שופט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

שופט הוא אדם המכריע, בבית המשפט, בסכסוך בין מספר צדדים, או מכריע בתביעה פלילית שהגישה המדינה נגד נאשם.

השופטים הם המרכיבים את הרשות השופטת, והם אמורים למלא את תפקידם על-פי החוק, ללא משוא פנים וללא שיופעלו עליהם לחצים להטיית הדין.

אופן פעולתו של השופט[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאופן פעולתו של השופט נהוגות שתי שיטות:

  • השיטה האדברסרית: מקובלת במיוחד בארצות בהן נהוג המשפט המקובל (לרוב ארצות חבר העמים הבריטי ומדינות שקיבלו את שיטת המשפט הבריטית, ובהן, במידה מסוימת מדינת ישראל), שבה משמש השופט כמכריע פאסיבי על פי עובדות וטיעונים המובאים בפניו על ידי בעלי הדין, ואינו לוקח חלק אקטיבי בחיפוש העובדות והכללים המשפטיים שיש להחיל במקרה הבא לדיון.
  • השיטה האינקוויזיטורית: מקובלת בארצות שבהן נהוג המשפט הקונטיננטלי המכונה גם "המשפט האזרחי". בשיטה האינקוויזיטורית השופט נוטל חלק פעיל בחקירה, ויכול למצוא עובדות שבעלי הדין בחרו שלא להביא בפניו.

מינוי שופטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מינויו של אדם לשופט, כמו גם קידומו בהירארכיית השיפוט, נעשה באמצעות ועדה ציבורית. במדינות רבות בעולם מורכבת הוועדה למינוי שופטים מנבחרי ציבור ופעמים רבות, המינויים הם על בסיס אידאולוגי. לעתים ממונות גם ועדות קטנות על בסיס שונה, כאשר מדובר בערכאות נמוכות. כלל מקובל הוא, ששופטי בית המשפט העליון נבחרים בידי נציגי הציבור.

ברשימה להלן מובאות שיטות הבחירה של שופטים בבית המשפט העליון במדינות שונות בעולם.

  • בישראל הוועדה לבחירת שופטים בוחרת את השופטים, והנשיא ממנה אותם.
  • בארצות הברית ממונים השופטים הפדרליים על ידי הנשיא, ומינוים כפוף לאישור הסנאט. המועמדים עוברים שימוע מקיף בפני הסנאט, ובו ניתן לברר את דעותיהם. זהו שימוע ציבורי פתוח, שבו ניתן לשאול כל שאלה ולברר את כישורי המועמדים ואת האידאולוגיה המשפטית והפוליטית שלהם. באופן זה, ממונה בית המשפט על ידי הציבור, אך המינוי הוא לתקופה ארוכה (לכל החיים) ולכן בית המשפט אינו מחויב פוליטית. שופטי מדינות הברית נבחרים לפי חוקיה הפנימיים של כל מדינה, לרוב בהצבעה רגילה בקלפי (כמו מועמדים לקונגרס, למשל).
  • בבריטניה מתמנים השופטים על ידי הלורד צ'נסלור, (Lord Chancellor), שהוא מינוי פוליטי של ראש הממשלה.
  • בשבדיה מתמנים השופטים על ידי הממשלה.
  • בבלגיה בקנדה ובנורבגיה ממנה המלך או נציגו את השופטים שבחרה הממשלה.
  • בצרפת מתמנים חברי הוועדה למינוי שופטים בידי הנשיא ושני ראשי בתי המחוקקים.
  • בגרמניה מתמנים מחצית משופטי בית המשפט העליון בידי הבונדסראט (הבית העליון) ומחצית בידי ועדה הנבחרת על ידי הבונדסטאג (הבית התחתון).
  • ביפן מתמנים השופטים לבית המשפט העליון בידי הממשלה. מינויים עומד לאישור הציבור בבחירות הכלליות הראשונות לאחר המינוי.
  • בהולנד מתמנים השופטים בידי הממשלה מתוך קבוצת מועמדים שבחר הפרלמנט.
  • באוסטרליה מתמנים השופטים על ידי הממשלה תוך התייעצות עם התובע הכללי.

