תרופה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
12-08-18-tilidin-retard.jpg

תרופה היא תכשיר המכיל חומר כימי פעיל המשפיע על התא החי ומשנה את פעילותו.

החומר הפעיל יכול להיות ממקור טבעי או סינתטי. בנוסף לחומר הפעיל, תרופה יכולה להכיל גם חומרים נוספים בהתאם לאופן ולצורת שבה היא ניתנת (לדוגמה - טבליות, קפסולות, סירופים, נרות ועוד).

מאפיינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לחומר הפעיל של התרופה יש מאפיינים ייחודיים המבדילים אותו מחומרים אחרים בגוף החי. ראשית, תרופה מכילה חומר שנוצר מחוץ לגוף (exogenous). לכן חומרים הנוצרים בתוך הגוף (כמו הורמונים או מוליכים עצביים) אינם נחשבים לתרופה. עם זאת, חומרים סינתטיים המחקים את הפעולה של חומרים הנוצרים בגוף כן נחשבים לתרופה‏[1].

מאפיין נוסף של התרופה הוא שהחומר הפעיל שלה אינו חיוני לפעילות התקינה של תאי הגוף. כתוצאה מכך חומרים תזונתיים כמו פחמימות, חלבונים, שומנים, ויטמינים, מינרלים ומים, אינם נחשבים לתרופה‏[1]. חומרים מזינים הנצרכים למטרות בריאותיות מכונים תוספי תזונה.

משום שכמעט כל חומר יכול לשנות את התפקוד של התא במינון גבוה, חומר מסוים יחשב לתרופה רק אם הוא יכול להשפיע במינון נמוך‏[1].

פעילות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המושג פעילות התרופה מתייחס לשינויים הפזיולוגיים או ההתנהגותיים שחלים בעקבות השימוש בה‏[1]. לתרופה ישנה פעילות פרמקולוגית מוכחת, אשר אמורה להיטיב עם המטופל. פעילות לא רצויה של תרופה מוגדרת כתופעת לוואי.

המושג אזור הפעילות של התרופה מתייחס למקומות שבהן המולקולות של התרופה יוצרות אינטראקציה עם מולקולות הממוקמות על או בתוך התא. דרך אינטראקציה זו התרופות משנות חלק מהתהליכים הביוכימיים של תאי הגוף שאליהם הן מתקשרת‏[1]. קולטנים מהווים מטרה שכיחה לתרופות. הקולטנים הם מולקולות חלבוניות המצויות על פי רוב בקרום התא. הם מסוגלים לחוש בשינויים בסביבה החיצונית ולעורר מגוון תגובות בתא[2].

לתרופות שונות יש אזורי פעולה שונים, כך שלפעילות שלהן יש השפעות שונות‏[1]. במקרים רבים ניתן לראות שרשרת של תגובות תוך תאיות הצמודות זו לזו‏[2].

החומר הפעיל של התרופה לא נשאר בגוף באופן קבוע. עם הזמן הוא נעלם או הופך לחלקים לא פעילים. זאת משום שמרגע שהמולקולות של התרופה נכנסות לגוף הן מפורקות על ידי אנזימים או מופרשות באמצעות השתן[1].

שימוש בטוח בתרופות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לרוב התרופות יש יותר מאזור פעילות אחד וכתוצאה מכך יש להן יותר מהשפעה אחת‏[1]. רמת הבטיחות של התרופה נמדדת באמצעות ההבדל בין המינון הגורם להשפעה הרצויה לבין המינון שבו התרופה מתחילה ליצור תופעות לוואי רעילות. ככל שהפער בין ההשפעות הרצויות להשפעות המסוכנות קטן יותר, כך צריך לנהוג בזהירות יתרה בעת השימוש בתרופה‏[1].

