פמיניזם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הפגנת נשים למען זכות הצבעה לנשים, ניו יורק, 6 במאי 1912.
לואיז וייס ופמיניסטיות אחרות מפגינות למען זכות הצבעה לנשים, פריז 1935.

פמיניזם (מהמילה הלטינית Femina, שפירושה אישה או נקבה) היא תפיסת עולם שראשיתה באירופה במאה ה-19, שעל פיה יש להיאבק בדיכוי נשים ובאפליה כנגדן בחברה ולהביא לשוויון הזדמנויות לנשים.

תפישת העולם הפמיניסטית מפרשת את המציאות החברתית הקשורה לחייהן ומעמדן של נשים בחברה, תוך התמקדות במשמעויות הפוליטיות, החינוכיות, התרבותיות והכלכליות של יחסי גברים-נשים. הפמיניזם תומך בהעצמת נשים בדרכים שונות דוגמת חקיקה, אכיפה, הסברה, שינוי נורמות דיבור, ייעוץ ומתן פתרונות למצבים שונים, מתוך מטרה ליצור שינוי חברתי כולל. פעולות אלו מבוססות על תאוריות פמיניסטיות אשר מבקשות להציע פרשנויות חלופיות לתפישה ההגמונית-גברית של המציאות.

התנועה הפמיניסטית איננה מזוהה עם מפלגה, ארגון או דמות מייסדת אחת. רעיונות התנועה הפמיניסטית ודרכי פעולתה מגוונים, ומשתנים בהתאם למקום ולתקופה. הפמיניזם כולל זרמים שונים, מגוון גישות, אמונות ורעיונות. המשותף לכל הזרמים השונים המרכיבים את התנועה הפמיניסטית טמון ביציאה נגד אפליית נשים, שאת ביטויה ניתן למצוא בהדרתן של נשים ממוקדי הכוח הפוליטיים והחברתיים, כמו גם במאבק נגד תפיסת העולם המציבה את הגבר במרכז ואת האישה בשוליים. בל הוקס, פמיניסטית רדיקלית של "הגל השני", הגדירה את הפמיניזם בספרה כ"תנועה לסיום הסקסיזם, הניצול הסקסיסטי והדיכוי הסקסיסטי".‏[1]

היסטוריה פמיניסטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

פמיניזם ליברלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פמיניזם ליברלי

חלק מהאמנציפציה שקידם הליברליזם בעידן האורות של המאה ה-18 היה מאבק להקניית שוויון זכויות מלא לציבור הנשים, שלא נהנה קודם לכן מיתרונות ומזכויות אלו. כחלק מרעיון "האדם במרכז", חירות ושוויון תפסו את מקומם של רעיונות מסורתיים,‏[2] המתוארים, למשל, בביטוי הגרמני ילדים, מטבח, כנסייהגרמנית Kinder, Küche, Kirche), שבא לסכם את עולמה "המסורתי" של האישה.

השימוש המוקדם ביותר במושג "פמיניסט" מיוחס לשארל פורייה, סוציאליסט צרפתי שפעל במאה ה-19. פוריה ראה ברעיון שחרור האשה את המפתח לשחרור ולשוויוניות בחברה כולה. בשנות ה-90 של המאה ה-19, עם התעצבות התנועה למען זכות הבחירה לנשים, היא התנועה הסופרג'יסטית באנגליה, הפך המושג "פמיניזם" למזוהה עם תפיסת עולם ליברלית. האידאולוגיה הליברלית ראתה בכל בן אדם יצור רציונלי ובעל זכות להגדרה ולמימוש עצמי, רעיון שסיפק קרקע נוחה לצמיחת המאבק לזכויות הנשים. ‏[3][2] הרעיונות של ז'אן-ז'אק רוסו באו לביטוי בספרה של מרי וולסטונקראפט "הגנה על זכויות האשה" (1792) בו קראה לחינוך הנשים לרציונליות כצעד לקראת שוויון זכויות.

