פיניקים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
פיניקיה
Flag of Lebanon.svg
ערך זה הוא חלק מסדרת
היסטוריה של לבנון

לבנון בעת העתיקה - הפיניקים

מהכיבוש הערבי עד לשלטון הממלוכים (634-‎1516)

שלטון עות'מאני (1516-‎1832)

שלטון בשיר השני בחסות מצרים (1832-‎1840)

הקאימקאמיות (1840-‎1861)

המרד ותוצאותיו (1861-‎1914)

יצירת לבנון הגדולה (1914-‎1943)

לבנון הגדולה

עצמאות לבנון הגדולה (1943-‎1975)

מלחמת האזרחים השנייה (1975-‎1990)

הסדר הסורי בלבנון (1990-‎2005)

לבנון

פיניקים היו עם כנעני ממוצא שמי, אשר ישב במקור ברצועת חוף צרה המשתרעת בין ארוד - אי בדרום רצועת החוף של סוריה ועד העיר עכו, ומאוחר יותר גם לאורך מישור החוף הדרומי של ארץ ישראל.

שמם נגזר מהשפה היוונית, בה פירוש המילה פוֹינִיקֶס (Φοίνικες), או פִינִיקִיָה, הוא הצבע ארגמן (אדום-סגול) שהפיניקים התמחו בהפקתו מחלזונות ימיים, וסחרו בו. ייתכן גם שהשם היווני נגזר מהשם המצרי פֵנְח'וּ שפירושו היה אשורי או סורי, אך ביוונית הוא קיבל את המשמעות של צוֹרִי, כלומר תושב העיר צור. במקרא הם מוזכרים על פי העיר הרלוונטית שממנה הגיעו: "צורים" או "צידונים".

תושבי האזור לא נבדלו בדתם או בתרבותם מתושבי כנען אחרים. בדומה לכנענים אחרים גם הפיניקים התגוררו בערי מדינה, ברוב המקרים יריבות זו לזו. יחד עם זאת, היה הבדל משמעותי אחד בין כנענים יושבי פנים הארץ לפיניקים. הפיניקים היו יורדי-ים שיסדו מושבות רבות באגן הים התיכון ועסקו במסחר ימי פורה.

יורדי ים פיניקים בהנהגת הנסיכה דידו הם שהקימו את המושבות עתיקת (העיר העתיקה) וקַרְתְּ חַדַשְתְּ (העיר החדשה), אותן כינו הרומאים קרתגו ואותיקה. מושבות אלו, בייחוד קרתגו, היו מהיריבות המרות של רומא. מאות שנים מאוחר יותר, יצא מקרתגו למסע המלחמה שלו כנגד הרומאים חניבעל ברקה, במסגרת המלחמה הפונית השנייה.

מוצא הפיניקים

נכון להיום, המקום הגאוגרפי ממנו היגרו הפיניקים, טרם ההתיישבות לאורך החוף המזרחי של הים התיכון, שנוי במחלוקת.

על פי המקרא הפיניקים הם צאצאי כנען בן חם (נכדו של נח) אשר התיישבו במזרח הים התיכון והקימו ערים שחלקן היו לערי פיניקים באזור הלבנט:

"וּכְנַעַן יָלַד אֶת-צִידֹן בְּכֹרוֹ...וְאֶת-הַעַרְקִי...וְאֶת-הָאַרְוָדִי וְאֶת-הַצְּמָרִי...וְאַחַר נָפֹצוּ מִשְׁפְּחוֹת הַכְּנַעֲנִי וַיְהִי גְּבוּל הַכְּנַעֲנִי מִצִּידֹן בֹּאֲכָה גְרָרָה עַד-עַזָּה..." (בראשית י', ט"ו-י"ט).

עם זאת חלק מההיסטוריונים המוכרים, כגון הרודוטוס וסטראבון וכן מספר חוקרים בימינו טוענים, כי מקור הפיניקים הוא מאזור המדינות ערב הסעודית, תימן, עומאן ובחריין של היום. חוקרים והיסטוריונים, אשר תומכים בהשערה זו, סבורים כי השמות הזהים של הערים בתחום מדינות אלה, דוגמת צור בעומן, מעידות על המקום המדויק ממנו הגיעו הפיניקים. בנוסף לכך אחת הסברות היא כי האי תַּארוּת (Tarout Island), אשר נמצא בסמוך לקטיף שבערב הסעודית של היום, היה מאוכלס תחילה על ידי פיניקים טרם התיישבותם לאורך החוף המזרחי של הים התיכון. חוקרים רבים טוענים כי שמו הנוכחי של האי שימר, למעשה, את שמו הקדום - עשתרת, היא אלת היופי, הפריון והמלחמה הכנענית, שהייתה מקובלת בפנתיאון האלים הפיניקי.

כך או אחרת, ההתיישבות הפיניקית הראשונה לאורך החוף הלבנוני התרחשה בסביבות האלף השלישי לפנה"ס. מבחינה אתנית, הפיניקים נמנים עם העמים הכנעניים - קבוצה של עמים שמיים הדוברים בלהג שמי מערבי מעיין זה שנמצא בתעודות אוגרית, שהפיניקית והעברית הן ניבים שלו. השם העברי הקולקטיבי לעממי כנען נגזר מצבע הארגמן (כנע), כשם שהמונח היווני נגזר מפויניקוס, שהם החלזונות שמהם היו מפיקים את אותו הצבע.

מקור השם

הן המצרית והן היוונית היוו את המקור להתפתחות המילה פיניקים. בשפה המצרית פֵנְח'וּ, הוא תושב הארץ סוריה, או תושב ממלכת אשור.

