חניבעל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

חניבעל בן חמילקרת ברקה (247 לפנה"ס - 183 לפנה"ס), מצביא ומדינאי בן קרתגו. עמד בראש כוחות קרתגו במלחמה הפונית השנייה נגד רומא. פלש לאיטליה בראש צבא גדול והביס את הרומאים במספר קרבות גדולים. הובס בסופו של דבר על ידי המצביא הרומאי פובליוס סקיפיו אפריקנוס בקרב זאמה ליד עיר הולדתו. נחשב לאחד מגדולי המצביאים בהיסטוריה, בשורה אחת עם אלכסנדר הגדול ונפוליאון.

ילדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

חניבעל נולד לאחת המשפחות החזקות ביותר בקרתגו. הוא היה הילד הרביעי מתוך שישה שנולדו לחמילקרת ברקה, שהיה מפקד צבאות קרתגו בסיציליה בזמן המלחמה הפונית הראשונה. חמילקרת היה בין מדכאי מרד השכירים שפרץ לאחר אי תשלום המשכורות שהגיעו להם עבור שירותם במלחמה.

היות שקרתגו הפסידה שטחים רבים במלחמה הפונית הראשונה, החליט חמילקרת לפלוש לחצי האי האיברי (היספניה, כפי שנקרא בפי הפיניקים) על מנת לזכות בטריטוריות חדשות. יש הרואים בפלישה זו הוכחה לעוצמת משפחת בני ברקה, שכן על פי החלטת אחד מבני המשפחה יצאה קרתגו כולה למלחמה.

שלושת בניו של חמילקרת התלוו למסע המלחמה, שם קיבלו את חינוכם הבסיסי. לפי האגדה, כשחניבעל היה בן תשע לקח אותו אביו למקדש האלה תנית, אשר על פסגת הבירסה, והשביע אותו שלעולם לא יהיה ידיד לרומאים.

לאחר תשע שנים, במהלכן הצליח להשתלט על השליש המזרחי של חצי האי האיברי, מת חמילקרת, ועזרובעל חתנו נטל את הפיקוד על הצבא. כאשר נרצח עזרובעל, בחרה מועצת קרתגו בחניבעל למפקד הצבא.

מקור שמו[עריכת קוד מקור | עריכה]

פירוש השם "חניבעל" בפיניקית שבה דובר בקרתגו הוא חִנו של בעל, ויש אומרים "בעל-חנני".

סרז' לנסל (Lancel) מציין שני שורשים אפשריים לשם Barca: האחד, מהשורש השמי ב-ר-כ., ממנו נגזרה, למשל, המילה העברית "ברכה"; השני, והמסתבר מבין השניים, הוא ברק. מוסיף לנסל ומעריך כי הראשון, "המבורך" אינו כינוי אשר עולה בקנה אחד עם כשלונו של חמילקרת, ואילו השני מתאים לסגנון הלחימה שלו בסיציליה, כמו גם מקביל לשם המשפחה היווני Keraunos, שמשמעו "ברק" גם כן, ואכן נמצאו מפקדים בקרב צבאו של אלכסנדר עם שם זה. אליבא דלנסל לא ניתן להכריע בשאלה האם השם Barca הוא כינוי שהודבק לחמילקרת הודות למעלותיו (cognomen ex virtue) או שם מוקדם יותר שהועבר אליו מאבותיו‏[1].

מסע המלחמה נגד רומא[עריכת קוד מקור | עריכה]

שרטוט של מסע המלחמה של חניבעל
חניבעל ואנשיו חוצים את האלפים

מרגע שקיבל חניבעל את השליטה על הכוחות הקרתגיים בהיספניה, המשיך במסע הכיבושים בו החל אביו. חניבעל כבש חלק נכבד מחצי האי האיברי ולבסוף שם מצור על סגונטו, המצור שהביא את רומא להכרזת מלחמה על קרתגו.

לאחר שאבטח את אפריקה והיספניה יצא חניבעל לכיוון רומא בראש צבא בן 90,000 רגלים, 12,000 פרשים וכמה עשרות פילי מלחמה. חניבעל צפה את הפלישה הרומאית להיספניה ולכן השאיר בה כוח של כ-20,000 רגלים בנוסף לזה של אחיו עזרובעל.

