אלכסנדר פושקין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
דיוקנו של פושקין. שמן על בד מאת ואסילי טרופינין, 1827

אלכסנדר סרגייביץ' פושקין (רוסית: Алекса́ндр Серге́евич Пу́шкин, , 6 ביוני 1799 - 10 בפברואר[1]1837) נחשב לגדול המשוררים הרוסיים, ממייסדי השירה הרוסית המודרנית, ומהתורמים המרכזיים לפיתוח השפה הרוסית. גם כיום נחשבות יצירותיו למופת הספרות העולמית.

שורשיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אביו, סרגיי ליבוביץ פושקין, היה נצר לאצולה רוסית בעלת היסטוריה של כ-600 שנים. אמו, נאדז'דה אוסיפובנה חניבעל, הייתה נכדתו של אברם פטרוביץ' חניבעל, שהובא לרוסיה מאתיופיה[2] כמתנה לצאר פטר הגדול. חניבעל עשה רושם גדול על הצאר, והוא לקח אותו תחת חסותו והעניק לו דרגת גנרל. לפושקין עצמו היה גון פנים שחום ושיער שחור, שריד לגנים האפריקנים שלו. כאשר פושקין הוכר לראשונה בארצות הברית הוא הוצג כמשורר רוסי שחור.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

פושקין נולד במוסקבה ובילה את מרבית ילדותו אצל מורים פרטיים ומטפלות. את השפה הרוסית הוא למד מארינה רודיונובנה שהייתה האומנת האהובה עליו. היא הירבתה לספר לפושקין סיפורי עם שהיוו את הבסיס לסיפוריו ואגדותיו הרבים.

בשנת 1811, בהיותו בן 12, התקבל פושקין ללמודים במחזור הראשון של הליציום (מוסד אקדמי שהקים הצאר לילדי האצולה) בעיירה צארסקויה סלו שבפאתי סנקט פטרבורג. שם הוא למד במשך שש שנים, ביחד עם בני גילו שרובם הפכו ברבות השנים למשוררים בזכות עצמם. שם הוא כתב את שיריו הראשונים, אותם פרסם מגיל 15 ואילך, והחל לכתוב את הפואמה "רוסלאן ולודמילה" שאותה סיים ב-1820.

עם סיום לימודיו בליציום עבר פושקין לסנקט פטרבורג, התקבל לעבודה במשרד החוץ הרוסי ונהג לבקר רבות בהצגות תיאטרון. בהמשך יצר קשר עם קבוצות ואישים רדיקלים שתמכו ברפורמות סוציאליות, הפך בהדרגה מחויב לרפורמה חברתית והיה דובר הרדיקלים הספרותיים. ב-1820 פרסם את השיר האודה לחירות, שהיה שיר פוליטי מובהק שהעביר ביקורת על הצאר, אלכסנדר הראשון. כתוצאה, עבר פושקין חקירה שבסופה הוגלה מסנקט פטרבורג ליקטרינוסלב (למעשה רצו השלטונות להגלות אותו לסיביר, אך חבריו רבי ההשפעה הצליחו להמתיק מעט את העונש).

פושקין לא נשאר ביקטרינוסלב זמן רב. הוא עבר תחילה לקישינב שם הוא הפך בונה חופשי והצטרף לפיליקי אטריה, ארגון סודי של פנריוטים יוונים שמטרתו הייתה להפיל את השלטון העות'מאני ביוון ולייסד מדינה יוונית עצמאית. הוא הושפע מהמהפכה היוונית וכאשר המלחמה נגד העות'מאנים פרצה הוא נהל יומן בו רשם אירועים של ההתקוממות הלאומית הגדולה. ב-1823 עבר לאודסה. לבסוף, לאחר סכסוכים עם הממשל, גורש לאחוזה הכפרית "מיכילובסקיה" שהייתה שייכת לאימו (1824). גם כשהיה בגלות פושקין לא הפסיק ליצור ולכתוב. למעשה חלק מיצירותיו המפורסמות ביותר כגון: בוריס גודונוב, הצועני וגראף נולין נכתבו בגלות.

