קרב קאנאי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
קרב קאנאי
מלחמה: המלחמה הפונית השנייה
Battle cannae destruction heb.PNG

כיתור הצבא הרומי והשמדתו
תאריך התחלה: 2 באוגוסט 216 לפנה"ס
קרב לפני: קרב טראסימני
קרב אחרי: מצור נולה הראשון
מקום: ליד העיירה קנה שבמחוז אפוליה באיטליה
תוצאה: ניצחון קרתגי מוחץ
הצדדים הלוחמים
מפקדים
כוחות
כ-80,000 רגלים וכ-6,000 פרשים גרסה אחרת כ-49,000 רגלים ו-6,000 פרשים‏[1]  כ-40,000 רגלים וכ-10,000 פרשים‏[2] 
אבידות
כ-50,000 (ליוויוס) עד 70,000 (פוליביוס) אבדות מתוכן כ-10,000 שבויים  כ-6,000 (על פי פוליביוס) עד 8,000 הרוגים (ליוויוס) 

קרב קאנאי (ידוע גם בתעתיק שגוי מלטינית כקרב קנה) היה אחד הקרבות העיקריים במסגרת מלחמה הפונית השנייה. הקרב נערך ב-2 באוגוסט 216 לפנה"ס, בין צבא הרפובליקה הרומית ובעלות בריתה לבין צבא קרתגני בפיקוד המצביא חניבעל ברקה. הקרב נערך ליד העיירה הרומית קאנאי על גדת נהר אַוּפִידוּס (כיום אופנטו - Ofanto), בחבל הארץ אפוליה (כיום פוליה) בדרום מזרח חצי האי האפניני. הצבא הרומאי נחל תבוסה ניצחת בקרב והושמד כמעט לחלוטין.

הקרב נערך בשנה השלישית של המלחמה הפונית השנייה, לאחר סדרת ניצחונות של צבאו של חניבעל על כוחות צבא רומאים בקרבות קודמים. ההנהגה הרומית, שהכירה בעליונות הטקטית של חניבעל כמצביא, גייסה לצורך הקרב כוח חסר תקדים בגודלו, במטרה להבטיח את תבוסת צבאו, אולם הדבר לא מנע את ניצחונו של חניבעל בקרב, ורק תרם להגדלת היקף האבידות של הצבא הרומאי.

ניצחונו המכריע של חניבעל בקרב, למרות נחיתות מספרית ניכרת, הקנה לו מקום של כבוד בקרב המצביאים הגדולים בהיסטוריה, וקרב קאנאי הפך למטבע לשון ולמודל חיקוי בזכות התמרון שהביא לחניבעל את הניצחון בקרב - איגוף כפול של כוחות האויב באמצעות כוחות ניידים, כיתורם והשמדתם.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסיבות לפרוץ המלחמה הפונית השנייה בשנת 218 לפנה"ס, נעוצות במלחמה הפונית הראשונה, בשאיפותיה של קרתגו להחזיר לידיה את השליטה באגן המערבי של הים התיכון, ובחששותיה של רומא מפני התעצמותה המחודשת של קרתגו בעקבות כיבוש היספניה על ידי הצבא הקרתגני. לפני פרוץ המלחמה חיזק חמילקרת ברקא את אחיזתה של קרתגו בחצי האי האיברי, והרחיב את שליטתה בו. עם מותו הפך חותנו עזרובעל ליורשו, ועם מותו של האחרון בחר הצבא הקרתגי בחניבעל, בנו של חמילקרת, למצביא. מינוי זה קיבל גם את אישור הרשויות הקרתגיות.

קרבות עיקריים במלחמה הפונית השנייה עד קרב קאנאי - מדרום לצפון: קרב טרביה, קרב טראסימני וקרב קאנאי. הרומאים באדום, בני קרתגו בכחול

העילה הרישמית לפרוץ המלחמה הייתה כיבוש העיר סגונטו, בעלת בריתה של רומא סגונטו, על ידי צבאו של חניבעל. לאחר מצור בן חודשים אחדים נהרסה העיר, רבים מתושביה נטבחו ואחרים נמכרו לעבדות. בתגובה על הפגיעה בבעלת בריתה, הכריזה רומא מלחמה על קרתגו. התוכנית הרומית הייתה לשגר שני צבאות, האחד לחצי האי האיברי והשני ישירות לאפריקה, ולהביא לסיום מהיר של המלחמה.

לחניבעל היו תוכניות אחרות. בתחילת המלחמה הוא הפתיע את הרומאים בחציית הרי האלפים בחורף בראש צבא גדול. מיד עם הגיעו לאיטליה זכה בשני ניצחונות - האחד בקרב טיקינוס והשני בקרב טרביה. הרומאים נאלצו לזנוח את תוכניות הפלישה לאפריקה, אך בכל זאת שלחו צבא לחצי האי האיברי.

בשנה העוקבת נפל כוח צבאי רומאי גדול למארב מתוכנן היטב של חניבעל בקרב טראסימני, והושמד. בצר להם פנו הרומאים לפאביוס מאקסימוס ומינו אותו לדיקטטור. פאביוס התחמק מקרב הכרעה, מתוך הכרה בעליונותו הטקטית של חניבעל.

הרומאים, שהיו רגילים לאסטרטגיה התקפית, מינו את פאביוס לדיקטטור תוך תקווה שיביס את חניבעל ולא יזנב בצבאו, כפי שעשה בפועל. בשנת 216 לפנה"ס, שנת קרב קאנאי, הרומאים בחרו הנהגה אחרת, שהבטיחה מדיניות תקיפה יותר. הסנאט דרש מהמצביאים הכרעה ברורה, והורה על גיוסו של צבא ענק במונחים של הרפובליקה הרומית. התוצאה של מדיניות זו הייתה קרב השמדה נוסף, שבו נכחד ונעלם צבא רומי נוסף.

