אות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
האות P מעוטרת, בספר תנ"ך בלטינית משנת 1407

אות היא סימן המיצג צליל בכתיבה בראשי תיבות (להבדיל משיטות כתב שבהן סימנים מיצגים הברות או מילים שלמות). אוסף האותיות המצוי בשימוש בכתיבה בשפה מסוימת מכונה אלפבית. האותיות מתחלקות לשני סוגים:

רבים מהצלילים שמשקפים העיצורים משותפים לשפות רבות, ויחד עם זאת יש עיצורים המופיעים בשפות מסוימות ואינם מופיעים באחרות. האות ח, למשל, מופיעה באלפבית העברי אך אין לה מקבילה באנגלית. לאות J של האנגלית אין מקבילה בעברית, והיא מיוצגת באמצעות הצירוף ג'. לאות W של האנגלית אין כל מקבילה בעברית (אם כי נהוג להביע בצירוף "וו" (שתי אותיות ו' ברצף)).

ייצוג האותיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אותיות יווניות על-גבי כד יווני עתיק

בשפות רבות מקובלות שתי צורות בסיסיות לרישומן של אותיות:

  • דפוס - אותיות המופיעות בטקסטים מודפסים, כגון ספרים, עיתונים ומסכי מחשב.
  • כתב - אותיות הנכתבות בכתב יד של אדם. לעתים משמשות אותיות כתב גם בדפוס, בעיקר למטרות דקורטיביות.

לצורה הבסיסית של האותיות יש ייצוגים גרפיים מגוונים, המונחים משיקולי עיצוב. כל אחד מייצוגים אלה קרוי גופן.

בנוסף לדרך עיקרית זו של כתיבת אותיות, משמשות גם דרכים נוספות, למטרות מיוחדות, כגון:

הבחנה נוספת, המתקיימת באלפבית הלטיני, למשל, היא בין אות רגילה לאות גדולה. בדרך כלל משמשת האות הרגילה, אך בתחילת משפט (ובמקרים נוספים) באה אות גדולה. דוגמה: a (קטנה), A (גדולה). באלפבית העברי משתנה צורתן של האותיות כמנפצ כאשר הן מופיעות בסוף מילה, לצורה ךםןףץ.

בשפות מסוימות דוגמת ערבית, הינדית ולעתים אף כתב יד באנגלית האותיות מתחברות.

צורתן של האותיות המקובלת בימינו משקפת התפתחות של אלפי שנות כתיבה, שבמהלכן חלו שינויים מהותיים בצורתן של האותיות. האותיות הן: א, ב, ג, ד, ה, ו, ז, ח, ט, י, כ, ל, מ, נ, ס, ע, פ, צ, ק, ר, ש, ת.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • משה שפיצר (עורך), אות היא לעולם - קובץ מאמרים מוקדש לעיצוב האות העברית, בהוצאת האגודה לאמנות יהודית, תשמ"א.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]