המנדט הבריטי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Disambig RTL.svg המונח "המנדט" מפנה לכאן. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו מנדט (פירושונים).
Mandate for Palestine
המנדט על פלשתינה (א"י)
الانتداب على فلسطين
Palestine-Mandate-Ensign-1927-1948.svg

דגל
Palestine Mandate Seal.gif

סמל
אירועי הקמה מלחמת העולם הראשונה
הוקמה 11 בספטמבר 1922
(ב-1 ביולי 1920 החל השלטון האזרחי)
התפרקה 1948
ישות קודמת Flag of Turkey.svg האימפריה העות'מאנית
ישות יורשת Flag of Israel.svg ישראל, Flag of Jordan.svg ירדן,Flag of Egypt (1922–1958).svgמצרים
שפה אנגלית, עברית, ערבית
יבשת אסיה
עיר בירה ירושלים
מטבע לירה ארץ ישראלית
שטח המנדט על פלשתינה
היסטוריה של ארץ ישראל

ישראל המנדט הבריטי התקופה העות'מאנית בארץ ישראל התקופה הממלוכית בארץ ישראל התקופה הצלבנית בארץ ישראל התקופה הערבית בארץ ישראל התקופה הביזנטית בארץ ישראל התקופה הרומית בארץ ישראל ממלכת החשמונאים התקופה ההלניסטית בארץ ישראל התקופה הפרסית בארץ ישראל ממלכת יהודה ממלכת יהודה ממלכת ישראל המאוחדת ארץ ישראל בעת העתיקה

לוח התקופות בארץ ישראל

המנדט הבריטי מטעם חבר הלאומים על פלשתינה (א"י), המוכר בשם המקוצר המנדט או המנדט הבריטי, הוא מנדט חבר הלאומים (ייפוי כוח) שהוענק לבריטניה על ידי חבר הלאומים על מנת לסייע ליישוב היהודים‏[1] ולהבטיח את הקמת הבית הלאומי ליהודים בארץ ישראל, ברוח הצהרת בלפור ועל פי הנאמר בכתב המנדט[2]. הבריטים שלטו בארץ ישראל (פלשתינה) בין קיץ 1917 למאי 1948.

  • "שלטון המנדט" הוא כינוי מקוצר לשלטון הבריטי בארץ ישראל, שפעל מתוקף המנדט שקבלה מחבר הלאומים.
  • "ממשלת המנדט" היא הממשלה הבריטית שפעלה בארץ תחת המנדט שקיבלה מחבר הלאומים החל ב-1922.
  • "תקופת המנדט" היא התקופה שמאז כניסת הצבא הבריטי לארץ ישראל בקיץ 1917, ועד לסיומו בחצות הלילה שבין ה-14 וה-15 במאי 1948.

רקע ומגמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשיתה של תקופת המנדט היא בכניסת הצבא הבריטי לדרום הארץ וכיבושה במהלך 1917[3]. הממשל הצבאי הבריטי הוכרז בדצמבר 1917, במקביל להתייצבות קו החזית במרכז הארץ. הכוחות הבריטים המשיכו צפונה וכבשו את הארץ כולה מקיץ 1918. ב-1 ביולי 1920 החל ממשל אזרחי בריטי בראשות "הנציב העליון" הראשון הרברט סמואל[4]. ה-11 בספטמבר 1922 הוא המועד הרשמי בו בריטניה - המנהל האזרחי הבריטי בראשות הנציב העליון, קיבלה את המנדט מחבר הלאומים על ארץ ישראל‏[5].

כוונתו המוצהרת של שלטון המנדט הייתה להקים בית לאומי ליהודים בארץ ישראל, ברוח הצהרת בלפור ועל פי הנאמר בכתב המנדט.‏‏[6] למטרה זו עודד כתב המנדט עלייה של יהודים והקצאת קרקעות מדינה להתיישבותם‏[7]. יחד עם זאת, ממשלת המנדט הטילה מסיבות שונות הגבלות על העלייה ועל רכישת הקרקעות בידי יהודים, אשר החמירו בשנות התקופה בהדרגה, על פי כללי הספרים הלבנים. לפי ספרה של ג'ואן פיטרס, מאז ומקדם, אפשרה ממשלת המנדט בהתעלמות מכוונת כניסתם הבלתי חוקית של ערבים רבים‏[8]. המחלוקת בין ממשלת המנדט לתנועה הציונית בסוגיית היקף עליית היהודים לארץ התגברה לאחר עליית השלטון הנאצי בגרמניה ב-1933, הספר הלבן של שנת 1939 והתחזקה לאחר מפלת הנאצים ב-1945 על רקע השאיפה היהודית הציונית להרחיב את היישוב היהודי בארץ ולקלוט את פליטי השואה.

