אל עריש

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אל עריש
العريش
nrfzתחנת הרכבת אל עריש - תחנה חשובה בתחבורה בין ארץ ישראל ובין מצרים בתקופת המנדט הבריטי
מדינה / טריטוריה Flag of Egypt.svg  מצרים
מחוז שמאל סינאא' (צפון סיני)
אוכלוסייה
 ‑ בעיר

150,000‏
קואורדינטות 31°08′N 33°48′E / 31.13°N 33.8°E / 31.13; 33.8קואורדינטות: 31°08′N 33°48′E / 31.13°N 33.8°E / 31.13; 33.8

אל עריש (ערבית العريش) היא עיר בצפון חצי האי סיני לחוף הים התיכון, סמוך לשפך ואדי אל עריש. העיר נמצאת כ-47 ק"מ מערבית לרפיח, ו-344 ק"מ צפונית-מזרחית לקהיר. לפי הערכות, בשנת 2006 מנתה אוכלוסייתה 141,595 בני אדם‏[1], ביניהם פליטים פלסטינים. בשנים האחרונות הפכה העיר ליעד תיירותי מבוקש.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד המאה העשרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

העיר נבנתה סביב מצודה פרעונית, באזור שאוכלס בעיקר על ידי נוודים במשך אלפי שנים. פירוש השם "עריש" בערבית הוא סוכה, ויש המקשרים את העיר למקום בשם "סוכות" בו חנו בני ישראל לאחר יציאת מצרים.

כמו כן, יש המזהים את אל עריש עם רינוקורורה המוזכרת בכתבי יוסף בן מתתיהו כמקום שאליו נמלט הורדוס מפני מתתיהו אנטיגונוס השני כשהאחרון השתלט על ממלכת יהודה בשנת 40 לפנה"ס בסיועה של האימפריה הפרתית (מלחמות היהודים ספר א' יד, ב). רינוקורורה הייתה חלק מממלכת יהודה לאחר שנכבשה על ידי אלכסנדר ינאי.‏[2] במהלך המרד הגדול חנה בה טיטוס במסעו מאלכסנדריה לירושלים. יוסף בן מתתיהו מציין כי לאחר מכן חנה ברפיח, והיא "תחילת גבול סוריה" ומכאן שבתקופה זו הייתה אל עריש חלק ממצרים. פירוש השם "רינוקורורה" ביוונית הוא "קצוצי האף", ויש הסבורים כי למקום זה הוגלו פושעים, לאחר שאפם נקצץ כעונש.

במאה ה-12 נכבשה אל עריש בידי הצלבנים אך בהמשך איבדו את השליטה בה. האימפריה העות'ומאנית בנתה ביצורים חדשים למצודה בשנת 1560. במהלך מלחמות נפוליון, בדרכו של נפוליון אל ארץ ישראל, הטילו הצרפתים בפיקודו של ז'אן לואי אבנעזר רנייה מצור על המצודה, שנפלה לאחר 11 ימים ב-19 בפברואר 1799.

לפני תקופת כיבוש המזרח התיכון על ידי הבריטים, בשנת 1865 מיפה איש הצבא הבריטי, הוריישו קיצ'נר את אזור המזרח התיכון וישראל. בשל העובדה כי האזור הדרומי ביותר בו הייתה מיושבת אוכלוסיית קבע הייתה עזה, מיקם קיצ'נר את ראשית הצירים באזור אל-עריש וכך מיפה את כל אזור ארץ ישראל המיושבת. אזור הנגב לא היה מיושב באותה התקופה לכן האזור לא הוכלל ברשת המפות.

במאה העשרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אל עריש במהלך מלחמת העולם הראשונה

ב-1903 סיירה באזור משלחת ציונית ביוזמת בנימין זאב הרצל אשר בחנה את "תוכנית אל עריש" להקים במקום מדינה יהודית בחסות בריטית. התוכנית לא יצאה אל הפועל, ואת מקומה תפסה "תוכנית אוגנדה". במהלך מלחמת העולם הראשונה נהרסה המצודה על ידי מפציצים בריטים וב-1917 נכבשה אל עריש בידי הבריטים. במפקד שנערך בסיני ב-1937 נמנו בעיר 9,706 תושבים, יותר ממחצית כל תושבי חצי האי סיני באותה עת‏[3].

במלחמת העצמאות, במהלך מבצע חורב הפציץ צה"ל את אל עריש ב-22 בדצמבר 1948, ולאחר מכן החל טור ישראלי משוריין, בפיקודו של יגאל אלון לעשות את דרכו אל העיר, עד שנעצר לאחר התערבות בינלאומית.

העיר, כמו כל חצי האי סיני, נכבשה על ידי ישראל במהלך מבצע קדש ב-2 בנובמבר 1956[4], אך הוחזרה למצרים ב-15 בינואר 1957 במסגרת נסיגת צה"ל מסיני שהחלה ב-10 בינואר 1957‏[5].

במלחמת ששת הימים הגיעו כוחות צה"ל בפיקודו של האלוף ישראל טל (טליק) אל העיר עוד ביומה הראשון של הלחימה, 5 ביוני 1967. כחמישה קילומטר צפונית מזרחית לעיר הוקמה ההתנחלות נאות סיני. ההתנחלות הוקמה כהיאחזות נח"ל ב-1967 ולאחר מכן אוזרחה בשם "נאות סיני". באזור אל עריש שכן גם בסיס חיל האוויר הישראלי איתם.

אל עריש הוחזרה למצרים בשלב הראשון של הנסיגות הישראליות על פי חוזה השלום בין ישראל ומצרים, ב-15 במאי 1979, כאשר הנסיגה המלאה משטחו של חצי האי הושלמה באפריל 1982. העיר עצמה הוחזרה בטקס צבאי ללא כל חיכוכים, במהלכו הכריזו מנחם בגין ואנואר סאדאת על גבולות פתוחים בין שתי המדינות, אך ב"נאות סיני" התבצרו מאות אנשים ב"גן הירק" וצה"ל נאלץ לפנותם בכוח.

כיום העיר הינה בירת מחוז צפון סיני. בעיר הוקמו מלונות רבים המשמשים את התיירים המגיעים למקום. בעיר פועלת אוניברסיטת סיני, אוניברסיטה פרטית מצרית, וכמו כן קמפוס צפון סיני של אוניברסיטת תעלת סואץ.

בינואר 2010, בעקבות שטפון בואדי אל עריש נהרגו ונפצעו עשרות אנשים באל עריש, מאות בתים נסחפו, שדה התעופה נסגר ואלפי בדואים שרפו את תחנת המשטרה בטענה של חוסר עזרה מצד הממשלה המצרית.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ נתוני מפקדי אוכלוסין במצרים
  2. ^ מיכאל אבי יונה, אטלס כרטא לתולדות ארץ-ישראל, תקופת בית שני המשנה והתלמוד, עמוד 69
  3. ^ מנשה הראל, מסעי סיני, עמ' 76, הוצאת עם עובד, 1968
  4. ^ מירב הלפרין,דובר צה"ל מודיע-ההודעות שליוו את חיינו, עמוד 23, הוצאת ידיעות ספרים, תל אביב, 2011
  5. ^ היום יוחל בפינוי אל עריש, חרות, 10 בינואר 1957