הצבאות ופיקודם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצבא הרומי ופיקודו[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הצבא הרומי בתקופת המלוכה והרפובליקה
סידור אופייני של הלגיון בקרב

הצבא הרומי בקרב קאנאי הורכב משני יסודות עיקריים: צבאה של העיר רומא שהושתת על אזרחים בעלי רכוש, וכוחות מבעלות בריתה של רומא שהיו קשורים עמה בחוזי הגנה. הרומאים תרמו בעיקר את הלגיונרים - רגלים כבדים מעולים שנלחמו במסגרת יחידתית של לגיון. בנוסף תרמו הרומאים חלק מחיל הפרשים ואת הווליטים - חיילים רגלים קלים החמושים בכידוני הטלה. בעלות הברית תרמו חילות עזר (auxilia) שהורכבו מחיילים מאיכות משתנה, בהתאם לאזור שממנו גויסו. מספר חיילי בעלות הברית היה דומה למספר הרומאים. בנוסף לחילות בעלות הברית מאיטליה, התייצבו למערכה כ-1,000 - 1,500 חיילים רגלים קלים מסירקוסאי שנשלחו על ידי היירון השני. חילות העזר היו מגוונים הרבה יותר מהלגיונות, והם השלימו את יכולות הלגיונות בעזרת מיומנויות מקומיות שנשאו אנשיהם. חלקם היו לוחמי הרים מעולים, אחרים היו קשתים טובים, וכן הלאה. בנוסף לכך, תרמו בעלות הברית את החלק הגדול והאיכותי יותר של חיל הפרשים בצבא הרומי.

בקרב הסתדרו הכוחות במבנה שחמט מסורתי - השורה הראשונה של הלגיון הורכבה מההאסטאטים, השורה השנייה מהפרינקיפים, והשלישית מהטריאריים. בקרב זה נשארו הטריאריים לשמור על המחנה העיקרי, שהיה מצדו השני של הנהר. הלגיונות הרומאים הסתדרו במרכז המערך, ואילו בעלות הברית הוצבו באגפי המערך הרגלי. האגף הימני של הרומאים היה מוגן בכ-4,800 פרשים של בעלות הברית, והאגף הימני היה מוגן על ידי הנהר וכ-1,600 פרשים רומאים.

קיימת מחלוקת בין החוקרים לגבי מספר הלוחמים הרומאים בקרב. רוב החוקרים, וביניהם וולבנק, מאמצים את גישתו של פוליביוס[3] וטוענים שהיו בקרב 8 לגיונות רומאים ועוד 8 לגיונות של בעלות הברית, סך הכול כ-80,000 רגלים וכ-6,000 פרשים‏[4]. לעומתם, דה סנקליס ובעקבותיו גם ברנט‏[5] טוענים בעקבות טיטוס ליוויוס שהיו רק 4 לגיונות מתוגברים מאזרחי רומא, ועוד כמספר הזה מצד בעלות הברית. לשיטתם של החוקרים האלה, כלל הכוח רק כ-55,000 חיילים. למרות הפירושים המאוחרים של ההיסטוריונים המודרניים, גם המספר שמוסר ליוויוס גדול בהרבה מהערכותיהם ועומד על 87,200 לוחמים‏[6] חרף המחלוקת, מרבית ההיסטוריונים מאמצים את גישתו של פוליביוס ומונים בצד הרומי 80,000 רגלים ו-6,000 פרשים.

ברפובליקה הרומית לא הייתה הפרדה בין הדרג הפוליטי לפיקוד צבאי. ראשי המדינה (הקונסולים) היו ראשי הצבא בפועל בשדה הקרב. כל שנה נבחרו שני קונסולים, וכל אחד מהם קיבל פרובינקיה מסוימת עם מינויו‏[7]. לפי מיקום הפרובינקיה היה הקונסול מקבל כוחות צבא לפי הצורך. צבא קונסולרי תקני כלל שני לגיונות רומאים וכוחות בעלות הברית, בסך הכול כ-20,000 רגלים וכ-2,000 פרשים. אם המצב דרש זאת, ניתן היה להכפיל את הכוח העומד לרשות הקונסול. לעתים נדירות, כפי שהתרחש בקרב קאנאי, התייצבו שני הקונסולים לקרב אחד בכוחות משולבים. אם שני הקונסולים היו נוכחים, היה הפיקוד נתון לאחד מהם לפי הטלת גורל יומית, או שהתחלף מדי יום - כמו שקרה בקרב קאנאי: בימים הזוגיים פיקד אחד הקונסולים, ובימים האי-זוגיים חברו.

קיימת מחלוקת מסוימת גם בקשר לזהות המפקד הרומי ביום הקרב. פוליביוס מוסר שהפיקוד היה נתון בידיו של גאיוס טרנטיוס וארו, שבחר להלחם בתנאים לא נוחים לרומאים. פוליביוס מהלל את הקונסול השני, לוקיוס אמיליוס פאולוס ואת גבורתו, ומציג את וארו כטיפש שהביא את התבוסה על הרומאים ואף ברח בסוף הקרב על מנת להציל את נפשו. אלו הסוברים שפאולוס פיקד על הצבא ביום הקרב, טוענים שפוליביוס מייחס את התבוסה לווארו עקב קשריו עם פובליוס קורנליוס סקיפיו איימיליאנוס, נכדו של פאולוס. לכן, כך נטען, היה לו מניע לשבח את סבו של חברו ופטרונו. יחד עם זאת, פוליביוס לא חושש למתוח ביקורת על בני המשפחה, וגם מקורות אחרים תומכים בכך שווארו פיקד באותו יום. יתר על כן, נראה שההחלטה לצאת לקרב התקבלה על ידי הסנאט ולא על ידי אחד המפקדים‏[8]. מרבית החוקרים מסכימים שווארו הוא שפיקד על הצבא הרומי בקרב זה.

בקרב עצמו פיקד וארו על פרשי בעלות הברית באגף הימני של הקו הרומי. פאולוס לקח על עצמו את הפיקוד על הפרשים הרומים באגף השני. שני הקונסולים של השנה שעברה פיקדו על חיל הרגלים במרכז המערך הרומי.