ליחסי שלטון המנדט עם היישוב היהודי היו צדדים שונים. המנדט, שהתבסס על הצהרת בלפור, תרם לביסוס הנוכחות היהודית בארץ ישראל, שימש כחומת מגן שהגנה על היישוב היהודי הקטן במזרח התיכון, ואף אפשר קליטה מוגבלת של עולים יהודים ממזרח אירופה ומרכזה ערב מלחמת העולם השנייה ובמהלכה, עת התרחשה השואה. אף על פי כן, משעה שהחלו מרידות בשלטון המנדט מצד התושבים הערבים ופרעות שערכו בתושבים היהודים, ובמיוחד בשנים האחרונות לקיומו, נראה היה כי הבריטים מעדיפים את שמירת השקט והסדר בארץ יותר מאשר את קיום הוראות כתב המנדט לגבי בניית בית יהודי. לקראת סוף 1945 במחאה על המדיניות הבריטית החלה לפעול תנועת המרי העברי שפעלה עד אוגוסט 1946, ובד בבד הורחבה פעילות ההעפלה. ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית לענייני ארץ ישראל שזומנה לחקור את סוגיית ארץ ישראל לאחר מלחמת העולם השנייה פרסמה באפריל 1946 מסקנותיה כי אין להקים מדינה דו-לאומית בשטח המנדט. כמו כן המליצה הוועדה לאשר רישיונות עלייה ל-100,000 פליטים יהודים לאחר מלחמת העולם השנייה עוד בשנת 1946. בריטניה דחתה את המלצות הוועדה וכדי למשוך זמן הציעה שארצות הברית תקים איתה ועדה נוספת בתקווה שזו תאפשר את המשך שלטונה בארץ ישראל ולצורך כך הוקמה ועדת מוריסון גריידי.

התפתחות היסטורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין השלטון העות'מאני ובין המנדט[עריכת קוד מקור | עריכה]

כניעת ראש עיריית ירושלים ופמלייתו בפני הבריטים ב-9 בדצמבר 1917

ב-9 בדצמבר 1917 נכנע השלטון העות'מאני בירושלים בפני הבריטים, ויומיים לאחר מכן, ב-11 בדצמבר, אישר את הכניעה הגנרל הבריטי אדמונד אלנבי. לאחר ארבע מאות שנות שלטון עות'מאני, החלה תקופה קצרה של שלטון צבאי בריטי בארץ ישראל.

לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה הוקם חבר הלאומים. חבר הלאומים העביר החלטה כי אומות שעדיין אינן מסוגלות לשלטון עצמי, תישלטנה בידי אומות מפותחות יותר, עד שניתן יהיה בתהליך הדרגתי להעביר את השלטון לידי המקומיים.

גישה זו באה לידי ביטוי בסעיף 22 לאמנת חבר הלאומים, שנחתמה בועידת פריז בשנת 1919. לאחר מכן הוכנס סעיף זה אף לחוזה ורסאי שנחתם ב-28 ביוני 1919.

באפריל 1920 נפגשו נציגי המעצמות בועידת סן רמו על מנת לדון בדרכים ליישום סעיפים אלו. אז חולקו השטחים שנכבשו במלחמת העולם הראשונה, ובריטניה קיבלה את המנדט על ארץ ישראל ועבר הירדן, במטרה להיות אחראית על יישום הצהרת בלפור - "תוך מתן אפשרות לעליית יהודים... ותוך עידוד התיישבות צפופה בארץ"‏[9]. בוועידה הוכר גם הקשר ההיסטורי בין העם היהודי וארץ ישראל, והיהודים שישבו בארץ ישראל קיבלו נתינות ארץ-ישראלית‏[10].

