דרך הפסלים בחצרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

דרך הפסלים בחצרים היא מסלול טיול באזור צפון הנגב שממוקם מערבית לבאר שבע. הגישה למקום היא רגלית, על אופניים או ברכב. עונות הביקור במקום הן לאורך כל השנה, והמסלול מיועד לכל המשפחה. דרך הפסלים מונה כ-39 פסלים. במקום נערכים טיולים ליליים.

על היער[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוזמי "דרך הפסלים", האמנית והאוצרת מרגה פישטיין ובעלה ישראל, הזמינו את מיטב אמני ישראל להציב בצידי הדרך ובגבעות שמסביב, יצירות המביעות אמירה אמנותית המתייחסת לסביבה ולמרחב. תהליך האוצרות מתמשך ופסלים נוספים כל העת. למרבה הצער, פסלי מתכת רבים נגנבים מעת-לעת מהאתר ונעשה מהלך לחדשם או להציב אחרים במקומם. דרך הפסלים אוגפת את קיבוץ חצרים מדרום. הדרך עבירה לכל רכב. בשני מקומות לאורך הדרך הציבה קק"ל חניונים המאפשרים לא רק ליהנות מהנוף וממראה הפסלים, אלא גם ליהנות מבילוי בחיק הטבע.

על האזור[עריכת קוד מקור | עריכה]

דרך הפסלים שוכנת בשפלת הנגב - המרחב שממערב לבאר שבע ומדרומה. בדרך כלל מתנשאות גבעות שפלת הנגב לרום 200-400 מטרים מעל פני הים. האקלים צחיח, לא יותר מ-200 מ"מ גשם בשנה בממוצע. בתנאים כאלה צומחים כאן בר רק שיחי מדבר, שמותירים את המרחבים הגדולים חשופים למרחוק. נחל באר שבע הוא הנחל הראשי המנקז את האזור. יובליו העיליים של הנחל הגדול מתפרשים בצפון הר הנגב ובדרום הרי יהודה. הנחל יורד מערבה, חוצה את העיר באר שבע וממשיך מדרום לקיבוץ חצרים והלאה, עד שהוא מתנקז לנחל בשור. נחל חברון, אחד היובלים הראשיים של נחל באר שבע, מנקז את הרי חברון, שזוכים בחורף למנת גשם נכבדה. לפיכך, גשמים חזקים שיורדים בהרי חברון יוצרים לעתים שטפונות עזים בנחל באר שבע. במלחמת העולם השניה (1914-1917) נודעה לגבעות שמסביב לחצרים חשיבות אסטרטגית רבה. בגבעות חצרים התבצרו הלוחמים התורכים בחפירות והקימו קו הגנה כנגד מתקפות הצבא הבריטי. היה זה לאחר שהמתקפה הבריטית על עזה, בראשותו של גנרל מוריי, נכשלה כשלון חרוץ. הפיקוד העליון הבריטי החליט להחליפו באדמונד אלנבי. אלנבי, בהמלצת גנרל מוריי, העביר את גזרת הלחימה לאזור באר שבע. ב-3 באוקטובר 1917, לאחר פעולות הסחה שהטעתה את התורכים, פתחו הבריטים בהפתעה במתקפה על באר שבע. לאחר ניתוק הדרכים לעיר, כשנשארה שעה אחת עד חשיכה, הסתערו הפרשים האוסטרלים והניו-זילנדים וכבשו את העיר במהירות. המטיילים באזור בימינו עוד יכולים לראות תעלות, עמדות חפורות ורסיסי ברזל גדולים (חלקים של פגזי תותחים) שנותרו כעדות אילמת למערכה הגדולה.

שדות החוחובה במסלול הפסלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוחובה הוא שיח ירוק-עד שמקורו ביבשת אמריקה. רב שטחי החוחובה בישראל, כ-3,000 דונם, נמצאים בנגב. מדינת ישראל נמצאת במקום השלישי בעולם בהפקת יבולי חוחובה, אחרי ארצות הברית וארגנטינה. שמן חוחובה מופק מגרעיני הצמח בכבישה קרה (תהליך מכני של מיצוי השמן ללא חימום). השמן משמש לתעשיית תמרוקים, תוסף לדלק למכוניות ושמן סיכה של מכניקה עדינה. שמן חוחובה דומה בתכונותיו לשמן לווייתנים ולכן שימוש בו תורם להפחתת הציד המתנהל כנגד היונקים הימיים החשובים האלה. ערכו של שמן חוחובה גבוה פי ארבעה מזה של שמן זית, ולכן זכה לכינוי "הזהב הנוזלי". בקיבוץ חצרים יש מכון להפקת שמן. שטח המטעים מושקה בעזרת טפטפות תוך ניצול מי קולחים שמקורם בקיבוץ ובבסיס חיל האוויר הישראלי הסמוך.

אתרים במקום[עריכת קוד מקור | עריכה]

באר עלי אבו יחיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחת משתי הבארות שהיו ברשותה של חמולת אבו יחיה - חמולה גדולה של בדווים שהתגוררה באזור עד מלחמת העצמאות. כמו רבות מבארות הנגב שנחפרו בימי המנדט הבריטי, גם באר זו נחפרה בשנות ה-20' של המאה העשרים. עומקה עולה על 30 מטרים ומימיה נשאבו במנוע אל בריכת אגירה סמוכה. ראשוני קיבוץ חצרים רכשו בשנים הראשונות לעלייתם על הקרקע מים מהבארות של חמולת אבו יחיה. מסביב לבאר היה בוסתן גדול. אחדים מעצי הבוסתן שרדו עד היום, וקק"ל ממשיכה לטפח אותם ואף הוסיפה נטיעות משלה.

גבעת הרדאר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בגבעת הרדאר שכנה בימי הכוננות שקדמו למלחמת ששת הימים (מאי-יוני 1967) יחידה צבאית קטנה. היחידה, שחייליה התגוררו באוהלים, תפעלה תחנת רדאר לאיתור ולזיהוי מטוסי אויב. במהלך מלחמת ששת הימים נמצאו באל עריש פקודות מצריות שהורו להפציץ את הגבעה. שרידי עמודים ובסיסי בטון הם כל אשר נותר מעברו זה של המקום.

מאגורת חצרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאגורה היא בור מים חצוב בסלע מתקופות קדומות. במרכז המאגורה ניצב עמוד שתמך בתקרתה. דרך המסדרון פינו את הסחף שהצטבר במשך הזמן במאגורה. במתקנים דומים ברחבי הנגב נמצאו תעלות שריכזו את מי הגשם שניגרו על פני השטח מהמדרונות ומערוצי הגבעות הסמוכות וניקזו אותם אל הבור. בהעדר עדות לתעלות איסוף בסביבת מאגורת חצרים, חלוקות הדעות אם החלל שלפנינו היה מאגורה.

מקורות חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אתר קק"ל, יעקב שקולניק, טלילה ליבשיץ

אתר "עכבר העיר"

טבע ונופים בישראל, עמית מנדלסון

אתר Ynet, חוה בראון

e ירוק, יעקב שקולניק