בשפה היוונית פוֹינִיקְס הוא צבע הארגמן, שתעשיית ייצורו נחשבה למומחיות פיניקית. הפיניקים הפיקו את הצבע מחלזונות ימיים מהסוג ארגמון (Murex), כמו ארגמונית אדומת-פה (Thais Haemastoma), ארגמון חד קוצים (Murex brandaris) וארגמון קהה קוצים, וסחרו בו ובבדי ארגמן יקרים בערי הים התיכון.

בשפה הלטינית - שפתם של הרומאים, השתרשה המילה פּוּנִים, אולם בתקופתם ציינה המילה באופן בלעדי את בני קרתגו (מכאן המונח: המלחמות הפוניות - רצף של שלוש מלחמות בין קרתגו לרומא במאה השנייה והראשונה לפנה"ס) ואילו בתנ"ך מכונים הפיניקים צורים וצידונים, על שם שתי ערי המדינה המרכזיות ביותר שלהם.

עם זאת, הפיניקים לא קראו לעצמם בשמות המוזכרים לעיל, אלא על שמות הערים מהם הגיעו.

דת הפיניקים

מקדש אשמון בנוֹרָה שבסרדיניה
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מיתולוגיה כנענית

הדת הפיניקית הייתה זהה לזו של שאר עממי כנען, כלומר פגנית. פנתיאון האלים הפיניקי כלל את האלים: אל, אשרה, בעל, ענת, עשתרת, מלקרת, אשמון, תנית, בעל האמון, רשף וירחיבול, כשפולחן הבעל היה מקובל מאוד בערים הפיניקיות, שהגדולות בהן הן צידון וצור. עם זאת, דתם של הפיניקים לא הייתה אחידה ונבדלה מעיר לעיר: בעיר ארוד היה נפוץ פולחן האל דגון, אולי אותו דגון שמוכר לנו מהפלשתים. בעיר גבל היה נפוץ פולחן האלה בעלת גבל, בצידון היה נפוץ פולחן האל אשמון, בצור של מלקרת ובקרתגו של תנית ובעל האמון.

בתקופה ההלניסטית הופיע האל בעל שמם (בעל השמים), שכנראה הובא על ידי ספנים פיניקים ממסעותיהם והוא זהה, ככל הנראה, לזאוס ההלני. בעל שמם משמש כאל השמש ואלוהי השמים ולצידו שולטים האלים בעל מדגה ובעל צפון.

המבנה האופייני למקדש פיניקי הוא של שלוש יחידות עיקריות: דביר, היכל ואולם. יש הסוברים כי מקדש שלמה נבנה בעצם בתבנית מקדש פיניקי ועל כן אולי השימוש הרב בעמודי ארז הלבנון שסופקו לשלמה על ידי חירם מלך צור. אחרים טוענים כי דווקא הפיניקים הם אלה שחיקו את סגנון הבניה מהעברים.

הכלכלה הפיניקית

שחזור ספינת סוחר מסוג הִיפּוֹס, על סמך תבליט מארמון סרגון השני בדור שרוכין (המוזיאון הימי הלאומי)

רצועת החוף הצרה בה ישבו הפיניקים, לא איפשרה להם לפתח חקלאות נאותה, לפיכך פנו באופן טבעי לים. הפיניקים היו בעיקר דייגים וסוחרים ימיים. הם יצאו סחורות כנעניות ובהן כלים, אריגים וצבע הארגמן. בכל חוף בו מצאו לנכון הקימו תחנה יבשתית לשם חיפוש אוצרות וחומרי גלם, אשר מאוחר יותר התפתחה למושבה.

המסחר בארזי הלבנון תפס מקום נכבד בקרב הפיניקים. כך למשל, שלמה המלך רכש קורות עץ עבור בניין בית המקדש ונראה שגם בארמונות ובתי פאר נעשה שימוש בעצים אלו, כאמור:

"וַיְהִי חִירוֹם נֹתֵן לִשְׁלמה עֲצֵי אֲרָזִים וַעֲצֵי בְרוֹשִׁים, כָּל-חֶפְצוֹ" (מלכים א', ה', כד').

עצי הברוש והארז שימשו את הפיניקים לבניית ספינות משוטים מרובות החותרים ששימשו אותם הן למטרות מסחר והן למטרות מלחמה. ספינות הסוחר של הפיניקים היו מסוג הִיפּוֹס (ביוונית: סוס). שם זה ניתן לספינות על ידי היוונים בשל פסלון ראש הסוס, אשר הותקן על חרטומן. עם זאת, בניגוד לחרטום, בירכתי הספינה הותקן קישוט בצורת זנב של דג. היתרון המשמעותי ביותר של ספינות אלה היה טמון ביכולתן להפליג בנהרות.

פרט לכך, הפיניקים נחשבים לממציאי הזכוכית העשויה מחול. בערי הפיניקים יצרו כלי זכוכית צבעונית אופיינית ויצאו אותם. כן נפוצה בערי הפיניקים תעשיית עיבוד בדים וצביעתם ותעשיית צורפות זהב, באבני חן ובשנהב.

הפיניקים סחרו במתכות יקרות (דוגמת הבדיל), אותן יבאו מאיי הים התיכון ומאירופה (איי סילי).

האלפבית הפיניקי

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אלפבית פיניקי

מלבד תרומתם לפיתוח המסחר באגן הים התיכון, הפיניקים הם בין העמים המשפיעים ביותר בהיסטוריה, כיוון שהאלפבית בו השתמשו הוא הבסיס לאלפבית המודרני במרבית שפות העולם: הכתב העברי העתיק קרוב מאוד לכתב הפיניקי. גם האלפבית העברי המודרני, שמקורו בארמית, קרוב אף הוא לכתב הפיניקי. כמו כן נגזר מהכתב הפיניקי האלפבית היווני, שממנו התפתח גם האלפבית הלטיני, הנפוץ במרבית ארצות אירופה והקירילי, הנפוץ ברוסיה.