הצבא הקרתגי ופיקודו[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – צבא קרתגו

הצבא הקרתגי היה מגוון הרבה יותר מהצבא הרומי. רק חלק קטן של הלוחמים הקרתגים באו מן העיר קרתגו עצמה, ואילו הרוב המכריע היו שכירי חרב בני ארצות רבות ושונות זו מזו. השליטה על צבא כזה, שהורכב מערב רב של לוחמים יוצאי רקעים שונים ודוברי שפות שונות, לא הייתה עניין של מה בכך. כישרונו של חניבעל כמפקד היה בכך שהצליח לצקת זהות לתוך תערובת לאומית זו ולהפיח בקרבה דבקות במשימה, נאמנות ועמידת גבורה נוכח הקשיים האדירים שהציבה בפניהם המלחמה בארץ זרה, בשירותה של מדינה שלא ראו מימיהם.

מרבית שכירי החרב שהרכיבו את הצבא היו גאלים ואיברים. הגאלים תרמו בעיקר לוחמים רגלים אימתניים, שהיו טובים בהתקפה, אך נטו לאבד במהרה את הלהט אם ההתקפה הראשונה לא צלחה. הם היו חמושים בחרב גדולה ובמגן גדול, אך לרוב חסרי שריון גוף. לצד החיילים הרגלים תרמו הגאלים גם פרשים כבדים. האיברים, בני עמים שונים, תרמו בעיקר חיל רגלים קל, אך גם רגלים החמושים בחרבות ובמגנים ומוגנים בשריון גוף. לצד הגאלים שירתו בחיל הרגלים קלעים בליאריים שנודעו בכושר הקליעה המעולה שלהם, וגדודים של בני קרתגו. לא ידוע מה היה החימוש המדויק של בני קרתגו, אך משערים שהיה דומה לחימוש ההופליט היווני. בני קרתגו לא שירתו בדרך כלל מחוץ לאפריקה וחיל הרגלים הכבד שליווה את חניבעל לקרב גויס, ככל הנראה, מקרב נתיניה של קרתגו מאפריקה ולא מבני קרתגו עצמם.

הן הגאלים והן האיברים תרמו את עיקר חיל הפרשים הכבד של חניבעל. חימושם היה אופייני לתקופה וכלל מיני כידוני הטלה, חרבות, שריון גוף ומגנים. בני קרתגו תרמו אף הם כמה מאות פרשים כבדים לצבא. הנומידים, שהיו בין טובי הרוכבים באגן המערבי של הים התיכון בעת העתיקה, השלימו את מצבת הפרשים בצבא ותרמו את עיקר חיל הפרשים הקל שחימושו העיקרי כידוני הטלה. פילי המלחמה ששרדו את המעבר דרך הרי האלפים נהרגו כבר בקרבות קודמים, ובקרב קאנאי לא השתתף אף פיל בצד הקרתגי.

לפי ההערכה המקובלת מנה צבאו של חניבעל בסך הכול כ-10,000 פרשים, מתוכם כ-4,000 פרשים נומידים קלים, כ-2,000 פרשים איברים ועוד כ-4,000 פרשים גאלים כבדים. כ-10,000 חיילים רגלים כבדים באו מלוב והיתר, כ-30,000 במספר, שכירי חרב כמפורט לעיל. מתוך 40,000 רגלים, מעריכים שכ-10,000 עד 12,000 היו קלים (קלעים, קשתים, מטילי כידונים וכיוצא באלה), כך שחיל הרגלים שהוצב במרכז המערך הקרתגי כלל כ-6,000 איברים והיתר גאלים - כ-12,000 עד 14,000 במספר. איכותם של החיילים האלה נפלה משמעותית מזו של יריביהם הרומאים. הערכה אחרת טוענת שהמספר של 40,000 רגלים מתייחס רק לרגלים שסודרו בקו המערכה העיקרי, ולא מתייחס לרגלים קלים שמספרם נע, לפי הערכה זו, סביב 8,000 חיילים‏[9].

בדומה לרומא, גם בני קרתגו בחרו את מנהיגיהם, אך אלו נשארו בקרתגו ולא יצאו למערכות. הפיקוד היה נתון בידיו של מצביא שקיבל רק הוראות כלליות ביותר מקרתגו והיה חופשי, למעשה, לפעול בכל דרך שימצא לנכון.

בקרב עצמו היה הפיקוד בצד הקרתגי נתון בידיו של חניבעל. הוא הגה את תוכנית הקרב והיה אדריכלה הראשי. לצדו עמדו עזרובעל (אין להתבלבל עם עזרובעל האחר, אחיו של חניבעל) בפיקוד על הפרשים הכבדים באגף הימני (השמאלי של רומאים), ומהרבעל שפיקד על הפרשים הנומידים באגף השני.

שדה הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיקומו של שדה הקרב הידוע בשם "קרב קאנאי" עדיין שנוי במחלוקת. תיאור הקרב, כפי שהוא מופיע בכתבי ההיסטוריונים העתיקים פוליביוס וליוויוס, מבלבל ומעורפל בנקודה זו, ומותיר מקום רב לפרשנויות שונות, ולעתים מנוגדות. שניהם כותבים שהקרב נערך על גדתו של נהר אופידוס (Aufidus), במרחק קצר מהנקודה בו הוא נשפך לים האדריאטי. רוב המחקרים המודרניים העוסקים בקרב מזהים את נהר אופידוס עם נהר אופנטו (Ofanto), הנמצא במחוז פוליה בדרום-מזרח איטליה. אולם מספר חוקרים סוברים, שהקרב נערך סמוך לנהר פורטורה (Fortore), שאף הוא נשפך לים האדריאטי, בגבול הצפוני של מחוז פוליה (אפוליה). המיקום המקובל של היישוב קאנאי, הוא על גבעה בגדה הדרומית של נהר אופנטו, כ-9 ק"מ ממערב לים האדריאטי.

