מלחמת קרים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מלחמת קרים
CatonWoodvilleLightBrigade.jpeg

הסתערות החטיבה הרכובה הקלה, צויר על ידי ריצ'רד קאטון וודויל (1825-1855)
עימות: מלחמת קרים
תאריך התחלה: אוקטובר 1853
תאריך סיום: פברואר 1856
מקום: חצי-האי קרים,
קווקז,
הבלקן,
הים השחור,
הים הבלטי,
המזרח הרחוק
תוצאה: ניצחון חלקי של מדינות הברית, ללא הכרעה ברורה
הצדדים הלוחמים
Flag of Russia.svg האימפריה הרוסית  Flag of the United Kingdom.svg האימפריה הבריטית
Flag of France.svg האימפריה הצרפתית
Flag of the Ottoman Empire.svg האימפריה העות'מאנית
Flag of Italy (1861-1946) crowned.svg ממלכת סרדיניה 
כוחות
700,000‏[1] חיילים רוסים, 7,000 חיילים בולגרים, מתנדבים יוונים  סך הכל: 1,000,000 300,000 טורקים, 400,000 צרפתים, 250,000 בריטים, 15,000 סרדיניים, 4,250 גרמניים, 2,200 שווייצרים 
אבידות
143,000 חיילים הרוגים.‏[2]  90,000 צרפתים, 35,000 טורקים, 30,000 בריטים, כמעט 3,000 סרדיניים הרוגים, פצועים או נעדרים. 

מלחמת קרים (18531856) נערכה בין האימפריה הרוסית מצד אחד, ובין האימפריה העות'מאנית, האימפריה הבריטית, האימפריה הצרפתית וממלכת סרדיניה מצד שני. במלחמה זו ניצחו המעצמות המתועשות, צרפת ובריטניה, בסיועה של האימפריה העות'מאנית, את רוסיה, האגררית (חקלאית) והמפגרת מבחינה טכנולוגית. אף שהמלחמה התנהלה בזירות רבות, החזית העיקרית בה הייתה בדרומה של רוסיה, בחצי-האי קרים שבדרום אוקראינה המודרנית לחופו הצפוני של הים השחור, ומכאן שמה. המלחמה הייתה חלק ממאבק ארוך בין המעצמות האירופיות להשתלטות על שטחים מהאימפריה העות'מאנית המתפוררת.

מרבית הפעולות המלחמתיות התרכזו במצור סבסטופול, הנמל העיקרי של הצי הרוסי בים השחור, ובקרבות שהובילו אליו. סבסטופול עמדה במשך 11 חודשים במצור שהטילו עליה הצבאות היריבים, עד שנכבשה. לצד המערכה העיקרית התנהלו מעשי איבה גם באזורים אחרים דוגמת הקווקז.

מלחמה זו זכתה לשמות רבים. ברוסיה היא נודעת בשם "המלחמה המזרחית" (רוסית: Восточная война) ואילו בבריטניה היא נקראה באותה תקופה "המלחמה הרוסית".

זוהי המלחמה הכמעט-מודרנית הראשונה, שכן במהלכה הייתה השפעה רבה לפיתוחים טכנולוגיים מודרניים כמו הרכבת, הטלגרף ומנוע הקיטור[3]. זוהי המלחמה הראשונה שתועדה בעזרת תמונות מצולמות. המלחמה מפורסמת גם בזכות עבודתה של פלורנס נייטינגייל, האחות שטיפלה בחיילים בריטים פצועים במהלך המלחמה.

באנציקלופדיה בריטניקה נכתב על המלחמה: "נהוג לראות את מלחמת קרים כראויה להיזכר רק משום היותה המערכה שנוהלה אולי על הצד הגרוע ביותר בתולדות אנגליה" ויש שאמרו עליה: "המערכה הגיעה לתהומות של שלומיאליות שלא נחקרו מעולם" (דייוויד דאווין).

הרקע למלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השאלה המזרחית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – השאלה המזרחית

שורשי המשבר שהוביל למלחמת קרים נעוצים בשקיעתה המתמשכת של האימפריה העות'מאנית, תהליך שהשלכותיו יצרו מצב נפיץ ביחסי הכוחות בין המעצמות האירופאיות, שלכל אחת מהן אינטרסים הנוגעים לנכסיה של האימפריה הנחלשת. מצב זה, שבו המעצמות האירופאיות ניצלו את חולשתה של האימפריה העות'מאנית כונה השאלה המזרחית. רוסיה ניצלה את חולשת העות'מאנים כדי להתפשט דרומה, לעבר הקווקז, חופי הים השחור וחבל הבלקן. רוסיה גברה על העות'מאנים בשורת מלחמות, שהאחרונה שבהן הסתיימה ב-1829. ב-1833 חתמו רוסיה והאימפריה העות'מאנית על חוזה הונקאר איסקלסי, ברית הגנה הדדית שבמסגרתה התחייבו העות'מאנים שבמקרה מלחמה, יישארו מיצרי הדרדנלים פתוחים רק בפני אניות רוסיות וייחסמו בפני כל צי זר.

