משתמש:מיכל רוזן/סוזן בראונמילר

סוזאן בראונמילר (באנגלית Susan Brownmiller נולדה ב-15 בפברואר 1935) היא עיתונאית פמיניסטית אמריקאית, סופרת ופעילה פוליטית ממוצא יהודי המוכרת בעיקר בזכות ספרה פורץ הדרך "בניגוד לרצוננו: גברים, נשים ואונס". בספר, שיצא לאור ב-1975, הראתה בראונמילר כיצד הממסד האקדמי לצד הציבור הרחב מתעלמים באופן שיטתי ממקרי האונס בחברה. הספר האשים את הממסד הפטריארכאלי בניצול של אקט האונס כאמצעי להטיל פחד ולשמר את השלטון הגברי על נשים. הוא נחשב לאבן דרך משמעותית בלימודי נשים ובחקר תופעת האונס בחברה בפרט ונבחר על ידי הספרייה הציבורית של ניו-יורק כאחד ממאה הספרים החשובים ביותר במאה העשרים. בעשור השני של המאה ה-21, היא מוערכת כאחת מהוגות הדעה החברתיות המובילות של המאה העשרים.

העצה הטובה ביותר שקיבלה: "ככל שתכירי מוקדם יותר באמביציות שלך, כן ייטב לך."

מקום העבודה הראשון שלה: מלצרות בקאטסקילס, אתר החופש המועדף על יהודי ניו-יורק.

ההישג שהיא גאה בו ביותר: "שינוי השיח על אונס".   

ביוגרפיה

בראונמילר נולדה בברוקלין למיי ושמואל ורהפטיג, זוג יהודי מהמעמד הבינוני הנמוך. אביה עבד כאיש מכירות באזור הטקסטיל בניו-יורק ומאוחר יותר כחרט בחנות הכלבו 'מייסיז', האם עבדה כמזכירה במגדל האמפייר-סטייט. [1] [2]

בהיותה ילדה שלחו אותה הוריה למרכז קהילתי ללימודי עברית והיסטוריה יהודית פעמיים בשבוע. בראיון מאוחר יותר היא התייחסה אל הרושם שהחוויה הותירה בה, "כל המידע התערבב לי במוח למעט קו מאפיין מרכזי: המון אנשים במשך ההיסטוריה רצו לפגוע בעם היהודי... אפשר לטעון שהשורשים של הדרך שבה בחרתי – להילחם בפגיעה פיזית, במיוחד בטרור של האלימות נגד נשים -  מקורם ברעיונות שספגתי כשלמדנו על הפוגרומים והשואה במרכז ללימודי היהדות" [3] 

את גיל ההתבגרות שלה ניתן להגדיר כ"סוער", [4] היא קיבלה מלגה ללמוד באוניברסיטת קורנל היוקרתית ולמדה בה שנתיים (בין 1952 ל-1954) אבל לא סיימה את לימודיה. היא המשכיה ללימודי משחק בעיר ניו יורק, שם גם בחרה לעצמה את שם הבמה בראונמילר, שאותו אימצה באופן רשמי ב-1961. [1] [2] היא השתתפה בשתי הפקות תיאטרון באוף-ברודוויי. [5]   

דרכה של בראונמילר בעולם העיתונות החלה בתפקיד מערכתי בעיתון " Confession Magazine". משם עברה לעבוד כעוזרת לעורך הראשי ב-Coronet (1959-1960), כעורכת ב-Albany Report, שבועון שסקר את פעילותם של בתי הנבחרים של מדינת ניו-יורק (1961–1962), וכחוקרת של חדשות פנים בעיתון Newsweek (1963-1964). הקריירה העיתונאית של בראונמילר עלתה מדרגה באמצע שנות השישים, כאשר התמנתה לכתבת בתחנת הטלוויזיה של NBC בפילדפיה (1965), ככתבת מן המניין ב-Village Voice (1965), וכעיתונאית בדסק החדשות של תחנת הטלוויזיה של ABC בניו-יורק (1966–1968).

