירות. הגאלים עקבו אחריו ואפשרו לחנו לאגף אותם ולפגוע בהם מאחור. הסחת דעת זו אפשרה לחניבעל להעלות לחוף את פרשיו ואת החיילים קלי הנשק ולהביס את הגאלים.

לאחר מכן מיהר חניבעל להעביר את שאר חייליו את הנהר, מלבד הפילים שהעברתם הייתה מסובכת יותר. בינתיים הגיעו אליו נציגים מהגאלים בעמק הפו באיטליה ובראשם מאגילוס, חניבעל הציג אותם בפני חייליו וסיפר להם את תוכניתו לחצות את האלפים. בינתיים סקיפיו עגן ליד שפכי הרון ושלח קבוצת פרשים לסיור. חניבעל עשה את אותו הדבר, שתי הקבוצות התנגשו, בהתנגשות איבדו הקרתגים 200 איש והרומאים 140. הסיירים הרומאים הודיעו לסקיפיו שחניבעל חונה באזור הרון והוא מיהר לצאת לדרך במטרה לפגוש אותו בקרב. חניבעל מיהר ונטש את מחנהו ופסע אל תוך הארץ. סקיפיו שהגיע לשם ארבעה ימי לאחר מכן הופתע מאוד מהעזתו של חניבעל שכן שבטים עוינים רבים היו באזור. הוא ניחש שככל הנראה חניבעל מתכנן לחצות את האלפים, על כן מיהר ושלח את אחיו גנאיוס לספרד, בעוד הוא עצמו הפליג במהירות לאטרוריה במטרה לגייס חיילים לעצור את חניבעל על נהר הפו.

חניבעל הגיע אל אזור פורה בגאליה בו מצטלבים נהרות האיזר והרון. באזור זה אותה תקופה התחוללה מלחמת ירושה בין שני אחים על הנהגת אחד השבטים. חניבעל סייע לבכור ביניהם, ובתמורה קיבל ממנו חניבעל כמת עצומה של תבואה ותחמושת וכן מורי דרך וחיילים שליוו אותם עד האלפים. חניבעל צעד לאורך האיזר עד הרי האלפים.

חניבעל וחייליו חוצים את האלפים

המעבר באלפים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספטמבר 218 לפנה"ס הגיע חניבעל אל הרי האלפים עם 38,000 רגליים ו-8,000 פרשים.‏[38] מעברו של חניבעל על פני הרי האלפים לא הייתה הפעם הראשונה שבה נעשה מעבר מסוג זה. הגאלים חצו את ההרים כמה וכמה פעמים כאשר פלשו לאיטליה. לא הייתה זו גם הפעם הראשונה בה הובאו פילי מלחמה אל איטליה, פירוס מלך אפירוס הביא עמו 20 פילים במהלך מסעו באיטליה, והרומאים נפגשו בפילי קרב גם במהלך המלחמה הפונית הראשונה. מכל מקום המעבר באלפים היה קשה ומסוכן. מפי המדריכים הגאלים למד חניבעל שהמעבר הוא קשה ומסוכן אך לא בלתי אפשרי. למעשה חניבעל היה מוכרח לעבור את האלפים כדי להגיע אל איטליה, שכן הדרך השנייה הייתה הים שכאמור הרומאים שלטו בו. מה גם שלחניבעל לא היה צי שעמו יוכל להעביר את חייליו.

בגאליה דאג חניבעל לצייד את חייליו בביגוד חם וחומרי הסקה. אולם מלבד הקור הקשה שחייליו האפריקאים של חניבעל לא היו רגילים לו הטרידו אותם גם האלוברוגים, שבט גאלי חזק שחי באזור האלפים. הם חששו לתקוף את חניבעל במישור פתוח בגלל עליונות פיליו ופרשיו. על כן המתינו עד שחייליו של חניבעל החלו להעפיל במעלה ההרים, ואז קיבצו צבא גדול מכל הכפרים באזור ותפסו עמדות אסטרטגיות שלא אפשרו לחניבעל לעבור בלי להסתכן בקרב. אולם חניבעל הבין את תוכניתם ועקב אחרי חילופי המשמרות שלהם, התברר לו שישנן שעות בלילה בהן הגאלים חוזרים לכפריהם ומשאירים את העמדות עם שמירה קלושה בלבד, מתוך הנחה שאם הקרתגים ינסו להתקדם בזמן הזה השומרים יוכלו להתריע על כך. חניבעל על כן השאיר את מרבית הצבא במחנה והורה להדליק את המדורות כרגיל בעוד שלמעשה התקדם יחד עם יחידה מובחרת ותפס את המעברים בפעולת פתע. הקרתגים החלו להתקדם בשיירה ארוכה במדרונות תלולים וצרים אל המעברים שתפס חניבעל. האלוברוגים ניצלו את סרבולם של הקרתגים ותקפו בבת אחת בנקודות רבות בשיירה. חניבעל פעל במהירות, ובעזרת חייליו המובחרים תקף אותם מהעמדות שנלכדו בלילה. מרבית האלוברוגים נהרגו בקרב אולם גם קרתגים רבים. לאחר שחייליו סיימו לעבור אסף אותם חניבעל ותקף את העיר העיקרית של האלוברוגים. הוא החריב אותה ומצא כמות רבה של תבואה ובהמות לשחיטה שהספיקו לו לכמה ימים. החרבת העיר הרתיעה את שאר השבטים מלהכריז מלחמה על חניבעל.

אולם קבוצת שבטים נוספת טמנה לו פח ובהעמידם פנים כאילו רצונם בשלום הצליחו לאגף אותו ולהסב לו אבדות כבדות. חניבעל הצליח להימלט מהם אולם הם המשיכו להציק לו מדי פעם. אולם יותר משהסבו לו נזק השבטים, הסבו לו נזק תנאי מזג האוויר הקשים. הפילים האפריקניים לא תפקדו היטב בקור ורבים מהם חלו. הם גם התקשו למצוא מזון בכמות מספקת בשלג. חניבעל איבד חיילים רבים במהלך המסע.