בריטניה וצרפת ראו בפעולותיה של רוסיה איום על האינטרסים שלהן במזרח התיכון, שכן שליטה ימית של רוסיה במצרים אסטרטגיים הייתה מפריעה לנוכחות הימית הבריטית והצרפתית באזור הים התיכון. גם האימפריה האוסטרית, למרות מסורת ארוכה של שיתוף פעולה דיפלומטי עם רוסיה, לא ראתה בעין יפה את התערבותם של הרוסים בחצר האחורית שלה - הבלקן. בעקבות זאת, חתמו המעצמות האירופאיות והאימפריה העות'מאנית על הסכם בוועידת לונדון בשנת 1841, שקבע ששום ספינת מלחמה לא תורשה לעבור במצרי הבוספורוס והדרדנלים שנשלטו בידי העות'מאנים. בנוסף, ההסכם קבע שאסור למעצמות אירופה להתערב בנעשה בשטחי האימפריה העות'מאנית. ההסכם צמצם את משמעותו של חוזה הונקאר איסקלסי, למורת רוחם של הרוסים.

המריבה על ארץ הקודש[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשטחי ארץ ישראל, שהייתה תחת שליטתה של האימפריה העות'מאנית, נמצאים מרבית האתרים הקדושים לנוצרים, בראשם כנסיית המולד שבבית לחם וכנסיית הקבר שבירושלים. הדבר יצר חיכוך רב בין קבוצות הנוצרים השונות שישבו בארץ הקודש, לרוב בין הנוצרים האורתודוקסים לנוצרים הקתולים. שני אתרים אלו, שהיו החשובים ביותר לנוצרים, הוחזקו בידי נציגי הנצרות האורתודוקסית שנתמכה על ידי רוסיה. על פי הסכם קוצ'וק קאינרג'ה מ-1774, התחייבה רוסיה להגן על הנוצרים האורתודוקסים שישבו בשטחי האימפריה העות'מאנית.

נפוליאון השלישי, שעלה לשלטון בצרפת ב-1848, ביקש ב-1851 מסולטאן האימפריה העות'מאנית, אבדילמג'יט הראשון, להכיר בנצרות הקתולית כסמכות הנוצרית העליונה בארץ הקודש‏[4] במקום בנצרות האורתודוקסית שנתמכה על ידי האימפריה הרוסית. למעשה, ביקש נפוליאון השלישי להעביר את המקומות הקדושים לנצרות לידי הנצרות הקתולית, ובכך להקטין את השפעתה של רוסיה במזרח התיכון. האימפריה הרוסית לא ראתה בקשה זו בעין יפה, שכן על פי הסכמים קודמים עם האימפריה העות'מאנית, האימפריה הרוסית תגן על הנוצרים האורתודוקסים שבשטחי האימפריה העות'מאנית, ואלה יהיו הסמכות העליונה בארץ הקודש. האימפריה העות'מאנית לא נענתה לבקשה הצרפתית.

נפוליאון השלישי הגיב בכוחניות והחליט לשלוח אוניית מלחמה אל הים השחור, מה שהיווה הפרה בוטה של הסכם מצרי לונדון מ-1841‏[4] שקבעו ששום ספינת מלחמה אירופאית לא תעבור במצרי הדרדנלים והבוספורוס. רוסיה החליטה להפעיל לחץ משלה על האימפריה העות'מאנית על מנת שלא תיענה לבקשה הצרפתית. הסולטאן עמד בפני דילמה: אם יענה לבקשה הצרפתית, סביר להניח שרוסיה תנקוט בצעדים נגדו. אם לא יענה לבקשה הצרפתית, צרפת תנקוט צעדים נגדו. הכוחניות הצרפתית, יחד עם דיפלומטיה אגרסיבית ושוחד, שכנעה לבסוף את הסולטאן לקבל את בקשת הצרפתים. הכנסייה הקתולית הוכרה כסמכות הנוצרית העליונה בארץ הקודש תוך דחיקתה של הכנסייה האורתודוקסית, ומסירתם של מפתחות כנסיית המולד לידי הכנסייה הקתולית.