בתחילת 1968 היא עבדה כעיתונאית עצמאית, וביקורות הספרים, מאמרי הדעה והכתבות שלה הופיעו תדיר בעיתונים הנחשבים The New York Times, Newsday, The New York Daily News, Vogue וה- The Nation. [1] ב-1968 היא נמנתה על  החותמים על "מחאת העיתונאים והעורכים נגד מס המלחמה" שכללה סירוב לשלם מסים כמחאה נגד מלחמת וייטנאם. [6]

בראונמילר לקחה חלק פעיל במאבקים למען זכויות האזרח, היא הצטרפה לתנועות CORE (הקונגרס לשוויון גזעי  Congress for Racial Equality) וה-SNCC (המועצה לתיאום לא-אלים של סטודנטים Student Nonviolent Coordinating Committee) כחלק מהתנועה לשביתות-השבת (sit-in) הבלתי-אלימות והתנדבה ברישום מצביעים בעיר מרידיאן, שבמיסיסיפי, ב'קיץ החופש' של 1964.  

בראיון לניו-יורק טיימס סיפרה בראונמילר: "אני וג'אן גודמן הגענו במסגרת גל שני של מתנדבים לקיץ החופש של מיסיסיפי...כשלא היו מתנדבים להכשרה בממפיס לגיוס מתנדבים במרידין, ג'אן ואני הסכמנו למשימה. לשתינו יחד כבר היה עשור של ניסיון בארגון – שלה בפריימריס של המפלגה הדמוקרטית ובמרוצים נשיאותיים, ושלי במסגרת CORE הקונגרס לשוויון גזעי, ולשתינו יחד במהלכים לרישום מצביעים במזרח הארלם. בלילה שבו הגענו למרידיאן, המזכיר המקומי זימן פגישת הכרות עם המתנדבים החדשים. אנחנו הרמנו את הידיים בגאווה. "שיט!" הוא התפרץ. "אני ביקשתי מתנדבים ושלחו לי נשים לבנות." [7]   

כששבה לניו יורק, היא החלה לכתוב עבור ה-Village Voice ועבדה ככתבת חדשות ברשת הטלוויזיה ABC, תפקיד שבו שימשה עד 1968. מעורבותה בתנועה לשחרור האשה החלה בניו יורק, ב-1968, בעת שהצטרפה לקבוצה להעלאת מודעות כחלק מארגון שהתאגד באותה העת בשם 'ארגון הנשים הרדיקליות של ניו יורק'. בראונמילר גם הייתה פעילה בארגון שביתת-שבת כמחאה נגד ירחון ה-Ladies' Home ב-1970, אותה שנה שבה החלה לעבוד על הספר "בניגוד לרצוננו" בעקבות התכנסות מחאה נגד אונס של ארגון הפמיניסטיות הרדיקליות של ניו יורק ב-1971. בראונמילר אף הייתה שותפה בהקמת תנועת הנשים נגד פורנוגרפיה ב-1979. היא ממשיכה להרצות, לכתוב וללמד על נושאים פמיניסטיים, ואף פרסמה לאחרונה ^{[דרושה הבהרה]} את זכרונותיה בספר שעוסק בהיסטוריה של הגל השני של פמיניזם רדיקאלי בשם: "בזמננו אנו: יומן המהפכה" (1999).

בראונמילר זכתה במלגה לעיתונות חוקרת ע"ש אלישיה פאטרסון [8] ב-1973 כדי לחקור את פשע האונס.

היא מגדירה את עצמה כ"רווקה", אף על פי "שתמיד האמנתי ברומנטיקה וזוגיות" [9] "הייתי רוצה להיות בשותפות קרובה עם גבר שאת עבודתו אני מעריכה" היא אמרה למראיין, כשהיא מייחסת את העובדה שמולם לא נישאה לכך ש"לא הייתה מוכנה להתפשר". [10]

כתביה צורפו לארכיון באוניברסיטת הארווארד, בספרייה ע"ש ארתור ואליזבת שלזינגר העוסקת בנשים באמריקה. [1]

באוקטובר 1975 המגזין "טיים" הכתיר את סוזאן בראונמילר כ"ידוענית האונס הראשונה שלא אנסה ולא נאנסה".