חוקרים רבים דנים בשאלה היכן עבר חניבעל את האלפים. תיאוריו של טיטוס ליוויוס מבולבלים ואינם נותנים תיאור טוב של האזור. אם כי מהערות אקראיות אצל פוליביוס ניתן ללמוד יותר. כיום מקובל להניח שהמעבר היה מעבר סן ברנהרד הקטן,‏[39] אם כי חוקרים שונים כדוגמת לם טוענים שחניבעל עבר יותר דרומה וסמוך אל החוף. לם מצביע על המעבר בין הר ז'נבר והים כנקודת המעבר של חניבעל, ושואב ראיה מדברי סטרבון שמתאר את המעבר שעבר בו חניבעל כ-"המעבר המוליך אל הטאורינים". הדרך הקצרה ביותר אל יישובי הטאורינים בעמק הפו היא אכן הר ז'נבר.‏[40]

לאחר שהגיע אל פסגת ההרים החלו חייליו של חניבעל לרדת. הירידה הייתה קשה שכן השלג החלקלק גרם למעידה של החיילים והסוסים. על כן ציווה חניבעל על אנשיו ליצור מעבר נקי משלג שאפשר לחיילים להגיע בביטחון יחסי אל אדמת איטליה, המסע כולו ערך בערך חמישה חודשים. חניבעל יצא מקרטחנה עם 90,000 איש, הוא הגיע אל איטליה עם קצת פחות מ-26,000. היסטוריונים רבים דנים בירידה הדרסטית במספרי החיילים של חניבעל. על פי הנתונים שנמסרו בידי הסופרים העתיקים ביציאתו למסע היו עמו 120,000 חיילים, מהם הותיר רבים לשמור בספרד ובאיטליה. כאשר הגיע לגאליה היו עמו 40,000 חיילים. כאשר הגיע אל האלפים 38,000 חיילים. כאשר הגיע לאיטליה היו עמו 20,000 רגליים ו-6,000 פרשים. ייתכן שהסיבה לכך היא עריקה רבתי של חיילים, כמו גם התנגשויות עם שבטים שונים בגאליה וספרד.‏[41]

המלחמה נגד רומא[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרבות ראשונים באיטליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הזירה האיטלקית במלחמה הפונית השנייה

בשנת 218 לפנה"ס חניבעל נחת באיטליה באזור אטרוריה. הוא נתן לחייליו זמן למנוחה ואז התקדם לכיוון נהר הפו, היה זה אזור פורה מאוד תושביו הקדומים היו האטרוסקים, אולם הם גורשו משם בידי הגאלים הקיסאלפינים. השבטים החזקים ביותר באזור היו הבויים, האינסוברים, והטאורינים. לאחר מלחמה נגד הגאלים כבשו הרומאים את האזור והקימו בו את המושבות קרמוניה ו-פלנקטיה. אולם הגאלים התקוממו בשנית ובמקביל לשליחת הכוחות להיספניה ואפריקה נשלח לגיון אחד תחת פיקודו של הפריטור לוקיוס מאנליוס לצפון איטליה כדי לדכא את המרד. המורדים נחלו מספר הצלחות, ולכן נאלצו הרומאים לשלוח שני לגיונות נוספים תחת פיקודו של לוקיוס אטיליוס כדי לסייע לו. כאשר הגיע חניבעל לאזור הסתכסכו בני בריתו האינסוברים עם הטאורינים. חניבעל כבש את בירתם של הטאורינים, (טורינו) וטבח בתושביה. וכך הטיל מורא על המקומיים. שבטים שונים הצטרפו אליו אולם מרביתם חששו מהרומאים והעדיפו להישאר נייטרליים חלקם אף שרתו בצבא הרומאי.

סקיפיו הגיע בינתיים אל אטרוריה, הוא נדהם מכך שחניבעל הצליח להגיע אל איטליה ואף להילחם בטאורינים, אולם גם חניבעל היה מבולבל כיוון שלא ידע את מספרם המדויק של החיילים שעמם הגיע סקיפיו.‏[42] מה גם שחייליו היו חולים, חלשים, וחסרי מורל. סקיפיו החליט לעצור את חניבעל, הוא בטח בכושרם הנמוך של חיילי חניבעל, מעיד על כך משפט שאמר לחייליו: "יִרְאתי היחידה היא שכאשר תלחמו יתגלה כי האלפים הם אלו כבשו את חניבעל". חניבעל מצדו רצה להעלות את המורל של חייליו, ועל כן לקח כמה גאלים שנפלו בשבי ועינה אותם קשות, לאחר מכן כשהם פצועים וחבולים הציג אותם בפני חייליו והציב בפניהם כלי נשק גאלים, וכן סוסים ובגדים יקרים, ושאל אותם אלו שניים מהם מוכנים להילחם זה בזה בתנאי שהמנצח שיהרוג את השני יזכה בחירותו ובכל המתנות. כולם הסכימו פה אחד, חניבעל הטיל גורל והזוכים נאבקו זה בזה עד שאחד מהם הרג את השני וזכה בחירותו ובמתנות. פוליביוס מתאר את המחזה:

Cquote2.svg

אחרי הקרב בירכו הנותרים מבין השבויים את ההרוג לא פחות מאשר את המנצח. כי הלה נפטר מרעות גדולות ורבות, ואילו הם עצמם נותרו בחיים.