השפעות של שימוש חוזר בתרופה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פעמים רבות חל שינוי בהשפעה של התרופה בעקבות שימוש חוזר לאורך זמן‏[1]. שינוי זה יכול לבוא לידי ביטוי בשני אופנים שונים:

  • סבילות - ירידה בהשפעת התרופה בעקבות שימוש חוזר מתמשך. תופעה זו נגרמת בעקבות מנגנוני פיצוי השואפים לשמור על הומאוסטזה של הגוף על ידי יצירת פעולה המנוגדת להשפעתו של החומר. מנגנונים אלו אחראיים על הגברת המינון הנדרש עבור רמת השפעה מסוימת של החומר הפעיל. הם גם גורמים לתסמיני גמילה המהופכים להשפעת החומר עם הפסקת השימוש בו‏[1].
  • רגישות (sensitization) - עליה בהשפעת התרופה בעקבות שימוש חוזר מתמשך. בעקבות מנגנוני הפיצוי של הגוף הרגישות שכיחה פחות מהסבילות.

לתרופה מסוימת יכולה להיות יותר מהשפעה אחת ולא כל ההשפעות יגיבו באותו האופן לשימוש חוזר. מכאן שייתכנו מקרים בהם להשפעות שונות של אותה תרופה יהיו נטיות לסבילות או לרגישות במידות שונות‏[1].

דרכי מתן תרופות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כדי שהתרופה תהיה יעילה עליה להגיע לאזור שעליו היא נועדה להשפיע‏[1]. תרופות ניתנות בדרכים רבות, אשר ניתן לסווג לשני סוגים עיקריים - מתן מקומי ומתן סיסטמי (מערכתי).

מתן מקומי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתן מקומי של תרופה לאסתמה דרך הריאות

מתן ישירות לאזור המטופל, במתן זה יש פחות תופעות לוואי בזכות הפיזור המוגבל של התרופה בגוף.

מתן סיסטמי[עריכת קוד מקור | עריכה]

באמצעות מתן תרופה סיסטמי החומר הפעיל מגיע אל מערכת הדם ודרכה מתפזר בגוף. שינן שתי דרכים עיקריות להפצת החומר הפעיל דרך מערכת הדם. הדרך האנטרלית מפיצה את התרופה למערכת הדם באופן עקיף באמצעות מערכת העיכול. הדרך הפארה-אנטרלית מחדירה את התרופה ישירות למחזור הדם או באופן עקיף שאינו מערב את מערכת העיכול.

דרך אנטרלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

תרופות הניתנות דרך מערכת העיכול על ידי כדורים המיועדים לבליעה

ישנן מספר דרכים אנטרליות למתן תרופה דרך המעיים מערכת העיכול:

  • מתן פומי (אוראלי, כלומר דרך הפה בבליעה) כולל מתן של טבליות, קפליות, קפסולות, סירופים, תרחיפים, טנקטורות, סוכריות מציצה ועוד. מתן פומי היא הדרך הנוחה, הקלה והנפוצה ביותר. מחקרים רבים נעשים כדי למצוא דרך למתן פומי עבור תרופות שכיום ניתן לתת רק בהזרקה (ראו כלל החמישה של ליפינסקי).
  • צינור האכלה קיבתי או תריסריוני, או גסטרוטומיה (פתיחת הבטן). דרך מתן זו מיועדת בעיקר להאכלה במקרים שהאדם אינו מסוגל לאכול בעצמו לאורך זמן. מבחינה פרמקולוגית היא דומה למתן פומי.
  • רקטלית (דרך החלחולת), של פתילה הנספגת על ידי המעי הגס למתן סיסטמי של תרופה. משתמשים במתן רקטאלי במקום במתן פומי בעיקר בשני מקרים, כאשר האדם אינו מסוגל לבלוע או כדי לעקוף את הפירוק הראשוני של התרופה על ידי הכבד: תרופות הנספגות למחזור הדם מהמעי הגס אינן עוברות פרוק ראשוני בכבד לעומת שאר מערכת העיכול למעט הפה.

דרך פארה-אנטרלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתן תרופה דרך הזרקה לתוך הוריד
מתן תרופה דרך אינפוזיה

ישנם מספר דרכים פארה-אנטרליות למתן תרופה שלא דרך המעיים. חלקן מחדירות את התרופה באופן ישיר למערכת הדם וחלקן באופן עקיף שאינו מערב את מערכת העיכול.