מתיאור הקרב המופיע אצל פוליביוס קשה להבין אם הקרב התרחש בגדה הצפונית או בגדה הדרומית של הנהר. לפי תיאורו, הקרב התרחש בגדה המזרחית של הנהר, לא רחוק מהשפך שלו לים האדריאטי, כאשר הצבא הרומאי נערך כשפניו כלפי דרום, ואילו הצבא הקרתגני נערך כשפניו כלפי צפון (הערכות שגרמה לכך, שאף אחד מהצדדים היריבים לא סונוור מהשמש, כאשר זו עלתה במזרח). ליוויוס מוסיף פרט נוסף לתיאור זה, וכותב שהצבא הקרתגני היה בגבו לרוח יבשה המכונה בשם "וולטורנוס" (רוח הנושבת מכיוון דרום-מזרח), רוח אשר נשאה עימה אבק רב, והגבילה את הראות של הצבא הרומאי, כאשר זה המתקדם במהלך הקרב. רמז נוסף למיקום שדה הקרב ניתן למצוא בהזכרת שמות היישובים אליהם נמלטו שרידי הצבא הרומאי לאחר תבוסתו בקרב. יישובים אלו, קנוסיום וונוסה, נמצאים שניהם בגדה הדרומית של נהר אופנטו, מדרום-מערב למיקום המשוער של שדה הקרב.

תיאור שדה הקרב מתבסס בעיקר על כתבי ההיסטוריון פוליביוס, שכתב כשני דורות לאחר האירועים. לפי תיאורו הקרב נערך במישור ללא מכשולים טבעיים, כאשר האגף השמאלי של הצבא הקרתגני, והאגף הימני של הצבא הרומי נשענו על נהר אופידוס, ששימש להם כעוגן. לפי מספר מחקרים מודרניים, האגף הרומאי השמאלי נשען על שרשרת גבעות, אשר עוברת במרחק קצר מדרום לנהר. הם מניחים, שהפיקוד הרומי בחר לערוך את הקרב בגדה הדרומית של הנהר, בשטח המישורי הצר בין הנהר לקו הגבעות, כדי למנוע מכוח הפרשים העדיף בכמות ובאיכות של חניבעל מרחב תימרון, ולא לאפשר להם לאגף את הצבא הרומאי. בסך הכל, למעלה מ-70 אלף רגלים ופרשים רומיים ואיטלקיים (כעשרת אלפים חיילים נוספים נותרו במחנה הרומאי הראשי מצפון לנהר אופידיוס, ולא מילאו תפקיד פעיל במהלך הקרב) נדחסו לחזית צרה, שרוחבה לא עלה על כ-3000 מטר, עובדה שהגבילה במידה רבה על יכולת התימרון של הלגיונות הרומיים, ולא איפשרה להם להתפרס כהלכה‏[10].

היערכות הצבאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

סופה של שנת 217 לפנה"ס ותחילתה של 216 לפנה"ס התאפיינו בתקריות קלות ובקרבות לא משמעותיים. חניבעל העביר את החורף בגרוניום שבאפוליה, ויצא ממנה בתחילת יוני כדי לצבור אספקה מכפרי הסביבה.

ברומא סיימו הדיקטטורים את כהונתם, וצבאותיהם עברו לידי הקונסולים של אותה שנה - אטילוס רגולוס וסרווילוס גמיניוס. הקונסולים של השנה היוצאת קיבלו הוראה להימנע מקרב עם חניבעל, ולהמתין לכניסת הקונסולים החדשים לתפקידם. בתחילת האביב נערכו בחירות ברומא. פאביוס, הדיקטטור של השנה שעברה, ניסה את מזלו מול הבוחר אך כשל. גאיוס טרנטיוס וארו זכה באמון הבוחר, וסיבוב נוסף נערך על מנת לבחור את עמיתו.

אף שפעמים רבות מתואר וארו בספרות העתיקה כטיפש ממוצא נחות (וליוויוס אף מזכיר מסורת מפוקפקת שלפיה אביו היה קצב, שהיה אחראי על תבוסת הרומאים בקרב), לא נכון להניח שהוא פעל בניגוד לעמדת ההנהגה המדינית ברומא. למעשה, הסנאט בכבודו ובעצמו יזם את הקרב. הקריירה של וארו לא הייתה מיוחדת, ולמרות התבוסה בקרב המשיך ליהנות מאמון הסנאט גם לאחריו. הוא אף זכה בפיקוד צבאי בשנים 208 ו-207 לפנה"ס, והוביל את המשלחת לחצרו של פיליפוס החמישי בשנת 205 לפנה"ס. בסופו של דבר נבחר לצדו לוקיוס אמיליוס פאולוס לכהונה המקבילה‏[11].

המבנה המקובל של הצבאות בתקופה הנדונה היה להציב את הרגלים במרכז המערך, ואת הפרשים בשני האגפים. הרומאים פרסו את צבאם בהתאם לכך, אך מבנה הקרקע של השטח בו נערך הקרב, והרצון לרכז כוח מכריע מול מרכז מערך צבאו של חניבעל, כדי להביא לשבירתו המהירה, גרמו להם להציב את הלגיונות במערך עמוק פי כמה מהמקובל בצבא הרומאי (לפי חוקר אחד, רוחב החזית של כל לגיון לא עלה על 300 מטר).

חניבעל שינה במקצת את הפריסה המקובלת של כוחות הרגלים שלו. הוא הציב במרכז המערך של צבאו את הלוחמים האיבריים והגאליים, שרובם לא היו מצוידים בשריון גוף, ואת הרגלים הכבדים שלו (הלובים מאפריקה), שהיו בעלי חימוש ומיגון טוב יותר, הציב בשני האגפים של מרכז צבאו, בנקודות החיבור בין הרגלים שלו לבין הפרשים, שהוצבו באגפים. מרבית הפרשים של חניבעל, כולל הפרשים הגאליים הכבדים, הוצבו באגף השמאלי של הצבא הקרתגני, בצמוד לנהר ומול כנף הפרשים הרומיים (החלשה יחסית), ואילו הפרשים הנומידיים הקלים הוצבו מול הפרשים של בעלות הברית האיטלקיות באגף הקרתגני הימני. ההיסטוריון היווני פוליביוס אשר תיאר את הקרב, כתב שכוחות הרגלים במרכז המערך הקרתגני הוצבו במבנה דמוי חצי סהר (או קשת), הפונה כלפי חוץ מול מרכז המערך של הצבא הרומאי.