כבר ב-1916 הגיעו בריטניה וצרפת להסכם - הסכם סייקס-פיקו - על חלוקת אותם שטחים, מתוך הנחה שטורקיה תיאלץ לוותר על כל שטחי האימפריה העות'מאנית. ועידת סן רמו שינתה את החלוקה של הסכם סייקס-פיקו במידה ניכרת. בריטניה לחצה לקבל שליטה בלעדית על ארץ ישראל, במטרה ליצור רצף טריטוריאלי של האימפריה הבריטית בין המפרץ הפרסי למזרח הים התיכון. גבולות המנדט הסופיים נקבעו רק בשנת 1923, לאחר הכנסת תיקונים קטנים בתוואי הגבול.

תחילת תקופת המנדט[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנציב העליון הרברט סמואל מאזין לקריאת הכרזת המנדט הבריטי בארץ ישראל, 1922
חנוכת רחוב המלך ג'ורג' בירושלים בשנת 1924, אחד מהרחובות המרכזיים ביותר בעיר
מיל מנדטורי מ-1927, השנה בה הונהגה הלירה הארץ ישראלית. עד אז נעשה שימוש בלירה המצרית

ביולי 1920 קיבל הממשל האזרחי הבריטי את סמכויות השלטון הצבאי. בשנת 1922 העניק חבר הלאומים לבריטניה מנדט על ארץ ישראל. שטח המנדט כלל את ארץ ישראל המערבית כמו גם את עבר הירדן המזרחי. מסמך המנדט כלל את הצהרת בלפור באופן מלא. באותה שנה, הופרדו שטחי עבר הירדן מינהלית מארץ ישראל המערבית (שכונתה פלשתינה), על פי החלטתו של וינסטון צ'רצ'יל, שהיה אז שר המושבות הבריטי, וניסח נייר עמדה אשר כונה "הספר הלבן של צ'רצ'יל". מבחינה טכנית נותרו "פלשתינה" ו"עבר הירדן" תחת מנדט אחד, אך מבחינה אדמיניסטרטיבית, נוהלו באופן שונה. ב-14 במאי 1923, באישור מועצת חבר הלאומים, על פי סעיף 25 של המנדט שאפשר לבריטים לנהל את עבר הירדן שלא לשם הגשמת הצהרת בלפור‏[11], העניקה בריטניה אוטונומיה לעבר הירדן (במסגרת אמירות עבר הירדן בראשות האמיר עבדאללה) והיא המשיכה להחזיק בשלטון על עבר הירדן במסגרת המנדט עד 1946. שינוי טריטוריאלי נוסף בוצע ב-1923 כאשר הוחלפו אדמות באזור רמת הגולן שהיו תחת המנדט הבריטי, כנגד אדמות באזור מטולה שהיו תחת מנדט צרפתי.

מתחילת תקופת המנדט ועד לסיומו הייתה המערכת המינהלית הבריטית מורכבת בעיקר מאנשי השירות הקולוניאלי הבריטי המורגלים ביחסים שבין השליטים הקולוניאלים לבין מי שכונו "נייטיבס" (אנגלית: Natives) - "ילידים". הבריטים הרגישו את עצמם לרוב כנתונים בין הפטיש והסדן, מצד אחד, המחויבות שנתנו לסייע בהקמת "בית לאומי ליהודים", ומצד שני, הצורך שלהם להתמודד מול התנגדות היישוב הערבי למעשה הציוני. חלק מהנציבים והפקידים הבריטים היו מסויגים בתמיכתם במטרות הציוניות כדוגמת הנציב העליון הרולד מקמייקל, ג'יימס פולוק, ארנסט ריצ'מונד ואדוארד קית-רוץ'. לעומתם, אחרים אהדו את היישוב והתנועה הציונית כדוגמת הנציב העליון ארתור ווקופ, וינדהאם דידס ולואיס אנדרוס.