Cquote3.svg
פוליביוס

לאחר המחזה קם חניבעל והסביר לחיילים את אשר רצה להמשיל להם, מצבם דומה למצבם של השבויים, לא נותרה בפניהם כל ברירה, אם ילחמו יהיה להם כל עושרה של רומא, אולם לסגת אי אפשר.‏[43] למחרת צעד חניבעל כדי להיפגש עם הבויים בעוד סקיפיו צעד כדי להאיבק בחניבעל. סקיפיו חצה את נהר הפו ואת נהר טיקינוס, (כיום טיצ'ינו) לחניבעל היה יתרון קל בפרשים, וכאשר התנגשו הצבאות בקרב טיקינוס חניבעל הביס את הרומאים, וסקיפיו עצמו נפצע וניצל רק תודות לבנו (לימים סקיפיו אפריקנוס).‏[44]

קרב טיקינוס היה קרב קטן ולא חשוב, ויש כאלו שאינם מונים אותו כקרב. אולם למרות זאת הקרב זעזע את הרומאים שנוכחו לדעת שהפרשים של חניבעל אינם חלשים כפי שחשבו. סקיפיו נמלט לנהר הטרביה, והסנאט הזעיק את טיבריוס סמפרוניוס לונגוס מסיציליה. היה זה סוף שנת 218 לפנה"ס ושנת הכהונה של סקיפיו וסמפרוניוס כקונסולים עמדה להיגמר. סמפרוניוס היה להוט לזכות בניצחון על חניבעל שיאפשר לו לזכות בכהונה שנה נוספת. סקיפיו לעומת זאת רצה לתת לחייליו לנוח במהלך החורף ולתקוף באביב. אולם אותו זמן זכו פרשיו של סמפרוניוס בניצחון זעום על קבוצת פרשים של חניבעל שבזזה שטחים גאליים. הניצחון הלהיב את סמפרוניוס, שרצה לצאת למערכה מהר ככל האפשר. ומכיוון שסקיפיו היה פצוע הסמכות המלאה הייתה בידי סמפרוניוס שתכנן לצאת לקרב כבר למחרת. חניבעל תכנן לנצל את להיטות אויבו ובחר כמקום הקרב אזור שטוח באחד מפלגי הנהר.הוא הורה לחייליו לאכול היטב ולנוח, ולאחר מכן שלח גדוד פרשים נומידיים לתקוף את המחנה הרומאי שהיה מעברו השני של הנהר. סמפרוניוס מיהר לרדוף אחריהם, היה זה יום קר והחיילים הרומאים לא נחו ואכלו כפי שצריך, הנהר היה קפוא והחיילים חצו אותו בקושי, רק כדי לגלות את כל צבא חניבעל ממתין להם בצד השני. בלית ברירה שלח סמפרוניוס את כל צבאו למערכה, אולם חניבעל ניצל היטב את פרשיו ופיליו וקרב טרביה הסתיים בניצחון מוחץ של חניבעל.

כצפוי סמפרוניוס וסקיפיו לא נבחרו שוב לקונסולים, אם כי סקיפיו נשלח לסייע לאחיו במערכה בספרד. כקונסולים של שנת 217 לפנה"ס נבחרו גאיוס סרוויליוס גמינוס, וגאיוס פלאמיניוס. סרוויליוס קיבל את הפיקוד על שאריות צבאו של סקיפיו, ופלאמיניוס פיקד על חייליו של סמפרוניוס.‏[45] פלאמיניוס פנה דרומה כדי להגן על רומא עצמה. חניבעל עקב אחריו וניסה לגרור אותו להילחם בקרב על ידי ביזת האזור. יועציו של פלאמיניוס דחקו בו להמתין לכוח של סרוויליוס שאמור לחבור אליו, אולם פלאמיניוס רצה לזכות בכל התהילה לבדו. ועם צבאו בן ה-40,000 איש תכנן להציב מארב לחניבעל בארטיום. אולם חניבעל עקף אותו והמשיך קדימה, רבים מחייליו חלו ומתו כאשר עבר באזור ביצות בפירנצה, וחניבעל עצמו איבד את עינו כתוצאה מדלקת.‏[46] כאשר נודע לפלאמיניוס שחניבעל עקף אותו ודבר לא מפריד בינו לבין רומא, מיהר לרדוף אחריו. חניבעל בחר את אגם טראסימנו כמקום להצבת מארב. מצפון לאגם הייתה סדרה של גבעות מיוערות, חניבעל חנה בשולי האגם במקום שבו יכל לראות כל מי שנכנס למעבר הצר. הוא ניצל את הלילה כדי להכין את חייליו כך שיוכלו לכתר כל כוח שייכנס למעבר, הוא הדליק מדורות רחוק משם כדי לשכנע את הרומאים שהוא רחוק יותר. הערפל סייע לו להעלים את כוחותיו ופלאמיניוס נכנס למלכודת מבלי לחשוד בכלום. בקרב שזכה לשם קרב טראסימנוס פלאמיניוס הובס והוא עצמו נהרג יחד עם כ-15,000 מחייליו.‏[47]

במהלך הקרב 6,000 לוחמים רומאים הצליחו להימלט ומצאו מקלט בכפר אטרוסקי. חניבעל שלח את מהרבעל ללכוד אותם, מהרבעל הקיף את הכפר והרומאים נכנעו כשהובטח להם שלא יפגעו בהם. סה"כ כ-15,000 רומאים ובעלי בריתם נפלו בשבי חניבעל. הוא כינס את כולם והודיע להם שמהרבעל לא היה מוסמך להבטיח להם את חייהם בשמו. הוא כלא את השבויים הרומאים. בעוד את בעלי בריתם שחרר לבתיהם באומרו שהוא בא להילחם ברומאים לא באיטלקים. בדרך זו קיווה למשוך אחריו את בעלי בריתם של הרומאים.‏[48]

האסטרטגיה הפביאנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – האסטרטגיה הפביאנית

פלוטארכוס מתאר את שאירע ברומא לאחר קרב טראסימנוס:

Cquote2.svg

כששמע פומפוניוס הפריטור על המפלה הזאת קרא את העם לאספה, עמד על רגליו ודיבר בלי עקיפין ובלי אחיזת עיניים, ונקט לשון גלויה: "נוצחנו רומיים בקרב אדיר הצבא הושמד פלאמיניוס הקונסול נפל הימלכו בדעתכם בעניין ישועתכם!" כרוח סערה נפלו דברים אלו על ים ההמון הרב, וכל העיר הייתה מהמהמת. עשתונות האנשים לא עמדו בפני מבוכה כזאת ואבדה כל עצה.