הוגי דעות ליברליים, כמו הכלכלן והפילוסוף ג'ון סטיוארט מיל אשר כתב את המסה על "שעבוד הנשים" (1869), ראו באמנציפציה לנשים שלב מכריע בדרך לחברה ליברלית מתקדמת, וטענו כי יש לעגן בחוק זכויות שוות לנשים, ובעיקר את ההגנה על גופן ורכושן‏[4][5][2]. בדומה לתפיסה הליברלית הקלאסית, שהדגישה את הממד האוניברסלי המאחד את בני האדם, גם הפמיניזם הליברלי ביקש להדגיש את הדמיון שבין נשים לגברים, תוך שאיפה לשלב את הנשים במרחב הציבורי והפוליטי.

היסטוריה פמיניסטית (צפון אמריקאית)[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגל הראשון - פמיניזם צפון-אמריקאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאי 1836 הגיעה לארצות הברית ארנסטינה לואיזה פוטובסקי רוז והחלה לפעול למען קידום שוויון זכויות לנשים. בהמשך ליוזמתו של השופט תומאס ברטל ניסתה, ביחד עם פאולינה קלוג רייט דייויס, לארגן לובי ולאסוף חתימות לקידום חקיקת חוק לשוויון האשה בענייני ירושה ובעלות על רכוש. מאוחר יותר, בסוף שנות ה-40 ותחילת שנות ה-50, הצטרפו לכך גם מנהיגות פמיניסטיות נוספות, כמו סוזן ב. אנטוני ואליזבת קיידי סטנטון. ב-1849 הצליחה סטנטון להעביר את החוק אשר נחשב לאבן דרך בפעילות התנועה הפמיניסטית.

ביולי 1848, בסנקה פולס שבמדינת ניו יורק, התרחש מה שכונה לאחר מכן "הכנס הפמיניסטי הראשון". בכנס התקבל מסמך שחובר על ידי סטנטון ואנתוני, ובו דרישה לתת לנשים זכות הצבעה ושוויון חברתי ככל האדם (דרישה שהתתממשה רק ב-1920)‏[2][4][6].

סעד וסיוע – הקשרים כלכליים, חברתיים וגאוגרפיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

התנועות הפמיניסטיות התחילו בחברות מתועשות ובאזורים עירוניים, בהם צמחו והתרכזו בני המעמד הבינוני‏[7]. כבר בתחילת המאה ה-19, נשים בארצות הברית היו מעורבות בארגונים פילנתרופיים, ולמעשה, הסעד והצדקה היו התעסוקה היחידה המוצעת לנשים בנות המעמד הבינוני בתקופה זו‏[8][4]. לפעילויות אלו נודעה הצלחה רבה, והייתה להן תרומה משמעותית לתנועות הפמיניסטיות: הן יצרו מערכות סעד וסיוע, וסיפקו ניסיון ארגוני-ניהולי; כוחן של נשים להשפיע ולהביא לשינוי חברתי הועצם‏[7]. פעילויות למען עניים, חסרי בית, חולים ונזקקים היו המוקד של ארגוני הנשים הראשונים של תחילת המאה ה-19‏[8].

התעוררויות חברתיות ופעילות פוליטית היו ממאפייני סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, והיוו קרקע נוחה לתנועות חברתיות בהן לקחו חלק נשים‏[8]. תחילת העידן הפרוגרסיבי בארצות הברית, לקראת סוף המאה ה-19, הפכה את האחריות החברתית, הבריאות הגופנית וטוהר המידות לאידאולוגיה, ונשים פמיניסטיות ראו בשכרות ובמתירנות מינית עוולות חברתיות שיש להילחם בהן. אחד התוצרים של רעיון זה היה תפיסת הזנות כמצב משפיל ומפיץ מחלות[8].

שתי התארגנויות שונות, אורבניות במהותן, פעלו בתחילת המאה ה-20: תנועת "המועדונים" (Club movement) ותנועת "בתי ההתיישבות" (Settlement Houses). תנועת המועדונים נחשבת לראשית הפמיניזם הסוציאלי, ופעולותיו היו מעורבות בנושאים מגוונים כחינוך, טיפול נכון במזון, רפורמה בחוק הפלילי והגנה על זכויות נשים העובדות בתעשייה[7]. נשות המועדונים החלו בארגון אירועי תרבות וספרות, והמשיכו לפעילויות סעד, לפמיניזם פוליטי ולהשפעה על החיים הפוליטיים.‏[9][4]. גם נשים מהגרות ושחורות הצטרפו למועדונים, ואף הקימו ארגונים משלהן‏[7].