התיעוד הראשון לאלפבית פיניקי שלם (פרט לשתי אותיות) מתוארך לשנת 1000 לפנה"ס, בו ציווה אֶתְבַּעַל - מלך גבל, על הכנת ארון קבורה לאביו אֲחִירָם ועליו חקוקה כתובת לזכרו.

היסטוריה של הפיניקים

תקופת הברונזה

כאמור, ההתיישבות הפיניקית בחופי לבנון התרחשה, ככל הנראה, בראשית האלף השלישי לפנה"ס, אולם התיעוד הראשון שלהם מופיע בתעודות מצריות קדומות, מתקופת השושלת השנייה, בהן מוזכרת העיר גבל. התיעוד הראשון אודות קשרי המסחר בין ממלכת מצרים לערי הפיניקים מתועד לתקופתו של סְנֶפְרוּ - פרעה מהשושלת הרביעית (המאה ה-27 לפנה"ס). בתקופתו החלו המצרים לייבא את ארזי הלבנון מאזור הר הלבנון.

בכתבי המארות (ראו היסטוריה של מצרים העתיקה), מהמאה ה-19 וה-18 לפנה"ס מוזכרת פיניקיה כחבל הארץ החשוב ביותר בכנען. בכתבים אלו מוזכרות כבר הערים: אולזה, עַרְקָת, גבל, צור ועכו. עדות נוספת לקיום יחסי הגומלין בין פיניקיה למצרים באה לידי ביטוי בכך, ששליש ממכתבי אל-עמארנה מקורם בחוף הפיניקי.

בכתבי תחותימס השלישי - פרעה מהשושלת ה-18, החופים הפיניקיים מוזכרים כחלק משטחי השליטה המצרית, כשהערים: צור, ארוד וזמר משמשים את חיל המצב המצרי באזור ולמעגן הצי שלה. יחד עם זאת, בעקבות פעולות האיבה המתמשכות בין האימפריה החתית והמצרית באזור הלבנט, עברה רצועת החוף הפיניקית מספר פעמים מיד ליד.

בין השנים 1200 - 1000 לפנה"ס ובעיקר בתקופתו של רעמסס השלישי, חדרו גויי הים אל חופי כנען ופגעו בכוחה של מצרים באזור. בתקופה הזאת נחרבות הערים: אוגרית, צור וצידון. בכתבי יוטסינינוס מסופר על מלך אשקלון שכבש את העיר צידון, החריבה ותושביה נמלטו לצור.

בשנת 1100 לפנה"ס בקירוב ערך תגלת פלאסר הראשון - מלך אשור, מסע לחופי פיניקיה. בתעודותיו הוא הזכיר את המסע להר הלבנון, את ארזי הלבנון, אותם לקח חזרה לאשור ואת המיסים, אשר הטיל על הערים: ארוד, זֶמַר, גבל וצידון. נראה כי לא הדרים מכאן עוד, כי העיר צור לא הוזכרה, בעוד במגילת ון אמון (1075 לפנה"ס לערך) צור דווקא כן מוזכרת, ועל כן ברור כי הייתה קיימת בזמן זה.

התקופה הישראלית

כבר בברכת יעקב לבנו זבולון נאמר ששבטו ישכון לצד הצידונים:

"זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכּן, וְהוּא לְחוֹף אֳנִיּת, וְיַרְכָתוֹ עַל-צִידׁן" (בראשית מ"ט, י"ג).

מכך משתמע, שבני ישראל חיו לצד הפיניקים ולא במקומם. מאוחר יותר נאמר, כי שבט אשר ישב בקרב הצידונים, דהיינו בין צידון לעכו:

"אָשֵׁר לׁא הוֹרִישׁ אֶת-ישְׁבֵי עַכּוֹ וְאֶת-ישְׁבֵי צִידוֹן...וַיֵּשֶׁב הָאָשֵׁרִי בְּקֶרֶב הַכְּנַעֲנִי ישְׁבֵי הָאָרֶץ, כִּי לׁא הוֹרִישׁוֹ" (שופטים א', ל"א-ל"ב).

כמו כן לא ידוע על עימות או חיכוך כלשהו בין שני העמים, פרט לסכסוכים מקומיים, שאינם מעידים על הכלל:

"וְצִידוֹנִים וַעֲמָלֵק וּמַעוֹן לָחֲצוּ אֶתְכֶם..." (שופטים, י', י"ב).

בימי דוד ושלמה היו ערי הפיניקים בעלות ברית חשובות של ממלכת ישראל, כפי שכתוב:

"וַיִּשְׁלַח חִירָם מֶלֶךְ-צוֹר אֶת עֲבָדָיו אֶל-שְׁלמה, כִּי שָׁמַע כִּי אׁתוֹ מָשְׁחוּ לְמֶלֶךְ תַּחַת אָבִיהוּ, כִּי אׁהֵב הָיָה חִירָם לְדָוִד כָּל-הַיָּמִים" (מלכים א', ה', ט"ו).

בבנין בית המקדש הראשון וכן בבניין ארמון דוד בירושלים הועסקו אומנים פיניקים רבים, שהיו הטובים בתחומם, דוגמת: חרשי עץ, חרשי ברזל, חרשי אבן ובנאים:

"וַיִּשְׁלַח חִירָם מֶלֶךְ-צוֹר מַלְאָכִים אֶל-דָּוִד...וְחָרָשֵׁי עֵץ וְחָרָשֵׁי אֶבֶן קִיר, וַיִּבְנוּ בַיִת לְדָוִד" (שמואל ב', ה', י"א).

