מצודת אלכסנדר (סנקט פטרבורג)
.jpg) | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוג |
מבצר ימי, סימן נוף  |
| מיקום |
קרונשטאדט |
| מדינה |
רוסיה |
| הקמה ובנייה | |
| תקופת הבנייה | ?–1845 |
| תאריך פתיחה רשמי |
1845 |
| מידות | |
| שטח |
3.4 הקטאר |
| קואורדינטות | 59°59′22″N 29°43′04″E / 59.9895°N 29.7178°E |
|
(למפת סנקט פטרבורג רגילה)   מצודת אלכסנדר | |
  | |
מצודת אלכסנדר או מבצר המגיפות (ברוסית: Форт Александр Первый או Чумной форт) היא מבצר ימי השוכן על אי מלאכותי באזור המפרץ הפיני ליד סנקט פטרבורג וקרונשטדט.
משנת 1899 ועד 1917 פעלה במצודה מעבדת מחקר של מגפת הדבר ומחלות בקטריאליות אחרות.
ייסוד[עריכת קוד מקור | עריכה]
מאז הקמתה של סנקט פטרבורג בשנת 1703, נתיבי המים של המפרץ הפיני הפכו לבעלי חשיבות אסטרטגית עבור רוסיה. פיוטר הראשון יזם בנייה של מבצרים במפרץ פינלנד ויזם את בנייתו של בסיס צבאי ראשון על האי קוטלין, מצודת קרונשלוט, ב 1704. בשתי המאות הבאות, רוסיה המשיכה לבצר את האזור.
לואיס ברתלמי קארבונייה ד'ארסיט דה גראגנק (שנודע ברוסיה כלב לבוביץ' קארבונייה) שרטט טיוטה ראשונית של מצודת אלכסנדר. קודם לכן, תכנן בשנת 1827 שחזור של מתקן צבאי אחר במפרץ פינלנד, (שמאוחר יותר נודע בשם מבצר פיוטר). לאחר מותו של קארבונייה ב-1836, ז'אן אנטואן מוריס, מהנדס צבאי רוסי ממוצא צרפתי, עדכן את התוכנית למבצר חדש. הבנייה החלה ב-1838, תחת פיקוחו של מהנדס צבאי רוסי אחר, מיכאל פון דר ווייד. הבנאים נעצו בקרקע הים 5535 כלונסאות, כל אחת באורך 12 מטרים, על מנת לחזק את הקרקע. אז הם כיסו את הכלונסאות בשכבה של חול, שכבה של קוביות בטון ושכבת לוחות גרניט. הלבנים של המבצר קיבלו טיפול פנים בגרניט. הקיסר ניקולאי הראשון באופן רשמי הוזמן לחנוכת המבצר ב-27 ביולי 1845; המבצר נקרא לכבוד אחיו, הקיסר אלכסנדר הראשון.
עיצוב[עריכת קוד מקור | עריכה]
הבסיס לעיצוב קרוב לזה של מבצר בואייר בצרפת. זהו בניין בצורה אובאלית, עם חצר במרכזו.
ממדי הבניין הם 90 מטר על 60 מטר, עם שלוש קומות. שטח הרצפה הכולל עולה על 5000 מ"ר. המצודה הייתה מספיק גדול כדי להכיל חיל המשמר של עד 1000 איש. ישנן 103 יציאות לתותח עם יציאות נוספות בחלל הגג עבור 34 רובים.
שימוש צבאי[עריכת קוד מקור | עריכה]
מטרת המצודה הייתה לשמור על נתיב המים מהים הבלטי, דרומית לסנקט פטרבורג הדרומי ועל בסיס הצי בקרונשטדט על האי קוטלין, זאת בשילוב עם מצודות אחרות שנבנו לאותה מטרה, כמצודת פיוטר הראשון, מצודת ריסבנק (שמאוחר יותר שונה שמה למצודת פאבל), מצודת קרונשלוט וסוללת מצודת קונסטנטין.
המבצר מעולם לא השתתף בכל פעולה צבאית. עדיין, הוא שיחק תפקיד במלחמת קרים כאשר הגן על בסיס הצי הרוסי בקרונשטדט כנגד ניסיונות פריצה של הצי המלכותי הבריטי והצי הצרפתי. במים המקיפים את המצודה פוזרו מוקשים ימיים על פי תכנון של מוריץ פון יעקובי ושל עמנואל נובל.[1] ביוני 1854, שייטת של הצי המלכותי הבריטי, תחת פיקודו של אדמירל נפייר, התקרבה לאזור קרונשטדט, אך שדות המוקשים והביצורים הכבדים מנעו מנאפייר לתקוף. בקיץ 1855, הצי האנגלו-צרפתי בפיקודו של סגן-אדמירל דונדאס ניסה לבצע פשיטות באמצעות ספינות קיטור קטנות וכך לחמוק ממוקשים.[2] הכוחות הבריטיים הצליחו לפנות מספר מוקשים, במחיר של ארבעה כלי שיט שניזוקו או נהרסו. בשל התקרבות הצי לטווח סוללות תותחי החוף דונדאס החליט לוותר על תוכניתו לתקיפת קרונשטדט.
לאחר 1855 חיילי המצודה הוזעקו פעמיים לכוננות קרב: פעם אחת בשנת 1863 בעת סכנה לעימות אפשרי עם הצי הבריטי ובמהלך המלחמה העות'מאנית-רוסית (1877–1878). שינויים ושיפוצים שונים נעשו במצודה בשנים 1868–1869, 1867, וב-1885. ברם, בסוף המאה ה-19 ייעוד המצודה שונה והוא הפך למחסן תחמושת.
ב-1896 המצודה הוסרה מרשימת המתקנים הצבאיים והפכה, בהמשך, למעבדה לחקר מגפות מדבקות.
מצבו הנוכחי[עריכת קוד מקור | עריכה]
משנת 2011 נערכים במקום סיורים לתיירים. בינואר 2021 משרד ההגנה של רוסיה החל בשיפוצים נרחבים של המקום לקראת הפיכתו למתחם תיירותי.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- תמונות היסטוריות ומודרניות תמונות של מצודת אלכסנדר (ברוסית)
- ההיסטוריה של מצודת אלכסנדר (באנגלית)
- ההיסטוריה של מצודת אלכסנדר (ברוסית)
- סיפור מחקר המגיפות שבוצע במצודת אלכסנדר שנכתב בשנת 1900 (עם תמונות היסטוריות) (ברוסית)
- סיפור משנת 1907 על שני מקרי מגפה שהתרחשו באותה שנה במצודת אלכסנדר (עם תמונות היסטוריות) (ברוסית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Tolf, Robert W. (1982). The Russian Rockefellers: the saga of the Nobel family and the Russian oil industry. Hoover Institution Press. pp. 17–20. ISBN 978-0-8179-6581-5.
- ^ Youngblood, Norman (2006). The development of mine warfare: a most murderous and barbarous conduct. Greenwood Publishing Group. pp. 28–30. ISBN 978-0-275-98419-9.