Cquote3.svg
פלוטארכוס, חיי פאביוס

הקונסול השני סרוויליוס לא ידע על המפלה ורצה להגיע אל פלאמיניוס במהירות האפשרית, הוא שלח את גאיוס קנטיניוס עם 4,000 פרשים אליו. חניבעל שמע על בואו של קנטיניוס ושלח את פרשיו תחת פיקודו של מהרבעל כדי לעצור אותם, בהתנגשות שנערכה ככל הנראה על יד אסיסי‏[49] נהרגו מחצית מן הפרשים הרומאים ולמחרת היום נשבו כולם.‏[50] קרב זעיר זה זעזע את רומא המזועזעת בלאו הכי‏[51] והוחלט למנות דיקטטור. למשרה זו נבחר פאביוס מאקסימוס "אדם בעל תבונה רבה וסגולות טבעיות נהדרות" כדברי פוליביוס. כדי להעלות את המורל בעיר הוא נדר להקריב לאלים את כל הבהמות שיוולדו במשך האביב הבא.‏[52]

חניבעל חצה את אומבריה ופיקנום ללא הפרעה. הוא בחר שלא לעלות על רומא כיוון שלא היו עמו מכונות מצור וחייליו נזקקו למנוחה.‏[53] כעבור עשרה ימים מקרב טראסימנוס הגיע אל חופי הים האדריאטי, היה זה אזור פורה למדי פוליביוס טוען שחניבעל לקח בדרכו שלל כה רב עד שהצבא התקשה לשאת אותו, הוא גם מציין שכאשר חניבעל כבש עיר הוא הורה לטבוח את כל הגברים. חניבעל נתן לחייליו זמן לנוח ודאג שיטפלו בסוסים החולים, הוא גם דאג להשיג לחייליו נשק חדש מהשלל שנלקח מהרומאים. מכיוון שחנה על החוף הוא גם הצליח להעביר ידיעות לקרתגו על ניצחונותיו. ידיעות אלו התקבלו בהתלהבות בקרתגו שכן במקביל המערכה בספרד התנהלה לרעת קרתגו. לאחר מכן התקדם חניבעל אל איאפיגה (כיום אפוליה) אזור זה היה מחולק בין שלושה שבטים, הדאוניים, הפאוקטיים, והמסאפיים. חניבעל פלש אל ארץ הדאוניים והשחית באופן שיטתי את המושבה הרומאית לוקריה (כיום לוצ'רה). הוא המשיך לבזוז את האזור, ליוויוס טוען שחניבעל נכשל בכיבוש העיר ספולטום,‏[54] אולם סופרים אחרים אינם מזכירים את המאורע ולכן סביר יותר להניח שהקרב על ספולטום היה לא יותר מפשיטה קטנה שערך אחד מקציניו של חניבעל.‏[55]

בינתיים פאביוס הדיקטטור החדש הבין שחייליו של חניבעל עדיפים על החיילים הרומאים בקרב. הוא החליט להימנע מכל קרב ישיר עם חניבעל ולנצל את היתרונות שהיו לרומאים, אספקה בלתי מוגבלת ומספר חיילים גדול. כדי להחליש את חניבעל הוא החליט לנקוט בטקטיקה של אדמה חרוכה, הוא יצא עם ארבעה לגיונות יחד עם המגיסטר אקוויטום מרקוס מינוקיוס רופוס וחנה באיקאי (כיום טרויה) מרחק של שישה קילומטרים מצבאו של חניבעל.‏[56] כאשר שמע חניבעל על כך מיהר והוציא את חייליו מחוץ למחנה, אולם משראה שהרומאים לא יוצאים לקרב החזיר את חייליו. מאז פאביוס עקב תמיד אחרי חניבעל, ומכיוון שנהנה מאספקה בלתי מוגבלת לא התיר לחייליו לעצור ולאסוף מזון. הוא עשה זאת כדי שכל החיילים יישארו מלוכדים כגוף אחד. מכיוון שהכיר היטב את האזור הוא תמיד תפס את העמדות הנוחות לפני שחניבעל הגיע אליהם, ולקח בשבי או הרג חיילים של חניבעל שיצאו מהמחנה לאסוף צידה. טקטיקה זו זכתה לכינוי "האסטרטגיה הפביאנית", אולם החיילים ובייחוד המגיסטר אקוויטום מינוקיוס לא אהבו אותה. החיילים כינו את פאביוס בבוז "מורו של חניבעל" ו-"קונקטטור" (המשהה). כינוי זה דבק בו לנצח,‏[57] ומינוקיוס דחק בו לצאת לקרב.

חניבעל ניסה להתגרות בפאביוס על ידי כך שפשט על המושבה הרומית בנבנטום, (כיום בנבנטו) שבה גם מצא אספקה בשפע. לאחר מכן פשט על קפואה הוא הניח שגם אם הרומאים לא יתקפו כפי שקיווה, הרי שבעלות בריתה של רומא יגלו כיצד רומא אינה עושה דבר כאשר חניבעל משחית אותן, וכך יעברו לצד שלו. חניבעל המשיך לבזוז את עמק קמפניה ללא הפרעה וצבר שלל רב. הוא רצה לאכסן את השלל והאספקה במקום בטוח כדי שיוכל לנצל אותו בחורף המתקרב, הוא ביקש ממורי הדרך שלו להוביל אותו אל העיר קאסינום, (כיום קאסינו) אולם בשל מבטאו הזר לקחו אותו המורים בטעות אל קאסילינום. כדי להגיע לשם הובילו אותו דרך בקעה צרה, פאביוס מיהר וחסם את מבוא הבקעה עם 4,000 חיילים ובמקביל ביצעו חייליו התקפה על המאסף הקרתגי והרגו כ-800 מחייליו של חניבעל. חניבעל ניחש שהרומאים חסמו את המבוא ועל כן נקט בתחבולה, הוא הורה על עזרובעל הממונה על האספקה להכין כמות רבה של לפידים ולהכין 2,000 שוורים מהשלל. הוא הורה לחייליו לאכול ולישון, ובשלוש לפנות בוקר העיר אותם וציווה לקשור את הלפידים לקרני השוורים ולהדליק אותם. הוא הורה למשרתים להעלות את העדר אל ראש הרכס, הרומאים שראו את הלפידים סברו שזהו צבא חניבעל המתקרב, ומיהרו לרוץ לשם תוך שהם מפנים את העמדה האסטרטגית, חייליו של חניבעל מיהרו ותפסו אותה.