היחסים הטובים בין הפיניקים והישראלים קיבלו ביטוי גם בשיתוף הפעולה הימי בין שתי הממלכות בימי שלמה, כאשר בעציון גבר (עיר נמל חשובה במפרץ אילת היא אילת המקראית, שנכבשה מאדום בימי דוד) שיתפו אנשיו של חירם פעולה עם ספנים ישראלים בהכנת כלי שיט וביציאה משותפת למסעות סחר ימיים בארצות כדוגמת אופיר ומסע לתרשיש שלא יצא לפועל:

"וָאֳנִי עָשָׂה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בְּעֶצְיוֹן גֶּבֶר אֲשֶׁר אֶת אֵלוֹת עַל שְׂפַת יַם סוּף בְּאֶרֶץ אֱדוֹם. וַיִּשְׁלַח חִירָם בָּאֳנִי אֶת עֲבָדָיו אַנְשֵׁי אֳנִיּוֹת יֹדְעֵי הַיָּם עִם עַבְדֵי שְׁלֹמֹה. וַיָּבֹאוּ אוֹפִירָה וַיִּקְחוּ מִשָּׁם זָהָב אַרְבַּע מֵאוֹת וְעֶשְׂרִים כִּכָּר וַיָּבִאוּ אֶל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה." (מלכים א' ט', כ"ו-כ"ח).

היחסים בין הפיניקים לממלכות ישראל ויהודה המשיכו להיות ידידותיים וטובים ואין אזכורים בתנ"ך לעימות כלשהו ביניהם. אדרבא, המלך אחאב נשא לאשה את איזבל, נסיכה פיניקית, בת אתבעל מלך הצידונים, כנראה כדי לשמור ולקדם את היחסים הטובים ושיתוף הפעולה בין שתי הממלכות, כפי שכתוב:

"וַיִּקַּח אִשָּׁה אָת-אִיזֶבֶל בַּת-אֶתְבַּעַל מֶלֶךְ צִידׁנִים..." (מלכים א', ט"ז, ל"א).

אולם, יחד עם התועלת הכלכלית הרבה והתרומה התרבותית שהביאו הפיניקים, חדרו לארץ גם השפעות דתיות אליליות, עד כדי הנהגת פולחן הבעל בממלכת שומרון (סיפור אליהו הנביא ונביאי הבעל בהר הכרמל, ספר מלכים א', י"ח).

כיום, ניתן למצוא קברים פיניקיים בגבול הצפון של מדינת ישראל, בין היתר בקיבוץ גשר הזיו, בתחומו נמצאים שרידים רבים.

לאחר נפילת בית עמרי הורעו היחסים עם הפיניקים.

יש לציין, כי ייתכן והפיניקים שהוזכרו כקבוצה של ערים, התאחדו בין השנים 1000 - ‏800 לפנה"ס תחת שלטון מרכזי אחד, שכן המלך הפיניקי אתבעל, שמלך במקביל לעמרי ואחאב, נקרא מלך צידונים וזאת למרות העובדה, שמקום מושבו היה בצור. אתבעל יסד גם את העיר בתרון, מצפון לגבל. על כן, כנראה שהעיר גבל, שנמצאת צפונית לצור, הייתה תחת שליטתו גם היא.

מהכיבוש האשורי ועד לכיבוש הבבלי

בשנת 877 לפנה"ס ערך אשורנצירפל השני - מלך אשור, מסע מלחמה נגד הפיניקים ואילץ את מלכי הערים: גבל, ארוד, וצור להעלות לו מיסים.

בתקופתו של תגלת פלאסר השלישי (745-727 לפנה"ס), המדיניות האשורית המרכזית הייתה סיפוח מוחלט של כל האזורים הכבושים והפיכתם לפחוות, יחד עם הגלית בני המעמד הגבוה. בצורה כזאת הפכה העיר צור לפחווה אשורית בשם זֶמַר, ואילו הערים הפיניקיות האחרות זכו לאוטונומיה מנהלית, כנראה בשל קשרי המסחר שלהן עם ממלכת אשור.

בניגוד לתגלת פלאסר השלישי, סרגון השני (722-705) הטיב עם ממלכת הפיניקים המאוחדת ונתן לה חופש רב, אך לאחר מותו התמרדה צור, בהנהגתו של המלך לוּלִי והוענשה על ידי סנחריב בנו. סנחריב נתן לצידון עצמאות כדי להדגיש את מעמדה החדש על פני צור.

אסרחדון (681‏ - 669 לפנה"ס), בנו של סנחריב, לא ראה בעין יפה את החופש היחסי של ערי הפיניקים. הוא תקף את צידון, לכד את מלכהּ - עַבְּדִי מִלְכּוּתִי, וציווה לערוף את ראשו. לאחר מכן הורה אסרחדון להחריב את צידון ולהקים עיר חדשה על חורבותיה. את צור הוא העניש על קשריה עם מצרים בכך שכפה על מלכהּ - בַּעַל, חוזה משפיל.

גם אשורבניפל (668‏ - 627 לפנה"ס), בנו של אסרחדון, נקט יד קשה נגד הפיניקים, בעיקר בשל חששו להתקרבות המחודשת בינם לבין המצרים. הוא פגע קשה באנשי עכו והעניש גם את העיר אוסו (usu).

עם עלייתה של בבל ובמקביל לשקיעתה של האימפריה האשורית, ניסתה צור להתמרד נגד הבבלים. הבבלים, בראשות המלך נבוכדנצר השני הכריזו מלחמה על תושבי העיר, אולם הללו לא הצליחו להכניעם, גם לאחר מצור ממושך של 13 שנה. בסופו של דבר הסכימה צור לסור למרותם של הבבלים ללא כניעה.