תנועת בתי ההתיישבות דמתה בהרכבה לתנועת המועדונים. נשים אלו התמקדו בשיפור החיים בשכונות העוני: הן התגוררו בשכונות המצוקה, הקימו שירותי תברואה, מרפאות ציבוריות, מעונות-יום, גני ילדים ומועדוני נוער; ייסדו לימודי ערב למבוגרים; קיימו הפגנות למען שכר מינימום, למען שיפור משכורתן ותנאי עבודתן של נשים, תמכו במאבק בזנות ועוד‏[10][6].

המאבק לזכות בחירה לנשים בארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

התפשטותן של תנועות המועדונים ובתי ההתיישבות, וההתוודעות לשכונות העוני והמצוקה חידדה את ההבנה בדבר צורך בשינוי חברתי; הבנה זו היוותה את התשתית לתנועה ההמונית למען זכות בחירה לנשים[7]. שורשי התנועה למען זכות הבחירה לנשים נמצאים בארגונים מוקדמים יותר, כמו התנועות נגד השכרות (Women's Christian Temperance Union) ובעד ביטול העבדות. נשים שהשתתפו בארגונים אלו, כמו אליזבט קיידי סטנטון, סוזן ב. אנתוני ולוסי סטון (Lucy Stone) היו ממקימות התנועה למען זכות הבחירה‏[7]. תנועה זו פעלה, משנתה הראשונה, לקדם חוקים המגנים על נשים כמו זכות האישה על רכושה[7]. חברות התנועה היו לבנות, ילידות ארצות הברית ובנות המעמד הבינוני-גבוה, ופועל יוצא מכך היה סדר עדיפויות שתאם את אורח חייהן‏[11][6].

אט-אט הפכה תנועה זו להמונית, ובעידודה של קארי צ'פמן קאט (Carrie Chapman Catt) צירפה גם נשים שאינן לבנות או בנות המעמד הבינוני-גבוה‏[8]. ארגוני נשים שונים (כמו הנשים הסוציאליסטיות והנשים השחורות) חברו למען המשימה להשגת זכות הבחירה‏[8]. התנועה למען זכות הבחירה עברה תהפוכות רבות וכללה פעילויות שונות כמו לובינג לחברי הפרלמנט והפגנות בוטות.‏[12][4][6].

למרות כל זאת, להצלחת המאבק על זכות הבחירה תרמה בעיקר השתתפותן ותמיכתן של נשים במאמץ המלחמתי במלחמת העולם הראשונה. 72 שנה לאחר הכנס הפמיניסטי הראשון בו נוסחה הדרישה לשוויון זכויות וזכות בחירה, אושר ב-18 באוגוסט 1920 התיקון ה-19 לחוקת ארצות הברית המקנה לנשים את הזכות לבחור (אושר בבית הנבחרים ב-21 במאי ובסנאט ב-4 ביוני 1919).‏[13][2][4].

סוף הגל הראשון: פניית הנשים לתנועות השלום[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטרתו המוצהרת של המאבק שניהל הפמיניזם הליברלי הושגה עם קבלת זכות הבחירה לנשים במרבית מדינות המערב. ואכן, בתקופה שבין שתי מלחמות העולם חלה עצירה בפעילות תנועת הנשים. המיתון הכלכלי הקשה של שנות ה-30, יחד עם עליית הלאומנות, הפשיזם והערצת הגבריות הביאו נשים רבות למלא תפקידים ביתיים מסורתיים או לסייע בפרנסת המשפחה. במקביל, מלחמת העולם הראשונה הותירה את חותמה על נשים רבות והפנתה את פעילותן הציבורית לקידום שלום עולמי; נשים רבות חיברו בין המאבק למען השלום ובין המאבק הפמיניסטי‏[7].כך למשל ג'יין אדמס, שהייתה אחת ממייסדות ליגת הנשים הבינלאומית למען שלום וצדק וזכתה בפרס נובל לשלום בשנת 1931.

