משתמש:סבינה שביד/איבן יקובלביץ ביליבין
איבן יקובלביץ ביליבין – 1876 –1942[עריכת קוד מקור | עריכה]
Ivan Bilibin, ива́н я́ковлевич били́бин
קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
ביליבין היה מאייר ומעצב תפאורות רוסי. הוא נולד בטרקובקה , פרוור של סט. פטרסבורג, ונחשב לאחד המאיירים החשובים של הספרות הרוסית. ביליבין התפרסם גם כמעצב תפאורות של הבלט הרוסי. היה ממייסדי התאחדות הציירים הרוסיים, השתייך לחוג האמנים שהתלכדו סביב כתב העת "מיר איסקוסטבה", Мир искусства (עולם האמנות ) ואף שמש כאחד מעורכיו. מ-1937 הצטרף כחבר להתאחדות האמנים של ברית המועצות של רוסיה הסובייטית. נפטר ב-1942 –בלנינגרד ( סט. פטרסבורג) עיר מולדתו, בזמן המצור שהטילו הגרמנים הנאצים על העיר בתקופת מלחמת העולם השנייה.
חינוך והכשרה[עריכת קוד מקור | עריכה]
איבן ביליבין התחנך בסנקט פטרסבורג, בירתה של רוסיה הצארית. בתקופה זו סנקט פטרסבורג הייתה מרכז תרבותי חשוב בה שכן המוזיאון הארמיטאז' ופעלו בה תאטראות רבים , להקות בלט וקונצרטים. סנקט פטרסבורג הייתה למקום מושבם של סופרים ואינטלקטואלים רוסיים רבים.
ב-1898 ביליבין נשלח למינכן כדי ללמוד ציור אצל אנטון אז'בה (Anton Ažbe) צייר ומורה ממוצא סלובני, שהיה מפורסם בחוגי האמנים ממוצא מזרח אירופי. בין תלמידיו היו כמה אימפרסיוניסטים סלובניים וכמה ציירים רוסיים כמו איגור גרבר, וסילי קנדינסקי שלימים זכו לתהילה. אז'בה נודע כמורה שאינו כופה את סגנונו האמנותי על תלמידיו, אלא עוזר להם להתפתח כאמנים בעלי סגנון מקורי ומיוחד להם. בזמן לימודיו של ביליבין אצל אז'בה במינכן הוא הכיר והושפע מסגנון ה"אר נובו" שרווח אז באירופה, הכיר את עבודתם של מאיירי כתב העת הסטירי "סימפליציסימוס" Simplicissimus ובשובו לרוסיה השתלם אצל האמן הרוסי איליה רפין, גדול ציירי רוסיה בתקופתו.
ב – 1901 חזר ביליבין, למינכן כצייר מדופלם, לעוד שנה, כדי לסיים את הכשרתו אצל אנטון אז'בה.
עבודתו[עריכת קוד מקור | עריכה]
אמנות עממית של צפון רוסיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1901 עם שובו לרוסיה התחיל איבן ביליבין לעבוד במוזאון הרוסי של הצאר אלכסנדר השלישי. במסגרת עבודתו נשלח לעשות מחקר אתנוגרפי בצפון רוסיה וב-1904 , פרסם את פרי מחקרו כספר: "אמנות עממית של צפון רוסיה" народное творчество русского севера
בספרו תאר את הארכיטקטורה הכפרית, האורנמנטיקה של מבני העץ, את המוטיבים
האורנמנטליים של הרקמה המקומית, הטקסטיל ועבודות יד אחרות. המחקר האתנוגרפי שלו והיכרותו העמוקה עם הפולקלור הרוסי השפיעו על התגבשות סגננו כאמן.
באותה העת, סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, גברה ברוסיה השפעתם של מבקרי אמנות וחוקרים כמו וולדימיר סטסוב שהדגישו את חשיבותו התרבותית של הפולקלור בכלל ושל חלקו החומרי בפרט. הם סברו שהפולקלור הוא גוף ידע, מנהגים ומסורות, שעובר מדור לדור, ונפרס על פני תקופות זמן ארוכות מאד, לכן הוא מייצג את תרבות המקום ואת השינויים שחלו בה במשך דורות רבים. מסיבות אלה רב ערכו של הפולקלור ומן הראוי לשלבו באמנות הגבוהה ובכך להעניק גם לה ערך תרבותי נוסף.
שילוב מוטיבים עממיים ביצירות אמנות נחשבות, לא הצטמצם רק לאמנות הפלסטית, אלא כבש מקום חשוב גם בתחומי אמנות אחרים. מלחינים כמו מודסט מוסורסקי, ניקולאי רימסקי קורסקוב ואחרים שלבו מנגינות עממיות בתוך יצירותיהם שהושמעו באולמות הקונצרטים. הבלט הרוסי העלה יצירות שהתבססו על סיפורי עמים ומיתוסים עתיקים. ברוח זו עיצבו תפאורות ואת תלבושות הרקדנים, כך קבל הבלט הרוסי אופי חדש ומקורי המושפע מאמנות עממית ומן התרבות האתנית המתאימה ליצירה.