הצאר ניקולאי הראשון, שליט רוסיה, החל לנהל מגעים דיפלומטיים אינטנסיבים באמצעות שר החוץ שלו, הרוזן קרל נסלרודה, על מנת למנוע מצרפת ומבריטניה להתערב בסכסוך בין רוסיה לעות'מאנים. ניקולאי הודיע לצרפת ובריטניה שאין לו שום מניעים אימפריאליסטים ומחויבתו היחידה היא לנוצרים האורתודוקסים בשטחי האימפריה העות'מאנית.

בנוסף, שלח הצאר דיפלומט בשם מנשיקוב שניסה ליצור הסכם עם העות'מאנים שבמסגרתו:

  • תינתן לרוסיה הזכות להתערב בנעשה בארץ ישראל על מנת להגן על זכויותיהם של הנוצרים האורתודוקסים.
  • תינתן לרוסיה הזכות למנות אנשים שיעמדו בראש הכנסייה האורתודוקסית, בדיוק כמו צרפת והכנסייה הקתולית‏[5].
  • מפתחות כנסיית המולד יחזרו אל הנצרות האורתודוקסית כמו שהיה לפני הדרישה הצרפתית.

הסכם כזה היה נותן לרוסיה יכולת לשלוט בהירארכיה של הכנסייה האורתודוקסית שבשטחי האימפריה העות'מאנית ולהשיב את השפעתה. שליח הצאר מנשיקוב הגיע לקונסטנטינופול ב-16 בפברואר 1853. לאחר ששמעו הבריטים על כוונת הרוסים, שלח ראש ממשלת בריטניה את אחד הלורדים שלו אל הסולטאן על מנת ללחוץ עליו שידחה את ההצעה הרוסית. לבסוף הסולטאן אכן דחה את ההצעה הרוסית. מנשיקוב חזר לרוסיה לאחר שלא הצליח להשיג דבר.

פרוץ המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצאר ניקולאי ראה במצב הקיים הזדמנות נוספת להרחיב את תחומי השפעת האימפריה הרוסית על חשבון שטחי האימפריה העות'מאנית. כשהם מלאים בביטחון מוטעה כי לא ייתקלו בהתנגדות המעצמות, ואפילו יקבלו את תמיכתה של אוסטריה, פלשו הרוסים לנסיכויות הדנובה (נסיכות מולדובה ולוולאכיה, חלק מרומניה של היום), שתיהן היו מחוזות של האימפריה העות'מאנית בבלקן.

לאחר כניסת הצבא הרוסי לנסיכויות הדנובה ב-2 ביולי 1853, שיגרו בריטניה וצרפת צי אל הדרדנלים שיעזור לצי העות'מאני. למעשה קיוותה בריטניה שהאימפריה העות'מאנית תהווה מגן להתפשטות הרוסית באסיה. עם זאת, שאר המעצמות קיוו לפתרון דיפלומטי לאחר שנציגים מארבע המעצמות הגדולות (בריטניה, צרפת, אוסטריה ופרוסיה) התכנסו בווינה על מנת למצוא פשרה שתהיה מקובלת על שני הצדדים. הפשרה אותה הציעו התקבלה על ידי הצאר ניקולאי, אך הסולטאן אבדילמג'יט דחה אותה בטענה שהיא מעורפלת ולא ברורה.

בריטניה וצרפת תמכו בהמשך המגעים הדיפלומטיים, אך פרוסיה ואוסטריה נטשו את הרעיון. הסולטאן הציב לצאר ניקולאי אולטימטום לפיו עליו להסיג את צבאו מנסיכויות הדנובה. לאחר שהאולטימטום לא נענה, הכריז הסולטאן מלחמה על האימפריה הרוסית ב-23 באוקטובר 1853‏[6]. באותו חודש החל הצבא העות'מאני לנוע לעבר הצבא הרוסי שחנה ליד נהר הדנובה[7]. בשלב זה נלחמו הצבא הרוסי והצבא העות'מאני בשתי חזיתות עיקריות- ליד הדנובה, שם זכו העות'מאנים למספר ניצחונות מזהירים (בהנהגתו של עומאר פשה). החזית השנייה הייתה בקווקאז, בה סיועם של מוסלמים צ'צ'נים לאימפריה העות'מאנית הקשה על הכרעה ברורה במצב הלחימה.

