פמיניזם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ערך זה זקוק לעריכה, על מנת שיתאים לסגנון המקובל בוויקיפדיה.
לצורך זה ייתכנו סיבות אחדות: פגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים, סגנון הטעון שיפור או צורך בהגהה. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה שלו.

פמיניזם (מהמילה הלטינית Femina שמשמעותה אישה או נקבה) היא תפיסת עולם המפרשת את המציאות החברתית הקשורה לחייהן ומעמדן של נשים בחברה, תוך התמקדות במשמעויות הפוליטיות, החברתיות, התרבותיות והכלכליות של יחסי גברים-נשים. הפמיניזם פועל על ידי העצמת נשים בדרכים שונות דוגמת חקיקה, אכיפה, הסברה, ייעוץ ומתן פתרונות למצבים שונים, מתוך מטרה לייצר שינוי חברתי כולל. יחד עם זאת הוא מתקיים גם בממד התאורטי, בהציעו פרשנויות חלופיות לתפיסה ההגמונית-גברית של המציאות. הפמיניזם אינו עשוי מקשה אחת וכולל זרמים שונים המורכבים ממגוון גישות, אמונות ורעיונות המתייחסים לאפליית נשים ופועלים נגדה. המשותף לכל הזרמים השונים המרכיבים את התנועה הפמיניסטית הינו היציאה נגד אפליית נשים, שאת ביטויה ניתן למצוא בהדרתן של נשים ממוקדי הכוח הפוליטיים והחברתיים, והמאבק נגד תפיסת העולם המציבה את הגבר במרכז ואת האישה בשוליים. בל הוקס, פמיניסטית רדיקלית של הגל השני, הגדירה את הפמיניזם בספרה כ"תנועה לסיום הסקסיזם, הניצול הסקסיסטי והדיכוי הסקסיסטי" [1].

המאבק הפמיניסטי מתקיים במישורים רבים, ביניהם ניתן למנות את המישור המשפטי, המישור התרבותי והמאבק באפליה בשוק העבודה.

תוכן עניינים

[עריכה] היסטוריה פמיניסטית

[עריכה] פמיניזם ליברלי

עמוד ראשי
ערך מורחב – פמיניזם ליברלי

חלק מהאמנציפציה שקידם הליברליזם בעידן האורות של המאה ה-18 היה מאבק להקניית שוויון זכויות מלא לציבור הנשים שלא נהנה קודם לכן מיתרונות ומזכויות אלו כחלק מרעיון "האדם במרכז", חירות ושוויון תפסו את מקומם של רעיונות מסורתיים. [2]

השימוש המוקדם ביותר במושג "פמיניסט" מיוחס לשארל פורייה, סוציאליסט צרפתי מתחילת המאה ה-19 אשר ראה ברעיון שחרור האשה גם את שחרור החברה כולה. ואולם, בשנות ה-90 של המאה ה-19 עם התעצבות התנועה למען זכות הבחירה לנשים, היא התנועה הסופרג'יסטית באנגליה, הפך המושג "פמיניזם" למזוהה עם תפיסת עולם ליברלית. האידאולוגיה הליברלית ראתה בכל בן אדם יצור רציונלי ובעל זכות להגדרה ולמימוש עצמי, רעיון שסיפק קרקע נוחה לצמיחת המאבק לזכויות הנשים. [3] הרעיונות של ז'אן-ז'אק רוסו באו לביטוי בספרה של מרי וולסטונקראפט "הגנה על זכויות האשה" (1792) בו קראה לחינוך הנשים לרציונליות כצעד לקראת שוויון זכויות.

הוגי דעות ליברליים כמו הכלכלן והפילוסוף ג'ון סטיוארט מיל אשר כתב את המסה על "שעבוד הנשים" (1869) ראו באמנציפציה לנשים שלב מכריע בדרך לחברה ליברלית מתקדמת, וטענו כי יש לעגן בחוק זכויות שוות לנשים, ובעיקר את ההגנה על גופן ורכושן.[4]

[עריכה] היסטוריה פמיניסטית (צפון אמריקאית)

[עריכה] הגל הראשון - פמיניזם צפון-אמריקאי

ביולי 1848, בסנקה פולס (Seneca Falls) שבניו-יורק, התרחש מה שכונה לאחר מכן "הכנס הפמיניסטי הראשון". בכנס התקבל מסמך שחובר על ידי הפעילות הפמיניסטיות אליזבט קאדי סטנטון (Elizabeth Cady Stanton) וסוזן ב. אנתוני (Susan B. Anthony), ובו דרישה לתת לנשים זכות הצבעה ושוויון חברתי ככל האדם.[5]

[עריכה] סעד וסיוע – הקשרים כלכליים, חברתיים וגאוגרפיים

התנועות הפמיניסטיות התחילו בחברות מתועשות ובאזורים עירוניים, בהם צמחו והתרכזו בני המעמד הבינוני [6]. כבר בתחילת המאה ה-19, נשים בארצות הברית היו מעורבות בארגונים פילנתרופיים, ולמעשה, הסעד והצדקה היו התעסוקה היחידה המוצעת לנשים בנות המעמד הבינוני בתקופה זו [7]. לפעילויות אלו נודעה הצלחה רבה, והייתה להן תרומה משמעותית לתנועות הפמיניסטיות: הן יצרו מערכות סעד וסיוע, וסיפקו ניסיון ארגוני-ניהולי; כוחן של נשים להשפיע ולהביא לשינוי חברתי הועצם [6]. פעילויות למען עניים, חסרי בית, חולים ונזקקים היו המוקד של ארגוני הנשים הראשונים של תחילת המאה ה-19 [7]