חניבעל ניהל מערכה מהירה לכיבוש צפון היספניה והשאיר את חנון הגדול כמפקד השטח הכבוש, ובפיקודו 11,000 רגלים ו-1,000 פרשים. לאחר הקרבות ומיקום הכוחות של חנון נותר חניבעל עם כוח של כ-40,000 רגלים ו-9,000 פרשים. לאחר שחצה את הפירנאים הגיע חניבעל לגאליה שמעבר להרי האלפים, שם נלחם במספר שבטים מקומיים, ביניהם האלבורגים. חלק מחייליו ההיספניים בגדו בו, אבל בסופו של דבר הצליח להתגבר על השבטים וקיבל תגבורת משבטים יריבים לרומא.

חניבעל התקרב לנהר הרון אך נמנע מלהילחם במצביא הרומאי שהתייצב מולו, פובליוס קורנליוס סקיפיו בשל רצונו להגיע לאדמת איטליה. הוא חצה את הנהר והתקבל בברכה על ידי שבט הבויי האיטלקי שאף תגבר אותו בחיילים. כמו כן התערב בסכסוך מקומי פנים-שבטי וכאות תודה ניתנה לו אספקה. במסע נועז ומפרך בן 15 ימים חצה את הרי האלפים בראש צבאו ואיבד מתלאות הדרך והתנכלויות הברברים 12,000 חילים, את רוב סוסיו ובהמות המשא שלו, ומספר פילים. כשסיים לבסוף את החצייה עמד לרשותו כוח של כ- 20,000 רגלים 6,000 פרשים ו-37 פילים. תגבורת גאלית הצליחה להגדיל את מספר חיילי הרגלים שלו לכ-30,000. הוא גייס כוחות נוספים מהאינוסברים והשבטים הליגוריים באיטליה וכפה ברית על כמה שבטים אחרים. לבסוף כוחו מנה כ-40,000 רגלים ו-10,000 פרשים.

סכמה של הקרבות העיקריים של חניבעל באיטליה

בכל המערכות הגדולות על אדמת איטליה הצליח חניבעל להביס את הרומאים. יתרונותיו היו בכוח הסדיר הגדול שעמד לרשותו, ביכולתו לגרור את הרומאים לחזיתות שהיו נוחות לו במיוחד וביצירת כוח מעורב של גאלים שהצטיינו בלוחמת פנים אל פנים עם פרשים נומידיים שהצטיינו בלחימת פרשים. במערכה הראשונה בקרב טיקינוס, בשנת 218 לפני הספירה, נחל הקונסול סקיפיו מפלה כבדה וחולץ מהמערכה בידי בנו כשהוא פצוע קשה. במערכה השנייה בקרב טרביה נהרגו כ-15,000 - 20,000 רומאים למול מאות בודדות של גאלים. במערכה השלישית בקרב טראסימני על גדת האגם טראסימני, שמתוארת כמארב הגדול ביותר במערכות העתיקות, נהרגו כ-15,000 חיילים רומאים ובהם הקונסול מפקדם. גם במערכה הרביעית בקרב קאנאי בשנת 216 לפני הספירה, שנחשבת למופת בטקטיקה צבאית, הובסו הרומאים. על אף שהרומאים הטילו 80,000 חיילים בפיקודם של שני קונסולים לקרב, הם ניגפו מול האסטרטגיה של המצביא הקרתגי. ביום אחד נהרגו כ-50,000 עד 70,000 חיילים רומאים למול 6,000 בלבד מצבאו של חניבעל.

מאז אותה מערכה הרומאים לא התייצבו עוד חזיתית למול חניבעל על אדמת איטליה, ודגלו בטקטיקה של הימנעות ממגע על פי הדוקטרינה של פאביוס מאקסימוס, דוקטרינה אותה דחו בטרם המפלות. חניבעל לא תקף ישירות את רומא, לאחר המפלה הגדולה, כפי שייעץ לו אחד מבעלי בריתו, אלא נהג במתינות ושלח שליח לנהל משא ומתן על כניעת רומא, דבר שהרומאים דחו לתדהמתו מכל וכול. אף שחניבעל החל לכבוש את דרום איטליה, הוא מצא את עצמו במלחמות הגנה על בעלי בריתו כנגד הרומאים, דבר שעיכב את מתקפותיו.