ב-30 בנובמבר 1853, תחת פיקודו של האדמירל פאבל נחימוב, גיבור קרב נאווארינומלחמת העצמאות היוונית), תקפו הרוסים את נמל סינופ בים השחור והטביעו את הצי העות'מאני שעגן בו (קרב סינופ).

ב-28 במרץ 1854, לאחר שרוסיה התעלמה מהאולטימטום הבריטי-צרפתי לפנות את ולאכיה ומולדובה, הוכרזה עליה מלחמה. מאוחר יותר הצטרפה למלחמה גם ממלכת סרדיניה (בעיקר על מנת להשיג רווח פוליטי במאבקה על מחוזות איטלקיים תחת שלטון אוסטרו-הונגריה). ב-3 ביוני 1854, תוך ניצול המצוקה הרוסית, איימו האוסטרים בהכרזת מלחמה אם לא יימסרו לידיהם השטחים שנכבשו ברומניה. רוסיה, שנדחקה לפינה, נאלצה להסיג את כוחותיה ב-5 באוגוסט.

זירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף שהמלחמה התנהלה ברובה בחצי האי קרים, סבלו גם אזורים נוספים ממעשי איבה.

המצור על סבסטופול[עריכת קוד מקור | עריכה]

העיר סבסטופול שבחצי האי קרים הייתה בסיס הבית של הצי הרוסי בים השחור, ממנו יכלו לצאת התקפות רוסיות אל עבר המזרח התיכון. לכן, אחת המטרות הראשיות של מדינות הברית כבר עם תחילת המלחמה הייתה כיבוש העיר המבוצרת היטב. ב-13 בספטמבר 1854, נחתו כוחות צרפתים, בריטים וטורקים בחצי האי קרים שבצפון הים השחור, ליד העיר סבסטופול. כוחות הברית הביסו את הרוסים תחת פיקודו של מנשיקוב בקרב אלמה ב-20 בספטמבר 1854, והכריחו את הרוסים לסגת אל תוך העיר סבסטופול. ב-8 באוקטובר החל המצור על העיר. כ-400 חיילים בריטים היו אמורים לתפוס את המחצבות שמהן תוכננה לצאת ההתקפה העיקרית. כוח בריטי זה היה קטן מדי ועתודותיו מוקמו בצורה גרועה ובכמות בלתי מספקת, וכמחצית ממנו נספתה. הפגזה לילית של העיר הייתה אמורה להרוס את ביצוריה ולהשמיד את תותחי החומה, אך הרוסים, שכונו "עם הנגרים", תיקנו את ביצוריהם בלילה והציבו מחדש את התותחים. ההתקפה נועדה להגיע משלושה עברים. הבריטים מלפנים ושאר בעלות הברית מהצדדים היו אמורים למחוץ את חזית האויב. הבריטים, שנשאו סולמות באורך ששה מטרים, תכננו להגיע אל החומה תוך עליה במדרון באורך 400 מטר זרוע קורות מחודדות שנועדו לבלום את ההתקפה, וכן תעלה ברוחב ששה מטרים עליה לא נתנו התוקפים את הדעת. ההתקפה החלה מוקדם מדי, בגלל פקודת הסתערות שניתנה בטעות כחצי שעה לפני המועד המתוכנן לתחילת המתקפה. לחיילים שיצאו מתוך המחצבות לא היה על מה לטפס בהגיעם לחומה, מה שהביא ליציאתם אחד-אחד או שניים-שניים. כעת קיבלה הארטילריה הבריטית פקודה לחדול מירי, דבר שאיפשר לרובאים הרוסים לירות ללא הפרעה, ונושאי הסולמות נהרגו בזה אחר זה. המערכה זכתה לשמות כמו: חרבון, בזיון וכיוצא באלה.