התעוררויות חברתיות ופעילות פוליטית היו ממאפייני סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, והיוו קרקע נוחה לתנועות חברתיות בהן לקחו חלק נשים[7] . תחילת העידן הפרוגרסיבי בארצות הברית, לקראת סוף המאה ה-19, הפכה את האחריות החברתית, הבריאות הגופנית וטוהר המידות לאידאולוגיה, ונשים פמיניסטיות ראו בשכרות ובמתירנות מינית עוולות חברתיות שיש להילחם בהן. אחד התוצרים של רעיון זה היה תפיסת הזנות כמצב משפיל ומפיץ מחלות [7].

שתי התארגנויות שונות, אורבניות במהותן, פעלו בתחילת המאה ה-20: תנועת "המועדונים" (Club movement) ותנועת "בתי ההתיישבות" (Settlement Houses). תנועת המועדונים נחשבת לראשית הפמיניזם הסוציאלי, ופעילותיו היו מעורבות בנושאים מגוונים כחינוך, טיפול נכון במזון, רפורמה בחוק הפלילי והגנה על זכויות נשים העובדות בתעשייה [6]. נשות המועדונים החלו בארגון אירועי תרבות וספרות, והמשיכו לפעילויות סעד, לפמיניזם פוליטי ולהשפעה על החיים הפוליטיים[8]. גם נשים מהגרות ושחורות הצטרפו למועדונים, ואף הקימו ארגונים משלהם [6].

תנועת בתי ההתיישבות דמתה בהרכבה לתנועת המועדונים. נשים אלו התמקדו בשיפור החיים בשכונות העוני: הן התגוררו בשכונות המצוקה, הקימו שירותי תברואה, מרפאות ציבוריות, מעונות-יום, גני ילדים ומועדוני נוער; ייסדו לימודי ערב למבוגרים; קיימו הפגנות למען שכר מינימום, למען שיפור משכורתן ותנאי עבודתן של נשים, תמכו במאבק בזנות ועוד[9] .

[עריכה] המאבק לזכות בחירה לנשים בארצות הברית

התפשטותן של תנועות המועדונים ובתי ההתיישבות, וההתוודעות לשכונות העוני והמצוקה חידדה את ההבנה בדבר צורך בשינוי חברתי; הבנה זו היוותה את התשתית לתנועה ההמונית למען זכות בחירה לנשים [6]. שורשי התנועה למען זכות הבחירה לנשים נמצאת בארגונים מוקדמים יותר, כמו התנועות נגד השכרות (Women's Christian Temperance Union) ובעד ביטול העבדות. נשים שהשתתפו בארגונים אלו, כמו אליזבט קיידי סטנטון, סוזן ב. אנתוני ולוסי סטון (Lucy Stone) היו ממקימות התנועה למען זכות הבחירה [שם]. תנועה זו פעלה, משנתה הראשונה, לקדם חוקים המגנים על נשים כמו זכות האישה על רכושה וכדומה [שם]. חברות התנועה היו לבנות, ילידות ארצות הברית ובנות המעמד הבינוני-גבוה, ופועל יוצא מכך היה סדר עדיפויות שתאם את אורח חייהן [10] .

אט-אט הפכה תנועה זו להמונית, ובעידודה של קארי צ'פמן קאט (Carrie Chapman Catt) צירפה גם נשים שאינן לבנות או בנות המעמד הבינוני-גבוה [7]. ארגוני נשים שונים (כמו הנשים הסוציאליסטיות והנשים השחורות) חברו למען המשימה להשגת זכות הבחירה [7] . התנועה למען זכות הבחירה עברה תהפוכות רבות וכללה פעילויות שונות כמו לובינג לחברי הפרלמנט והפגנות בוטות [11].

למרות כל זאת, להצלחת המאבק על זכות הבחירה תרמה בעיקר השתתפותן ותמיכתן של נשים במאמץ המלחמתי במלחמת העולם הראשונה. 72 שנה לאחר הכנס הפמיניסטי הראשון בו נוסחה הדרישה לשוויון זכויות וזכות בחירה, אושר באוגוסט 1920 סעיף מספר 19, הסעיף בחוקה האמריקאנית המקנה לנשים את הזכות לבחור (אושר בקונגרס בינואר 1918) [12].

[עריכה] סוף הגל הראשון: פניית הנשים לתנועות השלום

מטרתו המוצהרת של המאבק שניהל הפמיניזם הליברלי הושגה עם קבלת זכות הבחירה לנשים במרבית ממדינות המערב. ואכן, בתקופה שבין שתי מלחמות העולם חלה עצירה בפעילות תנועת הנשים. המיתון הכלכלי הקשה של שנות ה-30, יחד עם עליית הלאומנות, הפשיזם והערצת הגבריות הביאו נשים רבות למלא תפקידים ביתיים מסורתיים או לסייע בפרנסת המשפחה. במקביל, מלחמת העולם הראשונה הותירה חותמה על נשים רבות והפנתה את פעילותן הציבורית לקידום שלום עולמי; נשים רבות חיברו בין המאבק למען השלום ובין המאבק הפמיניסטי[6].כך למשל ג'יין אדאמס שהייתה אחת ממיסדות ליגת הנשים הבינלאומית למען שלום וצדק וזכתה בפרס נובל לשלום בשנת 1931.