פמיניזם בין שני הגלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נשים פמיניסטיות המשיכו לפעול גם בתקופה שבין שני הגלים‏[14][4][6]; אין בחלוקה ל"שני גלים" כדי להפחית מחשיבותן. במהלך שנים אלו התרחשו מספר אירועים שהשפיעו עמוקות על התנועה הפמיניסטית שתחזור לפעול בשנות ה-60. למשל: בשנת 1949 פרסמה סימון דה בובואר את ספרה "המין השני"‏[15][4][6]; בשנות ה-50 הגיע לשיאו "מיתוס עקרת הבית המאושרת", ששירת את הגברים שחזרו מהמלחמה על ידי פינוי מקומות עבודה עבורם;‏[2][4].בשנת 1960 אושרה הגלולה למניעת הריון על ידי ה-FDA, אישור שבישר את תחילת המהפכה המינית.

הגל השני – פמיניזם אמריקאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעולם המערבי נודעו שנות ה-60 בהיותן תקופה סוערת ומרגשת, בה התעוררו ופעלו תנועות אזרחים למען נושאים שונים: המהפכה המינית, מהפכות סטודנטים, תנועות לזכויות אזרח, תנועה למען השחורים ועוד‏[2]. התנאים היו אופטימליים להתעוררותה המחודשת של תנועת הנשים והפיכתה בשנית לתנועת המונים.‏[16]

אחד ההישגים הראשונים של תנועת הנשים המחודשת היה הקמתה של הוועדה הנשיאותית למעמד הנשים בהנהגת אלינור רוזוולט בדצמבר 1961‏.‏[17][4]. ועדה זו המשיכה בפעילות פמיניסטית ליברלית, ואחד מהישגיה החשובים הוא חקיקת החוק לשכר שווה‏[7].

ב-1963, שתים עשרה שנים לאחר ספרה של דה בובאר, פרסמה בטי פרידן את ספרה "התעלומה הנשית"; בדומה ל"מין השני", ספר זה היה בגדר אירוע מכונן לתנועת הנשים.‏[18][2][4]. בטי פרידן ונשים אחרות הקימו בשנת 1966 את הארגון הלאומי לנשים (National Organization of Women - NOW.‏[4][19][2]. ‏NOW זיהה עצמו כארגון פמיניסטי ליברלי, שראה דמיון בסיסי בין נשים לגברים ורצה ליצור שינוי מתוך המערכת הקיימת‏[4]. ערכיו ואופן פעילותו של NOW יצרו מצב בו נשים מסוימות לא יכלו לקחת בו חלק וזרם פמיניסטי שני הוקם – התנועה לשחרור האישה (WLM); זרם זה אופיין כשייך לפמיניזם הרדיקלי‏[7]. בשנת 1975 הופיע הספר "חדר הנשים" של מרילין פרנץ' שהפך לרב-מכר והשפיע על נשים אמריקאיות רבות.

הגל השני - הפמיניזם הרדיקלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניתן לומר, כי תנועות השמאל החדש של שנות ה-60 בארצות הברית גרמו ליצירת הזרם הרדיקלי ולו רק בגלל התנסותן של נשים ביצירת תאוריות ביקורתיות נונקונפורמיסטיות‏[4]. הזרם הרדיקלי דיבר על דיכוי במקום על אפליה, יותר על שחרור מאשר על שוויון זכויות, ודרש מהפכה במקום רפורמה‏[4]. הפמיניזם הרדיקלי דיבר על מהפכה של מחשבות ופעולות ובנייה מחודשת של היחסים החברתיים; דוגמה מרכזית לכך היא כינונו של מושג ה"אחיות" (אחוות נשים - sisterhood)‏.‏[20] מושג זה ביטא את ההעדפה של מבנה לא-היררכי והעדר מנהיגות בקרב הארגונים הרדיקליים‏[21][4]. רעיונות אלו התבטאו, למשל, בדרישה לכתיבה פמיניסטית אנונימית.‏[4] הייתה זו רובין מורגן (Robin Morgan) שציינה כי המילה "radical" נובעת מהמילה הלטינית "radix" שפירושה "שורש", היינו- שהפמיניזם הרדיקלי מעוניין לשנות דברים משורשיהם [שם] או לשנות את החברה מן היסוד.