מהלך הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלב ראשון - קרב הפרשים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלב ראשון - התקפת הרגלים הרומים והתקפת הפרשים הקרתגים

הקרב החל, בהתאם לדוקטרינה המקובלת של זמנו, בהתכתשות של חיילים קלי חימוש. בקרב זה פרסו היריבים את חייליהם הקלים במרחק ניכר מהכוח העיקרי, כדי שאלו ייתנו מסך הגנה שמאחוריו יוכל להתפרס הצבא העיקרי. מטרה אחרת של ההתכתשות המקדימה בין הכוחות הקלים הייתה לפגוע ככל הניתן בחיילי האויב בעזרת כידונים וחצים. ההתכתשות בין החיילים הקלים הסתיימה מהר למדי וללא יתרון לצד כלשהו, והחיילים הקלים נסוגו לאחור על מנת לאפשר ליחידות העיקריות לצאת לקרב.

לאחר הסתלקות החיילים הקלים תקפו הלגיונרים את מרכז הקו הקרתגי. הלחץ הרב שהפעילו עשרות אלפי לוחמים רומאים ובעלי בריתם החל לתת את אותותיו במצבם של הקרתגים. מרכז חצי הסהר, זה שעמד מול ההתקפה העזה ביותר של החיילים המנוסים ביותר, החל לסגת אט-אט לאחור.

במהלך נסיגתם החל הקו הקרתגי לקבל צורה של חצי סהר הפוך, כשהקשת שלו פונה לכיוון הפוך מזה שאליו פנתה בתחילת הקרב, כלומר לכיוון הקרתגים. זאת הייתה כוונתו של חניבעל מלכתחילה - הוא רצה לרתק את הלגיונות הרומיים ללחימה נגד הרגלים הקלטיים שלו ולמשוך אותם לעומק המערך של צבאו. לפי תכנונו הקלטים היו אמורים לסגת קמעה לאחור בגלל הלחץ הרומי, ובכך ליצור את התנאים האופטימאליים לתקיפת האגפים של כוחות הרגלים של הצבא הרומי.

הרומאים רוו נחת ממה שנראה היה כהצלחה שלהם - תחושתם הייתה כי הקו הקרתגי נסוג ועומד להתמוטט תחת הלחץ, ואז ייפרץ מרכז הקו ותיגזר כליה על המערך הקרתגי כולו - אך לא זאת הייתה כוונתו של חניבעל.

תוך לחימת רגלים קשה, הסתערו פרשיו הכבדים שעמדו באגף הצמוד לנהר לעבר יריביהם. מניתוח השוואתי עולה שהרומאים הסתדרו בעומק של 10 שורות, בחזית של 240 פרשים (כ-500 מטר). הפרשים של הצד השני הסתדרו בעומק של כ-25 שורות‏[12] הלחימה נפתחה במטח כידונים של הפרשים הקלטים לתוך גושי הפרשים הרומאים, כשהם פוצעים והורגים אדם ובהמה כאחד. לתוך האנדרלמוסיה שנוצרה בעקבות מטח הכידונים הסתערו הפרשים הקלטים והברברים, והתפתחה לחימה קשה ועקובה מדם בשטח צר. פוליביוס טוען שכל הפרשים הרומאים נהרגו בקרב, אבל ככל הנראה התיאור של ליוויוס, שלפיו רק כמחצית מהפרשים אבדו, אמין יותר.

לאחר שהפרשים הקלטים והאיברים הבקיעו את דרכם דרך הפרשים הרומאים, הם לא המשיכו לרדוף אחרי הרומאים הבורחים, כמקובל, אלא הסתובבו לכיוון פרשי בעלות הברית ותקפו אותם מהאגף בעת שאלו נלחמו בנומידים.

אף שהנומידים נהנו מיתרון מספרי (כ-4,000 לעומת 3,600) הם לא הסתערו על האויב, אלא ניצלו את השטח הרחב שעמד לרשותם בלא שהוגבל על ידי מכשול טבעי אימתני כמו הנהר, ועסקו בלחימתם הטיפוסית בהטלת כידונים, בהתקפות פגע וברח, וכיוצא באלה. מטרת הפרשים הנומידים לא הייתה להבקיע דרך מערך האויב, אלא למנוע מפרשי בעלות הברית הרומאיות את מרחב התמרון, תוך המתנה להתקפה האגפית של הפרשים הכבדים מהצד השני. ברגע המתאים, הסתערו פרשים קלטים ואיברים כבדים על אגפו ועורפו של מערך פרשי בעלות הברית. ההשפעה של ההתקפה האגפית הייתה הרסנית, ומערכם של פרשי בעלות הברית קרס לחלוטין.

עזרובעל שלח את הנומידים למרדף אחר פרשי בעלות הברית הנסוגים, ואלה טבחו בנסוגים ביעילות כזו שפוליביוס מזכיר רק 300 פרשים מקרב בעלות הברית שהצליחו להציל את נפשם. ליוויוס, באופן מתון יותר, טוען שמעט יותר מ-1,000 פרשים הצליחו להימלט. כך או כך, מרבית הפרשים של בעלות הברית נהרגו בנסיגתם.

עזרובעל לא הצטרף למרדף, אלא תקף את חיל הרגלים הרומי בעורפו.