מהכיבוש הפרסי ועד לכיבוש הביזנטי

שחזור של דו-טורית פיניקית (המוזיאון הימי הלאומי)

בתקופה הפרסית (החל מ-538 לפנה"ס) היו הפיניקים בעלי ברית קרובים של הפרסים, בעיקר משום שהפרסים עשו שימוש בשירותי הצי הפיניקי. המלך כורש בנה ארמון בצידון וסיפח לשליטת הפיניקים שטחים רבים, מהם רבים בארץ ישראל לאורך מישור החוף, כמו: שקמונה, דור, יפו ואשקלון.

בתקופתו של זרבבל בן שאלתיאל, בדומה לתקופתו של דוד ושלמה, הועסקו אומנים פיניקיים רבים בבניין בית המקדש השני:

"וַיִּתְּנוּ-כֶסֶף לַַחֹצְבִים וְלֶחָרָשִׁים, וּמַאֲכָל וּמִשְׁתֶה וָשֶׁמֶן לַצִּדֹנִים וְלַצֹּרִים, לְהָבִיא עֲצֵי אֲרָזִים מִן-הַלְּבָנוֹן אֵל-יָם יָפוֹא, כְּרִשְׁיוֹן כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ-פָּרַס עֲלֵיהֶם" (עזרא, ג, ז).

נראה כי בתקופת שיבת ציון התבססו קהילות פיניקיות מצור וצידון גם בפנים הארץ ובפרט בפחוות יהודה. קהילות אלה עסקו, ככל הנראה, במסחר ולא פעם גרמו בכך לחילול שבת בקרב היהודים. על כך מעיד נחמיה בן-חכליה:

"וְהַצֹּרִים יָשְׁבוּ בָהּ, מְבִיאִים דָּאג וְכָל-מֶכֶר, וּמֹכְרִים בַּשַׁבָּת לִבְנֵי יְהוּדָה וּבִירוּשָׁלָם" (נחמיה, יג, טז).

בשנת 346 לפנה"ס, התמרדו תושבי צידון בארתחשסתא השלישי - מלך פרס, בשל המיסוי הכבד ששילמו לו כדרך קבע. אולם האחרון דיכא ביד קשה את המרד, דבר אשר דרבן את הפיניקים בכלל ואת הצידונים בפרט להתקרב לאלכסנדר מוקדון. אסמכתא לכך ניתן לראות בשנת 333 לפנה"ס, כאשר לאחר הבסת צבא פרס בקרב איסוס, הגיע אלכסנדר מוקדון לפיניקיה ומלכי ארוד, גבל וצידון הצטרפו אליו. הדבר שירת היטב את מטרתו העיקרית של אלכסנדר, שכן על ידי סיפוח ערי המדינה הפיניקיות, הצליח האחרון להשתלט על מרבית הבסיסים הימיים של הפרסים ובכך להתגבר על היתרון המובהק שהיה לצבא הפרסי מול הצבא המקדוני בים. אולם העיר צור החליטה שלא לכרות ברית עם אלכסנדר מוקדון כיתר הערים הפיניקיות, כנראה בשל המשך תמיכתה בדריווש השלישי - מלך פרס. כתוצאה מכך הטיל אלכסנדר מוקדון, בשנת 332 לפנה"ס, מצור כבד על העיר, אשר בסופו נכבשה.

עם כיבוש צור, בידי אלכסנדר מוקדון, בוטלו כל משטרי המלוכה הפיניקיים בערי המדינה ומעתה והילך שלטו בהן הארכונים.

לאחר מותו של מוקדון, בתקופת ממלכות הדיאדוכים עברה רצועת החוף הפיניקית פעמים מספר מיד ליד וזאת בשל רצונם של שליטי בית סלאוקוס ושליטי בית תלמי להשתמש בנמליה המפותחים של פיניקיה למסחר. לאחר מאבק פנימי, שנמשך כ-40 שנים, נפלה פיניקיה סופית לידי בית סלואקוס.

המאה האחרונה של השלטון סלואקי בפיניקיה התאפיינה בחוסר יציבות, שבסופה, בשנת 63 לפנה"ס, כבש גנאיוס פומפיוס מגנוס את סוריה ופיניקיה וסיפחן לאימפריה הרומאית.

לאחר הכיבוש הרומאי מסר מרקוס אנטוניוס את כל רצועת החוף, ממצרים ועד לחופי לבנון, לקלאופטרה - מלכת מצרים. רק הערים צור וצידון המשיכו לשמור על עצמאותן.

במשך התקופה הרומית הלכו ממלכות הפיניקים והתפוררו עד שנעלמו כליל, פרט למושבת הפיניקים הגדולה, החזקה והחשובה קרתגו, שהפכה ליריבה המרה ביותר של הרומאים על השליטה באגן הים התיכון. אולם, בתום תקופה של מלחמות בין שתי המעצמות, אשר נקראו בפי הרומאים המלחמות הפוניות, חדלה קרתגו מלהתקיים, בשנת 146 לפנה"ס.

עם חלוקתה של האימפריה הרומית לשניים, לאחר מותו של תאודוסיוס הראשון ב-395, הפכה פיניקיה לחלק מהאימפריה הביזנטית. תחת השלטון הביזנטי, שגשגו הערים ביירות, צור וצידון במשך יותר ממאה שנים.

אחריתם של הפיניקים

הפיניקים נטמעו בתרבות היוונית והרומית (ביזנטית), מספר אסונות טבע במאה השביעית, שהרסו את הערים בעלבכ וביירות, שחיתות השלטון הביזנטי והמיסים הכבדים שהוטלו על התושבים, החלישו את האימפריה. תקופת חוסר יציבות וחולשה זו הפכה את האימפריה הביזנטית בכלל ואת פיניקיה בפרט לטרף קל עבור הכיבוש הערבי-מוסלמי. כשהגיע הכיבוש הערבי כבר לא הייתה ישות פיניקית עצמאית והערבים לא כתבו על מפגש עם ישות פיניקית.

