מפעל תחנות הטרקטורים
מפעל תחנות הטרקטורים היה גוף שהוקם בשנת 1952 על ידי המחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית לא"י, במטרה לתת מענה לבעיות העיבוד החקלאי הממוכן, בהתיישבות החדשה, ופעל במשך 15 שנה עד לשנת 1967. בפועל סיפק המפעל בשנות קיומו, שירותי מיכון חקלאי, גם לחקלאי ההתיישבות הוותיקה - מושבים וקיבוצים.
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנותיה הראשונות של המדינה, הוקמו מושבי עולים רבים, וזאת כדי לפתור את בעיות המגורים והפרנסה של העולים החדשים שהגיעו ברבבותיהם למדינה החדשה. הסוכנות היהודית תרמה את חלקה לביסוס המשק החקלאי, וכל משפחה במושב קיבלה פרה ועגלה, וכן ניתן סוס אחד, במשותף, לכל שתי משפחות[1]. הסוכנות סיפקה בהשאלה לכל מושב גם ציוד חקלאי משותף כגון: דחפור קטן מסוג: 6-TD[2][3], טרקטור גלגלים, קלטרת ועוד מספר כלים משותפים. מכיוון שלצורך הפעלת הציוד המשותף נדרש ידע מקצועי ויכולת ניהול חלוקת המשאבים באופן צודק בין חברי המושב, שלרוב לא היו קיימים, נזנח הציוד המשותף, הושבת ואף התבלה. בעקבות זאת התקבלה בשנת 1952 החלטה בסוכנות לאסוף את הכלים המשותפים מן המושבים ולרכזם באתרים בהם יטופלו באופן שוטף ומשם יוכלו לצאת ולתת שירותי עיבוד חקלאי במושבים. אך גם פתרון זה לא היה מושלם, שכן בהיעדר ניהול מרכזי לא תואמה העבודה בין המחוזות השונים. כך במקום לנייד כלים בין הגליל והנגב הטרקטורים של הנגב חנו מספר חודשים ללא כל שימוש, בעוד הגליל שיווע לכלי עבודה. המפעל נשא גירעונות ועמד על סף פשיטת רגל.
הקמה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1956, נכנס לתמונה פקיד הסוכנות 'גרשון לוי'.
לוי שהיה סגן מנהל החבל הצפוני של המחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית וחקלאי בעצמו, ראה כיצד ציוד יקר מתבלה ומתקלקל, וכיצד סכומי עתק יורדים לטמיון. החליט לשנות את דרך הניהול של מפעל הטרקטורים ולהעלותו על דרך המלך. הוא ביקר בתחנות השונות, נפגש עם מפעילי הציוד והמתיישבים, שמע את לבטיהם וחששותיהם והחל לגבש תוכנית פעולה לניהול מרכזי של התחנות. הוא הקים פאנל מדגמי נסיוני באזור הצפון, והחל לנהל את כל תחנות הצפון במרוכז ממקום אחד. הניסיון הוכתר בהצלחה והוכח כי תוכנית עבודה ריכוזית ושינוע של הציוד החקלאי אל כל ההתיישבות ממרכז אחד מייעלים את העבודה והופכים את הציוד לרווחי. המסקנה המתבקשת הייתה כי יש לאחד את כל תחנות הטרקטורים בארץ תחת הנהלה אחת.
לוי הקים את מרכז תחנות הטרקטורים באשקלון והפך למנהלו. מעתה רוכזו תחת המרכז כל בעיות המינהל, כספים, רכש, וויסות העבודה והציוד, הכוונת כלים, הכוונת כוח אדם והכשרתו, תכנון וביצוע של שכלולים ושיפורים. תוך שלוש שנים כוסו הגירעונות, ואף נוצרו רווחים שאיפשרו להחליף ציוד שהתבלה, כמו להגדיל ולגוון את צי הטרקטורים והכלים.
בקריית מלאכי שבדרום הוקם מוסך מרכזי, והועסקו בו מכונאים מובחרים. במוסך טופלו הכלים של מפעל הטרקטורים, כמו כן הועסקו בו צוותים אשר נשלחו לכל חלקי הארץ להעניק שירותי שטח במקום התקלה.
פיננסיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתחילת שנות ה-70 של המאה העשרים התפרסם בעיתונות מצבו הפיננסי של המפעל. על פי הפרסום נוסף על מרכז החברה הממוקם בעיר אשקלון, לחברה עוד 39 תחנות המשרתות כ-300 יישובים חקלאיים בהם עשרות מושבים וקיבוצים ותיקים. המפעל מעבד כ-900,000 דונם בשנה, והגידול השנתי עומד על כ-100,000 דונם בשנה.
את פעילותו מבצע המפעל בעזרת כ- 500 טרקטורים (מחציתם מתנועעים באמצעות גלגלים ומחציתם באמצעות זחלים) ועוד אלפי כלים חקלאיים נוספים. לרשות המפעל עומדים מספר רכבי הובלה מסוג גורר-תומך להובלת ציוד כבד.
המחלוקת עם חברת "דגנים בנגב"[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1956 הוקמה חברה ממשלתית בשם "דגנים בנגב" שהייתה בבעלות משרד החקלאות, רשות הפיתוח וארגוני הקניות האזוריים.[4]. מטרת החברה הייתה עיבוד מרוכז של שטחי הפלחה (שטחי בעל) באזור הנגב בהיקף של מאות אלפי דונמים. חברה זו הייתה מסגרת ניהולית בלבד שהתקשרה עם גופים חקלאיים (כגון קיבוצים ותיקים במרכז הארץ ובצפונה) ועם חברות קבלניות לביצוע עבודות העיבוד והקציר.[5] חברת "מפעל תחנות הטרקטורים" פנתה לפני עונת הזריעה של תשכ"א בתביעה לממשלה שתפעיל את השפעתה למסירת עבודות העיבוד לפני הזריעה לחברת מפעל תחנות הטרקטורים שהיא בעלת ציוד רב ומתאים לעבודות אלו ומסוגלת לבצען בעלות נמוכה יותר מזו שמשיגה "דגנים בנגב".[6]
פירוק החברה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-1966 פרסמה ועדה ציבורית לענייני ההתיישבות בראשות יצחק בן אהרון את מסקנותיה. אחת מהמלצותיה הייתה לסגור את מפעל תחנות הטרקטורים ולהעביר את כלי המיכון לידי המושבים.[7] ב-1967 פורקה החברה ופוטרו כ-400 עובדיה.[8] באותה עת הועלתה השערה כי הזרז לפירוק החברה היה רצונה של תנועת המושבים לאפשר תעסוקה לבני המושבים בהפעלת הכלים החקלאיים. ואמנם, חלק מהכלים נרכשו על ידי בני מושבים והופעלו על ידם בצורה קבלנית.[8][9]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אליעזר קימל, ניר ישראל, תחנות הטרקטורים בעיתון קו למושב - שבועון המושבים וההתיישבות הכפרית
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ תולדות היישוב, באתר הבית של בני עטרות
- ^ על 6-TD, באתר TractorData
- ^ הטרקטורים כונו די-סיקס, אין לבלבל עם קטרפילר די-6 שיוצר על ידי חברה אחרת ויעודו עבודות עפר ולא חקלאות
- ^ נעשית פעולה להרחבת שטחי הקרקע המעובדים, על המשמר, 18 בדצמבר 1956
- ^ זלמן פרם, תחנות הטרקטורים של הסוכנות היהודית, הַבֹּקֶר, 16 במרץ 1958
- ^ באביב הבא יוחל בהכשרת אדמות חבל הבשור, למרחב, 8 בספטמבר 1960
- ^ ועדת בן אהרן ממליצה על המשך קיומה של מחלקת ההתישבות בסוכנות תוך צימצומים, הצופה, 27 ביוני 1966
- ^ 1 2 רפאל גאון, מפעל תחנות הטרקטורים יפורק לאחר 15 שנות קיום, על המשמר, 25 במאי 1967
- ^ עזרא ינוב, במושב משען "יש תחרות ואין קנאה", מעריב, 23 באפריל 1980