מתן בהזרקה או אינפוזיה:

  • תוך ורידית (IV), מתן רוב התרופות בהזרקה או באינפוזיה. בהזרקה תוך ורידית החומר הפעיל מוחדר למחזור הדם באופן מיידי ומופץ ברחבי הגוף בתוך שניות מעטות בלבד. באופן זה המינון המלא מגיע למחזור הדם בבת-אחת‏[1].
  • תוך עורקית, לדוגמה מתן מרחיבי כלי דם לטיפול בהתכווצות כלי דם.
  • תוך שרירית, לדוגמה מתן חיסונים רבים.
  • תוך לבבית (אל תוך הלב), לדוגמה מתן אדרנלין כחלק מהחייאה (לא נפוץ בשימוש כיום)
  • תת-עורית, למשל מתן אינסולין.
  • אל מח העצם.
  • תוך עורית, לבדיקות עור על ידי אלרגנים מסוימים.
  • אל תעלת השדרה (אפידורלית), בשימוש להרדמת עמוד השדרה ומתן כימותרפיה.
  • תוך צפקית (אל תוך הצפק, או קרום הבטן).

דרכים פארה-אנטרליות נוספות:

  • מתן תת-לשוני של טבליות מתמוססות, טיפות ותרסיסים. אף על פי שהמתן הוא דרך הפה, התרופה נספגת מחלל הפה ישירות למערכת הדם, ובכך פוסחת על הפירוק במערכת העיכול ובכבד.
  • טרנסדרמלית (דרך העור), לדוגמה מדבקות אופיואידים לטיפול בכאב, או מדבקות ניקוטין לטיפול בהתמכרות לעישון טבק. להבדיל ממתן טופקלי העור כאן אינו איבר המטרה אלא רק דרך לעקוף את מערכת העיכול או ליצור דרך מתן בשחרור מושהה.
  • טרנסמוקוסלית (דרך ריריות), דרך מתן לא נפוצה של ספיגה סיסטמית של תרופה דרך ריריות האף. לדוגמה מתן מינירין (הורמון סינתטי המשמש כתרופה לטיפול בהרטבות לילה).
  • מתן שאיפתי, לשימוש סיסטמי, לדוגמה שאיפת מרדימים נדיפים.

סוגי תרופות[עריכת קוד מקור | עריכה]

דוכן תרופות ללא מרשם לשיווק כללי (GSL) בבית מרקחת

ניתן לחלק את התרופות למספר סוגים על פי קריטריונים שונים. תרופה מסוימת יכולה להתאים ליותר מסוג אחד.

חלוקה משפטית, בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • תרופות מרשם רופא מחולקות ל 4 קטגוריות:
    1. תרופות מרשם רגילות -Rx למשל מוקסיפן (amoxycillin)
    2. תרופות טוקסיות - T תרופות רעילות עם חלון תירפויטי צר במיוחד, למשל ספסמלגין (מכיל atropin)
    3. תרופות פסיכותרופיות - סמי שינה והרגעה למשל בונדורמין (brotizolam)
    4. תרופות נרקוטיות - סמים ממכרים, בעיקר משככי כאבים על בסיס מורפין למשל מ. י.ר (Morphine)
  • תרופות ללא מרשם רכישת מרבית התרופות מצריכה מרשם של רופא, תרופות הנמכרות גם ללא מרשם רופא מחולקות בישראל לשתי קטגוריות:
    1. תרופות רוקח - P, מכירתן מותרת רק על ידי רוקח בבתי מרקחת. למשל אופטלגין (dipirone)
    2. תרופות לשיווק כללי - GSL. תרופות ללא מירשם המותרות למכירה מחוץ לביתי המרקחת, בחנויות אחרות שקיבלו לכך רישיון ממשרד הבריאות. קטגוריה זו חדשה יחסית (משנת 2005) ומכילה כ 200 חומרים פעילים בלבד.