[עריכה] פמיניזם בין שני הגלים

כמובן שנשים פמיניסטיות המשיכו לפעול גם בתקופה שבין שני הגלים[13]; אין בחלוקה ל"שני גלים" כדי להפחית מחשיבותן. במהלך שנים אלו התרחשו מספר אירועים שהשפיעו עמוקות על התנועה הפמיניסטית שתחזור לפעול בשנות ה-60. למשל: בשנת 1949 פרסמה סימון דה בובואר את ספרה "המין השני" [14]; בשנות ה-50 הגיע לשיאו "מיתוס עקרת הבית המאושרת", ששירת את הגברים שחזרו מהמלחמה על ידי פינוי מקומות עבודה עבורם; [15]בשנת 1960 אושרה הגלולה למניעת הריון על ידי ה-FDA, אישור שבישר את תחילת המהפכה המינית.

[עריכה] הגל השני – פמיניזם אמריקאי

בעולם המערבי נודעו שנות ה-60 בהיותן תקופה סוערת ומרגשת, בה התעוררו ופעלו תנועות אזרחים למען נושאים שונים: המהפכה המינית, מהפכות סטודנטים, תנועות לזכויות אזרח, תנועה למען השחורים ועוד[2]. אין ספק כי התנאים היו אופטימאליים להתעוררותה המחודשת של תנועת הנשים והפיכתה בשנית לתנועת המונים[16].

אחד ההישגים הראשונים של תנועת הנשים המחודשת היה הקמתה של הוועדה הנשיאותית למעמד הנשים בהנהגת אלינור רוזוולט בדצמבר 1961[17]. וועדה זו המשיכה בפעילות פמיניסטית ליברלית, ואחד מהישגיה החשובים הוא חקיקת החוק לשכר שווה[6].

ב-1963, שתים עשרה שנים לאחר ספרה של דה בובאר, פרסמה בטי פרידן את ספרה "התעלומה הנשית"; בדומה ל"מין השני", ספר זה היה בגדר אירוע מכונן לתנועת הנשים[18]. בטי פרידן ונשים אחרות הקימו בשנת 1966 את הארגון הלאומי לנשים (National Organization of Women - NOW[19]. NOW זיהתה עצמה כארגון פמיניסטי ליברלי, שראה דמיון בסיסי בין נשים לגברים ורצה ליצור שינוי מתוך המערכת הקיימת[20]. ערכיה ואופן פעילותה של NOW יצרו מצב בו נשים מסוימות לא יכלו לקחת בה חלק וזרם פמיניסטי שני הוקם – התנועה לשחרור האישה (WLM); זרם זה אופיין כשייך לפמיניזם הרדיקאלי[6].

[עריכה] הגל השני - הפמיניזם הרדיקאלי

ניתן לומר, כי תנועות השמאל החדש של שנות ה-60 בארצות הברית גרמו ליצירת הזרם הרדיקלי ולו רק בגלל התנסותן של נשים ביצירת תאוריות ביקורתיות נונקונפורמיסטיות[21]. הזרם הרדיקאלי דיבר על דיכוי במקום על אפליה, יותר על שחרור מאשר על שוויון זכויות, ודרש מהפכה במקום רפורמה [שם]. הפמיניזם הרדיקאלי דיבר על מהפכה של מחשבות, פעולות ובנייה מחודשת של היחסים החברתיים; דוגמה מרכזית לכך היא כינונו של מושג ה"אחיות" (אחוות נשים) (sisterhood)[22]. מושג זה ביטא את ההעדפה של מבנה לא-היררכי והעדר מנהיגות בקרב הארגונים הרדיקליים [23]. רעיונות אלו התבטאו, למשל, בדרישה לכתיבה פמיניסטית אנונימית[24]. הייתה זו רובין מורגן (Robin Morgan) שציינה כי המילה "radical" נובעת מהמילה "root" וכי הפמיניזם הרדיקאלי מעוניין לשנות דברים משורשיהם [שם].

הייחוד הראשוני הנראה לעין של הקבוצות הרדיקליות היה העדרם של גברים. לפני כן, נשים כבר הכירו בסקסיזם הקיים בקבוצות מעורבות (בתנועות למען זכויות האזרח וכדומה) ולכן הרחיקו גברים מארגוני הפמיניזם הרדיקאלי [25]. את פעילותו של הזרם הרדיקלי בתחילת דרכו ניתן לחלק לארבעה עקרונות מנחים:

  1. מתכונות מפגשים של "קבוצות להעלאת מודעות" (consciousness raising)‏;
  2. ניסוי וטעייה לגבי צורות חדשות ומגוונות של אופני חיים;
  3. כינון תרבות-נגד, המבוססת על מחשבה פמיניסטית ועל חייהן וניסיונן של נשים;
  4. הקמת ארגונים אלטרנטיביים כמו מרכזי נשים ומרכזי סיוע [26].

ספרות פמיניסטית רדיקלית כמו זו של קייט מילט (Millet), אדריאן ריץ' (Rich) אנדריאה דבורקין (Dworkin) ועוד, השפיעה רבות על ההתפתחות האידאולוגית של הפמיניזם הרדיקאלי [6]. גוף האישה היה במידה רבה מוקד הפעילות הרדיקלית של הזרם: הטענה כי האישי הוא פוליטי גרמה למאבקים כמו המאבק על הזכות להפלה חופשית, מאבק נגד תחרויות יופי, מאבק באלימות נגד נשים והמאבק נגד פורנוגרפיה [27]. הפמיניזם הרדיקלי הקים מערכות שלמות של סיוע ושינוי חברתי כמרכזי הסיוע לנפגעות אלימות והמקלטים לנשים מוכות; במרכזים ובמקלטים באה לידי ביטוי אחוות הנשים שהייתה לערך בזרם הרדיקאלי [6].