המושבות הפיניקיות

מהמאה התשיעית לערך ועד למאה השישית לפנה"ס התפשטו הפיניקים ברחבי הים התיכון והשתלטו על המסחר בו. הפיניקים, התיישבו והקימו תחנות מסחר רבות, תחילה בקפריסין ואחר כך באיי הים האגאי בקרבת יוון, סיציליה, מלטה, סרדיניה, צפון אפריקה (בה בין השאר נוסדה מושבת הפיניקים המפורסמת והחזקה ביותר - קרתגו), ספרד, והחוף הצפון מערבי של אפריקה.

כיום מעריכים החוקרים, כי התאריך המשוער בו התחילה ה"קולוניזציה" של הפיניקים באגן הים התיכון, הוא ראשית המאה התשיעית לפנה"ס, כלומר בימי הממלכה המאוחדת של הפיניקים תחת שלטון המלך אֶתְבַּעַל. תחילה היו המושבות הללו לא יותר מאשר תחנות עגינה ומתן שירותי נמל לספינות הפיניקיות, כמו גם נקודות מוצא לחיפוש חומרי גלם טובים. אולם עם הזמן, במיוחד בשל קשרי המסחר הענפים, רובן גדלו והתרחבו לכדי ישובי קבע מרכזיים.

להלן הרשימה של מושבות הפיניקים ברחבי אגן הים התיכון ומחוצה לו (הערה: המושבות מסודרות בסדר אלפביתי, בהתאם למדינות בהן הן נמצאות כיום. שימו לב שהמעבר בין המדינות הוא כנגד כיוון השעון):

רשימת מושבות הפיניקים

  • איטליה
    • חצי האי האפניני
    • סיציליה
      • אנה - מושבה קרתגית
      • אַקְרַגָאס (אגריג'נטו של היום) - מושבה יוונית במקור. נכבשה מספר פעמים על ידי צבא קרתגו במהלך המלחמות היווניות-פוניות
      • אֶרִיקְס (אֶרִיצֶ'ה של היום) - מושבה פיניקית במקור שעברה תהליך של הלניזציה. נכבשה ונהרסה על ידי קרתגו במלחמה הפונית הראשונה
      • ג'לה - מושבה יוונית במקור. נכבשה על ידי צבא קרתגו במהלך המלחמה היוונית-פונית השנייה
      • דּרֵפָּאנָה (טרפאני של היום) - נכבשה על ידי קרתגו במלחמה הפונית הראשונה
      • האי למפדוזה
      • האי קוֹסִירָה (פנטלריה של היום) - מושבה קרתגית
      • הִימֵרָה - מושבה יוונית במקור. נכבשה על ידי צבא קרתגו במהלך המלחמה היוונית-פונית השנייה
      • הראקליה מינואה - מושבה יוונית במקור. נכבשה מספר פעמים על ידי צבא קרתגו במהלך המלחמות היווניות-פוניות
      • זִיז (פאלרמו של היום)
      • לִילִיבָּאוֹם (מרסלה של היום) - מושבה קרתגית
      • ליפארי - מושבה יוונית במקור. נכבשה על ידי צבא קרתגו במהלך המלחמה היוונית-פונית השנייה
      • מוֹטְיָה
      • מסינה - מושבה יוונית במקור. נכבשה והוחרבה על ידי צבא קרתגו במהלך המלחמה היוונית-פונית השנייה
      • סוֹלוּס (סוֹלוּנְטוּם של היום)
      • סֶלִינוּס (סֶלִינוּנְטֶה של היום) - מושבה יוונית במקור. נכבשה על ידי צבא קרתגו במהלך המלחמה היוונית-פונית השנייה
      • קמארינה - מושבה יוונית במקור. נכבשה והוחרבה על ידי צבא קרתגו במהלך המלחמה היוונית-פונית השנייה
      • קַסְטְרָה נִיסִיָה (קלטניסטה של היום) - מושבה קרתגית
    • סרדיניה
      • אולביה - מושבה קרתגית
      • אַלְגֶ'רוֹ
      • בּוֹסָה
      • טוֹרְטוֹלִי
      • נוֹרָה
      • סוֹלְקִי (סנט'אנטיוכו של היום)
      • קַארָאלִיס (קליארי של היום)
      • קָרְלוֹפוֹרְטֶה
      • תַּרוֹס
  • מלטה
    • אֶטַרְד - מושבה קרתגית
    • דִּינְגְלִי
    • ויקטוריה
    • ולטה
    • זֶבּוּג'
    • זוּרִיק - מושבה קרתגית
    • מֶלִיטָה (מדינה של היום)
    • מַרְסָה
    • מַרְסַשְׁלוֹק
    • סָפִי - מושבה קרתגית
    • פְגוּרָה
    • קוֹסְפִּיקוּאָה
  • מרוקו
    • איי אסואירה
    • אַרָמְבִּיס (אסואירה של היום) - מושבה קרתגית
    • ווליביליס - מושבה קרתגית
    • זִלִיל (13 ק"מ צפון - מזרחית לאַסִילָה של היום) - מושבה קרתגית
    • טנג'יר - מושבה קרתגית
    • לִיקְסוּס (עַרַיְשׁ של היום)
    • שַׁאלַה
    • תִּימִיאַטֵריוּם (סמוך לאגדיר של היום) - מושבה קרתגית
    • תָּמוּדָה (טטואן של היום)
  • אלג'יריה
    • אִיגִילְגִילִי (גִ'יגֶ'ל של היום)
    • אִיקוֹסְיוּם (אלג'יר)
    • מַלַקַה (גוּאֵלְמָה של היום)
    • הִיפּוֹ רֶגְיוּס (עַנַבָּה של היום)
    • טֶבֵּסָה - מוצב קרתגי
    • יוֹל (שֶׁרְשֶׁל של היום) - מושבה קרתגית
    • סַלְדַה (בֶּגַ'יָה של היום) - מושבה קרתגית
    • צִירְטָה (קונסטנטין של היום)
    • קָרְתֶּנֶס (תֶּנֶס של היום)
    • רוּסִיקָדֶה (סְכִּיכְּדָה של היום)
    • תיפאזה - מושבה קרתגית
  • תוניסיה
    • אוטיקה
    • בּוּלָה רֶגְיָה - מושבה קרתגית
    • דוגה - מושבה קרתגית
    • הַאדְרוּמֶטוּם (סוסה של היום)
    • הִיפּוֹ דִּאַרִיטוֹס (ביזרטה של היום)
    • זַרְזִיס
    • טַבַּרְקָה
    • לֵפְּטִיס פַּארְוָה - מושבה קרתגית
    • מַהְדִיָה
    • סִיקָה (אַלקַאף של היום) - מושבה קרתגית
    • פּוּפּוּט (סמוך לחַמַמַת של היום) - מושבה קרתגית
    • קַבֵּס
    • קֵלִיבְּיָה - מושבה קרתגית
    • קרקואן - מושבה קרתגית
    • קַרְתְּ חַדַשְׁתְּ - בירת קרתגו
    • רוּסְפִּינָה - מושבה קרתגית
    • תוניס (נכבשה על ידי הפיניקים)
    • תַּפְּסוּס
  • לוב
  • מצרים
    • ממפיס (הרודוטוס מציין כי בעת ביקורו בעיר פעל במקום מקדש לעשתרת)
    • נאוקרטיס
  • ערב הסעודית
    • האי תַּארוּת (בסמוך לקטיף של היום)
מושבות פיניקיות (צהוב) ויווניות (אדום) במאות ה-8 עד ה-6 לפנה"ס. (לא כל המושבות מצוינות במפה)