חניבעל כמצביא[עריכת קוד מקור | עריכה]

חניבעל אימץ את הסגנון הפיקודי של אביו חמלקרת, אשר שהה בינות חייליו ויצא עמם למסעות המלחמה, וכך עלה בידו לעשות נפשות בקרבם נגד הרומאים. נאמר, כי בלכת חניבעל בראש צבאותיו דרך ביצות אטרוריה, לקה במחלת-עיניים, אפס לא אבה לעצור, ואיבד את עינו.‏‏‏[2] כשרונו כמצביא, אל-נכון נבע ממעורבות זו, ובכללה יוזמות ערמומיות שהצטיינו בהכרת התנאים ובבקיאות ודקדקנות בפרטים הקטנים ביותר. אי-לכך, היה מופיע בפני בני-בריתו הגאלים בפיאות נוכריות שונות מפני שידע מה חזקה נאמנותם וחשש מניסיון התנקשות בחייו. במערכה נגד פאביוס על עמק קמפניה, הוליך לפני צבאו שוורים עמוסי-לפידים, אשר הוליכו שולל את חיילי פאביוס להתקיף, ולהיכנס למלכודת היקפית, שהייתה אופיינית לאסטרטגיה של חניבעל.‏‏‏[3] ברם, לא רק בסגולותיו אלו היה חניבעל כה מוצלח, אלא גם בראייתו הכוללת את המצב, ובייחוד את הלך-הרוח של מפקדי יריביו, כפי שנתוודע אליהם מפי שבויים שראיין בעצמו.

במשך חייו כמצביא וחייל, נחל חניבעל רק תבוסה ממשית אחת. הוא ניצח בכל הקרבות על אדמת איטליה ולבסוף הפסיד במלחמה, אך לא בטרם קעקע חלק גדול ממרותה של רומא, עד שהיה כפסע בינה לבין החורבן. נאמר, כי כשל בניסיון להביא למרי אנטי-רומי רחב, ולקומם עוד עמים על רומא. עם זאת, אין זאת כי חניבעל כשל לחלוטין במישור המדיני הזה: הוא גייס לקרבו גאלים, איברים ואחרים, וניסה, ובמידה מוגבלת אף הצליח, לקומם חלקם נגד הרומאים.

ההפסד[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות המפלות הראשוניות, הרומאים הצליחו להתאושש ושלחו צבא חזק לספרד על מנת לפתות את חניבעל לחוש להגנת ספרד ועל ידי כך לצאת את איטליה. רק בשנת 202 לפנה"ס, משנחת צבא רומאי באוטיקה שבאפריקה, הוכחה אסטרטגיה זו כנכונה. חניבעל נקרא לשוב הביתה, אך בקרב זאמה נחל תבוסה מידי פובליוס קורנליוס סקיפיו (הבן), שזכה לכינוי "אפריקנוס" על שום ניצחונו. זו הייתה תבוסתו הראשונה והיחידה של חניבעל, שהתרחשה למרבה האירוניה דווקא על אדמת ארצו.

בעקבות ההפסד, שלטונות קרתגו הסכימו לחוזה שלום משפיל שנישל אותם מרוב נחלותיהם, חייב אותם לשלם פיצויים לרומא, אסר עליהם להחזיק פילי מלחמה וצי ספינות (מלבד עשר) ואסר עליהם לערוך קרבות ללא רשותה של רומא. מסיבה כלשהי, השלטונות הרומים לא לקחו איתם את חניבעל כשבוי מלחמה כפי שנהגו במצביאים אחרים, ואיפשרו לו לחזור לקרתגו. אף על פי שחניבעל לא ביקר בעיר הולדתו כמה עשרות שנים, העיר קיבלה את מנהיגותו והוא מונה לשופט העיר. תחת הנהגתו קרתגו הצליחה להתאושש מהמפלה הקשה, והעיר חזרה לפרוח, כאשר הוא עמל לטהר אותה משחיתות פוליטית.