בשנת 1825 מת הצאר אלכסנדר הראשון, ואחיו, ניקולאי הראשון, עלה לשלטון במקומו. ימים ספורים לאחר מכן פרץ מרד הדקבריסטים בסנקט פטרבורג. על אף שפושקין לא השתתף בהתקוממות, נודע לו שיצירותיו הפוליטיות התגלו אצל רבים ממשתתפי המרד. למרות זאת הותר לו לעתור לצאר החדש בבקשה לסיים את הגלות. שנה אחר כך ב-1826 נענה הצאר לעתירתו.

פושקין שמח לחזור לסנקט פטרבורג, אך מצא את עצמו תחת הגבלות חדשות. הוא לא הורשה לנוע, לכתוב ואף לא לקרוא בחופשיות. היו אלה השנים הסוערות ביותר בחייו ודבר זה ניכר היטב ביצירותיו מאותה תקופה. בסופו של דבר, לאחר חיפוש ממושך, הציע פושקין נישואים לנטליה גונצ'ארובה, שנודעה כאחת הנשים היפות ברוסיה. החתונה נערכה ב-18 בפברואר 1831. כמתנה לחתונה הורשה לו לפרסם את אחת מהפואמות המפורסמות שכתב עוד בהיותו בגלות, "בוריס גודונוב".

פושקין ואשתו התיישבו בצארסקויה סילו אך עברו בהמשך לדירה בסנקט פטרבורג, שם חי פושקין עד יום מותו. ב-1833 פרסם פושקין את הפואמה הרומנטית בשם "יבגני אונייגין", שאת שני הפרקים הראשונים שלה כתב עוד בגלות. הפואמה נחשבת לאחת מיצירות המופת הגדולות ביותר בשפה הרוסית ובספרות בכלל.

בדצמבר אותה שנה קיבל פושקין תואר חצר נמוך - קאמר פורייר (תוארי חצר ברוסיה הצארית לא נחשבו כתוארי אצולה, אך היו חלק מ"טבלת מעמדות", ונועדו ליצור רשימה מסודרת של בעלי תפקידים, בדומה לדרגות צבאיות או אזרחיות). התואר שקיבל פושקין היה מקביל לדרגת קולונל בצבא. פושקין שחשב שמגיע לו תואר גבוה יותר, ראה בכך עלבון אישי. רבים שמו לב ליופיה של נטליה אשתו, וביניהם היה גם הצאר ניקולאי הראשון. פושקין חשד שהתואר ניתן לו רק על מנת שיוכל להשתתף בנשפים המלכותיים - דבר שיקל על הצאר לחזר אחר אשתו.

נטליה אשתו, לעומת זאת, אהבה את תשומת הלב שניתנה לה ולא התנגדה לחיזורים שהיו אחריה. ב-1834 התפתח רומן בין נטליה לבין בן אצולה צרפתי בשם ז'ורז' שארל ד'אנטס. כאשר ד'אנטס הפסיק לשמור על סודיות הקשר ביניהם פרצה שערורייה, ופושקין הכועס הזמין את ד'אנטס לדו-קרב במטרה להגן על כבודו. הקרב נדחה מספר פעמים ולבסוף הצליחו חבריו לשכנע אותו שמדובר באי הבנה, ופושקין נסוג מהצעת הדו-קרב שלו. אלא שהרומן לא פסק וד'אנטס המשיך לחזר אחרי אשתו של פושקין באופן גלוי. זמן קצר אחר כך קיבל פושקין מכתב שהאשים אותו בפחדנות (יש המאמינים שהמכתב נשלח מאנשי הצאר עצמו). פושקין הכועס והנעלב הזמין שוב את ד'אנטס לדו-קרב.

הדו-קרב התקיים ב-8 בפברואר 1837. ד'אנטס ירה ראשון באקדח ופצע את פושקין אנושות. פושקין בכוחותיו האחרונים ירה גם הוא ופצע את ד'אנטס קלות. יומיים אחר כך, ב-10 בפברואר 1837 נפטר פושקין מפצעיו והוא בן 37. מחשש למהומות הורה הצאר לקבור אותו בחשאי לצד אימו באחוזת מיכילאבסקיה.