בינתיים האש החלה לצרוב את עור השוורים שהחלו להשתולל ולחוג במעגלים לעיני הרומאים המבולבלים.‏[58] עוד במהלך הלילה הבחין פאביוס בתרמית, כיוון שכמה בהמות נפלו בידיו. פאביוס דלק אחרי חניבעל ותקף את המאסף של חניבעל, חניבעל מיהר ושלח אחורה גדוד חיילים איברים שהרג 1,000 רומאים ולאחר מכן המשיך בבטחה.

המאורע הכפיש לחלוטין את שמו של פאביוס ברומא, חניבעל ניצל זאת וכדי להגביר את הזעם על פאביוס הורה לחייליו לשרוף את כל האדמות הרומאיות שייתקלו בהן פרט לאדמותיו של פאביוס ואף העמיד עליהן שומרים כדי שלא יגנבו מהן דבר. פאביוס הסכים לעשות הסכם החלפת שבויים עם חניבעל, על פי ההסכם כנגד כל שבוי רומאי יקבל חניבעל שבוי קרתגי, ואם יהיו לצד מסוים יותר שבויים מלצד השני אז כנגד כל שבוי ישלם הצד השני 250 דינרים. לחניבעל היו 240 שבויים יותר מלפאביוס, אולם הסנאט שכעס על ההסכם סירב לשלוח את הסכום לפדיונם. בלית ברירה שלח פאביוס את בנו לרומא כדי שימכור את קרקעותיו ובכסף הזה פדה את השבויים.‏[59]

חניבעל חיפש מקלט לחורף של שנת 217 לפנה"ס, הוא בחר בעיר גרוניום, ולאחר שנכשל משא ומתן עם התושבים הטיל עליה חניבעל מצור וכבש אותה, הוא הרג את התושבים אולם השאיר על כנם את הבתים והחומות כי תכנן להשתמש בהם. הוא הקים מחנה מול העיר ושלח בכל יום שני שלישים מהצבא לאסוף תבואה ושליש אחד השאיר לשמירה. בינתיים פאביוס נקרא במסגרת תפקידו חזרה לרומא והותיר את מינוקיוס כמפקד והורה לו לא לתקוף בשום מחיר. אולם מינוקיוס לא שעה להזהרות הדיקטטור ותכנן לתקוף את מחנהו של חניבעל. חניבעל ראה את מינוקיוס ומיהר לעבור אל גבעה סמוכה עם מרבית הצבא, אולם בהדרגה נאלץ להורות לחייליו לחזור וללקט תבואה שכן חשש שבמהלך החורף לא יהיה לו די אספקה. מינוקיוס ניצל זאת ושלח את פרשיו נגד הלקטים והורה להם לא לקחת שבויים, את שאר הצבא שלח נגד מחנהו של חניבעל, שהתגונן בקושי וניצל רק תודות לסיוע מהיר שהביא עזרובעל, ומינוקיוס נסוג חזרה למחנה שלו.‏[60] אולם למרות זאת אבדות הקרתגים היו רבות בעוד אבדות הרומאים קלושות. חניבעל עזב את המחנה על הגבעה וחזר לגרוניום ומאז נזהר יותר באיסוף התבואה.‏[61]

כששמע הניצחון הזעום הגיע לרומא שררה שמחה גדולה בעיר, שכן היה זה הניצחון הראשון מאז הגיע חניבעל לאיטליה. קרנו של פאביוס הלכה וירדה בעוד קרנו של מינוקיוס עלתה. הוחלט למנות אותו כ-"דיקטטור עמית" דבר שלא נעשה מעולם ברומא.‏[62] הוא דרש בתחילה מפאביוס שהם יתחלפו בפיקוד לסירוגין, אולם פאביוס סירב ונתן למינוקיוס לפקד על שני לגיונות ועל חילות העזר של בעלי הברית, בעוד הוא עצמו פיקד על שני לגיונות נוספים, הם חנו במרחק של חצי קילומטר זה מזה.‏[63] חניבעל תחקר את שבוייו ולמד להכיר את אופיו של מינוקיוס. בין המחנה של חניבעל לזה של מינוקיוס הפרידה תלולית שהיוותה עמדה אסטרטגית חשובה, הוא תכנן לתפוס אותה אולם ידע שמינוקיוס ימנע ממנו לעשות זאת. על כן החביא רבים מחייליו באזור ושלח אחרים כביכול לכבוש את התלולית. מינוקיוס שראה זאת מיהר לתקוף, אולם אז חייליו של חניבעל זינקו מן המארב, חייליו של מינוקיוס פנו לסגת אולם פרשיו של חניבעל טבחו בהם ללא רחם. פאביוס השקיף כל העת על הנעשה בדאגה ולבסוף הורה לחייליו להצטרף למערכה, והם את חיילי חניבעל. בלית ברירה הורה חניבעל לחייליו לסגת, הוא חזר אל המחנה וגם הרומאים עשו כמוהו. למקורביו אמר חניבעל:

Cquote2.svg

כלום לא ניבאתי להם הרבה פעמים, שענן זה הקשור בראש הפסגות סופו שימטיר עלינו גשמי זעף בסערה וסופה?

Cquote3.svg
פלוטארכוס, חיי פאביוס

לאחר הקרב ביצר חניבעל את מחנהו. והעביר את החורף בשקט.

