אלכסנדר השלישי, קיסר רוסיה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אלכסנדר השלישי
קיסר רוסיה
ציור של אלכסנדר השלישי, פרי מכחולו של איוון קרמסקוי
שם מלא אלכסנדר אלכסנדרוביץ' רומנוב
תקופת שלטון 14 במרץ 1881 - 1 בנובמבר 1894
הקודם אלכסנדר השני
יורש ניקולאי השני
בת זוג

מריה פיודורובנה

צאצאים

ניקולאי
אלכסנדר
גיאורגי
קסניה
מיכאל
אולגה

שושלת בית רומנוב
אב אלכסנדר השני
אם מריה אלכסנדרובנה
תאריך לידה 10 במרץ 1845
סנקט פטרבורג, האימפריה הרוסית
תאריך פטירה 1 בנובמבר 1894 (בגיל 49)
סנקט פטרבורג, האימפריה הרוסית
מקום קבורה מבצר פטר ופול, סנקט פטרבורג

אלכסנדר אלכסנדרורוביץ' רומנוב (רוסית: Александр III Александрович Романов), הידוע יותר בתור אלכסנדר השלישי "עושה השלום" (10 במרץ 18451 בנובמבר 1894) היה קיסר רוסיה מה-14 במרץ 1881 ועד יום מותו.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלכסנדר השלישי נולד בסנקט פטרבורג, והיה בנם השני של אלכסנדר השני ורעייתו מארי, נסיכת הסה. הוא נודע כטיפוס מחוספס, השונה בתכלית מקודמיו - אביו הליברל אלכסנדר השני, ואחי־סבו אלכסנדר הראשון, שנודע כג'נטלמן רגשן ואבירי. אלכסנדר השלישי לא רחש כל חיבה לתרבות גבוהה, עדנה ואלגנטיות, והתפאר בהיותו מחוספס כמרבית נתיניו הרוסים. גישתו הישירה והחותכת הייתה גסה לעתים, אך התאימה למראהו ולתנועותיו המגושמות. בחינוכו לא היה די לרכך תכונות אלה.

במהלך עשרים שנות חייו הראשונות לא היה אלכסנדר צפוי לרשת את כס הצאר, שכן תפקיד זה יועד לאחיו הבכור, ניקולאי. גם כאשר הראה ניקולאי סימנים של בריאות לקויה, רווחה הסברה שטיפול נכון ותשומת לב יוכלו להאריך את חייו ללא קושי. הדאגה להמשך השושלת הביאה לאירוסיו של ניקולאי לדאגמאר, נסיכת דנמרק. בעוד שניקולאי חונך כיורש העצר, קיבל אלכסנדר חינוך מועט יותר, שכלל היכרות עם צרפתית, אנגלית וגרמנית ומידה מסוימת של חינוך צבאי.

יורש עצר[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מותו של אחיו הגדול מדלקת שחפתית של חוט השדרה ב-13 באפריל 1865, הפך אלכסנדר ליורש העצר, ואביו, אלכסנדר השני, החל בחינוכו כיורש-העצר. מאמציו של אלכסנדר השני עלו בתוהו, כיוון שבנו השני לא היה תלמיד מבריק כמו אחיו. בין מוריו של אלכסנדר היו ההיסטוריון הרוסי המפורסם סרגיי סולוביוב והפרופסור למשפט קונסטנטין פובדונוסצב. לזה האחרון הייתה השפעה על אלכסנדר: אף שחינוכו עורר באלכסנדר חיבה מועטה ללימודים מופשטים או להתעמקות אינטלקטואלית, הוא השפיע על שלטונו בהחדרת האמונה שהקנאה למחשבה הרוסית האורתודוקסית היא חלק בלתי נפרד מהפטריוטיות הרוסית, וכי כל צאר בר-דעת חייב לשמור עליה באדיקות.

על ערש דווי, הביע אחיו הגדול ניקולאי רצון שיורשו ייבם את הנסיכה דאגמאר, וכך היה ב-9 בנובמבר 1866, אחרי שהנסיכה הוטבלה לנצרות האורתודוקסית וקיבלה את השם מאריה פיודורובנה. נישואים אלו היו זיווג מאושר והחזיקו עד למותו של אלכסנדר. בין השנים 1865 ו-1881, בהן היה אלכסנדר יורש העצר, הוא לא התבלט בענייני ציבור, אך נתן להבין שישנם הבדלים בין השקפותיו שלו לבין עקרונות הממשל באותה תקופה.