הפמיניזם הרדיקאלי הצעיר היה עיוור לסוגיות של גזע, מעמד, צבע ונטייה מינית ועל כן עם התבססותו, באופן בלתי נמנע, הוא התפצל לזרמים שונים בתוכו כמו הזרם של הפמיניזם הלסבי והזרם הפמיניסטי השחור [28]. הפמיניזם הלסבי, למשל, התפצל מהזרם הרדיקאלי הכללי מכיוון שהוא ראה בלסביות עניין פוליטי מהותי ולא נטייה מינית גרידא כפי שהזרם הרדיקאלי הכללי ראה זאת בשנותיו הראשונות [29]. הפמיניזם השחור, כדוגמה נוספת, טען כי לא רק שנשים שחורות סובלות מדיכוי כפול – הן כנשים והן על רקע צבען אלא שלדיכוי כפול זה יש משמעות ייחודית [30]. כפי שניתן לראות, הפמיניזם הרדיקאלי רואה בפטריארכאליות רעה חולה הפושה בכל תחומי חיים ועל כן מטרתו היא שינוי גמור של החברה.

[עריכה] פרו סקס פמיניזם

פרו סקס פמיניזם (באנגלית: Pro-sex feminism, לפעמים ידוע גם כ- Sex-positive feminism) הוא זרם בפמיניזם האמריקאי החל מתחילת שנות ה-80 של המאה הקודמת. חלק מהדוגלות בזרם זה החלו בפעילותן הפמיניסטית בתגובה לעמדה האנטי-פורנוגרפית של חלק ממובילות הפמיניזם הרדיקלי, כמו קתרין מקינון, אנדריאה דבורקין ואחרות. הנסיון למקם את המאבק בפורנוגרפיה במרכזי השיח הפמיניסטי הוביל לוויכוחים ודיונים עזים, שנהוג לעתים לכנותן "מלחמות הסקס הפמיניסטיות" (באנגלית: Feminist Sex Wars). מעבר לתגובה לעמדת הפמיניזם הרדיקלי כלפי מיניות, עסק הפרו-סקס פמיניזם באופן ישיר בביקורת על מה שנתפס, לשיטתו, כשליטה פאטריארכלית ודיכוי של מיניות האישה. בין הכותבות האקדמיות הידועות בזרם זה: גייל רובין, אלן וויליס וסוזי ברייט.

המחלוקות בנוגע לסוגיות אלו העסיקו את הפמיניזם הישראלי בסוף שנות התשעים עת התגבשה קואליצייה של ארגוני נשים שפעלו נגד החקיקה המתירה שידורי פורנוגרפיה בערוצים המסחריים. על אף שפרו סקס פמיניזם מעולם לא זכה לפופולריות בקרב כותבות ופעילות פמיניסטיות בישראל, הרי שבקרב הקהילה הקווירית והלסבית בישראל מתקיימים ניסיונות לכתוב, לפרסם ולהציג פורנוגרפיה פמיניסטית (זיו 2004).

[עריכה] פמיניזם בישראל

[עריכה] פמיניזם ישראלי: השנים הראשונות

כבר הקונגרס הציוני השלישי ב1899 הכיר בזכותן של נשים לבחור נציגים להסתדרות הציונית. החלטה זו לא מומשה ביישוב שבארץ ישראל עד שכעשרים שנים מאוחר יותר, אחרי שנשות היישוב התארגנו במסגרת ארגון וולנטרי-לוחמני בשם "התאחדות הנשים העבריות לשיווי זכויות בארץ ישראל" ואחרי מאבק מתמשך, בייחוד כנגד הנציגים הדתיים והחרדיים, סוכם כי נשים תוכלנה לבחור ולהיבחר.

ארגוני נשים יהודיות התקיימו בארץ ישראל כבר במאה ה-19. לדוגמה: "תנועת הפועלות" הוקמה עוד לפני מלחמת העולם הראשונה ופעלה לשיפור תנאי העבודה של הפועלות; "ההסתדרות הציונית הדסה" פעלה בארץ כבר ב- 1913; "ויצ"ו" הקימה סניף בישראל בשנת 1920, ו"נעמת" בשנת 1921 [31].

עיקר פעילותן של אגודות הנשים הייתה פילנתרופית ורוכזה בערים ובמושבות [6]. הארגונים הפמיניסטיים החשובים בראשית הפמיניזם הישראלי הם "התאחדות נשים עבריות לשיווי זכויות בא"י" והסתדרות נשים עבריות.