קרב קאנאי ותוצאותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קרב קאנאי

עם הגיע האביב של שנת 216 לפנה"ס התפטרו פאביוס ומינוקיוס ממשרותיהם, וכקונסולים של אותה שנה נבחרו לוקיוס אמיליוס פאולוס וגאיוס טרנטיוס וארו. סרוויליוס ומרקוס רגולוס התמנו לפרו קונסולים, ההוראה שקיבלו הייתה להתגרות במחנה חניבעל אך לא לתקוף אותו. חניבעל מצידו עזב את גרוניום וכבש את טירת קאנאי שהייתה נקודה אסטרטגית נוחה, והוא מצא בה גם אספקה בשפע.הסנאט החליט לחדול מהמדיניות של פאביוס ולעבור להתקפה מוחצת שתשמיד כליל את חניבעל. על פי תיאורי ההיסטוריונים העתיקים וארו היה הלהוט לכך ביותר. רומא גייסה צבא אדיר, על פי טענת פוליביוס היו בו 8 לגיונות ועוד 8 לגיונות של בעלי הברית, סה"כ 80,000 ו-6,000 פרשים.‏[64] בעוד שעל פי טענת ליוויוס היו בו 4 לגיונות ועוד 4 של בעלי הברית היינו 49,000 איש ו-6,000 פרשים.‏[65] מרבית החוקרים מאמצים את דעתו של פוליביוס.‏[66] לחניבעל היו אותה תקופה 40,000 רגליים ו-10,000 פרשים, שכן צבאו תפח תודות לגאלים שהצטרפו אליו.

הקרב נערך ככל הנראה באזור הנהר אופידוס (כיום אופנטו) ב-2 באוגוסט 216 לפנה"ס. פוליביוס וליוויוס טוענים שווארו חסר הניסיון פיקד באותו יום על הצבא, אולם ככל הנראה ממילא ההוראה לצאת לקרב הגיעה מהסנאט.‏[67] הקרב נפתח בהסתערות פרשים, המצביאים הקרתגיים עזרובעל ומהרבעל הביסו את הפרשים הרומאיים. במקביל הרומאים החלו לתקוף את חיל הרגליים הקרתגי שהיה מסודר בצורת חצי סהר שקדקודו כלפי הצבא הרומאי. היתרון המספרי של הרומאים ואיכות כלי נשקם גרמו לכך שחייליו של חניבעל נסוגו וכיוון הסהר התהפך. כעת פתחו הקרתגים במטח כידונים,‏[68] שבעקבותיו הסתערו חיילים לובים חמושים היטב מהאגפים. אנדרלמוסיה שררה במחנה הרומאי וחיילים ניסו לסגת, אולם אז הגיעו פרשיו של עזרובעל מהעורף, מה שהתרחש בהמשך דמה יותר לטבח מאשר לקרב. חיילים רומאים רמסו זה את זה כשהקלעים הקרתגים טובחים בהם לבלי רחם.

הניצחון הקרתגי היה שלם, בין 50 ל-70 רומאים נהרגו בקרב, ביניהם כמה מאויביו המושבעים של חניבעל, מינוקיוס הדיקטטור לשעבר ופאולוס הקונסול השני של אותה שנה. וכן 80 סנטורים ו-29 טריבונים צבאיים. היה זה אחד הקרבות המתוחכמים ביותר בהיסטוריה הצבאית שהוסיף הילה לשמו של חניבעל.

המשך המערכה באיטליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חניבעל אצל אנטיוכוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלחמת אנטיוכוס

פעולותיו היו כנראה לצנינים בעיני מתנגדיו הפוליטיים, שטענו באוזני רומא כי חניבעל מתכנן מרד נוסף. הרומאים שעדיין חששו ממנו, דרשו שהקרתגים יגלו אותו, והוא הסכים לצאת לגלות בשנת 195 לפנה"ס על מנת למנוע מלחמה נוספת, שלא היה לקרתגים סיכוי לנצח בה, הוא נמלט אל האימפריה הסלווקית אל המלך אנטיוכוס השלישי (הגדול). אותו זמן התלוננו רודוס ופרגמון באוזני רומא על תוקפנות מצד אנטיוכוס, לא מזמן נגמרה המלחמה המוקדונית הראשונה שבסופה הכריז המצביא טיטוס קווינטיוס פלמיניניוס במהלך המשחקים האיסתמיים על עצמאותן המחודשת של ערי יוון. כל הלגיונות הרומאיים הוצאו מיוון והועברו אל גדות הפו שם האינסוברים עדיין אחזו בנשק.

הליגה האיטולית יצאה לא מרוצה מהמלחמה היא תמכה ברומא במטרה להחליש את אויבותיה הליגה האכאית ומוקדון אולם קיוותה להפוך לכוח הדומיננטי ביוון תחת מוקדון. הם החלו לרמוז לאנטיוכוס שאותו זמן היה השליט ההלניסטי החזק ביותר, שכדאי יהיה לפלוש ליוון ולאחד אותה תחת הגמוניה סורית. אנטיוכוס החזיק אותו זמן בתראקיה וליקיה והתקיף מספר ערים שהיו בעלות ברית של רומא. הרומאים דרשו ממנו לפנות את מרבית השטחים שכבש הוא הבין שאין מנוס ממלחמה.

המצב היה נוח למדי הגאלים עדיין התמרדו באיטליה והאחיזה הרומאית בספרד הייתה רופפת, גם המלחמה המוקדונית החלישה את רומא. ארמניה, קפדוקיה, ביתיניה, וגלטיה, כולן הבטיחו סיוע לאנטיוכוס וניתן היה גם לצפות לסיוע פיניקי כלשהו מצד צור. חניבעל לא התלהב מהרעיון אם כי קיווה שיש לו סיכוי להצליח. אולוס גליוס מספר ביצירתו "לילות אטיקה", שאנטיוכוס סקר בגאווה את צבאו יחד עם חניבעל ושאל אותו ביוהרה האם הוא סבור שכוח זה דיו למלחמה ברומא. חניבעל השיב: "לדעתי זה די והותר עבור הרומאים למרות שהם חמדנים למדי."[69]