הרעיון של "ידוען או ידוענית אונס" עצמו נשמע מזעזע כיום, והוא זעזע כפליים בשעתו. סטאטוס ה'סלבריטאות' הסתמך על ההגדרה פורצת הדרך של האונס כבעיה פוליטית חברתית במקום פשע תשוקה של היחיד. ארבעה עשורים מאוחר יותר, הטיעונים שלה עדיין ברי תוקף לאור העובדה שפוליטיקאים, ראשי אוניברסיטאות ופעילים חברתיים נאבקים בהשלכות השונות של אלימות מינית.^{[דרושה הבהרה]}

אקט האונס היה עטוף דעה קדומה ושתיקה בהסכמה במרביתה של ההיסטוריה האנושית. לפני תנועת ההתעוררות הנשית של שנות השבעים, הדעה הרווחת גרסה כי מדובר באירוע נדיר יחסית, משום שמעט מאוד מהקורבנות העזו להתלונן. הסיבות לכך ברורות לנו כיום^{[דרושה הבהרה]}: עד שנות השישים של המאה העשרים, קורבנות אונס שביקשו עזרה נתקלו, במקום זאת, בהאשמות וחשדות. בתחנות המשטרה ובבתי החולים לא היו עובדים סוציאליים שהוכשרו לטפל בטראומה או פרוטוקולים וקיטים לאיסוף הוכחות או בדיקת מחלות מין. התנאי להגשת תלונה פלילית הייתה עדות תומכת מעד, וההגנה הייתה יכולה לנצל את עברן המיני של הקורבנות כדי להפריך את ההאשמות. ספרה של בראונמילר היווה נדבך חשוב ממהלך פמיניסטי רחב שפעל ופועל לשנות חקיקה, שיח ותפיסה ציבורית, ולשנות תרבות של זלזול באוטונומיה הגופנית הנשית. הספר "בניגוד לרצוננו" ירד לדפוס בדיוק בימים שבהם פעילים נגד אונס החלו להקים מרכזי טראומה לנפגעות, קווי טלפון 'חמים', קורסים להגנה עצמית ושורה של דרכים אחרות לתמיכה בניצולות פגיעה מינית.      

בספרה, בראונמילר זיהתה שורה של מיתוסים על אונס שהתקבעו עמוקות: היותו מונע מתשוקה בלתי ניתנת לריסון ולא מאלימות, שמיניות נשית היא מזוכיסטית ביסודה ומזמינה אונס, וכי נשים "צועקות 'אונס' בקלות ובשמחה". הספר "בניגוד לרצוננו" הציע טיעון-נגד קוהרנטי שהגדיר מחדש את האונס כאקט כוחני, אפילו כטרור רב-נפגעים, שהתוצאה שלו הייתה שליטה על ההתנהגות הנשית בכלל. במילים אחרות, טענה בראונמילר, האונס מהווה חלק מהותי של השליטה הפטריארכלית על נשים.

המגזין "טיים" תיאר גישה זו כ"מפתיעה", והגדיר את "בניגוד לרצוננו" כ"דיוקן משכנע ומעורר השתאות של ההתאכזרות הגברית כלפי נשים". ואמנם, כוונתה המוצהרת של בראונמילר בכתיבת הספר הייתה "לתת לאונס את ההיסטוריה שלו," והיא מפרטת אירועי אלימות מינית מהתקופה הבבלית העתיקה ועד למסורת של אונס בשעת מלחמה של העת החדשה. הדגש שהיא שמה על אונס ככלי טקטי במלחמה וצורות אחרות של קונפליקט פוליטי מסגר את האלימות המינית כבעיה חברתית קולקטיבית וגם כאקט מכוון ומחושב שנועד להשפיל ולהפחית בערכן של הקורבנות.     