התנגדות האוכלוסייה הערבית לעלייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשך שנות ה-20 של המאה ה-20, נכנסו לארץ כמאה אלף עולים, וכששת אלפים מהגרים לא יהודים. עלייה זו נקלטה בארץ על ידי תנועות מיישבות, אשר קבלו לרשותן קרקעות, בתנאי שהן תעובדנה על ידי יהודים, וישמשו לצורכי קליטת העלייה. הדבר גרם להתמרמרות בקרב האוכלוסייה הערבית, אשר החלה באופן הדרגתי לפתח זהות ערבית-פלסטינית לאומית. במקרים מסוימים רכישות קרקע גדולות, מבעלי קרקעות שישבו בחוץ לארץ, גרמו לסילוק התושבים הערבים, שעיבדו את האדמה כאריסים. תופעה זו גרמה להתנגדות רבה לעלייה בקרב הערבים בארץ.

על מנת להשקיט את הרוחות החליטה הממשלה הבריטית על מכסות לעלייה. הערבים והיהודים כאחד התנגדו להחלטה זו, כל צד מסיבותיו שלו. הערבים התנגדו משום שהמגבלות לא היו מספיקות חמורות בעיניהם והעלייה נמשכה, והיהודים התנגדו מכיוון שההגבלות נראו מרחיקות לכת בעיניהם. המתחים התגלגלו לכדי מאורעות דמים, שבהם הותקפו ונרצחו יהודים ובריטים; והתחוללו בעיקר, בשנים 1921, 1929, ו-1936-1939. גל המאורעות האחרון כונה בעברית: "המרד הערבי", כיוון שכלל פעולות נרחבות נגד השלטון הבריטי, ביניהן השבתת נמלי הים.

המדובר, באופן כללי ביותר, בשלושה גלי אירועים שהולידו, כל אחד, ועדות חקירה, דו"חות רשמיים, ו"ספר לבן" משלו ("ספר לבן" - מסמך עמדה רשמי, בדרך כלל מטעם משרד המושבות הבריטי, הקרוי על שמו של שר המושבות):

בתגובה למאורעות, הקים היישוב היהודי כמה ארגונים צבאיים, העיקרי שבהם, ההגנה, הוקם רשמית ב-1920, אך התגבשותו החלה לאחר מאורעות תרפ"ט 1929. הוא פעל בתקופות מסוימות בשיתוף פעולה עם השלטון הבריטי, ובתקופות אחרות באופן מחתרתי. האצ"ל והלח"י הוקמו במשך שנות השלושים, כתאים מחתרתיים של יהודים שהתנגדו לקו המדיני של הנהגת התנועה הציונית, ופעלו בעיקר בלוחמת גרילה. בשלהי תקופת המנדט פעלו הארגונים הללו כהתנגדות מזוינת לשלטון הבריטים, ובתקופה זו אף שיתפו פעולה ביניהם לזמן-מה. רוב הזמן פעל ארגון "ההגנה" נגד אצ"ל ולח"י.

ממשלת המנדט המשיכה לתמוך באופן עקרוני ברעיון ה"בית היהודי הלאומי", ומאות אלפי עולים נקלטו בארץ, אך עם התגברות מעשי האלימות והקונפליקטים בין יהודים לערבים, שרי המושבות הבריטים שנדרשו לעניין הטילו הגבלות שונות על היקף ממדי העלייה ועל היקף רכישת הקרקעות. כדי למנוע החרפה של הסכסוך הועלו הצעות שונות ליישוב המחלוקת בניסיון להשכין שלום בין יושבי הארץ. פתרון "החלוקה" הועלה לראשונה על ידי אנשי ועדת פיל, אך לאחר מכן נדחה כבלתי מעשי על ידי ועדת וודהד, ושר המושבות מקדונלד. הפתרון שמצא מקדונלד היה הקמת מדינה דו-לאומית על כל השטח של ארץ ישראל, תוך כדי הגבלות חמורות ביותר על העלייה. "הספר הלבן של מקדונלד" הוא המסמך מרחיק הלכת ביותר מבחינת ההבדלים בין מדיניות המנדט בפועל לבין הצהרת בלפור שעמדה בבסיסו.