  • "התאחדות נשים עבריות לשיווי זכויות בא"י" הוקמה בשנת 1919, והורכבה מנשים עירוניות, חילוניות, משכילות ואשכנזיות, שראו עצמן כארגון ארצי בלתי מפלגתי הפועל תחת הסיסמה "חוקה אחת ומשפט אחד לאיש ולאישה" [32]. בצעד חסר תקדים מהיבטי הזמן והמקום שלפני קום המדינה, החליטה ההתאחדות להקים רשימה פוליטית שתתמודד בבחירות לאספת הנבחרים של היישוב המאורגן [33]. יש לזכור כי בשלב הקמת הרשימה עוד לא עוגנה בחוק זכות הבחירה לנשים ואחת ממטרות הרשימה היה לעגן בחוק זכות זו [34]. לאחר עיגון זכות הבחירה, פעלה ההתאחדות להרחבת זכות זו גם לרשויות המקומיות ובמקביל קידמה הקמת לשכות ייעוץ משפטיות, בעיקר כדי לסייע בנושאי אישות ומשפחה [35]. נושאים נוספים שהעסיקו את ההתאחדות היו המאבק לאיסור נישואי קטינות, זכות האזרחות של נשים וזכותן לסרטיפיקטים לעלייה לארץ על סמך הכנסתן, וללא אישור בן זוגן [6].
  • הסתדרות נשים עבריות" הוקמה בשנת 1920, והייתה אף היא ארגון משמעותי בתקופת היישוב[36]. גם ארגון זה, בדומה להתאחדות, היה מורכב מנשים צעירות, עירוניות וברובן עולות מארצות הברית [6]. לארגון זה מיוחסים שני מפעלים שהפכו במרוצת הזמן לחלק בלתי נפרד ממוסדות המדינה - טיפת חלב ומעונות היום [37]. מטרות ההסתדרות היו: הגברת מודעות לבריאות האישה, פיתוח שירותי בריאות לאימהות וילדיהם ופיתוח שירותי עזרה סוציאלית [6].

על מקומן ופעילותיהן של נשים מאז ראשית ימי הציונות ריחפה עד לפני זמן לא רב עלטת מיתוס השוויון בין המינים [38]. מיתוס זה, הטוען כי "נשים עבריות בארץ ישראל" נהנו משוויון זכויות מלא, מנע במשך זמן רב דיון אמיתי במצבה של האישה בישראל [2]. בעקבות מיתוס זה, שהחל להתבסס בתקופת הקמת המדינה, ובעקבות מתן זכות בחירה לנשים בישראל, צומצם כוחה של פעילות נשים בישראל - בדומה לתנועת הנשים בארצות הברית, שכוחה נחלש עקב קבלת זכות הבחירה. בכך, ניתן להקביל את סיומו של הגל הראשון בפמיניזם הישראלי לסיומו בפמיניזם הצפון-אמריקאי, וניתן לחלק גם את ההיסטוריה הפמיניסטית הישראלית לשני גלים.

[עריכה] פמיניזם ישראלי: הגל השני

הגל השני של הפמיניזם הישראלי התרחש יחסית במקביל לפמיניזם האמריקאי, ובהשפעתו הרבה. בשנות השבעים, שהיו שנות ה"תנועה הפמיניסטית" ו"מפלגת הנשים", החלה התעוררות רעיונית של נשים יהודיות שביקשו להתאים את רעיונות "הגל השני" של הפמיניזם האמריקאי למציאות הישראלית. בשנות השמונים, החלו הרעיונות הפמיניסטיים לחדור גם אל ארגוני הנשים הותיקים ופעולותיה של תנועת הנשים התמקדו ביצירת תשתית מערכתית לסיוע לנשים וקידום זכויותיהן כמו הקמת מרכזים משפטיים, מקלטים לנשים מוכות ומרכזים לנפגעות אונס. שינויים אלו התרחשו בין היתר בעקבות היסדקותו של מיתוס השוויון, המיתוס הציוני של שויון בין המינים ובעקבות הגשת הדו"ח שכתבה הועדה בראשות אורה נמיר (1979). בין הקבוצות הפמיניסטיות הראשונות שהושפעו מהתעוררות "הגל השני" של הפמיניזם בארה"ב נכללו מרכז הסיוע לנפגעות אונס בתל אביב שהוקם על ידי ה"תנועה הפמיניסטית בישראל" (1978), מקלט חירום לנשים מוכות (1977), אשה לאשה (1983) ושדולת הנשים (1984). ארגונים אלו עסקו מראשיתם בפעולות מגוונות שכללו קבוצות להעלאת תודעה, סיוע לנפגעות אלימות מינית ואלימות בתוך המשפחה, מאבק למען הפלות, קידום חקיקה למען נשים, ריכוז מידע למען נשים, שתדלנות ציבורית ועוד. השיח החדש של התנועות הפמיניסטיות כלל התייחסות אל הקשר שבין האישי והפוליטי, אל הצורך לחשוף את מנגנוני הדיכוי והאלימות אשר מופעלים על נשים, ואל חיי היומיום של נשים במשפחה, בחלוקת העבודה ובמפגש עם סוכנויות המדינה (הרצוג 1999). החידוש הפמיניסטי של "הגל השני" הוא בקיומם של ארגוני נשים חוץ-ממסדיים (Grass-Roots Organizations). לפי החוקרת סילביה פוגל ביז'אוי (1992) ארגונים אלו "רואים במערכת החברתית והפוליטית המקובלת, מערכת שלטונית גברית, המנציחה את נחיתותן ודיכויין של הנשים (...) האסטרטגיה של ארגונים אלו היא "ללחוץ מבחוץ" תוך הצגת דימוי נשי אלטרנטיבי (...)" [עמ' 66]. כפי שניתן לראות חלק מארגונים אלו הושפעו ויישמו את הפמיניזם-רדיקאלי וחלקם ביקשו לפעול באסטרטגיות של שתדלנות אל מול הממסד. הזרם הפמיניסטי-רדיקאלי הישראלי, בדומה לאמריקאי, התנגד למודל ריכוזי-היררכי וניסה ליצור קבוצות חסרות מנהיגות מתוך התפיסה של "האישי הוא פוליטי" וכי לכל אישה יש זכות לאמירה [39]. מרשה פרידמן הייתה דמות יוצאת דופן בכך שהפכה למנהיגה פמיניסטית וזכתה ליחס אמביוולנטי מהתנועות הפמיניסטיות [40].