חלוקה פרמקולוגית[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלוקה לפי השפעה על מערכת מסוימת בגוף. לדוגמה:

  • תרופות אוטונומיות, משפיעות על מערכת העצבים האוטונומית.
  • תרופות קרדיוסקולריות, משפיעות על הלב וכלי הדם.
  • תרופות אנטידלקתיות, כוללות משככי כאבים וסטרואידים.
  • תרופות כימותרפיות הם ציטוטקסיות ומשמשות להרס תאים הומניים, בעיקר לטיפול בסרטן אך גם במחלות אוטואימוניות. כימותרפיה כוללת גם את התרופות ה אנטיביטיות לטיפול בזיהומים הנגרמים על ידי חיידקים, תרופות אנטיווירליות לטיפול בזיהומים נגיפיים ותרופות אנטימיקוטיות לטיפול בפטרת.

חלוקה על פי אופן הפעולה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיקר התקשורת בין תאי העצב של מערכת העצבים מתבצע בסינפסה שהיא אזור החיבור בין תא העצב המשדר לתא המטרה הקולט[1][2]. בהתאם לכך, רוב התרופות שמשפיעות על ההתנהגות עושות זאת באמצעות השפעה על תהליך ההעברה המתרחש בסינפסה‏[1]. תרופות אלו מתחלקות לשני סוגים:

  • אגוניסט - סוג של תרופה הגורמת לשפעול הפעולה של המוליך העצבי המסוים על התא הבתר-סינפטי‏[1].
  • אנטגוניסט - סוג של תרופה שמתנגד או מעכב את הפעולה של המוליך העצבי המסוים על התא הבתר-סינפטי‏[1].

חלוקה כימית[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלוקה על פי סוג המולקולה של החומר הפעיל. חלוקה זו היא גם חלוקה היסטורית, וחלוקה על פי גודל המולקולה

נוסחת המבנה של אספירין - מולקולה אורגנית
  • מולקולות אורגניות: המולקולה הראשונה שסונטזה כחומר פעיל נקי ושווקה כתרופה מסחרית היא ה"אצטיל סליציליק אסיד" או בשמה המיסחרי הראשון אספירין - והיא מייצגת את הקבוצה הגדולה ביותר של תרופות שמבחינה כימית הן מולקולות אורגניות קטנות. הן מאופיינות באופן כללי בעמידות יחסית המאפשרת להן צורות מתן רבות וחיי מדף ארוכים.
הליתיום בטבלה המחזורית - מלח אנאורגני
  • מולקולות אנאורגניות: קבוצה קטנה יותר הן מבחינה כימית והן מבחינת כמות התרופות השתייכות לקבוצה היא קבוצת המולקולות האנאורגניות הקטנות. חומרים אלו הם באופן כללי רעילים יותר ונפוצים פחות. התרופה המאפיינת את הקבוצה היא הליתיום (ליקרביום - lithium carbonate), תרופה רעילה ביותר, בעלת חלון תרפויטי צר, המשמשת לטיפול בהפרעה דו-קוטבית (מניה דיפרסיה).
מבנה תלת ממדי של אינסולין - פפטיד
  • מולקולות ביולוגיות קטנות: הקבוצה הבאה היא של הפפטידים הקצרים, המאפיין העיקרי של קבוצה זאת הוא האינסולין, רצף חלבוני קצר המשמש לטיפול בסוכרת. תרופות אלו הן בעלות עמידות פחותה. הן ניתנות רק בהזרקה כי הן לא עמידות במעבר במערכת העיכול, ואינן חדירות במעבר טרנדרמלי (דרך העור). מאמצים רבים נעשים בתחום הרוקחות למציאת פתרון לנטילה יותר נעימה של תרופות אלו בהם מחקרים באלקטרופרוזיס ומשאפים נאזליים.
מבנה כללי של נוגדן - חלבון
  • מולקולות ביולוגיות גדולות: הקבוצה הבאה היא החדשה ביותר והקטנה ביותר, מולקולות ביולוגיות שלמות ברמת החלבון, או חומצת הגרעין. הנציגים הבודדים של קבוצה זו כיום, הם הנוגדנים להזרקה. נוגדנים משמשים היום במחקר ובקליניקה לחסימה סלקטיבית של אתרים ספציפיים. גם טיפול גנטי יכלל בקבוצה זו.

