משפט פרוצדורלי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

משפט פרוצדורלי, או "ההליך המשפטי", הוא ענף במשפטים העוסק בכללים בדבר ניהול המשפט, בשיטות משפט השונות, בין אם אדוורסריות ובין אם אינקוויזיטוריות.

כללי המשפט הפרוצדורלי עוסקים באספקט המנהלי של המשפט – להבדיל מהמשפט המהותי, העוסק בזכויות והחובות המהותיות של אנשים – ומהווים, בידי בית המשפט והשופט היושב בדין, כלי-עזר הכרחיים ועיקריים בניהול המשפט המובא בפניו, עד להכרעתו.

הוראות המשפט הפרוצדורלי קובעות כללים לביצוע, בכל שלב משלבי המשפט, החל מהגשת המסמכים הדרושים לפתיחת התיק ועד סיומו בפסק דין ובערעור עליו. הן עורכות, בכל שלב של המשפט, מאזן של האינטרסים המתחרים והמתנגשים בין הצדדים למשפט ובינם לבין בית המשפט, ומורות כיצד יש לנהוג, תוך הגנה על זכויות כל צד במשפט.

מטיבו וטבעו, אין המשפט הפרוצדורלי קובע, או מתיימר לקבוע, את זכויותיהם המהותיות של האנשים – חשודים, נאשמים, תובעים ונתבעים – במשפט הנערך, אלא רק את הדרך שבה ינוהל המשפט ויבורר. משום כך, הגישה הרווחת היא כי אין לראות בכללים הפרוצדורליים סד-נוקשה חסר פשרות, בבחינת "יקוב הדין את ההר". ואולם, כאשר צד אחד או יותר למשפט אינו פועל כהלכה לפי כללי המשפט הפרוצדורלי החלים בעניינו, יכול הדבר לגרור סנקציות ואף להגיע לעתים עד כדי הכרעת המשפט.

מן הראוי להזכיר כי ישנם כללים פרוצדורליים אשר עשויים להחזיק זכויות יסוד מהותיות של ממש. כך למשל, כאשר נקבעים כללים דיוניים המגבילים זכות חוקתית של גישה לערכאות (כגון גביית אגרה, או זכות עמידה בבג"ץ), ראוי להתחשב בהשפעותיהם על מידת קיומו של ההליך הנאות.

חלוקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ככלל, נהוג לחלק את ענף המשפט הפרוצדורלי לכמה סוגי דינים משניים, שהמשותף להם הוא אופיים ההסדרי-מינהלי והם: סדרי דיון, דיני הראיות ודיני התיישנות.

מאחר שבאופן כללי, המשפט המהותי מתחלק לשלוש קבוצות עיקריות, קרי המשפט האזרחי, המשפט הפלילי והמשפט המנהלי, חלים בעניינו של כל ענף משפטי מהותי כללי פרוצדורה ייחודיים. כך למשל נהוגים:

  • סדרי דין במשפט האזרחי – בעיקר בתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד 1984 - המכונים "דיון אזרחי"; ובתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב - 1991.
  • סדרי דין במשפט הפלילי – בחוקי סדר הדין הפלילי – המכונים "דיון פלילי".
  • דיני ראיות – בין השאר בפקודת הראיות (נוסח חדש) תשל"א 1971 – המאגד הוראות לקבילותן של ראיות במשפטים, הן אזרחיים והן פליליים, וכן שורת חוקים ופסקי דין רבים נוספים העוסקים בדיני הראיות בהליכים השונים.
  • דיני התיישנות נפרדים להליך הפלילי מאלו של ההליך האזרחי.

באופן כללי, ניתן לומר כי "סדרי הדין" הם כל אוסף הכללים המורים כיצד יתנהל המשפט, בין אם הפלילי, האזרחי או המנהלי (כיצד יוגש ההליך, בפני איזה בית משפט, באיזה מחוז וכדומה), בעוד "דיני הראיות" קובעים אילו ראיות יהיו קבילות ותחת אילו תנאים. "דיני ההתיישנות" קובעים, מבחינה דיונית, אלו משפטים יובאו ויתבררו בפני בית המשפט בהיותם רלוונטיים וכמי שלא אבד עליהם הכלח, להבדיל מאלה שעבר זמנם ואין עוד לציבור עניין בבירורם בשל חלוף זמן רב מהתהוותם.