שלב שני - קרב הרגלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בזמן שפרשיו של חניבעל הביסו את פרשי הצד השני, ניטש קרב קשה בין כוחות הרגלים של הצדדים היריבים. שמירת התקשורת בין היחידות השונות במסגרת הצבאות העתיקים הייתה בעייתית ביותר, והיקשתה על המפקדים לשמור על שליטה בכוחותיהם במהלך הקרב. מכיוון שהיה קושי לשמור על מבנה מסודר במהלך הסתערות על כוחות האויב, והיות שהשמירה על מבנה חצי הסהר של כוחות הרגלים שלו הייתה מרכיב חשוב מאוד בתוכנית הקרב של חניבעל, סביר להניח שהוא הורה לכוחותיו להישאר בעמדותיהם, ולחכות עד אשר הכוחות הרומיים יתקרבו לטווח הטלת הכידון‏[13].

בדרך כלל היו קווי הצבאות היריבים מקבילים זה לזה, אך לא במקרה זה. בתחילה ניטש הקרב רק בנקודת ההשקה הצרה יחסית בין חצי הסהר הקרתגני לקו הרומי. בגלל צורת הפריסה הקרתגית, לא יכלו הרומאים להשתמש בכידוני הפילום שלהם בצורה יעילה. בדרך כלל הטילו כל החיילים בקו הרומי הראשון את כידוניהם בכוחות האויב בראשית הקרב, אך הפעם נמצאו רוב כוחות הרגלים של חניבעל מחוץ לטווח הטלת פילום, ולכן לא הושגה המטרה של ריכוך כוחות האויב לפני תחילת ההסתערות עליו. יתר על כן, בשל עומק המערך הרומי - עשרות שורות - נמנע מחיילי השורות האחוריות להטיל את כידוניהם. גרגורי דאלי חוזר על הערכתו של גולדוורת'י שרק שש השורות הראשונות היו יכולות להטיל את כידוניהן בבטחה, ללא חשש פגיעה בחיילים הרומאים בשורות הקדמיות. גם הקלטים והאיברים היו חמושים בכידונים, אך השפעתם על הצד השני הייתה פחותה עקב המיגון הכבד יחסית של הרגלים הרומאים.

לאחר מטח הכידונים באה ההסתערות. החרבות הרומאיות הקצרות הצטלבו עם חרבות ארוכות של הקלטים ועם חרבותיהם של האיברים. החרבות הקלטיות הארוכות התאימו יותר לחיתוך מאשר לדקירה, והקלטים ניסו לפגוע ביריביהם בעיקר בראש ובצוואר, שלא היו מוגנים על ידי השריון והמגן. האיברים השתמשו בחרבות הדומות לאלו שהיו בשימוש הרומאים, אך בניגוד ליריביהם, לא היו מצוידים בדרך כלל בשריון גוף.

איכות השריון והעדיפות המספרית הרומית החלו לתת את אותותיהם, ועם הזמן החל קודקוד חצי הסהר לסגת עד אשר הפך חצי הסהר לקו, ובהמשך לחצי סהר הפוך שקודקודו המאיים להישבר פונה לכיוון השני. זה היה אחד מרגעי השיא של הקרב - אילו נשבר הקו הקרתגי, היו הרומאים יכולים לתקוף את היריב בעורפו ולמוטט את מערכו. גם אלמלא הצליחו הרומאים לתקוף את הקרתגים בעורפם אחרי פריצת שורותיהם, הרי שהיו ניצולים מהטבח שהכין להם חניבעל. הקו הקרתגי החל להישבר ואף נפרץ במקומות אחדים, אך עדיין החזיק מעמד.

שלב שלישי - כיתור והשמדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלב שלישי - כיתור והשמדת הרומאים

עם הצלחת הרומאים בהדיפת חצי הסהר הקרתגי עד כדי היפוך קימור הסהר, ואף עד התמוטטותו בחלק מהמקרים, הצטרפו ללחימה החיילים הלובים הכבדים. אלה היו חמושים בנשק רומי שנלקח שלל בקרבות קודמים. הלובים, שהוצבו באגפי הרגלים הקרתגים, פנו בזווית של 90 מעלות ותקפו את הרומאים באגפיהם. גרגורי דאלי מעריך שמטח כידונים‏[14] הקדים את הסתערות הלובים. כתוצאה מההתקפה השתבש לחלוטין המערך הרומי, ואנדרלמוסיה אדירה השתררה בשורותיו, כאשר חלק מן החיילים הרומאים נדרסים למוות תחת רגלי חבריהם לנשק.

ייתכן שחלק מהרומאים היו מצליחים להתעשת, והיו מחזירים מלחמה שערה, או לפחות מצילים את נפשם; אך בסמוך לתקיפה מהאגפים, תקפו פרשיו הכבדים של עזרובעל את הרומאים בעורפם וכיתרו אותם לחלוטין. מה שהתרחש לאחר מכן דמה יותר לטבח מאשר לקרב סדור. חיילים רומאים דרסו זה את זה, ונפלו תחת מטר הקלעים, הכידונים ומכות החרב. שרשרת הפיקוד השתבשה לחלוטין, באופן שלא איפשר כל יציאה מן מהמצב הקשה שאליו נקלעו.

האבדות הרומאיות היו עצומות - בין 50 ל-70 אלף רומאים נהרגו בקרב בודד. בהם היו 80 סנטורים (כשליש מכל חברי הסנאט הרומי), 29 טריבונים צבאיים, והמוני פטריקים ועילית החברה הרומית. כה עצום היה הטבח, שעל מנת להרשים את הפוליטיקאים בקרתגו בגודל הניצחון שלח חניבעל את טבעותיהם של הנכבדים הרומאים לקרתגו והורה לפזר אותן בנוכחות הנציגים הנבחרים של העם הקרתגי.

ניתוח הטקטיקה של הצדדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

היו כמה וכמה גורמים להצלחתו של חניבעל. שיטת הפיקוד הרומית הייתה לא יעילה - הקונסולים התחלפו מדי יום, והצבא חסר מפקד ראשי. יתר על כן, הקונסולים, אף ששירתו בצבא, לא היו קצינים מקצועיים, ונבחרו לא רק בזכות כישרונם הצבאי, אלא בעיקר בזכות כישרונם הפוליטי.