תרופות באוכלוסיות מיוחדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

למספר אוכלוסיות ההתאמה של הטיפול התרופתי חייבת להיעשות בהשגחה יתרה של הרופא או הרוקח (לתרופות ללא מרשם):

  • מאז מקרה התלידומיד, מקובל להגביל באופן משמעותי מתן תרופות לנשים בהריון.
  • טיפול תרופתי בתינוקות - הפעילות האנזימטית של תינוקות שונה משל מבוגרים, פרוק תרופות מתבצע בקצב ובצורה שונה. למשל מתן תרופה ללא מרשם כדוגמת אספירין עלול להיות קטלני עבור תינוקות במצבים מסוימים.
  • טיפול תרופתי בחולים הסובלים ממחלות בכבד או בכליות - רוב התרופות מתפרקות בכבד, חלקן מופרשות על ידי הכליות. במצבים של כשל בתפקודי הכבד או של הכליות יש להפחית את מינון התרופה בהתאם.
  • טיפול תרופתי במצב של ריבוי תרופות - בכל מקרה של נטילת מספר תרופות במקביל עלול להיוצר אינטראקציות על רקע תחרות בפינוי התרופה: אם רמות התרופה בדם עולות יש להפחית את המינון. אם עקב אינדוקציה של האנזים המפרק את התרופות הרמות של התרופות נמוכות מהמתוכנן, יש להגדיל את המינון.
  • טיפול תרופתי בקשישים – סיכוי באוכלוסייה זו של ירידה בתפקודי כבד וכליות יחד עם נטילה כרונית של מספר תרופות מחייב זהירות יתרה.

פיתוח וייצור תרופות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופה המודרנית תרופה מיוצרת על ידי חברת תרופות או תכשיר גלני שנרקח בבית מרקחת על ידי רוקח מוסמך. שיווק תכשיר כתרופה מחייב אישור רשויות הבריאות של המדינה (בישראל אגף הרוקחות של משרד הבריאות ובארצות הברית המנהל המזון והתרופות האמריקאי, ה-FDA).

תהליך פיתוחה ואישורה של תרופה חדשה הוא תהליך יקר וממושך מאוד. ההערכות הן שפיתוח תרופה חדשה כיום לוקח לפחות 5 שנים ועולה בין כמה מאות מיליוני דולרים לכמה מיליארדים. התהליך כולל כמה שלבים:

  1. מודל - מעבדת מחקר מציעה מודל לחומר חדש, תהליך זה נעשה כיום רבות על ידי מודלים ממוחשבים - In Silico.
  2. סינון - סקרינינג, מאות או אלפים של מולקולות המבוססות על המודל נבדקות ברמת המבחנה - אין ויטרו.
  3. פרמקולוגיה - בדיקת האפקט הפרמקולוגי של מספר מועמדים נבחרים במודלים של בעלי חיים - אין ויוו.
  4. ניסויים קליניים - ווידוא האפקט הפרמקולוגי בבני אדם ובדיקה שהתרופה אינה מסוכנת למשתמשים בה. ניסויים קליניים חייבים להיעשות על ידי רופא ובפיקוח ועדה ממשלתית (ועדת הלסינקי). הניסוי הקליני נעשה בדרך כלל בשלושה שלבים.
  5. בדיקה לאחר מתן האישור לתרופה - גם תרופות שכבר אושרו מתגלות כמסוכנות לפעמים היות שאוכלוסיית המחקר מוגבלת בכמותה.

בתעשיית התרופות ידועות מולקולות כיראליות שונות, שרק גרסה אחת שלהן מבצעת את פעולת הריפוי, ואילו הגרסה השנייה אינה מועילה, ולעתים אפילו מזיקה. כדוגמה ניתן לציין את התלידומיד שאננטיומר אחד שלו מקל על בחילות בוקר של נשים בהריון, ואילו לאננטיומר השני יש אפקט טרטוגני, כלומר פוגע בהתפתחות העובר. תרופה זו שניתנה לנשים בהריון בשנות השישים של המאה ה-20 הביאה ללידת תינוקות חסרי גפיים. בארצות-הברית, הטרגדיה נמנעה משום שהתרופה לא אושרה לשימוש. הידע שהצטבר בתחום הסטריאוכימיה מאפשר כיום לייצר תרופות בתגובות סטריאוסלקטיביות, כלומר כאלו שנוצר בהן עודף משמעותי של אחד הסטריאואיזומרים.

