משחק החולדה והדרקון
 | |
| הדרקונים הלוחמים בערפילית NGC 6188, קבוצת הכוכבים מזבח, 2017 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מאת |
קורדוויינר סמית  |
| שפת המקור |
אנגלית |
| סוגה |
סיפור קצר |
| הוצאה | |
| תאריך הוצאה |
אוקטובר 1955 |
  | |
משחק החולדה והדרקון (באנגלית: The Game of Rat and Dragon) הוא סיפור מדע בדיוני קצר שכתב בשנת 1954 הסופר האמריקאי קורדוויינר סמית, שהיה שם העט של ד"ר פול מיירון אנתוני לינברגר,[1][2] סוכן ביון. בארצות הברית פורסם הסיפור במגזין "גלקסי מדע בדיוני" ב-1955, ובישראל הודפס בספר "כוכב ושמו שאול" שיצא לאור ב-1981 בהוצאת עם עובד בתרגום עמי שמיר.[3][2] ב-1956 הסיפור היה מועמד לזכייה בפרס הוגו לסיפור הקצר הטוב ביותר.[4]
"דרקונים" הם ישויות בעל חלל שנראות כמו ענני אבק שחורים. הדרקונים תוקפים ספינות חלל מאוישות בזמן האלעול (קפיצה בעל חלל), וגורמים לכל נוסעיהן לצאת מדעתם. הקרב בדרקונים נעשה באמצעות שיפוד אורות על ידי טלפתים הנמצאים על הספינה, ונקראים שפדאים. מהירות המחשבה של הטלפתים לא הספיקה כדי לאתר דרקונים, הטסים מיליון קילומטרים בפחות מאלפית שנייה. נעשה ניסיון להציף את כל החללית באור, אבל הדרקונים צמצמו את נפחם ותקפו במהירות כשהם שטוחים לחלוטין. היה צורך בפצצות אור בעוצמת השמש, והטלפתים נעזרו בשותפים, שמחשבתם הייתה מהירה משלהם. השותפים נעו בחלליות זעירות לצד החללית הראשית, וירו פצצות אור בדרקונים, שנראו להם כחולדות. לטלפתים היו קשרים חזקים עם שותפיהם, ומי שלא היו טלפתים לעיתים לעגו להם על כך. בחלל הרגיל לא היו דרקונים.
עלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]
תתגבע כעס על בחורה שקראה לעברו "מיאו" במסדרון. הוא התיישב על כיסא, הרכיב על ראשו את מערכת שיפוד האורות, והמתין שתתחמם. הוא לא ידע אם היא ראתה בו טיפש, הולך בטל או אפס במדים. וודלי נכנס לחדר. אחריו הגיעו האב עצירח ומערב, שהייתה ילדה קטנה. עצירח הגריל כשותף, זקן אשמאי שחשב על אוקיינוסים מלאי דגים רקובים למחצה, אבל היה להוט אחרי סכנות לא פחות משהיה להוט אחרי דגים, וחיסל 63 דרקונים. מערב הגרילה את קפיטן וו, שבעיצומו של קרב התערבבו במוחו דימויים מבולבלים של דרקונים, חולדות קטלניות, מיטות זנונים, ריח דגים והלם החלל. וודלי הגריל שותף זעום פנים ומצולק, שמוחו היה אטום והטלפתיה לא סייעה לעדן את אופיו. תתגבע העלה בגורל את ליידי מאי, שהייתה בת הזוג הכי שקולה שנתקל בה. היא הייתה מורכבת מכל אשה מבנות המין האנושי, ותתגבע זכר כל חוויית הזדווגות שהייתה לה.
הצוות טס לעומק החלל, בחיפוש אחרי אויבים. ליידי מאי ידעה לפני תתגבע על תחילת האלעול, וידעה גם על דרקון שתקף אותו, אך מחשבותיה היו מהירות מדי עבורו. תתגבע חש פצע צורב בטבורו, שהטריף את דעתו, אבל ליידי מאי ירתה באויב חמש פצצות פוטו גרעיניות, שזהרו לאורך מאתיים אלף קילומטר. הכאב בתודעתו ובגופו של תתגבע נעלם, והוא חש את החדווה הפראית במוחה של ליידי מאי כשסיימה את התקפתה.
כשחזרה החללית לכדור הארץ, אושפז תתגבע בבית חולים, והרופא אמר לו שהדרקון ממש נגע בו. אם המגע היה נמשך אלפית שנייה יותר, היה צורך לאשפז את תתגבע במוסד לחולי נפש. הרופא שאל את תתגבע איזה חתול היה לצידו, ותתגבע ענה לרופא: "אל תכנה את השותפים שלנו חתולים. יש לקרוא להם שותפים. הם לוחמים למעננו כצוות. מה שלום השותפה שלי?" ללא מערכת שיפוד האורות, שהייתה גם על ראשה של ליידי מאי, תתגבע לא היה יכול לתקשר איתה.
האחות שאלה את תתגבע במבט עוין: "אינך רוצה לדעת מה שלומם של האחרים?"
תתגבע ענה לה: "הם בסדר. ידעתי זאת עוד לפני שהגעתי לכאן".
הרופא יצא מהחדר, והאחות מזגה לתתגבע מיץ. לפתע היא התפרצה עליו: "אתם השפדאים! אתם והחתולים הארורים שלכם!"
אחרי שיצאה מהחדר בזעם, חדר תתגבע למוחה וראה את עצמו במדי עור זוהרים עם מערכת השיפוד על ראשו שנראתה לה ככתר. הוא חשב על ליידי מאי ותהה איפה ימצא אישה שתשווה לה.
סוף דבר[עריכת קוד מקור | עריכה]
ההשראה לכתיבה על קפיטן וו ועל ליידי מאי הגיעה מהחתולים האמיתיים שהתגוררו בבית לינברגר, כשכתב את הסיפור ברציפות ביום אחד בשעות אחרי הצהריים.[5] על תגלית האלעול כתב שנה לאחר מכן, בסיפור שלא פורסם.[5]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- סיפור משחק החולדה והדרקון, פרויקט גוטנברג (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ The best of Cordwainer Smith, Paul Myron Anthony Linebarger, J. J. Pierce, Janice C. Tate (Illustrator), Nelson Doubleday, Garden City, New York, 1975
- ^ 1 2 קורדויינר סמית, כוכב ושמו שאול, הוצאת עם עובד, 1981, עמוד 84
- ^ כוכב ושמו שאול, קורדויינר סמית, סיפורים, הספריה הלאומית
- ^ 1956 Hugo Awards, Best Short Story, "The Game of Rat and Dragon", by Cordwainer Smith, Thehugoawards.org
- ^ 1 2 קורדויינר סמית, כוכב ושמו שאול, הוצאת עם עובד, 1981, עמוד 84