שני ניסיונות רוסיים לשבור את המצור כבר בתחילתו נחלו כישלון חרוץ - בבלקלווה (25 באוקטובר 1854, כשבמהלך ההתקפה נעשו טעויות חמורות של שני הצדדים, כמו הסתערות הבריגדה הקלה) ובאינקרמן (5 בנובמבר 1854). במשך כמעט שנה נלחמו בעלות הברית ברוסים, סבלו ממחלות מגפתיות קשות (כמו כולרה ודיזנטריה), והשתתפו בקרבות מרים. בחורף 1855 איבדו הבריטים 35% מאנשיהם בגלל המחלות והקור הרוסי. הם לא ציפו שהמצור יימשך זמן כה רב ולא דאגו לחייליהם לחימום. בהמשך החורף, נקברו ההרוגים עירומים בשל הנחיצות הרבה שהייתה לשמיכות חימום. הצרפתים, לעומתם, הצליחו לאלתר וחיו בתנאים נסבלים, יחסית. הרוסים, מצדם, נאלצו להטביע את ספינותיהם כדי לחסום את פתח הנמל, ולהשתמש בתותחי האוניות כארטילריה נוספת, בנוסף להסבת צוותי הספינות לנחתים. האדמירל נחימוב עצמו נפצע אנושות בראשו מפגיעת צלף אויב, ומת ב-30 ביוני 1855. העיר נפלה סופית ב-9 בספטמבר 1855 לאחר 11 חודשי מאבק. לאחר נפילת העיר, היה ברור לכל הצדדים שרוסיה הובסה, אך גם שמעצמות המערב לא יוכלו להמשיך ולהתקדם. עם זאת, כל משא ומתן בין הצדדים הלוחמים בדבר הסכם שלום עלה בתוהו.

המערכה בקווקז[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך המלחמה נעשו מספר ניסיונות כושלים של הצבא העות'מאני לתקוף את העיר קארס שהייתה תחת שליטה רוסית (העיר נמצאה על הגבול של האימפריות, ועברה ידיים כמטוטלת במהלך המלחמות הרוסיות-עות'מאניות) והייתה נקודת הכניסה של הצבא הרוסי אל מזרח טורקיה.

המערכה בים הבלטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבריטים חשו מאוימים במיוחד מהעובדה שלרוסים היה ציוד ימי רב באזור חופי פינלנד (אז תחת שליטה רוסית), שכן המרחק בין חופי פינלנד לבריטניה היה אך מספר ימי הפלגה. בנוסף, מחופי פינלנד יכלו הבריטים לתקוף את סנקט פטרבורג, בירת האימפריה הרוסית. ב-8 באפריל 1854 הגיעו אוניות הצי המלכותי הבריטי אל מול חופי הלסינקי, אך לא נקטו שום פעולה. למרות שמטרתם הייתה לנחות על חופי פינלנד ולצאת להתקפה על סנקט פטרבורג, החליטו האדמירלים הבריטים כי המעוז הרוסי בעיר סואומנלינה מבוצר מדי, ולכן יש להתמקד בהטלת מצור ימי על חופי פינלנד.

חודש לאחר מכן במאי 1854, הבריטים החלו לבזוז כל ציוד ימי שהיה בידי התושבים שישבו בערי החוף של פינלנד‏[8]. ההוראה כונתה "לקחת, לשרוף או להשמיד". שמע המעשה הגיע עד לבית הנבחרים בבריטניה, שם דרש ראש הממשלה הבריטי מהאדמירל הראשי להסביר מדוע "מלחמה צריכה להתנהל על ידי שדידת והריסת רכושם של תושבים חסרי הגנה". למרות זאת, ההתקפות הבריטיות על ערי החוף הפיניות נמשכו עד שנת 1855, כאשר הבריטים בוזזים כל ציוד ימי שהיה יכול לעזור לצי הרוסי.

במהלך הלחימה בים הבלטי התפתח מאוד תחום המיקוש הימי, הודות לעבודתו של המהנדס הרוסי-שבדי עמנואל נובל (אביו של אלפרד נובל שעל שמו מוענק פרס נובל).

המערכה במזרח הרחוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

המערכה במזרח הרחוק התמקדה בעיקר במצור על פטרופבלובסק אותו הטילו כוחות בריטים-צרפתים. המצור החל ב-18 באוגוסט 1854 כאשר ספינות הברית הגיעו לחופי רוסיה במזרח הרחוק, ליד העיר פטרופבלובסק. 12 יום מאוחר יותר התחילו הכוחות הבריטים-צרפתים להפגיז את העיר. בבוקר 31 באוגוסט, מפקד הכוחות הבריטים ריר-אדמירל דייויד פרייס נמצא מת, ככל הנראה הוא התאבד (מסיבות לא ידועות). מותו פגע קשה במורל החיילים הבריטים. ההתקפה על העיר פטרופבלובסק נדחתה, ולבסוף בוצעה ב-4 בספטמבר. כעבור שלושה ימי לחימה, נהדפו כוחות הברית ונסוגו. מספר ההרוגים הרוסים נאמד ב-100 אנשים, ואילו מספר ההרוגים הבריטים-צרפתים נאמד ב-500 איש, על אף היתרון המכריע של כוחות הברית בכמות האנשים (2,600 לוחמים לכוחות הברית לעומת 970 לרוסים). ב-1855 ניצלו הרוסים ערפל כבד כדי לפנות את משמר פטרופבלובסק כיוון שהברית הזרימה תגבורות לאזור.