התנועות הפמיניסטיות הישראליות התחילו כתנועות עירוניות בעיקר בחיפה, ירושלים ות"א (הייתה גם פעילות מינורית בעכו ובבאר-שבע) [41]. תחילת התנועה החיפאית באוניברסיטת חיפה בשנות ה-70 המוקדמות, כשמרשה פרידמן ומרלין ספר העבירו שני סמינרים במודל של קבוצות להעלאת מודעות וקריאת טקסטים פמיניסטים [42]. הקבוצה שיצאה מסמינרים אלו יזמה בעיקר שתי פעולות: הקמת מעון לתינוקות באוניברסיטה (שפעל במשך שנתיים) והפגנה מול בית הדין הרבני בחיפה [43]. ב-1972 כל ארגוני חיפה פעלו תחת השם "התנועה לשחרור האישה" והוציאו ארבעה גיליונות של עיתון – נלח"ם [6]. בשנת 1974 תנועת חיפה הקימה מרכז נשים שכלל הרצאות, חוגים ותיאטרון, המרכז נסגר לאחר פחות משנה [6]. לאחר ארבע שנים הוקם מרכז "קול האישה" והפעילות בו הייתה מגוונת: הרצאות על בריאות ופוליטיקה נשית, הכרות עם המוסדות כמו מרכזי סיוע, חוגים כמו העלאת תודעה, תיקוני בית, ג'אז וכדומה [6].היום (2007) הממשיכה של תנועה זו היא "אישה לאישה - ארגון פמיניסטי חיפה" מהקולות הפמיניסטים הדומיננטים ביותר בישראל.

התנועה הירושלמית צמחה בתוך השמאל הרדיקאלי (חלקן מ"מצפן") ועל כן שררה בינה לבין הקבוצות: החיפאית והתל אביבית מתיחות רבה [44] פעילויות התנועה הירושלמית בתחילת דרכן היו לדוגמה: הפגנות נגד תחרות "אשת המופת", נגד תחרות מלכת היופי (בשיתוף תנועת ת"א) והוצאת ביטאון בשם "לשחרור האישה" [6].

הביטאון הירושלמי פורסם ללא שמות הכותבות ו/או המתרגמות מתוך ראייה כי אין חשיבות לאישיות הכותבת אלא לנושא עצמו, בעוד הביטאון החיפאי פרסם את שמות הכותבות [6].

הקבוצה התל אביבית נודעה בזכות תרומתה ל"חוק הממון המשותף" שהתקבל בשנת 1974 ובזכות מאבקה למען הזכות להפלה [6]. ב-1978 הוקם בת"א מרכז הסיוע לנפגעות אונס, הגישה התל- אביבית הייתה: היות שלציבור קשה לקבל את הפמיניסטיות כקבוצה רדיקלית אזי אולי בזכות תרומתן לחברה הוא יקבל אותן [6].

ב-1977 הוקם המקלט הראשון לנשים מוכות בחיפה, המקלט השני הוקם בהרצליה וב-1981 הוקמו עוד שני מקלטים בירושלים [45]. נושא הזכות להפלה והתנאים בה מתאפשרת הפלה בישראל היה לנושא מהותי וחשוב שגייס למענו את שלושת התנועות בארץ, למרות הפעילויות הרבות נכשל מאבקן של התנועות הפמיניסטיות [6].

בדומה לפמיניזם האמריקאי גם הפמיניזם הישראלי נסדק על ידי תביעותיהן של נשים שונות להכרה בייחודן כנשים לסביות, מזרחיות ופלסטיניות והחלו להתפתח ארגונים פמיניסטים נפרדים. קולן של המזרחיות דיבר על דיכוי מנשים אשכנזיות בתוככי התנועות הפמיניסטיות, לטענה זו הצטרף גם קולן של הלסביות והפלסטיניות [46]. טענות אלו הביאו בין היתר לדרישה לאימוץ מדיניות ייצוג סימטרית [אבידב: 2004].

למרות מדיניות הייצוג הסימטרי הפיצול החל כבר לתת אותותיו. בשנת 1991 הוקם הארגון "אל פנאר – הארגון הפמיניסטי הפלסטיני" על ידי פלסטיניות אזרחיות ישראל [47]. במאי 1996 התקיים כנס הפמיניסטיות המזרחיות הראשון שבישר על הקמתה של תנועת "אחותי" [48]. אל"ף – ארגון לסבי פמיניסטי הוקם כבר בשנת 1978 אך נעלם לאחר שנה וחצי, וב-1987 הוקמה קל"ף – קהילה לסבית פמיניסטית [6].