אלכסנדר התנגד נחרצות למה שנחשב בעיניו השפעה זרה שלא במקומה באופן כללי, והשפעה גרמנית בפרט. הוא רצה לראות אימוץ כללי של עקרונות לאומיים אמיתיים בכל הפעילות הציבורית, למימוש חזונו - חזון רוסיה ההומוגנית בכל - בשפה, מנהל ודת. עמדה זו הייתה שונה מזו של אביו, שעל אף היותו פטריוט רוסי, גילה אהדה רבה למנהגים גרמניים, השתמש לעתים קרובות בגרמנית בקשריו הפרטיים, וביסס את מדיניות החוץ שלו על ברית עם פרוסיה. האנטגוניזם שנבע מחילוקי דעות אלה קיבל פומבי לראשונה במהלך מלחמת צרפת פרוסיה, כאשר הצאר תמך בקבינט בברלין, בעוד שיורשו לא הסתיר את חיבתו לצרפתים.

חלק ניכר מהשקפותיו עוצבו במהלך מסעו לבולגריה, שם הוביל את האגף הימני של כוח הפלישה. הבולגרים הוצגו בסנקט פטרבורג ובמוסקבה כקדושים מעונים, ודי היה בנסיון אישי קצר כדי לעמוד על המצב לאמיתו. כמו רבים מהגנרלים שלצידו, אלכסנדר לא חש חיבה רבה ל"אחיו הקטנים", והבין כי הטורקים רחוקים מהדימוי החשוך שהוצמד להם. על אף זאת, אלכסנדר הצניע את דעתו ולא נתן לה פומבי. היות שלא נועצו בו בעניינים מדיניים, הוא הגביל את עצמו לביצוע המשימות הצבאיות וביצע אותם באופן מדוקדק. אחרי טעויות ואכזבות רבות, צבאו הגיע לקונסטנטינופול וחוזה סאן סטפנו נחתם. על אף הציפייה כי הגרמנים יעזרו לרוסיה לעצב את מזרח אירופה כרצונה, ביסמרק נהג אחרת וכרת ברית עם אוסטריה כנגד האינטרסים הרוסים. מהלך זה חיזק את הדעות של אלכסנדר שבאו לידי ביטוי במלחמת צרפת-פרוסיה.

כמו כן, במהלך מסעו בבולגריה הבין אלכסנדר בדרך הקשה את אי-הסדרים והשחיתות הפושה במנהל הצבאי, ולאחר שובו לסנקט פטרבורג הוא גילה נורמות פגומות במחלקה הימית. הוא הפנה את תשומת לבו של אביו למספר דמויות מפתח בפרשות אלה, שבאו מהאצולה הגבוה. פנייה זו לא התקבלה בעין יפה, שכן אביו, אלכסנדר השני, שהנהיג רפורמות רבות במחצית הראשונה של שלטונו, עייף מביצוע רפורמות ונרתע לביצוע המשימה שהציע בנו. הפרשה הכניסה מתח נוסף ביחסים בין האלכסנדרים, שכן הבן חש שלא יתבצעו רפורמות חשובות עד שהוא יירש את כס הצאר.

השינוי בא מוקדם בהרבה מהצפוי. ב-13 במרץ 1881, נרצח אלכסנדר השני בידי כנופיית ניהיליסטים בשם נרודנאיה ווליה (רצון העם), והשלטון האוטוקרטי עבר לידי בנו.

קיסר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות עצות של מורה הדרך הפוליטי שלו, קונסטנטין פובדונוסצב, החליט אלכסנדר השלישי לאמץ דרך אחרת מזו של אביו. מהלכו המדיני הראשון היה ביטול הצו שרצה אביו להוציא בדבר הקמת מועצות מייעצות, ובמנשר שבו הוצהר על הכתרתו לקיסר הבהיר כי אין בכוונתו לצמצם או להחליש את הכוח האוטוקרטי שירש מקודמיו. במשך כל שנות שלטונו לא הראה אלכסנדר שום כוונה לשינוי דעתו זו. כלל הרפורמות הפנימיות שאותן ביצע אלכסנדר נועד לתקן את מה שהיו לדעתו נטיות ליברליות מדי של המשטר הקודם, וכך הותיר אחריו אלכסנדר רושם של שליט שמרן שהסיג את רוסיה לאחור. לשיטתו, נדרש היה להציל את רוסיה מאנרכיה ותעמולה מהפכנית, אך לא דרך הממסד הפרלמנטרי והליברליזם של מערב אירופה, אלא באמצעות שלושה עקרונות שהומלצו באופן ישיר על ידי הדור הוותיק של הסלבופילים - לאומיות, אורתודוקסיות מזרחית ואוטוקרטיות. בעיני רוחו ראה אלכסנדר אומה בעלת לאומיות אחת, שפה אחת, דת אחת וצורת מנהל אחת. במהלך כל שלטונו, פעל לכיוון כינון חלום זה דרך כפיית השפה הרוסית ובתי הספר הרוסיים על נתיניו הגרמנים, הפולנים והשבדים.