מעורבות איטלקית[עריכת קוד מקור | עריכה]

קמילו בנסו די קאבור, תחת הוראתו של ויטוריו אמנואלה השני מלך ממלכת סרדיניה, שלח כוחות איטלקיים לעזור לבנות הברית. כ-15,000 חיילים איטלקים הצטרפו לכוחות הברית במצור על סבסטופול. באותה עת ניסתה ממלכת סרדיניה לאחד את איטליה תחת ראשותה, ולכן נסתה להתחבב על צרפת ובריטניה, שכן הייתה צריכה את עזרתם במאבק העצמאות של איטליה מול אוסטריה ששלטה על שטחים איטלקים. בסוף המלחמה השתתפה ממלכת סרדיניה במשא ומתן על הסכם השלום עם רוסיה.

סוף המלחמה והשלכותיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר כיבוש סבסטופול והכתרתו של אלכסנדר השני לצאר, החל המשא ומתן לקראת שלום. המלחמה הסתיימה ב-30 במרץ 1856 עם חתימת חוזה פריז, בעיקר בשל עייפות שני הצדדים וההכרה ההדדית בחוסר היכולת להשיג הכרעה במלחמה. חוזה השלום היווה תבוסה ניצחת למדיניות הרוסית במזרח התיכון ובבלקן והיא נאלצה לוותר על שטחים בבסרביה ועל פתיחת נהר הדנובה שהוכרז כאזור שיט חופשי, הים השחור פורז, נסיכויות מולדובה, ולאכיה וסרביה זכו לזכויות אוטונומיות נרחבות תחת הגנה בינלאומית (בפועל זכו בעצמאות), רוסיה ויתרה על ניסיונה להפוך לנותנת החסות של הנוצרים האורתודוקסים באימפריה העות'מאנית. הסולטאן העות'מאני, מצדו, הבטיח לשמור על זכויות הנוצרים במדינתו. החוזה גרם לנהירה מסיבית של טטרים ילידי קרים לכיוון האדמות העות'מאניות. עתה הטטרים היו מיעוט במולדתם קרים.

מבחינה צבאית הייתה המלחמה אוסף ממושך של שגיאות גסות, התנהלות שלומיאלית ובזבוז משווע של חיי אדם. המפקדים משני הצדדים הוכיחו עצמם כבלתי מיומנים בעליל, כשהם מפגינים זלזול בחיי אדם תוך עריכת קרבות חסרי תוחלת דוגמת הסתערות הבריגדה הקלה בקרב בלקלווה. המערכים הלוגיסטיים של הצבאות היו נגועים בחוסר יעילות ובשחיתות, וגרמו למצב בו רובם המכריע של הנופלים במלחמה מתו לא מידי האויב אלא מפגעי מזג אוויר, רעב ומחלות. פעילות ניקולאי פירוגוב בהצלת חיי הפצועים בשדה הקרב נחשבת לתחילת רפואת הקרב המודרנית.

למרות כל זאת, למלחמה הייתה השפעה חשובה על ההיסטוריה האירופית. היא סימלה את פירוק הקואליציה של מנצחי המלחמות הנפוליאוניות - בריטניה, רוסיה, אוסטריה ופרוסיה, ששיתפו פעולה במשך ארבעה עשורים כדי לשמור על השלום באירופה, כאשר האיבה החדשה שנוצרו בעקבות המלחמה, בעיקר בין רוסיה לאוסטרו-הונגריה, עתידה להיות בין הגורמים העיקריים לפריצתה של מלחמת העולם הראשונה. התמוטטות הסטטוס-קוו איפשרה לכוחות חדשים דוגמת איטליה וגרמניה, שהיו אוסף רופף של נסיכויות וממלכות קטנות, לעבור תהליך קונסולידציה ולהפוך למדינות. ברוסיה, הזעזוע שנבע מסדרת התבוסות במלחמה והפגיעה בכושר ההרתעה שלה, היוו זרז לעריכת סדרה של רפורמות פנימיות מקיפות, שיזם הצאר אלכסנדר השני. כמו כן, תפקידה החשוב של העיתונות במהלך המלחמה, שלראשונה אפשרה דיווח כמעט בזמן אמת מאזור הקרבות, תרמה ליצירתה של תודעה לאומית אצל אזרחי המדינות הלוחמות, מה שתמך בהתפשטותה של התודעה הלאומית באירופה במחצית השנייה של המאה ה-19.