הייחוד הראשוני הנראה לעין של הקבוצות הרדיקליות היה היעדרם של גברים. לפני כן, נשים כבר הכירו בסקסיזם הקיים בקבוצות מעורבות (בתנועות למען זכויות האזרח וכדומה) ולכן הרחיקו גברים מארגוני הפמיניזם הרדיקלי.‏[22][4]. את פעילותו של הזרם הרדיקלי בתחילת דרכו ניתן לחלק לארבעה עקרונות מנחים:

  1. מפגשים של "קבוצות להעלאת תודעה" (consciousness raising groups)‏;
  2. ניסוי וטעייה לגבי צורות חדשות ומגוונות של אופני חיים;
  3. כינון תרבות-נגד, המבוססת על מחשבה פמיניסטית ועל חייהן וניסיונן של נשים;
  4. הקמת ארגונים אלטרנטיביים כמו מרכזי נשים ומרכזי סיוע.‏[23][2][4].

ספרות פמיניסטית רדיקלית כמו זו של קייט מילט (Millet), אדריאן ריץ' (Rich) אנדריאה דבורקין (Dworkin) ועוד, השפיעה רבות על ההתפתחות האידאולוגית של הפמיניזם הרדיקלי‏[7]. גוף האישה היה במידה רבה מוקד הפעילות הרדיקלית של הזרם: הטענה כי האישי הוא פוליטי גרמה למאבקים כמו המאבק על הזכות להפלה חופשית, מאבק נגד תחרויות יופי, מאבק באלימות נגד נשים ומאבק נגד פורנוגרפיה[24][4]. הפמיניזם הרדיקלי הקים מערכות שלמות של סיוע ושינוי חברתי כמרכזי הסיוע לנפגעות אלימות ומקלטים לנשים מוכות; במרכזים ובמקלטים באה לידי ביטוי אחוות הנשים שהייתה לערך בזרם הרדיקלי‏[7].

בתחילת דרכו היה הפמיניזם הרדיקלי עיוור לסוגיות של גזע, מעמד, צבע עור ונטייה מינית ועל כן עם התבססותו, הוא התפצל לזרמים שונים כמו הזרם של הפמיניזם הלסבי והזרם הפמיניסטי השחור.‏[25][4]. הפמיניזם הלסבי, למשל, התפצל מהזרם הרדיקלי הכללי מכיוון שהוא ראה בלסביות עניין פוליטי מהותי ולא נטייה מינית גרידא כפי שהזרם הרדיקלי הכללי ראה זאת בשנותיו הראשונות‏[2].‏[4]. הפמיניזם השחור, כדוגמה נוספת, טען כי לא רק שנשים שחורות סובלות מדיכוי כפול – הן כנשים והן על רקע צבען, אלא שלדיכוי כפול זה יש משמעות ייחודית.‏[26][2].

פרו-סקס פמיניזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרו-סקס פמיניזם (באנגלית: Pro-sex feminism, לפעמים ידוע גם כ- Sex-positive feminism) הוא זרם בפמיניזם האמריקאי החל מתחילת שנות ה-80. חלק מהדוגלות בזרם זה החלו בפעילותן הפמיניסטית בתגובה לעמדה האנטי-פורנוגרפית של חלק ממובילות הפמיניזם הרדיקלי, כמו קתרין מקינון, אנדריאה דבורקין ואחרות. הניסיון למקם את המאבק בפורנוגרפיה במרכזי השיח הפמיניסטי הוביל לוויכוחים ודיונים עזים, שנהוג לעתים לכנותן "מלחמות הסקס הפמיניסטיות" (באנגלית: Feminist Sex Wars). מעבר לתגובה לעמדת הפמיניזם הרדיקלי כלפי מיניות, עסק הפרו-סקס פמיניזם באופן ישיר בביקורת על מה שנתפס, לשיטתו, כשליטה פטריארכלית ודיכוי של מיניות האישה. בין הכותבות האקדמיות הידועות בזרם זה: גייל רובין, אלן ויליס וסוזי ברייט.

המחלוקות בנוגע לסוגיות אלו העסיקו גם את הפמיניזם הישראלי (בסוף שנות התשעים) עת התגבשה קואליציה של ארגוני נשים שפעלו נגד החקיקה המתירה שידורי פורנוגרפיה בערוצים המסחריים. על אף שפרו-סקס פמיניזם מעולם לא זכה לפופולריות בקרב כותבות ופעילות פמיניסטיות בישראל, הרי שבקרב הקהילה הקווירית והלסבית בישראל מתקיימים ניסיונות לכתוב, לפרסם ולהציג פורנוגרפיה פמיניסטית.‏[27]

הגל השלישי של הפמיניזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הגל השלישי של הפמיניזם

הגל השלישי של הפמיניזם מנסה לאתגר ולהימנע מההגדרות המהותיות של הגל השני ל"נשיות". הגדרות אלו, לפי הגל השלישי, מניחות לרוב זהות נשית אוניברסלית אחידה ומדגישות יתר על המידה את חווייתה של האישה הלבנה במעמד הבינוני-גבוה. פרשנות פוסט-סטרוקטורליסטית של מגדר ומיניות היא מרכזית ברוב האידאולוגיה של הגל השלישי.