השפעתו ברוסיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פושקין הוא גדול המשוררים הרוסים בכל הזמנים. הוא שבר מוסכמות בנות מאות שנים ונחשב כאבי השירה הרוסית המודרנית. יצירותיו השפיעו על סופרים ומשוררים רבים שבאו אחריו. מותו הפך לטרגדיה לאומית ולאבל לאומי. אפילו הצאר, שהיה ביחסים קרים עם פושקין, שילם את כל חובותיו הכספיים לאחר מותו כאות כבוד. גם הבולשביקים נמנעו מלהתקיף את פושקין כאשר התקיפו את הספרות והמשוררים שלפני המהפכה, במה שהם כינו "הספרות הבורגנית".

השפעת חייו ומותו של פושקין ניכרים ברוסיה עד היום. צארסקויה סלו, העיירה שבה למד וחי בתקופת נעוריו, נקראת כיום פושקין על שמו, ועשרות פסלים בדמותו מוצבים בכל רחבי רוסיה. עם השנים התחיל להיות נהוג לקרוא לבני תקופתו - "בני דורו של פושקין", מנהג הקיים עד היום.

"פולחן פושקין" וההיצמדות המוחלטת לשירתו לא מצאו חן בעיני כל המשוררים הרוסים; ואולם קולות המבקרים את שירתו ורואים בה מלאכותית ולא מתאימה, מושתקים לרוב גם על ידי הממסד הרוסי, שעד היום מאמץ את פושקין ללבו.

אנטישמיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פושקין מתאר בספריו את היהודי כדמות שלילית, כך בספרו "הרדיד השחור", וכך ב"האביר הכילי", היהודי מצטייר כיועץ רע ופחדן. בתארו את פגישתו עם אדם רוסי הדומה במראהו ליהודי, ברשימותיו משנת 1827, הוא רושם: "כיוון שהמושג יהודי ומרגל זהים, מיד הפניתי אליו את גבי". יש התולים בהשפעתו יחד עם אחרים, את גישתו האנטישמית של דוסטוייבסקי[3].

יצירותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

פואמות, רומנים, מחזות, סיפורים מוחרזים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרוזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אגדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