בקרב עצמו היה המערך המניפולרי אמור להבטיח מידה מסוימת של גמישות, אך זה לא קרה. לכך היו סיבות אחדות. ראשית, המפקד בפועל, הקונסול טרנטיוס וארו, לא הקצה עתודה וכל כוחותיו התפרסו בקו ראשון. לכן לא עמדו לרשותו כוחות שאיתם יכול היה לתת מענה להתקפה האגפית של הלובים. שנית, ברגע שהלובים תקפו את אגפי הכוח הרומי, הם התנגשו עם הכוחות הפחות איכותיים בצבא הרומי, שכן את החיילים הטובים ביותר הציב וארו במרכז במטרה לפרוץ את הקו הקרתגי, ובאגפים נשארו החיילים הפחות טובים. חניבעל, לעומתו, הציב במרכז את חייליו הטובים פחות, ואילו את עילית הצבא שמר באגפים. כך נוצר מצב שבו החיילים האיכותיים של חניבעל התנגשו עם החיילים הנחותים של הרומאים.

בנוסף, עצם ההתקפה האגפית שיבשה לחלוטין את המערך הרומי ואת שרשרת הפיקוד. הרומאים נאלצו להסתובב ב-90 מעלות כדי לפגוש את האיום החדש, פעולה קשה מאוד לביצוע בתנאי קרב. פוליביוס‏[15] מציין שהרומאים פנו לעבר הלובים כיחידים וביחידות, אך גם אילו אכן הצליחו יחידות מסוימות להסתובב ולפגוש את האיום, הרי שהמניפולים שהוצבו מאחורי המניפולים הראשונים היו דחוסים בצורה כזאת שלא היו יכולים להסתובב, ופערים היו חייבים להופיע בקו הרומי‏[16].

אם לא די בהתקפה האגפים, הרי שפרשיו הכבדים של חניבעל תקפו את עורפו של הכוח הרומי וגרמו שם למצב דומה. יחידות דחוסות שחסרו מרחב תמרון נאות שיאפשר להם לתת מענה לאיום החדש. יתרה מכך, העורף הורכב בשלב זה מווליטס - חיילים קלי חימוש שהוצבו בתחילת הקרב בחזית המערך, ואחרי סיום ההתכתשות הראשונית עברו לעורפו. חיילים אלה חסרו אמצעי מיגון נגד פרשים, והיו נתונים לחסדיהם של הרוכבים הקלטים והאיברים. הווליטס, שהיו נתונים להתקפה עזה, נסוגו לכיוון האפשרי היחיד מבחינתם - לתוך מרכז המערך הרומי, וכך שיבשו עוד יותר את מה שנותר מהקו הרומי.

במצב זה איבדו חיילים רומאים רבים את הקשר עם יחידות האם שלהם. היות שהמבנה שלהם השתבש לחלוטין, ולא שמר עוד על לכידות, נמנע מהם להגן על עצמם בצורה נאותה. חיילים רבים איבדו את הרצון להלחם, והיו מבועתים עד אימה. רבים מהם לקו בהלם, ואחרים נפלו לקרקע אחרי שנפצעו פצעים קלים, ונדרסו תחת רגלי חבריהם‏[17].

תוצאות הקרב ומורשתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

השפעה על המשך המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף שלקרב לא הייתה השפעה משמעותית על מהלכי המלחמה, הייתה לו תרומה להחלטת המצביאים הרומאים להימנע מקרב הכרעה נוסף נגד חניבעל. בין ההשפעות הנוספות ניתן למנות גם את נטישת כל קמפניה את בריתה עם רומא. שתי הערים הגדולות באיטליה אחרי רומא, קפואה וטרנטום (כיום טאראנטו), עברו לצדו של המצביא הקרתגי, אך לא הייתה לכך השפעה של ממש על המלחמה. הרומאים הצליחו לבודד את בעלות בריתו החדשות של חניבעל, ולהכות אותן בזו אחר זו. חניבעל, על צבאו הקטן, לא יכול היה להיות בכל מקום בכל זמן, וכך נכתשו בעלות בריתו עד דק. בסופו של דבר נאלץ חניבעל לצאת את איטליה כדי להגן על מולדתו מנחיתה רומית, שהביאה לסיום המלחמה.

ייתכן שלחניבעל לא היה ציוד מצור ראוי לשמו, וצבאו לא התאים למצור ארוך על כרך גדול כרומא. אפילו המצור על סגונטו, עיירה קטנה בהרבה מרומא, לקח שמונה חודשים. יתר על כן, כל האסטרטגיה של חניבעל הושתתה על הכרעת רומא בקרבות שדה ולא במצור, מתוך תקווה שבעלות בריתה ינטשו אותה. משלא נטשו, לא הייתה לחניבעל אפשרות לנצח במלחמה, ובסופו של דבר הפסיד בה בגלל כוח האדם העצום שעמד לרשות רומא. בעיה חמורה נוספת הייתה העדר בסיס שיוכל לספק אספקה לצבאו ולהאכילו במשך המצור הארוך‏[18] אף שלרומאים אבדו כ-200,000 חיילים בקרבות שניהלו בשנותיה הראשונות של המלחמה נגד חניבעל, עדיין יכלו לגייס מאות אלפים. לקרתגו לא היו משאבים בסדר הגודל הזה.

בקרב יחיד זה אבדו לרומאים בין 50 ל-70 אלף לוחמים. רוב המדינות בעת העתיקה היו מתמוטטות אחרי אבדות קשות כל כך, מה עוד שאלה הצטרפו לאבדות הכבדות שספגו הרומאים בקרבות קודמים נגד חניבעל, ועל כן הישרדותה של רומא היא עדות לחוזקה הכלכלי והדמוגרפי כמדינה. אבדות הרומאים בקרב זה שניות רק לאבדותיהם בקרב אראוסיו, כמאה שנה לאחר מכן. בראייה היסטורית ארוכת טווח, משחר ההיסטוריה האנושית ועד ימינו אנו, קרב זה נחשב לאחד מ-50 הקרבות העקובים ביותר מדם.