חניבעל אצל אנטיוכוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

פעולותיו היו כנראה לצנינים בעיני מתנגדיו הפוליטיים, שטענו באוזני רומא כי חניבעל מתכנן מרד נוסף. הרומאים שעדיין חששו ממנו, דרשו שהקרתגים יגלו אותו, והוא הסכים לצאת לגלות בשנת 195 לפנה"ס על מנת למנוע מלחמה נוספת, שלא היה לקרתגים סיכוי לנצח בה, הוא נמלט אל האימפריה הסלווקית אל המלך אנטיוכוס השלישי (הגדול). אותו זמן התלוננו רודוס ופרגמון באוזני רומא על תוקפנות מצד אנטיוכוס, לא מזמן נגמרה המלחמה המוקדונית הראשונה שבסופה הכריז המצביא טיטוס קווינטיוס פלמיניניוס במהלך האולימפיאדה על עצמאותן המחודשת של ערי יוון. כל הלגיונות הרומאיים הוצאו מיוון והועברו אל גדות הפו שם האינסוברים עדיין אחזו בנשק.

הליגה האיטולית יצאה לא מרוצה מהמלחמה היא תמכה ברומא במטרה להחליש את אויבותיה הליגה האכאית ומוקדון אולם קיוותה להפוך לכוח הדומיננטי ביוון תחת מוקדון. הם החלו לרמוז לאנטיוכוס שאותו זמן היה השליט ההלניסטי החזק ביותר, שכדאי יהיה לפלוש ליוון ולאחד אותה תחת הגמוניה סורית. אנטיוכוס החזיק אותו זמן בתראקיה וליקיה והתקיף מספר ערים שהיו בעלות ברית של רומא. הרומאים דרשו ממנו לפנות את מרבית השטחים שכבש הוא הבין שאין מנוס ממלחמה.

המצב היה נוח למדי הגאלים עדיין התמרדו באיטליה והאחיזה הרומאית בספרד הייתה רופפת, גם המלחמה המוקדונית החלישה את רומא. ארמניה, קפדוקיה, ביתיניה, וגלטיה, כולן הבטיחו סיוע לאנטיוכוס וניתן היה גם לצפות לסיוע פיניקי כלשהו מצד צור. חניבעל לא התלהב מהרעיון אם כי קיווה שיש לו סיכוי להצליח. אולוס גליוס מספר ביצירתו "לילות אטיקה", שאנטיוכוס סקר בגאווה את צבאו יחד עם חניבעל ושאל אותו ביוהרה האם הוא סבור שכוח זה דיו למלחמה ברומא. חניבעל השיב: "לדעתי זה די והותר עבור הרומאים למרות שהם חמדנים למדי."[4]

חניבעל לא נקלט בחצר המלוכה ההלניסטית בשל מוצאו הפוני ומנהגיו השונים. יועציו של אנטיוכוס ניסו ללא הרף להכפיש את שמו של חניבעל. הם גם רמזו לו שעדיף יהיה אם מנהיג הלניסטי יורשו של אלכסנדר הגדול יהיה זה שיכבוש את יוון ולא פוני. בנוסף על כך השגרירים הרומאים בניסיון להבאיש את ריחו של חניבעל בעיני אנטיוכוס נפגשו מספר פעמים עם חניבעל שוחחו אתו בנימוס ובכבוד ולעיתים ציטטו אותו במכוון. כל זה גרם להתקררות היחסים בין חניבעל לאנטיוכוס קורנליוס נפוס ופוליביוס מספרים שאנטיוכוס ארגן אסיפה של קציניו בלי להזמין אליה את חניבעל. כאשר יצא אנטיוכוס מן האסיפה פגש במסדרון את חניבעל שדרש ממנו הסבר לטינה שהוא נוטר לו. אנטיוכוס הסביר שאינו יכול לסמוך על נאמנותו במאת האחוזים. כששמע זאת חניבעל סיפר לאנטיוכוס על השבועה שנשבע בילדותו להיות אויב לנצח לרומא. אנטיוכוס התרשם וחזר להאמין בו.

למרות זאת לקח אנטיוכוס בעצמו את הפיקוד על צבא היבשה והפקיד את חניבעל על חלק מהצי. צבאו של אנטיוכוס פלש ליוון אולם בקרב שנערך בתרמופילאי איבד כמעט את כל צבאו. הוא נמלט חזרה לאסיה והיה מיואש לחלוטין, אם כי כעת העריך יותר את חניבעל שלא ניבא טובות לגבי הפלישה.‏[5] צבא רומאי תחת פיקודו של לוקיוס קורנליוס סקיפיו אסייתיקוס (אחיו של סקיפיו האפריקאי) נחת באסיה. תקוותם של אנטיוכוס וחניבעל הייתה כעת על הצי, חניבעל תכנן לנתק את סקיפיו מהיבשה וכך לאפשר לסורים להביס אותו בהדרגה. לרשותו עמד צי פיניקי גדול, אולם בקרב שהתפתח שלחו הרומאים קדימה את ספינות רודוס הקטנות שהצטיינו בתמרונים מהירים. חניבעל לא היה בקי בקרבות ים וציו הובס. אנטיוכוס עשה ניסיון אחרון לעצור את הרומאים אולם הובס בידי האחים סקיפיו בקרב מגנסיה. כחלק מהסכם אפמאה דרשו הרומאים את הסגרתו אולם הוא הספיק להימלט.