תאוריות של הגל השלישי מקיפות בדרך כלל תאוריות קוויריות, מודעות של נשים שחורות, תאוריות פוסט קולוניאליות, תאוריות של ביקורת, תאוריות חוצות לאומים, פמיניזם אקולוגי וחשיבה פמיניסטית חדשה. הגל השלישי של הפמיניזם מתמקד בצורות ביטוי וייצוג מגדריות שהן פחות פוליטיות מקודמותיו. הגל השלישי מערער על הפרדיגמות של הגל השני לגבי מה טוב, או לא טוב, לנשים.

אמנות פמיניסטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אמנות פמיניסטית
אמנות פמיניסטית - DebrettevillePink

אמנות פמיניסטית היא זרם אמנות המשויך ליוצרות בעלות תודעה פמיניסטית, אשר נוצר בארצות הברית בשנות ה- 70‏[28]. היא עוסקת בנושאים הנוגעים לטענות בדבר הדרת הנשים מהשיח המרכזי בחברה ומישטור גופן ומיניותן. המונח נטבע על ידי האמנית ג'ודי שיקגו.

האמנות הפמיניסטית עושה שימוש בדרכי אמנות מסורתיות כמו ציור, כמו גם בדרכי אמנות לא מסורתיות כמו אמנות מושגית. היא משלבת את הרעיונות של התנועה הפמיניסטית, עשייה אמנותית, פעילות חברתית, מהפכניות והגות אינטלקטואלית חברתית ופוליטית‏[28].

פמיניזם ביהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פמיניזם דתי (יהדות)

במסורת היהודית לנשים לא ניתנו זכויות באותה מידה שניתנו לגברים יהודיים: הואיל ונשים אינן יורשות בדרך כלל על פי הסדר המקראי שבו הירושה מתחלקת בין הבנים הזכרים ולא בין הבנות, נשים היו תלויות כלכלית בצורה מועטת באביהן או בבן זוגן. בקהילה היהודית חויבו כל הבנים ללמוד לקרוא ללא יוצא מן הכלל בין השנים 3-13 לחייהם בכל קהילות ישראל במשך אלפי שנים. אלה שרצו בכך ואלה שהצטיינו בלימודיהם המשיכו ללמוד בישיבות ובבתי מדרשות שהיו שמורים לנערים לגברים בלבד. עד למאה העשרים לא הקימו מוסדות חינוך המיועדים לבנות בעולם המסורתי.

המוסד הראשון היה בית ספר בית יעקב שהוקם בפולין רק במאה העשרים. בנות בהכללה לא למדו לקרוא ולכתוב בלשון הקודש ועל כן אין בספרייה של עם הספר אף ספר אחד שכתבה אישה בשפה העברית והביאה לדפוס בימי חייה בין ראשית הדפוס ועד שלהי המאה התשע-עשרה. היו נשים בודדות שלמדו קרוא וכתוב בעברית למשל בנות יחידות כמו בנותיו של רש"י, או בנות מדפיסים שסייעו בפרנסת המשפחה או בנות מחוננות של תלמידי חכמים כגון פריידא בת רבי שניאור זלמן מלאדי וחווה בכרך סבתו של יאיר חיים בכרך.