בעולם שני גופים מרכזיים העוסקים באישור תרופות - הFDA האמריקאי וה-EDMA האירופי. בנוסף נערכים מבחנים קליניים לשם אישור תרופות ביפן ובהיקף קטן יותר בדרום קוריאה. לגבי אירופה יש הסדר מיוחד המאפשר לעקוף את ה-EDMA לאישור תרופה על ידי משרדי הבריאות הלאומיים (הרבה חברות תרופות נוטות לרשום תרופות בדנמרק בזכות חוקיה הפשוטים יחסית). ה-FDA אינו מחויב להחלטות אירופיות, לכן נוטים יצרני התרופות לענות על הקריטריונים הן של הרשויות האירופיות והן של ה-FDA.

מאחר שבישראל לא מנוהלים ניסויים קליניים גדולים, תרופה מאושרת לשימוש בישראל רק אם היא אושרה על ידי ה-FDA, האיחוד האירופי או יפן (לפעמים מחייבת ישראל את החברה המייצרת לשינוים מסוימים כמו שינוי שם התרופה או בעלון לצרכן). ייצורן של תרופות נעשה בתעשייה הפרמצבטית, שמבחינתה נחלקות התרופות לשני סוגים:

  • תרופות אתיות, שהן תרופות מוגנות פטנט, שרק מי שפיתח אותן רשאי ליצרן. הגנת פטנט על תרופה נמשכת עשרים שנה מיום רישום הפטנט, שבהן מספקת ההגנה למפתח התרופה את היכולת להחזיר לעצמו את ההשקעה בפיתוח התרופה (למעשה, כתריסר שנים חולפות מיום רישום הפטנט ועד תחילת השיווק הסדיר של התרופה, כך שליצרן התרופה נותרות רק כשמונה שנים של בלעדיות).
  • תרופות גנריות, שהן תרופות שהגנת הפטנט עליהן הסתיימה, ולכן כל חברת תרופות רשאית ליצר אותן.

בישראל תעשיית תרופות מפותחת למדי, ומרבית תפוקתה כוללת תרופות גנריות. יצרני התרופות הבולטים בישראל הם:

ביקורת על הטיפול המערבי[עריכת קוד מקור | עריכה]

תרופות רבות משככות את תסמיני המחלות, ואינן גורמות לריפוי. טיפול תרופתי בשפעת, למשל, רק מפחית את התסמינים ולאו דווקא מחיש את מהלך הריפוי. יש אומרים שהוא אפילו מפריע למהלך הריפוי מפני שהתגובה הדלקתית של הגוף (חום, גודש, אדמומיות וכאבים) עוזרת לו להתגבר על המחלה.
טיפול למחלות כרוניות כמו תרופות להורדת רמות הכולסטרול בדם, תרופות להפחתת לחץ דם, תרופות לאיזון סוכרת, תרופות למחלת לב ועוד ניתנות בדרך כלל למשך כל חיי החולה, מפני שהן אינן מרפאות, הן רק מגיבות לסימפטומים. תרופות ממשפחת הכימותרפיה יודעות "להרוג" (תאי סרטן, חיידקים...), ובכך גם לרפא. מצד שני אלו תרופות שתופעות הלוואי שלהן קשות.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.00 1.01 1.02 1.03 1.04 1.05 1.06 1.07 1.08 1.09 1.10 1.11 1.12 1.13 1.14 1.15 1.16 1.17 Neil R. Carlson, (2013). Physiology of Behavior. Boston: Pearson.
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 רמי רחמימוב (2004). מהפכת המוח: תקשורת, מחלות נפש וסמים. רעננה: מכון ון ליר בירושלים הקיבוץ המאוחד.