המרד הערבי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המרד הערבי הגדול
לוחמים ערבים בתקופת המרד הערבי הגדול, 1936
אוטובוס בבעלות יהודית המכוסה במגנים נגד זריקת רימונים ואבנים, בסביבות 1939-1936

המרד הערבי הגדול היה מרד מאורגן של היישוב הערבי נגד השלטון הבריטי שפרץ בארץ ישראל בשנת 1936 ונמשך שלוש שנים עד לשנת 1939. המורדים האשימו את הבריטים בכך שהם מסייעים למטרות הציוניות. ביישוב היהודי כונתה תקופה זו בשם מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט.

המרד הערבי כלל פעולות איבה אלימות כנגד היהודים בארץ באותה תקופה - יהודים נורו בזמן שעבדו, נסעו וטיילו, וגידולים חקלאיים רבים נשרפו. כמו כן כלל המרד סדרה של תקיפות כלפי כוחות בריטים שהבולטת בהן הייתה רציחתו של לואיס אנדרוס, מושל הגליל בספטמבר 1937. סך הכל נהרגו ונרצחו בפעולות המרד כ-400 יהודים ו-262 בריטים. באותו זמן נהרגו אלפי ערבים-פלסטינים כתוצאה מפעולות הנגד של הבריטים והיהודים, אך גם בשל סכסוכים פנים-ערביים. אלפים נוספים נעצרו.

היישוב היהודי היה חלוק בשאלה התגובה - הלהשיב מלחמה שערה או להבליג. מנהיגות היישוב החליטה על מדיניות ההבלגה, הקוראת ליהודים לא להגיב במעשי אלימות ובמעשי נקם ללא הבחנה בנוסח "עין תחת עין", אלא לעשות כל מאמץ לפגוע רק באשמים ולא לשפוך דם נקי באוכלוסייה הערבית. מדיניות זו לא הייתה מקובלת על האצ"ל. עם גבור המאורעות, ההנהגה הציונית שינתה את מדיניותה והחליטה על תגובות חריפות יותר: התפתחה שיטת לחימה של "יציאה מן הגדר" על מנת לתקוף את הכנופיות הערביות בבסיסם. ארגון "ההגנה" הקים יחידה ניידת בשם "הנודדת", שלאחר מכן התפתחה ל"פלוגות השדה", אשר הגנו על היישובים מפני הכנופיות עוד לפני הגיעם ליעד וביצעו מארבים, מרדפים ופשיטות על בסיסי הפורעים.

במקביל, החל שיתוף פעולה עם הבריטים בהקמת פלוגות הלילה המיוחדות באימונו של אורד וינגייט, שכונה "הידיד", אשר טמנו מארבים ופשטו על מרכזי כנופיות ערביות. נוסף לפלוגות הלילה גויסו יהודים כשוטרים מיוחדים ליחידות הנוטרים, בהם למשטרת היישובים העבריים, שפעלה להגנת היישובים העבריים.

מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בזמן מלחמת העולם השנייה שהו חיילים בריטים רבים בארץ ישראל ששימשה כמקום אספקה והתארגנות לכוחות הבריטים שלחמו באזור המזרח התיכון. הבריטים חששו שארץ-ישראל כמו שכנותיה נמצאת בסכנת פלישה של הכוחות הגרמניים שהתקדמו בתוך צפון-אפריקה. על היישוב היהודי בארץ עברו מאתיים ימי חרדה עד שהצליחו הבריטים בקרב אל עלמיין בנובמבר 1942 להדוף את הצבא הנאצי שהגיע עד מצרים.