חניבעל בביתיניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לא ברור לאן נמלט חניבעל מסוריה. סטראבון ופלוטארכוס טוענים שנמלט לארמניה ומשם המשיך לביתיניה. קורנליוס נפוס לעומת זאת מוסר סיפור מוזר אודות הרפתקה של חניבעל בכרתים. לפי נפוס אנשי האי ניסו לגנוב מחניבעל את כספו, חניבעל העמיד פנים שהכסף נמצא בתוך כדים בעוד שלמעשה החביא אותו בתוך פסלונים.‏[6]

עם זאת הכל תמימי דעים שחניבעל המשיך אחר כך לביתיניה, שמלכה פרוסאוס הראשון הקפיד להישאר ניטרלי במלחמה המוקדונית ובמלחמת אנטיוכוס וכך יכל להגדיל את כוחו באין מפריע. הוא חשש מעוצמתה העולה של פרגמון. שמלכה אאומנס השני סייע רבות לרומאים במלחמות נגד מוקדון וסוריה ובתמורה קיבל שטחים רבים. פרוסאוס החליט לצאת למלחמה על פרגמון וביקש את עזרתו של חניבעל, גם כאן הופקד חניבעל על הצי ופרוסאוס על צבא היבשה שפלש לפרגמון.

חניבעל יצא בראש הצי ופגש בצי פרגמון שעליו פיקד אאומנס עצמו. על פי קורנליוס נפוס חניבעל הסתיר נחשים ארסיים בתוך כדי חרס, והורה לחייליו להשליך אותם על האויב. תוך זמן קצר התמלאו ספינות פרגמון נחשים והבלבול ששרר הקל על חניבעל לנצח.‏[7] אולם למרות הניצחון הימי המלחמה התעכבה יותר מדי ופרגמון התלוננה ברומא על תוקפנותו של פרוסאוס. הקונסול פלמיניניוס יצא בראש משלחת אל ביתיניה ונפגש עם פרוסאוס, במהלך הדיונים הזכיר אחד הביתינים את שמו של חניבעל. פלמיניניוס דרש לדעת אם הדבר נכון פרוסאוס ניסה להכחיש אולם לבסוף הודה שאכן חניבעל מסתתר אצלו. הוא סרב בתחילה לבגוד באורחו ולהסגיר אותו אולם משלחצו עליו הרומאים נכנע והסכים.

כאשר ראה חניבעל שביתו מכותר הוא העדיף להתאבד בבליעת רעל. על פי האגדה, מספרים כי משפטו האחרון היה: "אשחרר את הרומאים מחרדת היום", ולאחריו שתה את הרעל שבטבעתו, כשהבעת צחוק על פניו. הוא מת בגיל 64. אותה שנה מת גם יריבו הגדול פובליוס קורנליוס סקיפיו אפריקנוס.


לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מרי דולן, הקרתגני: חניבעל מקרתא חדתא, עמיחי, 1959
  • הרולד למב, חניבעל - האחד נגד רומי, מערכות, 1964.
  • Serge Lancel, Hannibal, Blackwell, במקור יצא בצרפת ב-1995 , תרגום לאנגלית 1998

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Lancel p 6
  2. ^ פוליביוס: "היסטוריה" (תר' בנימין שמרון, הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים 1991), ע' 230. ‏
  3. ^ ‏שם, ע' 240‏
  4. ^ ‏"לילות אטיקה" ספר חמישי. אנטיוכוס ביקש הערכה של כוח חייליו בעוד שחניבעל התייחס אליהם כשלל.
  5. ^ דיודורוס ביבליותקה היסטוריקה, ספר 29
  6. ^ קורנליוס נפוס ‏"חניבעל", 9
  7. ^ קורנליוס נפוס ‏"חניבעל", 11