מלחמת קרים הייתה המלחמה היחידה שחרגה מקונגרס וינה - זוהי הייתה המלחמה היחידה בה לא נשמר מאזן הכוחות ושני צדדים חברו יחד על מנת לתקוף צד שלישי. מבחינה מדינית, ניתן לראות במערכת הבריתות שנוצרה במלחמה את תחילתו של גיבוש מאזן כוחות חדש באירופה, אשר בא לידי ביטוי במלחמת העולם הראשונה.

מלחמת קרים בהיסטוריה של הצילום[עריכת קוד מקור | עריכה]

גיא צלמוות, תצלום של רוג'ר פנטון ממלחמת קרים, 1855

מלחמת קרים נחשבת למלחמה הראשונה שתועדה באופן מתוכנן בעזרת מצלמה (ישנם תצלומים בודדים של צלמים עצמאים ממלחמות קודמות, כגון מלחמת ארצות הברית מקסיקו). בעקבות דיווחיו הביקורתיים של הכתב ויליאם הוורד רסל (William Howard Russell, 1820-1907) בעיתון הטיימס הלונדוני, בשלהי 1854, שחשף אי סדרים, הזנחה פושעת ומצב עגום של הכוחות הבריטיים במערכה, התעוררה מחאה נגד המלחמה. משרד המלחמה הבריטי שלח שתי משלחות צילום לחזית, במטרה להביא לשינוי הלך הרוח הביקורתי. אחד הצלמים היה רוג'ר פנטון, עורך דין בהשכלתו, צלם חובב וממקימי "אגודת הצילום" הבריטית. המוציאים לאור תומאס אגנו ובניו (Thomas Agnew & Sons) שכרו את שירותיו של פנטון כדי שיצלם את המלחמה, ויעביר אליהם את זכויות היוצרים על הרפרודוקציות. פנטון, שהשתמש בתהליך הקולודיון החדש אז במסעו, נאלץ לצלם סמוך לעגלת חדר החושך שלו, איתה נגרר לחזית כשהיא רתומה לסוס. הוא הפיק למעלה מ-350 לוחות צילום, שהראו בעיקר עד כמה מסודר, ממושמע ורגוע המצב בחזית. פנטון הציג את תצלומיו בלונדון, בשנת 1856, והמו"ל אגנו פרסם כ-160 מתוכם באלבומים מהודרים. עד שהאלבומים הוכנו, שיחות השלום כבר היו בעיצומן, והפרויקט התגלה כלא רווחי בדיעבד. תצלומו המפורסם ביותר של פנטון ממלחמת קרים הוא גיא צלמוות, שעורר התרגשות רבה עם חשיפתו לציבור, בו נראה שדה קרב בו קיפחו חיילים בריטים רבים את חייהם ב-25 באוקטובר 1854 (קרב שזכה לאזכור בפואמה הידועה של אלפרד טניסון, "הסתערות הבריגדה הקלה" ("בגיא צלמוות השש מאות רכבו"). בתצלום נראים רק פגזי תותחים פזורים על פני העמק. פנטון צילם את התמונה חודשים מספר לאחר הקרב הנורא.

הצלם השני שנישלח לחזית היה ג'יימס רוברטסון, המוכר פחות. רוברטסון, צלם נופים ומאייר, צילם תמונות ישירות וקשות יותר מפנטון, ותצלומיו נמכרו על ידי המו"ל אגנו, שאולי שכר את שרותיו לאחר שובו של פנטון מהחזית.

באותן שנים הידע הטכני לא אפשר עדיין לשלב תצלומים בדפוס, ותצלומיהם של פנטון ורוברטסון שימשו כבסיס לתחריטים שהופצו בעיתונים. לאיורים שהתבססו על צילומים הוענקה תחושה ריאליסטית חדה יותר, לעומת איורים שהיו פרי ידי אמנים או מאיירים, למרות שבתחריטים הושמטו או הוספו פריטים רבים ביחס לתצלום, במטרה ליצור דימוי חזק ואסתטי יותר.