חלק ממה שהפך את "בניגוד לרצוננו" למסמך רדיקאלי כל כך היה הזרקור שהפנתה בראונמילר לאונס בפגישה רומנטית ואונס על ידי בן הזוג. "האנס האמריקאי הטיפוסי עלול להיות הנער מהבית השכן," כתבה בראונמילר. היא הזהירה שמיחסים לגברים במערכת יחסים אינטימית עם נשים "נדיבות ואדיבות שעלולה שלא להתקיים". כשבחנה את מקרי האונס שבוצעו על ידי בני זוג ובעלים היא אתגרה את הנרטיב של הזר הסוטה שמזנק מהשיחים. התיאור של שכיחות המקרים קרא תיגר גם על התפישה הנפוצה שאישה "שייכת" לבעלה וכי עליה להתקיים במצב תמידי של הסכמה. התובנות הללו של בראונמילר, יחד עם עבודות של פמיניסטיות אחרות, סייעו לחוקק לראשונה חוקים נגד אונס במסגרת הנישואין בארצות הברית של סוף שנות השבעים.

לספר "בניגוד לרצוננו" לא חסרו גם מבקרים; הידועות שבהן היו אנג'לה דייויס, בל הוקס ופמיניסטיות שחורות אחרות, שטענו נגד היחס של בראונמילר לקשר שבין גזענות ואלימות מינית. "רבים מהטיעונים נגועים ברעיונות גזעניים" כתבה דייויס, בין השאר "החזרתו לחיים של המיתוס העתיק של האנס השחור". היא התייחסה במיוחד לאופן שבו תיארה בראונמילר את המקרה של אמט טיל, נער שחור בן 14 שנתלה בלינץ' ב-1955 משום ששרק לעברה של אישה לבנה. בראונמילר הגדירה את השריקה "עלבון מכוון שכמוהו כתקיפה פיזית". דייויס ציינה כי על פי "בניגוד לרצוננו", טיל – שמותו הפך לאירוע מגבש עבור התנועה לזכויות האזרח – מוצג "כסקסיסט מועד, אשם כמעט כמו הגזענים הלבנים שרצחו אותו".    

כאשר נשאלה לאחרונה ^{[דרושה הבהרה]} אם העמדות שלה בכל הנוגע לנושא השתנו במשך השנים, השיבה בראונמילר למגזין טיים כי "עומדת מאחורי כל מילה" שבספרה. הסופרת גם מתעקשת על העמדות שהביעה ב"בניגוד לרצוננו" בנוגע למלחמה בזנות ובפורנוגרפיה, שהיא האמינה כי היא "נדבך הכרחי במערכה נגד האונס", זאת אף על פי שבמהלך השנים פמיניסטיות רבות התנערו מהגישה שגורסת כי זנות חוקית ופורנוגרפיה תורמות לאלימות נגד נשים.

בראונמילר נותרה נאמנה לחלוטין לתפיסת העולם הפמיניסטית רדיקלית של שנות השבעים, אף על פי שדור חדש של פעילות קורא תיגר כיום ^{[דרושה הבהרה]}על עיקרי האידאולוגיה הזו. תנועת ההתנגדות לאונס עברה שינויים רבים מאז 1975, שעיקרם הרחבת תחומי הטיפול להגנה על גברים נפגעי אונס, המלחמה בדרכי הטיפול של הנהלות האוניברסיטאות באלימות והטרדה מינית וההתמודדות עם צורות אחרות של תשומת לב מינית בלתי רצויה כמו הטרדות רחוב.    

עם זאת, אסור לשכוח ש"בניגוד לרצוננו" הניח את היסודות לפעילות הנ"ל. השורשים של המושג הפמיניסטי "תרבות האונס" חייבים את מקורם לתאוריות של בראונמילר שהדגישו כי האונס מהווה אמצעי לשלטה סוציאלית, לדגש שהיא שמה על התפקיד המגדרי החברתי ולביקורת שהשמיעה על הגלוריפיקציה של אלימות מינית בערוצי התקשורת. כשנשים צעירות משתפות אחרים בחוויית האונס שעברו באמצעות יצירה אמנותית, באירועים אקדמאיים ובמדיה החברתית, הן לוקחות חלק באקט המסורתי של “speaking out” שהחלו פמיניסטיות של 'הגל השני' כמו בראונמילר. קורבנות אלימות מינית חיים כיום ^{[דרושה הבהרה]}בעולם שבו הם יודעים שהם לא לבד, שבו יש להם גישה למגוון של משאבים ודיונים בנוגע להסכמה מתנהלים תדירות.      