בחירת השופטים נתונה לסמכותם של נבחרי הציבור או לנציגיהם גם באורוגוואי, איטליה, אירלנד, באסטוניה , בארגנטינה, בבוליביה, בדנמרק, בדרום-אפריקה, בדרום-קוריאה, בהונגריה, בוונצואלה, ביוון, במקדוניה, בסלובניה, בסלובקיה, בספרד, בפולין, בפורטוגל, ובמדינות נוספות.

שופט בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

פעולתם של שופטים בישראל מוסדרת בחוק יסוד: השפיטה, ובחוק בתי המשפט. כהונתם של שופטים בבתי דין מוסדרת בחוקים המתאימים, כגון חוק השיפוט הצבאי.

תנאי כשירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

על מנת להתמנות לשופט דרושים שני תנאי סף:

  • חובה להיות בעל רישיון לעריכת דין.
  • ותק בעריכת דין, בשפיטה, או בהוראת משפטים. על מנת להתמנות לשופט בבית משפט השלום נדרש ותק של 5 שנים, לבית משפט מחוזי נדרש ותק של 7 שנים, ולבית המשפט העליון נדרש ותק של 10 שנים.

להלכה אפשר למנות לבית-המשפט העליון (ולו בלבד) "משפטאי מובהק" שאין לו השכלה משפטית פורמלית (למשל, מומחה למשפט עברי). בעבר הועלו הצעות בנוגע למינוי אישים שונים כגון הרב שלמה דיכובסקי, אולם למעשה עד היום היה רק מינוי אחד כזה - השופט הרב שמחה אסף בשנת 1949. בבתי דין מכהנים גם שופטים חסרי השכלה משפטית. בבית הדין לעבודה, למשל, מכהנים בחבר השופטים גם נציגי ציבור חסרי השכלה משפטית, אך בעלי היכרות עם תחום יחסי העבודה.

הוועדה למינוי שופטים החליטה בשנת 2009 כי המועמדים לשיפוט יעברו מבחני התאמה וקורס שיכשיר אותם לתפקידם, ובמהלך הקורס הם ילוו בפסיכולוג שיבחן את התאמתם המנטלית לתפקיד.‏‏‏[1]

גיל הפרישה לשופט הוא 70. ב-1 במרץ 2006 קיבלה הכנסת את תיקון מס' 42 והוראת שעה לחוק בתי המשפט, אשר מאפשר להכניס למערכת בתי המשפט שופטים במעמד של שופט עמית בבית משפט השלום או בבית משפט מחוזי. שופט עמית יכול להיות מי שהיה שופט אבל פרש מכהונתו השיפוטית, הוא לא יכול להיות מי שעבר את גיל 75, והוא יוכל לכהן תקופת כהונה אחת בלבד. תיקון זה נעשה במטרה להקל על העומס בבתי המשפט.

הגוף הבוחר[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הוועדה לבחירת שופטים

פרק ב' בחוק-יסוד: השפיטה עוסק במינוים של שופטים ובתנאי כהונתם. בהתאם לחוק זה, שופט נבחר על ידי הוועדה לבחירת שופטים, שבה תשעה חברים: נשיא בית המשפט העליון, שני שופטים אחרים של בית המשפט העליון שבוחר חבר שופטיו, שר המשפטים (שהוא יושב ראש הוועדה) ושר אחר שקובעת הממשלה, שני חברי כנסת שבוחרת הכנסת (לרוב נציג אחד של הקואליציה ונציג אחד של האופוזיציה), ושני נציגים של לשכת עורכי הדין שבוחרת המועצה הארצית של הלשכה.

פסלות שופט לדיון מסוים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פסלות שופט

בתיקון שנעשה בשנת 2004 בחוק בתי המשפט נקבע:

שופט לא ישב בדין בידעו שמתקיים אחד מאלה:
(1) צד להליך, בא כוחו או עד מרכזי, הוא בן משפחה של השופט או שקיימת ביניהם קרבה ממשית אחרת;
(2) יש לשופט עניין כספי ממשי או עניין אישי ממשי בהליך או בתוצאותיו, בצד להליך, בבא כוחו או בעד מרכזי, או שלבן משפחה מדרגה ראשונה של השופט יש עניין כספי ממשי או עניין אישי ממשי בהליך או בתוצאותיו, בצד להליך או בבא כוחו;
(3) בטרם התמנה לשופט היה השופט מעורב באותו עניין הנדון בהליך שלפניו כבא כוח, כבורר, כמגשר, כעד, כיועץ מקצועי, כמומחה, או בדרך דומה אחרת.