חניבעל לא נקלט בחצר המלוכה ההלניסטית בשל מוצאו הפוני ומנהגיו השונים. יועציו של אנטיוכוס ניסו ללא הרף להכפיש את שמו של חניבעל. הם גם רמזו לו שעדיף יהיה אם מנהיג הלניסטי יורשו של אלכסנדר הגדול יהיה זה שיכבוש את יוון ולא פוני. בנוסף על כך השגרירים הרומאים בניסיון להבאיש את ריחו של חניבעל בעיני אנטיוכוס נפגשו מספר פעמים עם חניבעל שוחחו אתו בנימוס ובכבוד ולעתים ציטטו אותו במכוון. כל זה גרם להתקררות היחסים בין חניבעל לאנטיוכוס קורנליוס נפוס ופוליביוס מספרים שאנטיוכוס ארגן אסיפה של קציניו בלי להזמין אליה את חניבעל. כאשר יצא אנטיוכוס מן האסיפה פגש במסדרון את חניבעל שדרש ממנו הסבר לטינה שהוא נוטר לו. אנטיוכוס הסביר שאינו יכול לסמוך על נאמנותו במאת האחוזים. כששמע זאת חניבעל סיפר לאנטיוכוס על השבועה שנשבע בילדותו להיות אויב לנצח לרומא. אנטיוכוס התרשם וחזר להאמין בו.

למרות זאת לקח אנטיוכוס בעצמו את הפיקוד על צבא היבשה והפקיד את חניבעל על חלק מהצי. צבאו של אנטיוכוס פלש ליוון אולם בקרב שנערך בתרמופילאי איבד כמעט את כל צבאו. הוא נמלט חזרה לאסיה והיה מיואש לחלוטין, אם כי כעת העריך יותר את חניבעל שלא ניבא טובות לגבי הפלישה.‏[70] צבא רומאי תחת פיקודו של לוקיוס קורנליוס סקיפיו אסייתיקוס (אחיו של סקיפיו האפריקאי) נחת באסיה. תקוותם של אנטיוכוס וחניבעל הייתה כעת על הצי, חניבעל תכנן לנתק את סקיפיו מהיבשה וכך לאפשר לסורים להביס אותו בהדרגה. לרשותו עמד צי פיניקי גדול, אולם בקרב שהתפתח שלחו הרומאים קדימה את ספינות רודוס הקטנות שהצטיינו בתמרונים מהירים. חניבעל לא היה בקי בקרבות ים וציו הובס. אנטיוכוס עשה ניסיון אחרון לעצור את הרומאים אולם הובס בידי האחים סקיפיו בקרב מגנסיה. כחלק מהסכם אפמאה דרשו הרומאים את הסגרתו אולם הוא הספיק להימלט.

חניבעל בביתיניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לא ברור לאן נמלט חניבעל מסוריה. סטראבון ופלוטארכוס טוענים שנמלט לארמניה ומשם המשיך לביתיניה. קורנליוס נפוס לעומת זאת מוסר סיפור מוזר אודות הרפתקה של חניבעל בכרתים. לפי נפוס אנשי האי ניסו לגנוב מחניבעל את כספו, חניבעל העמיד פנים שהכסף נמצא בתוך כדים בעוד שלמעשה החביא אותו בתוך פסלונים.‏[71]

עם זאת הכל תמימי דעים שחניבעל המשיך אחר כך לביתיניה, שמלכה פרוסאוס הראשון הקפיד להישאר נייטרלי במלחמה המוקדונית ובמלחמת אנטיוכוס וכך יכל להגדיל את כוחו באין מפריע. הוא חשש מעוצמתה העולה של פרגמון. שמלכה אאומנס השני סייע רבות לרומאים במלחמות נגד מוקדון וסוריה ובתמורה קיבל שטחים רבים. פרוסאוס החליט לצאת למלחמה על פרגמון וביקש את עזרתו של חניבעל, גם כאן הופקד חניבעל על הצי ופרוסאוס על צבא היבשה שפלש לפרגמון.

חניבעל יצא בראש הצי ופגש בצי פרגמון שעליו פיקד אאומנס עצמו. על פי קורנליוס נפוס חניבעל הסתיר נחשים ארסיים בתוך כדי חרס, והורה לחייליו להשליך אותם על האויב. תוך זמן קצר התמלאו ספינות פרגמון נחשים והבלבול ששרר הקל על חניבעל לנצח.‏[72] אולם למרות הניצחון הימי המלחמה התעכבה יותר מדי ופרגמון התלוננה ברומא על תוקפנותו של פרוסאוס. הקונסול פלמיניניוס יצא בראש משלחת אל ביתיניה ונפגש עם פרוסאוס, במהלך הדיונים הזכיר אחד הביתינים את שמו של חניבעל. פלמיניניוס דרש לדעת אם הדבר נכון פרוסאוס ניסה להכחיש אולם לבסוף הודה שאכן חניבעל מסתתר אצלו. הוא סירב בתחילה לבגוד באורחו ולהסגיר אותו אולם משלחצו עליו הרומאים נכנע והסכים.

כאשר ראה חניבעל שביתו מכותר הוא העדיף להתאבד בבליעת רעל. על פי האגדה, מספרים כי משפטו האחרון היה: "אשחרר את הרומאים מחרדת היום", ולאחריו שתה את הרעל שבטבעתו, כשהבעת צחוק על פניו. הוא מת בגיל 64. אותה שנה מת גם יריבו הגדול פובליוס קורנליוס סקיפיו אפריקנוס.


ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מרי דולן, הקרתגני: חניבעל מקרתא חדתא, עמיחי, 1959
  • הרולד למב, חניבעל - האחד נגד רומי, מערכות, 1964.
  • Serge Lancel, Hannibal, Blackwell, במקור יצא בצרפת ב-1995 , תרגום לאנגלית 1998

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ על שרותו של חניבעל בצבא הסלווקי ראו בספרו של דוד גולן, תולדות העולם ההלניסטי, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, תשמ"ג (מהדורה ראשונה) תשמ"ז (מהדורה שנייה).
  2. ^ ראו ביוגרפיה של קורנליוס נפוס על חייו של חניבעללטינית)
  3. ^ ראו לדוגמה Ayrault Theodore Dodge, Theodore (1995). Hannibal: A History of the Art of War Among the Carthaginians and Romans
  4. ^ אם כי שארל פיקאר בספרו חיי יום יום בקרת חדשת (עמ' 11), דווקא מקבל גרסה זו.
  5. ^ Serge Lancel, Hannibal, p 6
  6. ^ Will Durant, Caesar and Christ, éd. Simon & Schuster, Nueva York, 1944, p. 45
  7. ^ סיליוס איטליקוס, "פוניקה", ספר ראשון, 71 וגו'
  8. ^ ורגיליוס, אינאיס, ספר רביעי, טור 626 וגו'‏
  9. ^ Walter Görlitz, Hannibal Eine politische Biographie, p 12
  10. ^ קורנליוס נפוס "חמילקרת", 1
  11. ^ ‏היו שני שופטים בקרתגו, הם ניהלו את מועצת הזקנים ונבחרו בהצבעה.
  12. ^ אפיאנוס, "המלחמות הפוניות".
  13. ^ טיטוס ליוויוס, ‏ספר 21, 2
  14. ^ תרגם לעברית אריה חשביה, הוצאת לדורי, 1967
  15. ^ פוליביוס, ספר ראשון, 78
  16. ^ ‏למידע נוסף אודות המלחמה, ראו בספרו של ישראל שצמן תולדות הרפובליקה הרומית, ירושלים: הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס, 1989.
  17. ^ הרולד למב, "חניבעל, האחד נגד רומי" הוצאת מערכות, עמ' 13.
  18. ^ ‏אותה תקופה בצבאות שונים המנהג להביא את בני המשפחה אל המחנה היה מקובל למדי.
  19. ^ 6 Nic Fields, Hannibal p
  20. ^ 19 Görlitz, p
  21. ^ 21.0 21.1 קורנליוס נפוס, "חניבעל", 13.
  22. ^ 7 Nic Fields, Hannibal p
  23. ^ כינוי זה שנטבע בידי פוליביוס, הפך לסימן ההיכר של המלחמה.
  24. ^ למידע נוסף אודות המלחמה ראו פוליביוס ספר ראשון 66-88
  25. ^ למב, עמ' 25
  26. ^ כתבי ולריוס מקסימוס (בלטינית)
  27. ^ או על פי מסורת אחרת האל מלקרת.
  28. ^ תאודור מומזן, "דברי ימי רומא", כרך ב', עמ' 15.
  29. ^ פוליביוס, ספר שלישי, 8.
  30. ^ סיליוס איטליקוס, "פוניקה", ספר שלישי.
  31. ^ 31.0 31.1 שצמן עמ' 131
  32. ^ אם כי מחקרים מודרניים דווקא מזהים אותו כשבט הטורדוטונים.
  33. ^ ראו לדוגמה J. F. Lazenby, Hannibals' war. Aris & Phillips, 1978
  34. ^ ‏אם כי מומזן (עמ' 23) מציע מספרים גדולים יותר.
  35. ^ ‏שצמן עמ' 137.
  36. ^ .Lancel, p 25
  37. ^ Prevas, John, Hannibal Crosses the Alps: The Invasion of Italy and the Second Punic War, p. 86
  38. ^ .Lancel, p 60
  39. ^ שצמן עמ' 138.
  40. ^ למב עמ' 84.
  41. ^ Goldsworthy, Adrian (2003). The Fall of Carthage. Cassel Military Paperbacks p. 159 & 167
  42. ^ http://www.historyofwar.org/articles/battles_ticinus.html
  43. ^ פוליביוס, ספר שלישי, 63. טיטוס ליוויוס, ספר עשרים ואחד, 43.
  44. ^ טיטוס ליוויוס, ספר עשרים ואחד, 46.
  45. ^ טיטוס ליוויוס, ספר עשרים ואחד, 64.
  46. ^ פוליביוס, ספר שלישי, 79.
  47. ^ טיטוס ליוויוס, ספר עשרים ושניים, 7. פלוטארכוס, חיי פאביוס, 3. פוליביוס, ספר שלישי, 84.
  48. ^ פוליביוס, ספר שלישי, 85.
  49. ^ Lazenby, John Francis, Hannibal's War, p 65
  50. ^ פוליביוס, ספר שלישי, 85. טיטוס ליוויוס, ספר עשרים ושניים, 8.
  51. ^ למב, עמ' 128.
  52. ^ פלוטארכוס, חיי פאביוס, 4. טיטוס ליוויוס, ספר 22, 9 - 10.
  53. ^ שצמן עמ' 141.
  54. ^ טיטוס ליוויוס, ספר עשרים ושניים, 9.
  55. ^ Lazenby, John Francis, Hannibal's War, p 66
  56. ^ Lazenby, John Francis, Hannibal's War, p 68
  57. ^ פלוטארכוס, חיי פאביוס, 5.
  58. ^ פלוטארכוס, חיי פאביוס, 6.
  59. ^ פלוטארכוס, חיי פאביוס, 7.
  60. ^ Peddie, John, Hannibal’s War, p 95
  61. ^ Lazenby, John Francis, Hannibal's War, p 71
  62. ^ Cottrell, Leonard, Hannibal: Enemy of Rome, p 127
  63. ^ Peddie, John, Hannibal’s War, p 96
  64. ^ פוליביוס, ספר שלישי, 108.
  65. ^ טיטוס ליוויוס, ספר עשרים ושניים, 36.
  66. ^ לדיון אודות הדעות השונות walbank, p 439 - 440
  67. ^ דיון על הנושא אפשר למצוא בספרים רבים. למשל ב- Arthur Meckstein, Moral vision of Polybius p 38-40
  68. ^ Gregory Daly, Cannae, Ruotledge, 2002. p 192 - 193
  69. ^ ‏"לילות אטיקה" ספר חמישי. אנטיוכוס ביקש הערכה של כוח חייליו בעוד שחניבעל התייחס אליהם כשלל.
  70. ^ דיודורוס ביבליותקה היסטוריקה, ספר 29
  71. ^ קורנליוס נפוס ‏"חניבעל", 9
  72. ^ קורנליוס נפוס ‏"חניבעל", 11