המסחר הפיניקי בים

ספינת סוחר מסוג הִיפּוֹס (חריטה על ארון קבורה, המוזיאון הלאומי של ביירות)

הפיניקים היו הסוחרים ויורדי הים הגדולים של העת העתיקה. הם התיישבו בכל אגן הים התיכון. עם זאת, קיימות מחלוקות לגבי מלוא היקף המסחר שלהם. לפי דעה מקובלת, הפיניקים חצו את מצר גיברלטר החותם את הים התיכון והפליגו לאורך החופים האטלנטיים של אפריקה ואירופה והגיעו עד לאיים הבריטיים בצפון ולדרום אפריקה. קיימת סברה, המבוססת על מובאה ב"היסטוריה" של הרודוטוס, לפיה הורה פרעה נכו השני, בשנת 600 לפנה"ס, לצי הפיניקי שלו לרדת אל הים האדום ולהפליג לכיוון דרום אפריקה של היום. בהמשך מספר הרודוטוס, כי כעבור שנתיים וחצי שב אותו הצי דרך מיצרי גיברלטר.

Cquote2.svg

לוב נשקפת כמוקפת ים, מלבד במקום אשר היא גובלת באסיה. נכה מלך מצרים היה הראשון, עד כמה שאנו יודעים, אשר הראה זאת; אחרי אשר חדל לחפור את התעלה הנמשכת מהנילוס אל מפרץ ערב, שלח אנשים פיניקים באניות ושם עליהם לשוב בהפליגם דרך עמודי הירקלס אל תוך הים הצפוני ובדרך זו לבוא למצרים. ובכך נסעו הפיניקים מהים האדום והפליגו אל הים הדרומי. ובבוא סוף הסתו ירדו אל היבשה וזרעו את האדמה, במקום בלוב אשר קרה להם לעבור, וחיכו לקציר, ואחר אספם את היבול הפליגו, עד אשר עברו שנתים ובשנה השלישית נטו לבין עמודי הירקלס ובאו למצרים.

Cquote3.svg

דעה זו התקבלה במחקר בדעות מסופקות בלבד, אך היא אינה מופרכת לחלוטין: קיימות ראיות להפלגות רחוקות לאורך חופי אפריקה ממזרח וממערב.

מסע ימי נוסף של הפיניקים התנהל בשנת 450 לפנה"ס בכיוון ההפוך ומיוחס לקברניט קרתגי בשם חִימֶלֶךְ (Himilco), עליו מסופר, שהפליג במשך ארבעה חודשים מנמל גדר, שבספרד, לאורך החוף האירופי (שהיה מוכר היטב לסוחרים הפיניקים בשם "ערב", היינו מערב, שהוא מקור השם אירופה), עד הגיעו אל העמים האויסטרמינים (Oestrmini), הידועים מהגאוגרפיה של התקופה, כיושבי חבל הארץ הקרוי היום ברטאן. מסופר שחימלך סחר עמם בעפרת ברזל. גם סטראבון מתייחס לסחר הפיניקי בעפרת ברזל עם ברטאן‏[7][8].

