מירה (כוכב)
| מירה | |
|---|---|
מירה כפי שנראה בטלסקופ החלל האבל
|
|
| נתוני תצפית | |
| קבוצת כוכבים | לווייתן |
| שמות נוספים | ο בלווייתן |
| סוג | ענק אדום |
| בהירות | מ-2.0 עד 10.1 |
| סיווג ספקטרלי | M7 III |
| עלייה ישרה | 02h 19m 20.8s |
| נטייה | "39.5 '58 02°- |
| משך מחזור השתנות | 332 ימים |
| מאפיינים פיזיים | |
| בהירות מוחלטת | מ-3.5- עד 4.5+ |
| מרחק | 420 (משוער) שנות אור 130 (משוער) פרסק |
| רדיוס | 330 - 400 רדיוסי שמש |
| מסה | 1.2 מסות שמש |
| עוצמת הארה | פי 1.3 - 2,000 מהשמש |
| טמפרטורה | 2,900 - 3,200 K |
| מערכת | |
| כוכבים נלווים | מירה B |
מירה או ο (אומיקרון) בלווייתן (ο Ceti) הוא הכוכב המשתנה הראשון שזוהה ואחד הכוכבים המשתנים שהשתנותם היא הבולטת ביותר לעין.
הכוכב משנה את בהירותו במחזוריות של 332 ימים ונע בין דרגה 2, אז ניתן לראותו בקלות בעין, לדרגה 10, אז ניתן לראותו באמצעות טלסקופ בלבד. פרוש שמו הוא "המדהים" או "המופלא" והוא מהכוכבים הבודדים שיש להם שם למרות שבחלק מהזמן לא ניתן לראותו בעין.
תוכן עניינים |
היסטוריה[עריכה]
למרות שהופעתם של "כוכבים חדשים" והעלמותם לאחר מכן (נובות וסופרנובות) תועדה על ידי טיכו ברהה כבר ב-1572 (ועל ידי הסינים עוד בשנת 1054), מירה הוא הכוכב הראשון שתועד כמופיע ונעלם לסרוגין ושבהירותו אינה קבועה (ייתכן שהשתנותו של אלגול זוהתה עוד קודם, אך אין לכך תיעוד אמין).
השתנותו של מירה התגלתה בשנת 1596 על ידי האסטרונום ההולנדי דוד פבריציוס, שהשתמש בו כנקודת יחוס למדידת תנועתו של כוכב חמה. פבריציוס שם לב שבהירותו של הכוכב עלתה בדרגה שלמה בתקופה של שלושה שבועות וחודשיים לאחר מכן הכוכב נעלם. פבריציוס שיער שמדובר בנובה, אך זיהה את הכוכב שנית בשנת 1609. בשנת 1638 זיהה האסטרונום יוהאן הולוורדה שמירה משתנה במחזוריות של כ-11 חודשים וב-1662 קבע האסטרונום הצרפתי איסמאל (ישמעאל) בוּליאלדוּס את זמן מחזור ההשתנות על 333 ימים, קרוב למה שידוע כיום (ייתכן שזמן המחזור משתנה מעט). באותה השנה טבע האסטרונום יוהנס הווליוס את השם מירה - "מדהים" או "מופלא" בשל תכונותיו הייחודיות.
מאפיינים[עריכה]
מירה הוא למעשה כוכב זוגי במרחק של כ-420 שנות אור, המורכב מענק אדום ומבן זוג עמום יותר, ככל הנראה כוכב הסדרה הראשית מסוג K המקיפים זה את זה במרחק של כ-65 יחידות אסטרונומיות ובזמן מחזור של לפחות 400 שנים.
מירה A הוא ענק אדום בשלב התפתחות מתקדם מאוד. רדיוסו משתנה באופן מחזורי ואיתו גם הטמפרטורה וכתוצאה מכך נגרמים שינויים גדולים בעוצמת ההארה שלו. כאשר הכוכב מתכווץ, השכבות החיצוניות של הכוכב, שמגיעות לרדיוס של יותר מ-500 פעמים רדיוס השמש, מתקררות ובולעות חלק ניכר מהקרינה באור נראה ופולטות קרינה בתחום התת-אדום בלבד. כתוצאה מכך ההשתנות של עוצמת ההארה בתחום התת-אדום קטנה בהרבה מההשתנות בתחום הנראה - כשתי דרגות בהירות בלבד. ביחד עם התחום התת-אדום, עוצמת ההארה הממוצעת של מירה היא פי 8,500 משל השמש בעוד שבתחום הנראה עוצמת ההארה נעה בין פי 1.5 ועד לפי 2,000 מהשמש. השינויים בספקטרום הקרינה גם משנים את הסיווג הספקטרלי של מירה בין M5 ל-M9.
בדומה לענקים אדומים אחרים, מירה פולט לחלל הבין-כוכבי חומר בקצב גבוה פי 10 מיליון מרוח השמש. כמו כן, מירה נע במהירות גבוהה יחסית - כ-130 ק"מ לשנייה, ובשל כך הוא משאיר מאחוריו "זנב" של גז באורך של כ-13 שנות אור, שניתן להבחין בו על ידי צילום בתחום העל-סגול[1].
מירה סיים כבר מזמן את תהליכי ההיתוך של מימן להליום והוא נמצא בשלבי הסיום של התכת הליום לחמצן ולפחמן. כשתהליכים אלו יסתיימו הוא צפוי להפוך לננס לבן כאשר השכבות החיצוניות שלו יהפכו לערפילית פלנטרית.
מאפייני מירה B[עריכה]
מירה B הוא כוכב הסדרה הראשית מסוג K עם מסה משוערת של כ-0.7 מסות שמש. בשל קרבתו למירה A, הוא סופח אליו גז מהשכבות החיצוניות של בן הזוג הענק וכתוצאה מכך גם בהירותו משתנה, אך לא באופן סדיר. מעבר הגז בין הכוכבים נעשה דרך דיסקת ספיחה שייתכן שנוצרים בתוכה כוכבי לכת.
קישורים חיצוניים[עריכה]
הערות שוליים[עריכה]
- ^ http://www.nasa.gov/mission_pages/galex/20070815/ תמונות של הזנב באתר נאס"א