במקביל, מאמצע שנות השמונים פיתחו ארגוני הנשים הליברליים אסטרטגיה של פעילות במרחב הפוליטי והמשפטי ובמהלך שנות התשעים הם ונעזרו בחקיקה ובבג"ץ כדי לתבוע ייצוג של נשים בעמדות כוח בפוליטיקה, בשירות הציבורי ובצבא (יזרעאלי 1999). כתוצאה מכך, החל משנת 1993 נחקקו מספר חוקים אשר חייבו מתן ייצוג הולם לבני שני המינים בגופים ציבוריים כגון משרדי ממשלה, רשויות מקומיות, חברות עירוניות, תאגידים וחברות ממשלתיות כמו גם בדירקטוריונים של חברות ממשלתיות. בין ההישגים החקיקתיים העיקריים של הפמיניזם המשפטי בתקופה זו ניתן למנות את "חוק הדירקטוריונים" (1993) , בג"ץ אליס מילר (1995), תיקון מספר 7 ל"חוק שירות המדינה" (1995), "חוק הרשות לקידום מעמד האשה" (1998), ותיקון "חוק שירות ביטחון" (2000) שקבע כי "לכל יוצא צבא אישה זכות שווה לזכותו של יוצא צבא גבר, למלא תפקיד כלשהו בשירות הצבאי" (קמיר 2002).

גם במישור הממלכתי ניכרו שינויים ביחס לשאלת מעמד הנשים בישראל. הקמת הועדה למעמד האשה במשרד ראש הממשלה בשנת 1976 והמסקנות שהופיעו בדו"ח נמיר (1978) היוו זרז לפעילות הממשלתית והחוץ ממשלתית בנושאי נשים בשנות השמונים. ואולם, תהליך זה התרחש בעיקר כתוצאה מהתפתחויות בינלאומיות כמו הפעילות במסגרת האו"ם סביב ניסוח ואשרור ה"אמנה בדבר ביטול האפליה נגד נשים לצורותיה" (1979), מאוחר יותר, בניסיון למלא אחר המלצות דו"ח נמיר והמסקנות של ה"ועדה הממשלתית לבחינת תפקודן ושילובן של הנשים בשירות הממשלתי" (1993-1996) בראשות פרופ' רות בן ישראל, הוקמו מספר מוסדות ממלכתיים שהופקדו על השמירה והקידום של מעמד האשה בישראל. בין המוסדות הללו ראוי לציין את הקמת ה"ועדה לקידום מעמד האשה" בכנסת (1992), הקמת ה"יחידה לקידום ושילוב נשים בנציבות שירות המדינה" (1995) והקמת ה"רשות לקידום מעמד האשה" במשרד ראש הממשלה (1998).

[עריכה] הגל השלישי של הפמיניזם

עמוד ראשי
ערך מורחב – הגל השלישי של הפמיניזם

הגל השלישי של הפמיניזם מנסה לאתגר ולהימנע מההגדרות המהותיות של הגל השני ל"נשיות". הגדרות אלו, לפי הגל השלישי, מניחות לרוב זהות נשית אוניברסאלית אחידה ומדגישות יתר על המידה את חווייתה של האישה הלבנה במעמד הבינוני- גבוה. פרשנות פוסט-סטרוקטורליסטית של מגדר ומיניות היא מרכזית ברוב האידאולוגיה של הגל השלישי. תאוריות של הגל השלישי מקיפות בדרך כלל תאוריות קוויריות, מודעות של נשים שחורות, תאוריות פוסט קולוניאליות, תאוריות של ביקורת, תאוריות חוצות לאומים, פמיניזם אקולוגי וחשיבה פמיניסטית חדשה. הגל השלישי של הפמיניזם מתמקד בצורות ביטוי וייצוג מגדריות שהן פחות פוליטיות מקודמותיו. הגל השלישי מערער על הפרדיגמות של הגל השני לגבי מה טוב, או לא טוב, לנשים.


[עריכה] מרכזים פמיניסטים ישראלים הקימים היום

[עריכה] זרמים בפמיניזם

[עריכה] ראו גם

[עריכה] לקריאה נוספת

  • מודל התפתחות התודעה הפמיניסטית [2]
  • טל רבינוביץ', "כלה ונחרצה", רומן אוטוביוגראפי בהוצאת ספרית-פועלים הקיבוץ המאוחד, 2003.
  • ספרן, חנה, 2001. הקשר האמריקני : השפעתו של הפמיניזם האמריקני על התנועה לזכות בחירה לנשים ישוב היהודי (1926-1919) ועל התנועה לשוויון הנשים בישראל (1982-1971). עבודת דוקטורט: אוניברסיטת חיפה.
  • ספרן, חנה. 2006. לא רוצות להיות נחמדות, המאבק על זכות הבחירה לנשים וראשיתו של הפמיניזם החדש בישראל הוצאת פרדס, חיפה.
  • פוגל- ביז'אוי, סלביה, 1992. "ארגוני נשים בישראל- תמונת מצב", בעיות בינלאומיות, חברה ומדינה ל"א (58): 65-76
  • אורית קמיר, פמיניזם, זכויות ומשפט, בסדרת "אוניברסיטה משודרת", משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 2002.
  • דלית באום ואחרות (עורכות), ללמוד פמיניזם: מקראה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2006.
  • טלי רוזין, מה זה בכלל פמיניזם?, הוצאת זמורה-ביתן.
  • בל הוקס, פמיניזם זה לכולם הוצאת פרדס.
  • קובי ניב, פמיניסט, הוצאת כנרת, 1991.
  • חנה ספרן, לא רוצות להיות נחמדות, פרדס הוצאה לאור, 2006.
  • קתרין מקינון, פמיניזם משפטי בתאוריה ובפרקטיקה, רסלינג, 2005.
  • הלן סיקסו וקתרין קלמנט, זה עתה נולדה, רסלינג, 2006.
  • אראלה שדמי, לחשוב אשה - נשים ופמיניזם בחברה גברית, הוצאת צבעונים, 2007.
  • פרידמן מרשה 1991 "גולה בארץ המובטחת" הוצאת ברירות
  • סימון דה בובואר, (1952/ 2000) המין השני
  • הלן פישר, המין הראשון, תרגמה עופרה עופר, אריה ניר, 2003.
  • גיליגן קרול (1982) "בקול שונה: התאוריה הפסיכולוגית והתפתחות האישה"
  • הרצוג חנה (1994) נשים ריאליות: נשים בפוליטיקה המקומית בישראל
  • אברבנל ניצה (1994) , חוה ולילית, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן.
  • דאולינג קולט (1983), תסביך סינדרלה , הוצאת שוקן.
  • דהאן-כלב הנרייט (1997), הפמיניזם חלק מהמאבק נגד דיכוי, מפנה, 18: 17-22.
  • הדר עמליה ולוי ינוביץ דפנה (1997), תהיי גבר – הלקסיקון הפמיניסטי העברי הראשון, הוצאת כתר תל אביב.
  • וירג'יניה וולף (1981), חדר משלך, הוצאת שוקן.
  • איריגארי, לוס (2004), אני, את אנחנו, הוצאת רסלינג.
  • דפנה ברק-ארז ואחרות (עורכות), עיונים במשפט מגדר ופמיניזם, נבו הוצאה לאור, 2007.
  • עמליה זיו (2004) "בין סחורות מיניות לסובייקטים מיניים: המחלוקת הפמיניסטית על פורנוגרפיה", תאוריה וביקורת, גיליון 25.

