מרשם רופא

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
צירוף האותיות הלטיניות R ו-X הוא הסימול הבינלאומי המקובל למרשם רופא

מרשם רופא הוא מסמך רפואי ובו תוכנית טיפול שעליה מורה רופא או בעל מקצוע אחר העוסק ברפואה. המרשם עשוי להכיל הוראות שיש ליישמן על ידי המטופל או על ידי אדם המטפל בו – אחות, רוקח או בעל מקצוע רפואי אחר. בדרך כלל מכיל מרשם רופא הוראות לנטילת תרופות. כתיבת מרשם על ידי רופא עשויה לשאת בחובה אף משמעות משפטית, כיוון שהיא עשויה להעיד על נטילת אחריות מצידו של הרופא על הטיפול במטופל, ובאופן מיוחד על ניטור ופיקוח בהיבטי יעילות ובטיחות התרופה. אולם, ככל שתרופות באות לעתים תכופות יותר באריזה מוכנה ואטומה על ידי היצרן, וככל שהעבודה הרפואית נעשתה מורכבת יותר, המונח "מרשם רופא" קיבל מובן רחב יותר וכולל אף הערכה קלינית, בדיקות מעבדה, בדיקות דימות וכיוצא בזה, ככל שהדבר משפר את בטיחות ויעילות הטיפול.

צורה והגדרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעבר נכתבו מרשמי רופא בכתב-יד, על טופס מובנה, הנמצא בדרך כלל בפנקס. בתחילת המאה ה-21 מודפסים רבים מן המרשמים במדפסת מחשב. על מסמך מרשם רופא מופיע כותרת ברורה המזהה אותו כמרשם, פרטים נוספים במרשם הם שמו וכתובתו של הרופא הרושם וכן מספר רישיונו לעסוק ברפואה (אם הדבר נדרש על פי חוקי המדינה). על המרשם מופיע שמו של המטופל. בבריטניה חייב המרשם להכיל אף את כתובתו של המטופל. על המרשם מופיע אף תאריך הוצאתו. יש מדינות שבהן קיים מועד תפוגה למרשם רופא.

תוכן[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברוב מדינות העולם רופאים הרושמים מרשמים והרוקחים הממלאים אותם, הם מקצועות הנמצאים בפיקוח על פי חוק. התקשורת בין הרופא לרוקח באמצעות המרשם, אף היא נמצאת בפיקוח ומהווה מסמך משפטי. חוקי המדינה עשויים להגדיר מהן דרישות הצורה והתוכן של מרשם רפואי (לעתים אף קובע החוק את גודל דף הנייר עליו יכתב) וכן כיצד יש לטפל במרשם ולתייק אותו בבית המרקחת. במדינות מודרניות רבות ניתן, בתחילת המאה ה-21, להעביר מרשם לבית המרקחת באמצעות מכשיר פקס, או בהוראה טלפונית.

לתרופות רבות בימינו קיימת חלופה של תרופה גנרית השווה לה מבחינת פעילותה הפרמקולוגית. יש והמרשם אף יכיל הוראות בשאלה האם הרוקח רשאי לתת למטופל תחליף גנרי. במרשם יכול הרופא אף לציין האם על הרוקח להדביק על עטיפת התרופה את הוראות המרשם באשר לאופן נטילת התרופה, או שהוא יכול להסתפק במתן מידע על התרופה בלבד. קיימים מרשמים בהם הרופא אף מציין את המחלה, או הנסיבות המיוחדות שבהן יש ליטול את התרופה. מידע נוסף זה עשוי לסייע לרוקח למתן מידע מדויק למטופל, היות שקיימות תרופות רבות הניתנות למספר מחלות ומצבים.

קיימים מרשמים הניתנים למספר מחזורי טיפול תרופתי, כך שב המטופל עם אותו המרשם ומקבל מנת תרופה נוספת, לאחר שסיים את מנת התרופה הקודמת.

טיפול במרשם[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר רוקח ממלא אחר מרשם, יש והוא מציין בכתב מידע על גבי טופס המרשם. לעתים רישומים אלה נדרשים על פי חוק. כך למשל, הרוקח עשוי לרשום על גבי טופס המרשם את שם יצרן התרופה, את התאריך שבו ניתנה התרופה למטופל, ועוד. קיימות מדינות בהן החוק מחייב את הרוקח לחתום על המרשם את שמו. בבתי מרקחת ממוחשבים, מידע כזה יודפס ויהודק אל טופס המרשם, או יודפס על גבי מדבקה ויודבק על המרשם.

כאשר רוקח ממלא מרשם, אותו מרשם מקבל בדרך כלל מספר סידורי ייחודי לבית המרקחת. המספר יכתב על גבי המרשם על ידי הרוקח ויסייע בזיהוי המרשם בכל שלב מאוחר יותר. מדבקת הזיהוי תודבק אף לאריזת התרופה הניתנת למטופל. במידה והמרשם הוא למספר מנות תרופה, ייתכן והמטופל יחויב להביא עמו את המספר המזהה לבית המרקחת לצורך קבלת מנת תרופה נוספת. במדינות מסוימות קיימת דרישה חוקית לזיהוי ייחודי למרשמים.

מרשם רופא בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

על מרשמי רופא בישראל חלות הוראות תקנות הרופאים (מתן מרשם), התשמ"א-1981. תקנה 2 לתקנות קובעת שמונה פרטי מידע הצריכים להיות במרשם רופא:

(1) שם הרופא, מקום עבודתו או מענו ומספרי הטלפון שלו;
(2) מספר רישיון רופא שלו;
(3) תאריך מתן המרשם;
(4) שם האדם שלו מיועד המרשם ומספר תעודת הזהות שלו, מינו וגילו אם הוא מתחת לגיל 18 שנים;
(5) פירוט מלא של הרכב הסם או שמו המקובל של התכשיר הרפואי באותיות לטיניות כתובות באותיות דפוס או מודפסות במכונת כתיבה;
(6) הוראות שימוש לפי המינון וצורת השימוש;
(7) הוראות חזרה על אותו מרשם אם יש צורך בכך;
(8) חתימה וחותמת הרופא.

תוקף מרשם רופא בישראל הוא למשך שנה מיום הינתנו.