המגמה של אימוץ האמנות העממית, הפולקלור, והרבדים העתיקים של התרבות הלאומית התפתחה לא רק ברוסיה אלא גם בארצות אירופה אחרות ובייחוד באנגליה ובצרפת בסוף המאה ה-19. זו הייתה המגמה (ראו בלוג של דני קרמן בנושא) שהטתה את לבו של ביליבין האמן, להצטרף לחוג האמנים שהתארגנו סביב כתב העת "מיר איסקוסטבה"( עולם האמנות) שנוסד בסט. פטרסבורג ב-1998. אנשי החוג הזה כמו קבוצות אמנים ממערב אירופה ואנגליה באותה התקופה, התפעלו מאמנות העבר, מן הפולקלור והאמנות העממית, העריכו את האמנות האיטלקית והפרה-רפאליטית. הם רצו לשלב את הציור עם הספרות, להוסיף איור איכותי לספרי שירה, לספרות הילדים ולספרות בכלל. עצבו תפאורות מקוריות להצגות תיאטרון והופעות בלט, ותלבושות מיוחדות לרקדני ורקדניות ולשחקני התיאטרון והאופרה ורוח זו השפיעו גם על עיצוב פנים של בתי מגורים. למרות הקרבה הרוחנית בינם לבין קבוצות דומות באירופה, כמו למשל הפרה רפאליטים באנגליה או אמנים כמו וויליאם מוריס או וולטר קריין, הקפידו האמנים הרוסים לשאוב ממקורות רוסיים מסורתיים, ללמוד מן התרבות הלוקלית, מן הטבע המקומי ולא לחקות את האמנות האירופית.
מיר איסקוסטבה, Мир искусства, עולם האמנות[עריכת קוד מקור | עריכה]
קבוצת האמנים שהתגבשה סביב "מיר איסקוסטבה" כללה את הארכיטקט בנייה, הצייר ומעצב תפאורות היהודי ליאון באקסט, קונסטנטין סומוב הצייר ועורך כתב העת מבקר האמנות ומייסד להקת ה"בלט הרוסי" סרגיי דיאגלב. כמנהל הבלט דיאגלב דגל בשילוב אמנויות שונות, לשלמות אמנותית אחת עשירה, המדברת בשפה אמנותית לוקלית על מציאות קיומית אוניברסלית ונצחית.
איבן ביליבין היה אחד הבולטים בין חברי הקבוצה. ב-1917 התמנה לעורך הראשי של כתב העת
ביליבין לפואמה של א. פושקין: "תרנגול הזהב"[עריכת קוד מקור | עריכה]
שמו של ביליבין כאמן התפרסם אחרי שאייר את הפואמות של אלכסנדר פושקין אלה התקבלו בזמנו בהתלהבות רבה ברוסיה וגם מחוצה לה, גם בהם ניכר אופי לוקלי, אמנות שדברה לקהל הרוסי, שזיהה באיורים הללו דמויות המוכרות, נופי מולדת אהובים ואת הסימבוליקה של המוטיבים העממיים המקומיים.
נציע להלן כדוגמה ליצירתו של ביליבין את האיור לפואמה של פושקין "תרנגול הזהב" שפושקין כתב ב-1834
, אחת מאגדות העם המחורזות של פושקין בעלת אופי רוסי מובהק דמות הנער הלבוש בבגדים האופייניים לבני הכפר הרוסי, רקמת החולצה המוכרת בעלת דגם רוסי החוזר גם במסגרת התמונה, גזעי עצי הלבנה המוכרים ושרך המשתרע סביב, כל אלה הופכים את סיפור "תרנגול הזהב" לאגדה רוסית מקומית. צמח השרך בהקשר זה, איננו רק עשב מצוי, אלא מתווספת לו משמעות סמלית המוכרת לכל ילד רוסי. לפי האגדה השרך פורח לילה אחד בכל שנה והזוכה לראות את פריחתו יזכה באושר ועושר. כך הודות לאיוריו של איוון ביליבין מקבלת "אגדת תרנגול הזהב" את משמעותה המלאה לתרבות הרוסית על כל רבדיה. אמנם האגדה על תרנגול הזהב נמצאת בין סיפורי עמים רבים ומבחינה זו רב ערכה האוניברסלי, אך איוריו של איבן ביליבין מעניקים לה את האופי הרוסי המיוחד.
אגדת "תרנגול הזהב" שמשה כהשראה למלחין ניקולאי רימסקי קורסקוב שהלחין ב-1907 אופרה באותו השם. ביליבין עיצב את התפאורות לאופרה וגם בתפאורה כמו באיור הפואמה השתמש במוטיבים דקורטיביים הלקוחים מרפרטואר הארכיטקטורה והאמנות הרוסית .
אחרי מהפכת אוקטובר ב -1917, ביליבין עזב את רוסיה. המשטר הסובייטי בעת ההיא לא ידע להעריך את כישוריו ואת תרומתו לאמנות הרוסית. הוא התיישב במצריים, בתחילה בקהיר ואחר כך באלכסנדריה ומצא את פרנסתו בקרב הקהילה היוונית. הוא עצב למענה כנסיות אורתודוקסיות, צייר איקונות ופרסקאות בסגנון מעין ביזנטי ואף עיצב מעונות פרטיים בשביל עשירי הקהילה. ב- 1925 עבר לפריז וגם שם, כמו במצריים המשיך לעבוד למען הקהילה היוונית אורתודוקסית. ב- 1936 ביליבין הוזמן לעצב את השגרירות הרוסית בפריז. בתקופה זו הוא השלים עם המשטר הסובייטי וחזר ללנינגרד (היא סנקט פטרסבורג) עיר מולדתו, אליה התגעגע לדבריו, כל שנות שהותו בגלות. כאשר גרמניה הנאצית תקפה את רוסיה ב-1941 היא פתחה במצור על לנינגרד. רבים מתושבי העיר עזבוה, אך ביליבין סרב לעזוב את העיר הנצורה. המצור גרם למחסור ורעב וביליבין לא עמד בקשיי המצור. הוא נפטר ב- 1942 ונקבר בקבר אחים בעירו האהובה.