למעשה, הלשכה לסטטיסטיקה משפטית בארצות הברית קבעה כי תדירותן של התקיפות המיניות והאונס ירדה בשיעור של 50% בין 1993 ל-2013 – אבל הן עדיין חלק מהמציאות היומיומית. ארגון RAINN, הארגון הגדול בארצות הברית למלחמה בתקיפה מינית, מעריך שמקרה אונס מתרחש כל שתי דקות, כאשר 68% מהמקרים אינם מדווחים, ורק שניים מתוך כל מאה אנסים מרצים עונשי מאסר. בראונמילר ממשיכה לטעון שמדובר בבעיה פוליטית. בראיון שנתנה לאחרונה ^{[דרושה הבהרה]} טענה בראונמילר שהפמיניסטיות "איבדו עמדות שנתפסו בקרב נגד אונס על רקע הסחף הלאומי על עברה הימני של המפה הפוליטית בכל הנוגע לזכויות נשים". כשהיא נשאלת אלו אתגרים נותרו לתנועת המלחמה באונס, מעדיפה בראונמילר להתייחס לתמונה הרחבה; עבורה מדובר בהכרח בשליטה פטריארכאלית. "הגבר הלבן עדיין שולט בכל" היא מציינת. "ואת הדגש במשפט הזה יש לשים על המילה 'גבר'."    

בניגוד לרצוננו: גברים, נשים ואונס

'בניגוד לרצוננו' [11] הוא ספר פמיניסטי שבו טוענת בראונמילר כי אקט האונס הוא "לא יותר או פחות מתהליך מודע של הפחדה שבאמצעותו שומרים הגברים את כלל הנשים במצב מתמיד של פחד". [11] על מנת לכתוב את הספר, לאחר שלקחה חלק בארגון הרב-שיח של ארגון הפמיניסטיות הרדיקליות של ניו יורק כנגד אונס ב-24 בינואר 1971, ואת הכנס של הפמיניסטיות הרדיקליות של ניו יורק על אונס ב-17 באפריל 1971, היא הקדישה ארבע שנים כדי לחקור לעומק את תופעת האונס. היא חקרה את האונס במהלך ההיסטוריה, מהקודים ההתנהגותיים הקדומים ביותר של החוקה האנושית ועד לזמנים המודרניים. היא אספה קטעי עיתונים על מנת למצוא דפוס חוזר שבו האונס מדווח בסוגים שונים של כתבי עת, ניתחה את האופנים השונים שבו מוצג האונס בספרות, קולנוע ומוזיקה פופולרית, וניתחה נתונים קרימינולוגיים סטטיסטיים. [12]  

'בניגוד לרצוננו' היה ספר שנוי במחלוקת ביותר. הנחת היסוד של בראונמילר ספגה ביקורת מאגפים מסוימים של השמאל, שהתקשו לקבל את הקביעה כי "כל הגברים יוצאים נשכרים" מתרבות האונס, והעדיפו לתמוך בגישה שניתן לאחד גברים ונשים למאבק נגד אלימות מינית. [13]