בעקבות עצות שקיבל משר הפנים, איגנאטייב, חוקק ב-4 במאי 1882 את חוקי מאי שהגבילו את מקומות המגורים של היהודים, אסרו עליהם עבודה בימי א' וימי חג נוצריים.

בפרובינציות אחרות פעל להפוך את מה שהיה בעיניו ליברליזם מוגזם בתקופת אביו. למטרה זו הוא צמצם את הכוח המועט של ה"זמסטבו" - השלטון המקומי הנבחר, ומינה פקידי ממשל לפקח על האוטונומיות המקומיות. במקביל פעל לחזק את השלטון האימפריאלי ולרכזו ככל הניתן תחת שליטתו האישית.

אלכסנדר פישט את כללי החצר והנהיג מדיניות של חיסכון: צמצם את מספר המשרתים, הגביל את מספר הנשפים המלכותיים, והורה להגיש יינות רוסיים תחת צרפתיים. מאידך גיסא, הוא הוציא סכומי עתק על יצירות אמנות ועבר בכך את כל קודמיו פרט ליקתרינה הגדולה.

בענייני חוץ הוא היה איש שלום, ולכן זכה לכינויו, "עושה השלום" (Миротворец), אך כלל לא תמך בדוקטרינה של שלום בכל מחיר ופעל לפי העיקרון שהדרך הטובה ביותר למנוע מלחמה היא להיות מוכן לקראתה בכל עת. על אף סלידתו מיחסיו של הקנצלר ביסמרק עם רוסיה, הוא נמנע מסכסוך פומבי עם גרמניה ואף החיה לתקופה את ברית שלושת הקיסרים. רק בשנות שלטונו האחרונות, כאשר מיכאיל קטקוב קנה לו השפעה עליו, אימץ אלכסנדר גישה עוינת יותר כלפי הממשלה בברלין, ואף דאג להחזיק כוח צבאי גדול בקרבת החזית הגרמנית, תוך חיזוק קשרי הידידות עם צרפת. גישתו כלפי בולגריה הייתה דומה - הניסיונות של הנסיך אלכסנדר ואחר כך סטמבולוף להרוס את ההשפעה הרוסית אומנם הרתיחו אותו, אך הוא התנגד באופן עקבי לשימוש בכוח למנוע כוונות אלה.

ביחסיו עם מרכז אסיה הוא המשיך במדיניות הרגילה של הגדלת ההשפעה הרוסית מבלי להיגרר לעימות עם הממלכה המאוחדת, ולא נתן למחרחרי המלחמה הלאומניים לצאת מידי שליטה.

ב-1887, תכננה קבוצת יוצאי ארגון המהפכנים "נרודניה ווליה" (שרצחה את אלכסנדר השני) את רציחתו של אלכסנדר השלישי. בין השותפים לקנוניה שנתפסו היה אלכסנדר אוליאנוב, שנדון למוות ונתלה ב-5 במאי 1887. אוליאנוב היה אחיו של ולדימיר איליץ' אוליאנוב, שלימים יאמץ את השם "לנין".

סוף חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1888 ירדה הרכבת שבה נסעו הקיסר ומשפחתו מן הפסים ליד העיר חרקוב. רוב הנוסעים נפגעו, אך משפחת הקיסר ניצלה בנס. עם זאת, כתוצאה מהתאונה החל אלכסנדר לסבול מבעיות בכליותיו. בשנת 1894 החריפה הבעיה והפכה לנפריטיס (דלקת הכליות). אלכסנדר השלישי מת בדרך לחצי-האי קרים ב-1 בנובמבר 1894. בנו, ניקולאי השני, ירש אותו.

ילדיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאלכסנדר ולאשתו הנסיכה דאגמאר מדנמרק (שנודעה מאוחר יותר כמריה פיודורובנה) נולדו שישה ילדים:

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקודם:
אלכסנדר השני
צארים רוסיים הבא:
ניקולאי השני
שליטי רוסיה
נסיכי קייב | נסיכי ולדימיר | נסיכי מוסקבה | צארים של רוסיה | קיסרי רוסיה | שליטי ברית המועצות | נשיאי הפדרציה הרוסית
פיוטר הראשון "הגדול" | יקטרינה הראשונה | פיוטר השני | הקיסרית אנה | איוואן השישי | הקיסרית יליזבטה | פיוטר השלישי | יקטרינה השנייה "הגדולה" | פאבל הראשון | אלכסנדר הראשון "המנצח" | ניקולאי הראשון | אלכסנדר השני "המשחרר" | אלכסנדר השלישי | ניקולאי השני