השפעה על הצבא הרומי[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקרב קאנאי הייתה השפעה גדולה על הטקטיקה של הצבא הרומי ועל מבנהו. בקאנאי החיילים הרומים התפרסו במבנה פלנקס מוצק שלא היה מסוגל לתמרן בצורה חופשית בשדה הקרב. בהמשך המלחמה חלו שינויים בטקטיקה של הצבא הרומי. המבנה המניפולרי נוצל בצורה טובה יותר. גם מבנה הצבא השתנה. במקום הסתמכות בלעדית כמעט על כוחות מיליציוניים, מגויסים אד הוק הייתה הסתמכות רבה יותר על וטרנים ששירתו שנים רבות בצבא. כך הפך לאט לאט הצבא הרומי מצבא מיליציוני לצבא מקצועי שאפיין אותו בימי הרפובליקה המאוחרת וימי הפריפיקט.

חלו גם שינויים במבנה הפיקוד של הצבא הרומי. הפיקוד הכפול שנגזר מהמבנה הפוליטי של הרפובליקה הרומית התפתח לאט לאט לפיקוד יחידני של מפקד עליון שקיבל את הפיקוד על כל הכוחות בזירה מסוימת. שינויים אלה ואחרים נמשכו בצבא הרומי עד הרפורמה של מאריוס בסוף המאה ה-2 לפנה"ס, כמאה שנים לאחר הקרב.

מורשת היסטורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאמור, לקרב לא הייתה השפעה מכרעת על המלחמה הפונית השנייה, וכל שתרם הוא להרחיק את הקץ הקרתגי. אך הניצחון המלא של חניבעל, ובייחוד תנועת המלקחיים המושלמת שבה הושמד צבא הגדול בהרבה מהצבא המכתר, מהווים הישג חסר תקדים בהיסטוריה הצבאית. שם הקרב משמש שם נרדף למבצע כיתור מושלם, ומבצעי כיתור רבים נקראים בשם "קאנאי" או "קאנאי רבתי". כך נקראת למשל תוכנית שליפן לכיתור הארמיות הצרפתיות במלחמת העולם הראשונה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקרב מתואר היטב בספרות העתיקה. בין ההיסטוריונים העתיקים שכתבו על קרב זה או על התקופה הנדונה ניתן למצוא את פוליביוס, ליוויוס (שני המקורות הראשיים לקרב זה), אפיאנוס, פלוטרכוס ואחרים.

קיימים גם ספרים מודרניים רבים שעוסקים בקרב זה ובתקופה הנדונה. להלן ביבליוגרפיה נבחרת

  • ישראל שצמן, תולדות הרפובליקה הרומית, הוצאת מאגנס, (מהדורה ראשונה 1990, מהדורה שנייה 1991),
  • T. A. Dorey and D. R. Dudley, Rome against Catrage, Secker & Warburg, 1971
  • Brian Caven, The punic wars, Weidenfeld and Nicolson, 1980
  • J. F. Lazenby, Hannibals' war, Aris & Phillips, 1978
  • Serge Lansel, Hannibal, Blackwell, במקור יצא בצרפת ב-1995 , תרגום לאנגלית 1998
  • Gregory Daly, Cannae, Ruotledge, 2002
  • F. W. Walbank, A historical commentry on Polybius, Oxford university press, vol I, 1957 (מהדורה ראשונה; שנייה ב-1967, שלישית 1979); הציטוטים בערך הזה מהמהדורה של שנת 1957
  • P. A. Brunt, Italian manpower 225 B.C. - 14 A. D., Oxford university press, 1971

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ לפרטים לגבי המודלים השונים לגבי גודלו של הצבא הרומי ראו בפרק "הצבא הרומי"
  2. ^ הפרטים והערכות אחרות בפרק על הצבא הקרתגי
  3. ^ כפי שניתן לראות בגרסה האינטרנטית http://penelope.uchicago.edu/Thayer/E/Roman/Texts/Polybius/3*.html או בגרסאות מודפסות ספר שלוש, פרק 108
  4. ^ לדיון אודות הדעות השונות walbank, p439 - 440
  5. ^ Brunt p. 416-420
  6. ^ כפי שניתן לראות בגרסה אינטרנטית של ספרו: http://en.wikisource.org/wiki/From_the_Founding_of_the_City/Book_22 פרק 36.
  7. ^ בהמשך השתנה מנהג זה, והפרובינקיות הוכרזו עוד בטרם נערכו הבחירות - זאת על מנת למנוע מצב שבו קונסול מסוים זוכה בבחירות ואז מקבל, בדרך לא דרך, פרובינקיה עשירה שיוכל למצוץ את לשדה
  8. ^ דיון על הנושא אפשר למצוא בספרים רבים. למשל ב- Arthur Meckstein, Moral vision of Polybius p 38-40
  9. ^ Gregory Daly, Cannae, Routledge, 2002 p. 31- 32
  10. ^ התיאור מתבסס על המודל של קרומייר. לפרטים ולדיון נוסף ראו: Gregory Daly, Cannae, Routledge, 2002 p. 32- 35
  11. ^ לפרטים Lazenby, p74 - 5
  12. ^ Gregory Daly p 180
  13. ^ Gregory Daly p 184 - 185
  14. ^ Gregory Daly p192 - 193
  15. ^ פוליביוס ספר שלישי, פרק 118
  16. ^ Gregory Daly p194 - 195
  17. ^ Gregory Daly p. 198 - 200
  18. ^ John F. Shean, Hannibal's mules: The logistical limitations of Hannibal's army and the battle of Cannae, 216 BC, Historia: Zeitschrift für Alte Geschichte, Bd. 45, H. 2 (2nd Qtr., 1996), pp. 159-187


ערך מומלץ
Article MediumPurple.svg