יצירות שהופיעו בעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • משירי פושקין, מתורגמים על ידי דוד פרישמן, ועד החברה "מפיצי השכלה בין היהודים ברוסיא", תרנ"ט 1899.
  • פואמות דרמתיות, תרגום: דוד שמעונוביץ, הוצאת שטיבל, תר"ף 1920.
  • בת הקפיטן, תרגם מנחם זלמן וולפובסקי, הוצאת מצפה, תרצ"ו 1936.
  • יבגני אונייגין, תרגם אברהם שלונסקי, ועד היובל, תרצ"ו 1936.
  • יבגני אוניגין, תרגם אברהם לוינסון, דפוס וייס, תרצ"ז 1937.
  • יבגני אונייגין, תרגם אברהם שלונסקי, הוצאת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, תש"ה 1945.
  • פולטבה, עברית: מרים ברנשטיין-כהן, הוצאת אחיאסף, 1945.
  • מעשה בדיג ודג-הזהב (1834. תר' אהרן לובושיצקי בשם הדייג והדגה, 1899; ש. בן-ציון בשם מעשה בשיבוטא, 1926; ליפה שפר בשם מעשה בדייג ובדגיג, 1936; א. שפר, 1946; יוחנן בן-זכאי בשם אגדת הדייג והדגית, 1955; חנניה רייכמן, 1970; רנה ליטוין, 2008)
  • אגדות, מרוסית: אברהם רוזנצויג, הוצאת יבנה, 1947.
  • יבגני אונייגין, תרגם אברהם שלונסקי, הוצאת ספרית פועלים, תש"ט 1949.
  • דוברובסקי, מלכת פיק תרגם יוסף כהן-צדק, הוצאת אופיר, תש"ט 1949.
  • מאגדות פושקין, עבד שלמה סקולסקי, הוצאת עמיחי, תש"י 1950.
  • רומאנים וסיפורים, תרגם מנחם זלמן ולפובסקי, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשי"ב 1952.
  • יבגני אונייגין, תרגם אברהם שלונסקי, הוצאת ספרית פועלים, תשי"ג 1953.
  • טרגדיות קטנות, מרוסית: אברהם שלונסקי, הוצאת ספרית פועלים, תשט"ו 1954.
  • בוריס גודונוב, עברית: אברהם שלונסקי, הוצאת ספרית פועלים, 1956.
  • האביר הכילי, עברית: אברהם שלונסקי, הוצאת ספרית פועלים, 1957.
  • יבגני אונייגין, תרגם אברהם שלונסקי, הוצאת ספרית פועלים, תש"כ 1960.
  • שלוש פואמות: גרף נולין, גבריליאדה, בית בקולומניה, מרוסית: אריה אהרוני, הוצאת כתב העת אל"ף, 1962.
  • רומאנים וסיפורים, מרוסית: מנחם זלמן ולפובסקי, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשכ"ה 1965.
  • שירה, עברית: אברהם שלונסקי, התוכן: יבגני אונייגין, בוריס גודונוב, האביר הכילי, מוצרט וסלירי, אורח האבן, משתה לעת דבר, רוסלקה. סוף דבר ופירושים מאת לאה גולדברג. הוצאת ספרית פועלים, 1966.
  • מבחר שירים ליריים, תרגום: יעקב ז"ק, הוצאת עקד תשכ"ז 1967.
  • הכושי של פטר הגדול, מלכת פיק, תרגם מנחם זלמן ולפובסקי, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, סדרת ספרית תרמיל, תשל"ד 1974.
  • דוברובסקי, תירגם מנחם זלמן ולפובסקי, משרד הביטחון ההוצאה לאור, סדרת ספרית תרמיל, תשל"ח 1978.
  • יבגני אונייגין, מרוסית: אברהם שלונסקי, הביא לדפוס אריה אהרוני, הוצאת ספרית פועלים, קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות תל אביב- יד שלונסקי, תשנ"ב 1992.
  • יבגני אונייגין, מרוסית: אברהם שלונסקי, עברית ורוסית עמוד מול עמוד. עורך ראשי: שמואל שוורצבנד, צוות עריכה ואמנות: א. יורקוב, דמיטרי סגל, נינה רודניק. הוצאת ספרית פועלים, 1999.
  • הכושי של פטר הגדול: מבחר פרוזה, מרוסית: רנה ליטוין, הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרי סימן קריאה, סדרת הספריה החדשה, תשס"ב 2001.
  • הקמתי לי גלעד: מבחר שירים ליריים, תרגום מרוסית, הערות ואחרית הדבר: רנה ליטוין. במקום מבוא - פושקין,או, האמיתי ודמוי האמת מאת ולדימיר נבוקוב. הוצאת הקיבוץ המואחד, 2005.
  • שלוש פואמות ואגדה אחת: גרף נולין, גבריליאדה, בית בקולומניה, הצאר ניקיטה וארבעים בנותיו, מרוסית: אריה אהרוני, הוצאת ספרית פועלים, 2006.
  • יבגני אונייגין, תרגום ופרושים: אברהם שלונסקי. מהדורה אלבומית מאוירת. כולל הערות ביבליוגרפיות: יבגני אונייגין, נוסח אחרון של התרגום / אריה אהרוני, על שירת פושקין / לאה גולדברג, יבגני אונייגין העברי - קווים לדיוקנו / עמינדב דיקמן. הוצאת ספרית פועלים, תשס"ז 2007.
  • אלכסנדר פושקין, משתה לעת דבר, "דחק" - כתב עת לספרות טובה, כרך ב'. תרגם מרוסית והעיר: רועי חן
  • השיחה המדומיינת עם אלכסנדר הראשון, תרגם מרוסית והעיר אלכס אוורבוך, נקודתיים, תשע"ג 2013.
  • פולטבה, השבוי הקווקזי, פרש הנחושת, גבריאלידה, מרוסית: יואל נץ. תל אביב: גוונים, תשע"ד 2013.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ניקולאי גוגול, מספר מילים על פושקין (תרגם מרוסית והעיר: סרגי ליבשיץ), "דחק" - כתב עת לספרות טובה, כרך ב'

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתרגומי יצירתו:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ תאריכי הלידה והפטירה המובאים הם על פי הלוח הגרגוריאני, המקובל בימינו. על פי הלוח היוליאני, שהיה נהוג ברוסיה בתקופתו של פושקין, תאריך לידתו הוא 26 במאי 1799, ותאריך פטירתו הוא 29 בינואר 1837.
  2. ^ Solomon Ghebre-Ghiorghis, The Eritrean Ancestry of Alexander Pushkin
  3. ^ שמאי גולן, האנטישמיות של דוסטוייבסקי.