בשנת 425 לפנה"ס יצא הקברניט הפוני חנו (Hanno) למסע ימי דרומה לאורך החוף האפריקני המערבי, על מנת להקים מושבות קרתגיות חדשות. בהפלגה זו, המתועדת בלוח המתורגם ליוונית, מסופר על: צי בן 60 ספינות, הנושא 30,000 גברים ונשים, האספקה והציוד הרב, המושבות שהקימו לאורך החופים האטלנטיים, העמים שחורים (שזכו לשם "גורילות") וכן על התפרצויות געשיות על החוף, אשר המטירו לבה אל תוך מי הים. תיאור זה מזכיר מיד את הר קמרון, הנמצא סמוך לחופהּ של קמרון, אך לסברה זו יש לא מעט מתנגדים, בשל ריחוקה של נקודה זו ולכן מציעים לזהות את המקום עם הר קָאקוּלִימָה, הנמצא סמוך לקונקרי - בירת גינאה. על כל פנים, מדובר במסע ימי ארוך ומכובד אל עומקה של אפריקה הדרום מערבית, שלכל הדעות הגיע לפחות לסנגל.

קיימות גם ראיות לשילוב הפיניקים בסחר ההודי, שהחל בתקופות אלו. מדובר במסלול סחר שנתגלה על ידי סוחר יווני בשם אאדוקסוס מקיזיקוס, אשר ניצל את רוחות המונסון כדי להגיע להודו ולסחור עם תושביה בתבלינים, שאותם הביא חזרה לעיר אלכסנדריה. בעקבות זאת, הפך המסלול הזה לדרך סחר מפותחת, שגם אפשרה לסוחרים רומיים ופונים (פיניקים) להגיע לאינדונזיה ולחופים הסיניים. מטבעות רומיים נמצאו בדלתה של נהר המקונג, והיו חלק מהעדות ליחסי מסחר רומיים-סיניים שהתנהלו בנתיב הימי, ופליניוס הזקן הלין כי מאה מיליון ססטרטיוס מבוזבזים מדי שנה על סחר עם ערב, הודו וסין‏[9][10][11].

בנוסף, מסופר על אותו אאדוקסוס, שמצא בשובו ממסעותיו, ספינה מהמושבה הפיניקית גדר (היא קדיס שבספרד), שנטרפה מול חופי אפריקה. ההנחה שלו הייתה שספינה זו הקיפה את יבשת אפריקה והנחה זו גרמה לו לנסות כוחו במסע ימי זה, אך לשווא. הוא נאלץ לשוב אחור, אולם לאחר מכן ניסה שוב. אף על פי שההיסטוריון והגאוגרף פליניוס הזקן מניח שאותו אאדוקסוס הצליח בניסיונו השני, הסברה המקובלת היא שהוא מת בדרכו. לעצם ההנחה, הן של אאודוקסוס והן של גאוגרפים כמו פליניוס, כי ניתן להקיף את אפריקה, חשיבות רבה להיסטוריונים העוסקים בסוגיית ההפלגה הפיניקית מסביב לאפריקה. ידוע, על כל פנים, שהחוף הדרום אפריקני המזרחי היה מוכר בחלקו הגדול. את אופיר המקראית (מקור הזהב של בית שלמה) נהוג לזהות עם הממלכות של קרן אפריקה של התקופה. בתקופה היוונית-רומית הסחר אף התפשט לטנזניה ומדגסקר[12].

הפיניקים כיום

צאצאיי הפיניקים נמצאים כיום בין העמים שחיים באזור חופי הים התיכון, דוגמת: לבנונים, תושבי המגרב, תושבי מלטה וקפריסאים. לפי מחקר גנטי של אוכלוסיות היושבות כיום במקומות אלה, לכ-6% מהגברים שנדגמו היה כרומוזום Y שניתן לקשרו להגירה הפיניקית‏[13]. הלבנונים, ובייחוד האוכלוסייה המארונית הנוצרית, מבססים את הלאומיות הלבנונית על ההיסטוריה הפיניקית.

ראו גם

לקריאה נוספת

  • ז'ורז' קונטנו, התרבות הפיניקית, כתבים 1954.
  • אילת מזר, מנהגי הקבורה הפיניקיים באכזיב, קדמוניות, 138, 2009, עמ' 103-93.
  • Micheal Roaf, Cultural Atlas Of Mesopotamia and the ancient near east, 1991.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ כך מופיע בכתבי הרודוטוס (ספר 4, עמוד 147).
  2. ^ האפונים תאסוס, בנו של פויניקס, היה המנהיג הפיניקי אשר הקים מושבה באי. על שמו נקרא האי עד ימינו. מתוך תיאורה של יוון 5.25.12 מאת פאוסניאס.
  3. ^ הלניקה (תולדות יוון) 4.8.7 מאת קסנופון.
  4. ^ מתוך תולדות לה קורוניה באתר www.tourspain.org.
  5. ^ צבי הרמן, קרתגו - המעצמה הימית, הוצאת מסדה, תל אביב, 1963, עמ' 184.
  6. ^ ההיסטוריון טִימָאיוֹס מתאר בארכיפלג מושבה קרתגית, אולם חוקרים מאמינים כי במקום התקיימה מושבה פיניקית עוד בטרם ביסוס קרתגו.
  7. ^ פליניוס הזקן, Historia Naturiae, 2.169a
  8. ^ אוויאנוס, Ora Maritima
  9. ^ Milton Osborne, The Mekong: Turbulent Past, Uncertain Future (2001:25)
  10. ^ פליניוס הזקן, Historia Naturae. 12.41.48
  11. ^ סטראבון, גאוגרפיה, ב, 3.
  12. ^ Chami, Felix A. 2002. "The Graeco-Romans and Paanchea/Azania: sailing in the Erythraean Sea." From: Red Sea Trade and Travel. The British Museum. Organised by The Society for Arabian Studies, p. 20
  13. ^ Zalloua, P. A., Platt, D. E., El Sibai, M., Khalife, J., Makhoul, N., Haber, M., ... & Tyler-Smith, C. (2008). Identifying genetic traces of historical expansions: Phoenician footprints in the Mediterranean. The American Journal of Human Genetics, 83(5), 633-642.