[עריכה] קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: פמיניזם

[עריכה] הערות שוליים

  1. ^ מתוך ספרה "פמיניזם זה לכולם" 2002 הוצאת פרדס עמ' 12
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 קמיר: 2002
  3. ^ קמיר: 2002; ספרן: 2001
  4. ^ ספרן: 2001; LeGates: 2001; קמיר: 2002
  5. ^ קמיר: 2002; LeGates: 2001; Rowbotham:1992
  6. ^ 6.00 6.01 6.02 6.03 6.04 6.05 6.06 6.07 6.08 6.09 6.10 6.11 6.12 6.13 6.14 6.15 6.16 6.17 6.18 6.19 6.20 6.21 6.22 ספרן: 2001
  7. ^ 7.0 7.1 7.2 7.3 7.4 7.5 ספרן: 2001;LeGates: 2001
  8. ^ ספרן: 2001;LeGates: 2001;Banks:1981
  9. ^ ספרן: 2001 ;Rowbotham: 1992
  10. ^ ספרן: 2001;Rowbotham: 1992
  11. ^ ראו ספרן: 2001Rowbotham:1992, LeGates: 2001
  12. ^ ספרן: 2001; קמיר: 2002; LeGates: 2001
  13. ^ ראו: ספרן: 2001Rowbotham:1992, LeGates: 2001
  14. ^ לפירוט ראו: ספרן:2001, Sabrosky:1979, Rowbotham:1992 ,LeGates: 2001
  15. ^ LeGates: 2001; קמיר: 2002
  16. ^ Saltzman Chafetz & Dworkin: 1986
  17. ^ LeGates: 2001; ספרן: 2001
  18. ^ ראו Sabrosky: 1979; ספרן: 2001; קמיר: 2002; LeGates: 2001
  19. ^ קמיר:2002; ספרן:2001; LeGates:2001
  20. ^ LeGates:2001
  21. ^ LeGates:2001
  22. ^ הוקס:2002; ספרן:2001
  23. ^ ספרן:2001; LeGates:2001
  24. ^ LeGates:2001
  25. ^ הוקס: 2002; LeGates: 2001 ;Banks: 1981
  26. ^ ראו: ספרן: 2001; קמיר: 2002; LeGates: 2001;Banks: 1981; הוקס: 2002
  27. ^ ספרן:2001; LeGates:2001
  28. ^ הוקס: 2002; ספרן: 2001; LeGates: 2001
  29. ^ LeGates: 2001; קמיר: 2002
  30. ^ הוקס: 2002; קמיר: 2002
  31. ^ לפירוט ראו: הרצוג: 1994, ספרן: 2001, פוגל-ביז'אוי: 1992
  32. ^ הרצוג: 1994; ספרן:2001
  33. ^ הרצוג: 1994; ספרן: 2001
  34. ^ הרצוג: 1994; ספרן:2001
  35. ^ הרצוג:1994
  36. ^ הרצוג: 1994; ספרן: 2001
  37. ^ [הרצוג: 1994]
  38. ^ עוד על מיתוס זה וניפוצו ראו במחקריהן של פרופסור דבורה ברנשטיין ואחרות
  39. ^ ספרן:2001; פוגל-ביז'אוי: 1992
  40. ^ לפירוט ראו פרידמן: 1991
  41. ^ ספרן:2001; פוגל-ביז'אוי: 1992
  42. ^ פרידמן: 1991; ספרן:2001
  43. ^ ספרן:2001; פרידמן: 1991
  44. ^ פרידמן:1991
  45. ^ פוגל-ביז'אוי: 1992
  46. ^ אבידב: 2004
  47. ^ חסן: 1999
  48. ^ אבידב: 2004


מקור: http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%9E%D7%99%D7%A0%D7%99%D7%96%D7%9D
כלים אישיים