על תפקידו של השופט[עריכת קוד מקור | עריכה]

נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק, תיאר את תפקידו של השופט:

תפקידו של השופט הוא להכריע בסכסוך המובא בפניו. לשם כך עליו לקבוע את הדין שלפיו הסכסוך יוכרע. בקביעה זו הוא משמש לעתים קרובות "פה למחוקק". הוא חוזר על לשון החוק. הוא אינו יוצר כל נורמה חדשה. כך לרוב, אך לא תמיד. ישנם מקרים ("המקרים הקשים") שבהם קביעת הדין כרוכה ביצירת הדין. ודאי כך בפיתוח המשפט המקובל. כך גם בפירוש טקסט שנוצר על ידי אחר (רשות מכוננת, רשות מחוקקת, צדדים לחוזה, מצווה) בכל המקרים האלה אין דין קודם או שבדין הקודם טמון חוסר וודאות. במצבים אלה השופט יוצר דין חדש.

ביצירת הדין החדש על השופט לשאוף להגשמתן של שתי מטרות מרכזיות. האחת, גישור על הפער בין המציאות החברתית לבין המשפט. עליו להתאים את המשפט למציאות החיים המשתנה. השנייה, הגנה על החוקה וערכיה. עליו להגן על חוקי היסוד ועל ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. לשם כך עליו לפעול באובייקטיביות. עליו להיות רגיש להסכמה החברתית, עד כמה שזו קיימת. עליו לקיים את אמון הציבור בהגינותו.

אהרן ברק, השופט בחברה דמוקרטית, הוצאת אוניברסיטת חיפה-כתר-נבו, 2004, עמ' 407

נורמות התנהגות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שופטת בית המשפט העליון, אילה פרוקצ'יה עמדה בפסקי דין אחדים על נורמות ההתנהגות הגבוהות הנדרשות משופט:

שופט בישראל אינו ככל האדם מבחינת החובות והאחריות הכבדה המוטלות על כתפיו. בהצהירו אמונים, ובעלותו על כס השיפוט, הוא מקבל עליו לא רק נטל, לעתים כבד מנשוא, של אחריות מקצועית לשפוט משפט צדק, ולשאת במעמסה הכבדה שהכהונה מטילה עליו. הוא מקבל על עצמו לקיים בהקפדה יתירה, בראש וראשונה, את נורמות ההתנהגות המחייבות כל אזרח בחברה בתחום האזרחי והפלילי, ולא לסטות מהן ימין או שמאל. חלה עליו גם מערכת נורמות אתיות ומשמעתיות שאין מחמירה ממנה בדרישותיה כלפי נושא משרה; עליו לקיים בדבקות כללי התנהגות ואתיקה מחמירים בתחומי בית המשפט, וביחס לבעלי הדין הניצבים לפניו; אכן, התפקיד השיפוטי מחייב את השופט לשמירה קפדנית על החוק, כנדרש ממי שמכריע יום יום, ושעה שעה בגורלות של אחרים, וקובע, במסגרת התפקיד השיפוטי, את התוצאות שיש להחיל על מעשי הפרת החוק על ידם. בד בבד, עליו לבצע את תפקידו השיפוטי תוך הקפדה על כללי האתיקה ברמה הגבוהה ביותר. אולם בכך לא סגי. בגדרן של נורמות ההתנהגות הייחודיות החלות על השופטים, הם כפופים לסטנדרט מחמיר של התנהגות לא רק על כס השיפוט, אלא גם בשאר אורחות חייהם. הכהונה השיפוטית והמעמד המוסרי המיוחד הנילווה לה בעיני הציבור מקרינים על אורחות החיים של נושא התפקיד, ומחייבים אותו להתנהגות שתשמר את מעמדו ומעמדה של המערכת השיפוטית בעיני הציבור.

על פי 9893/06 אסנת אלון לאופר נגד מדינת ישראל, ניתן ב-31.12.07

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ‏אביעד גליקמן, נגד ביניש? הוועדה קבעה מבחנים לשופטים, באתר ynet‏, 19.6.2009.