ב-1975 העניק המגזין 'טיים' את תואר 'איש השנה' לתריסר נשים וסוזן באונמילר הייתה אחת מהן. המגזין הגדיר אותה כ"הוגת דעות של המין-השני" והסביר כי "לפני ארבע שנים סוזן בראונמילר, אחת מהפעילות הרהוטות והבולטות של התנועה הפמיניסטית, צללה בין מדפי הספרייה. היא חזרה אל פני השטח בסתיו האחרון עם ספרה "בניגוד לרצוננו: גברים, נשים ואונס" אחד המחקרים התובעניים והשנויים ביותר במחלוקת שפרסמה תנועה הפמיניסטיתה. ספרה של בראונמילר מבוסס על מחקר מעמיק – מעין סקירה מחתרתית של הדרך הבלתי-אנושית שבה מתייחסים גברים אל נשים, או, כפי שהגדיר זאת הסופר לואי גולד "כל מה שלא רצית לדעת על סקס" – עשוי לשנות את תנאי השיח בין ובנוגע לגברים ונשים. רבים נרתעים ממסקנותיה: הקביעה כי למוסד הנישואים שורשים היסטוריים הנטועים בפחד מפני אונס; שהאנס הוא שומר הסף האולטימטיבי של הפריווילגיה הגברית; שהאונס הוא "לא יותר או פחות מתהליך מודע של הפחדה שבאמצעותו שומרים הגברים את כלל הנשים במצב מתמיד של פחד". אבל בראונמילר מציגה טיעון משכנע שמקורן של כלל צורות הדיכוי במציאות הברוטאלית של כוח פיזי בלתי שוויוני ושעובדת חיים ראשונית זו ממשיכה להגדיר ולעוות את היחסים בין המינים" [14].

בשנת 1995, בחרה הספרייה הציבורית של ניו יורק בספר 'בניגוד לרצוננו' כאחד ממאה הספרים החשובים ביותר במאה העשרים. [15]

ספרים נוספים

•    (Shirley Chisholm: A Biography (Doubleday, 1970
•  (Against Our Will: Men, Women, and Rape (Simon and Schuster, 1975/Fawcett Columbine 1993
•   (Femininity (Linden Press/Simon & Schuster, 1984
•   (Waverly Place (Grove Press, 1989
•  (Seeing Vietnam: Encounters of the Road and Heart (Harper Collins, 1994
•   (In Our Time: Memoir of a Revolution (Dial Press, 1999

קישורים חיצוניים ^{[דרושה הבהרה]}

•   Susan Brownmiller.com
•   Jewish Women and the Feminist Revolution from the Jewish Women's Archive
•   Susan Brownmiller Papers. Schlesinger Library, Radcliffe Institute, Harvard University.
•    a critique of Against Our Will by a black feminist
•    Susan Brownmiller Video produced by Makers: Women Who Make America    http://www.makers.com/susan-brownmiller

תימוכין ^{[דרושה הבהרה]}

• Susan Brownmiller.com: An Informal Bio
• In Our Time: Memoir of a Revolution (ISBN 0-449-90820-8)

הערות שוליים

הערות שוליים שיש להכניס באמצעות תבניות הערות שוליים

1.    (Susan Brownmiller Papers, Harvard Library catalog listing (accessed 3 June 2010

2.    (Susan Brownmiller, "An Informal Bio", posted on the website susanbrownmiller.com (accessed 4 June 2010

3.    (Susan Brownmiller, statement recorded by the Jewish Women's Archive, "Jewish Women and the Feminist Revolution" (accessed 4 June 2010

4.    (Susan Brownmiller, Against Our Will (1975

5.    Ariel Levy, Female Chauvinist Pigs (2005), chapter 2.

6.     “Writers and Editors War Tax Protest” January 30, 1968 New York Post

7.    http://www.nytimes.com/books/first/b/brownmiller-time.html

8.    Alicia Patterson Journalism Fellowship

9.    (Author bio, bookreporter.com (accessed 3 June 2010

10.  Mary Cantwell, "The American Woman", Mademoiselle, June 1976.

11.  http://www.susanbrownmiller.com/susanbrownmiller/html/against_our_will.html

12.  http://www.enotes.com/against-our-will-salem/against-our-will

13.  Davis, Angela Y. (1981). Women, Race & Class. Random House, Vintage Books. pp. 195, 198. ISBN 0-394-71351-6.

14.  http://time.com/3963237/playboy-feminists-brownmiller-hefner/

15.  How a Book Changed the Way We Talk About Rape http://time.com/4062637/against-our-will-40/

16.  New York Public Library Books of the Century

קטגוריה:פמיניסטיות אמריקאיות