הצירוף הנפוץ של העדר ריבונות לנשים בכל גיל ושידוכים בגיל צעיר שהוסדרו בידי ההורים או באי כוחם, לצד היעדר זכות ירושה והיעדר חינוך לבנות, הפך את רוב הנשים היהודיות בעולם המסורתי לבורות צייתניות התלויות באביהן או בבן זוגן לקיומן ולמחייתן. במאה העשרים השתנה המצב באופן דרמטי בכל החוגים הדתיים בהשפעת התמורות בעולם המודרני. כל הבנות הולכות לבית הספר על פי חוקי לימוד חובה ולומדות קרוא וכתוב במוסדות המבדילים בין המינים ומלמדים גברים ונשים או ילדים וילדות הרוכשים ידע שונה. הידע שרוכשים הבנים בחדרים או בבתי הספר במדרשות או בישיבות מקנה להם סמכות עיון ופסיקה בהלכה ואילו הידע המונחל לבנות אינו מקנה להם סמכות מעין זו כלל ועיקר. יתר על כן לא השתנה דבר במצב החוקי: כל חוקי המעמד האישי במדינת ישראל מבוססים על החוק המקראי שאינו מכיר באישה כיצור ריבוני שווה זכויות ועל ההלכה הכוללת משפטים כגון "כל המלמד בתו תורה כאילו מלמדה תפלות".‏[29]

משנות ה-70 של המאה העשרים ואילך התחוללו תמורות רבות בעולם המסורתי ונשים שומרות מסורת, שיצאו ללמוד במוסדות לימוד כלליים אקדמיים ומקצועיים, קוראות תיגר על גבולות הידע וגבולות ההדרה בעולם המסורתי, כמו על גבולות הסמכות וגבולות החוק. נפתחו בתי מדרש גבוהים לנשים בארץ ישראל ובארצות הברית, נפתחו מניינים שוויוניים בהם נשים משתתפות באופן פעיל בקריאה בתורה ובהנחיית התפילה, באמירת דבר תורה ובהשתתפות בלימוד והחלה הדיינות מעמיקה על מסורת ושינוי.

זרמים בפמיניזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

Office-book.svg ספר: פמיניזם
אוסף של ערכים בנושא הזמינים להורדה כקובץ אחד.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בל הוקס, פמיניזם זה לכולם, חיפה: פרדס הוצאה לאור, 2002. עמ' 12.
  2. ^ 2.00 2.01 2.02 2.03 2.04 2.05 2.06 2.07 2.08 2.09 2.10 2.11 אורית קמיר, פמיניזם, זכויות ומשפט, בסדרת "אוניברסיטה משודרת", תל אביב: משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 2002.
  3. ^
    ספרן
    2001.
  4. ^ 4.00 4.01 4.02 4.03 4.04 4.05 4.06 4.07 4.08 4.09 4.10 4.11 4.12 4.13 4.14 4.15 4.16 4.17 4.18 4.19 4.20 4.21 Marlene LeGates, In Their Time: A History of Feminism in Western Society, Routledge, 2001
  5. ^ ספרן: 2001
  6. ^ 6.0 6.1 6.2 6.3 6.4 6.5 Sheila Rowbotham, Women in Movement: Feminism and Social Action, Routledge, 1992
  7. ^ 7.00 7.01 7.02 7.03 7.04 7.05 7.06 7.07 7.08 7.09 7.10 7.11 ספרן: 2001
  8. ^ 8.0 8.1 8.2 8.3 8.4 8.5 ספרן: 2001
  9. ^ ספרן: 2001;Banks:1981
  10. ^ ספרן: 2001
  11. ^ ספרן: 2001
  12. ^ ראו ספרן: 2001,
  13. ^ ספרן: 2001;
  14. ^ ראו: ספרן: 2001,
  15. ^ לפירוט ראו: ספרן:2001, Sabrosky:1979,
  16. ^ Saltzman Chafetz & Dworkin: 1986
  17. ^ ספרן: 2001
  18. ^ ראו Sabrosky: 1979; ספרן: 2001;
  19. ^ ספרן:2001
  20. ^ הוקס:2002; ספרן:2001
  21. ^ ספרן:2001
  22. ^ הוקס: 2002 ;Banks: 1981
  23. ^ ראו: ספרן: 2001 ;Banks: 1981; הוקס: 2002
  24. ^ ספרן:2001
  25. ^ הוקס: 2002; ספרן: 2001;
  26. ^ הוקס: 2002;
  27. ^ זיו 2004
  28. ^ 28.0 28.1 טל דקל (2011). (מ) מוגדרות: אמנות והגות פמיניסטית. רעננה: הקיבוץ המאוחד.
  29. ^ ראו: רחל אליאור, "נוכחות נפקדות", אלפיים 20 (2000).