אירועים בולטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרב סינופ. 18 נובמבר 1853. בלילה שלאחר הקרב. שמן על קנבס, איוון אייווזובסקי
  • חלק מהקרבות נערכו לאורך החוף הרוסי של האוקיינוס השקט, באסיה הקטנה, באזור הים הבלטי ובאזור הים הלבן.
  • המלחמה הגבירה את היריבות בין בריטניה לרוסיה במקומות נוספים, כגון אפגניסטן
  • קרבות בולטים:
    • קרב סינופ - השמדת אוניות מהצי הימי העות'מאני בסינופ – 30 בנובמבר 1853.
    • קרב אלמה – 20 בספטמבר 1854.
    • המצור על סבסטופול – 25 בספטמבר 1854.
    • קרב בלקלווה – 25 באוקטובר 1854. בקרב זה התרחשה ההסתערות המפורסמת של פרשי הבריגדה הקלה בפיקודו של הלורד קרדיגן. מבין 673 הפרשים, רק כ-195 נותרו עם סוסיהם. בסיום ההסתערות, שנמשכה עשרים דקות, נספרו 118 הרוגים ו-127 פצועים, עוד כמה עשרות נפלו בשבי.
    • קרב אנקרמן – 5 בנובמבר 1854. קרב זה נזכר רק הודות לעובדה שלא היו בו כל פקודות מגבוה, שום ניסיון לגבש פלוגות שנתפזרו או טקטיקה כלשהי לא ננקטו, קצין אחד רשם ביומנו כך: "אני אסיר תודה לחייל הבריטי האמיץ שנלחם כל היום, מילא את מלאי התחמושת שלו מאשפותיו של חברו הפצוע, ללא הוראה או רמז מהממונים עליו ולנגד עיניו רק הדוגמה האישית של קצינו שנותר ללא הנחיה כמוהו עצמו"(pamperton עמ' 163).
    • קרב יופטוריה – 17 בפברואר 1855.
    • קרב נהר הצ'רניה – 25 באוגוסט 1855.
    • המצור על קארסיוני עד 28 בנובמבר 1855
  • במלחמת קרים נעשה לראשונה שימוש בטלגרף, הן לשימוש צבאי (הטלגרף איפשר תקשורת בין מקומות מרוחקים), והן לאזרחי. גם לתקשורת הייתה במלחמה זו חשיבות רבה. כתב ה"טיימס" הלונדוני, הביא את סיפור המלחמה מן השטח לאנגליה.
  • במלחמת קרים הבינו לראשונה הכוחות הלוחמים את חשיבותם של פסי הרכבת כאמצעי יעיל במיוחד להעברת כוחות לוחמים ממקום למקום.
  • מלחמת קרים הייתה המלחמה הראשונה שבה השתמשו רופאי השדה בגבס לשם קיבוע שברים (מהצד הרוסי על ידי הרופא ניקולאי פירוגוב) ובחומרי הרדמה לניתוחים.
  • רוב ההרוגים במלחמה לא נהרגו בקרבות, אלא נפצעו ומצבם הוחמר בעקבות השהייה בבתי החולים, שהיו ברמה ירודה ביותר (עד למצב שבו רמת התמותה בקרב החולים הייתה כ-40%). דבר זה השתנה עם הגעתה של פלורנס נייטינגייל ("הגברת עם המנורה") בראש קבוצה של 38 אחיות בצד מדינות הברית ופעילותו של ניקולאי פירוגוב בסבסטופול הנצורה בכוחות הרוסיים. בעזרת ארגון נכון ושמירה על ניקיון היא הורידה את רמת התמותה ל-2% בלבד אצל מדינות הברית. בצד הרוסי הוכנס מיון פצועים ראשוני.

מלחמת קרים בספרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Военная Энциклопедия, М., Воениздат 1999, т.4, стр.315
  2. ^ Зайончковский А. М. Восточная война 1853—1856. СПб:Полигон, 2002
  3. ^ Royle. Preface
  4. ^ 4.0 4.1 Royle, עמוד 19
  5. ^ Jelavich, Barbara (2004). Russia's Balkan Entanglements, 1806–1914. Cambridge, England: Cambridge University Press.
  6. ^ Kinglake (1863:354)
  7. ^ אנציקלופדיית בריטניקה, מלחמת קרים. 1994
  8. ^ Greenhill, Basil & Giffard, Ann, The British Assault on Finland 1854-55. A Forgotten Naval War (Conway Maritime Press, London 1988)

ביבלוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Royle,Crimea: The Great Crimean War, 1854–1856 (2000) Palgrave Macmillan ISBN 1-4039-6416-5
  • Kinglake, The Invasion of the Crimea, (nine volumes, London, 1863–87)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]