כמו ברוב העולם הערבי, לא הייתה אחדות דעים בקרב הערבים שחיו בשטח המנדט בשאלה באיזה צד לתמוך במלחמת העולם השנייה. רבים הצטרפו לצבא הבריטי, אך אחרים, בהנהגתו של המופתי הירושלמי חאג' אמין אל חוסייני תמכו בגרמניה, על מנת לשחרר את ארץ ישראל מהשליטה הציונית היהודית והבריטית, כפי שהם ראו את מצב הדברים אז. ב-25 בנובמבר 1941 הכריז המופתי (שבשלב זה גורש מהארץ על ידי הבריטים) על ג'יהאד כנגד כוחות בעלות הברית, ובילה את זמנו ביוגוסלביה הכבושה בידי הנאצים. היישוב היהודי לעומת זאת התייצב לימין הבריטים. ה"כלל" שטבע דוד בן-גוריון היה: "עלינו לעזור לבריטים במלחמתם כאילו אין ספר לבן, ועלינו לעמוד נגד הספר הלבן כאילו אין מלחמה"‏[12]. הוקמה הבריגדה היהודית שהייתה חטיבה במסגרת הצבא הבריטי והמוסדות המאורגנים לא רק שעודדו את הגיוס אלא ניסו לכפות אותו באמצעות לחץ חברתי (מי שלא התגיסו ולא נשאו "תעודת פטור מגיוס" הוכרזו "משתמטים"). בתחילה גם ארגון האצ"ל שיתף פעולה עם הבריטים במלחמה ומפקדו דוד רזיאל נהרג בשליחות הבריטים בעיראק. לאחר בואו של מנחם בגין לארץ שינה האצ"ל את מדיניותו והכריז על "מרד" מוצהר במנדט הבריטי בפברואר 1944, והחל לבצע התקפות כנגד מטרות בריטיות שונות על מנת להביא לסילוק שלטונם מארץ ישראל. צעדים אלו עוררו התנגדות רבה בקרב ראשי המוסדות הנבחרים של היישוב ושל התנועה הציונית, ובראשם בן-גוריון, שפתחו במאבק ציבורי בניסיון לאלץ את האצ"ל והלח"י (שכונו "הפורשים") ולקבל את מרות המוסדות שייצגו את הרוב הגדול של היישוב ושל התנועה הציונית ולחדול מפעולות אלה. שיא המאבק היה הסזון בו שיתפו פעולה עם הבריטים במאבקם בארגונים, כולל הסגרת חבריהם לבריטים.

שלהי המנדט[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנציב העליון אלן גורדון קנינגהם מושבע לתפקידו, ירושלים, נובמבר 1945
שוטרים בריטיים בודקים עוברים ושבים ברחוב בירושלים, בתקופת המנדט הבריטי על ארץ ישראל, 1947
גרפיטי: "הלאה האימפריאליזם האנגלי!", שנותר עד ימינו על קיר בית חפץ בשכונת הבוכרים בירושלים (צולם ב-2007)
שני בולים מנדטוריים נפוצים ובהם דימוי של מגדל דוד וחותמת של מדינת ישראל מתאריך ט' באייר תש"ח, 18 במאי 1948. גם לאחר הקמת המדינה המשיכו בשימוש בבולי המנדט מכיוון שאספקת הבולים החדשים, בולי דואר עברי, לא הגיעה לכל חלקי הארץ
ממשלת המנדט פרסמה חוקים ותקנות מפעם לפעם וחלקם קובצו אל ספרים כרוכים, כגון Laws of Palestine

קצת לאחר תום המלחמה, באוגוסט 1945 הוקמה בבריטניה ממשלת לייבור בראשותו של קלמנט אטלי. כשר החוץ כיהן ארנסט בווין. תקווה גדולה התעוררה ביישוב. ראשי מפלגה זו הביעו בעבר התנגדות למדיניות הספר הלבן והציפיה הייתה שמדיניות זו תשתנה. בווין הכזיב את המקווים בקובעו שיש להמשיך במדיניות זו שכן יש להתחשב בדעת הקהל הערבית.

בסוף ינואר 1946 הוקמה ועדה נוספת לחקירת שאלת ארץ ישראל. בניגוד לוועדות המלכותיות הקודמות, שהיו על טהרת הבריטים, וועדה זו כללה שישה בריטים ושישה אמריקנים (ומכאן כינויה: "הוועדה האנגלו-אמריקנית"). לוועדה היו שני יושבי ראש, בריטי ואמריקאי. בחודש מרץ הגיעה הוועדה לירושלים וגבתה עדויות מנציגים יהודים וערבים. בין נציגי היישוב היו ד"ר חיים ויצמן ודוד בן-גוריון. אך הוועדה קיימה מגעים בלתי רשמיים גם עם נציגי הרוויזיוניסטים. ממצאיה, שכללו שני דוחות, אחד מכל יושב ראש, הוגשו ב-20 באפריל 1946. עיקר המלצותיה היו:

  • מתן 100,000 רישיונות עליה ("סרטיפיקטים") לפליטים יהודים מאירופה.
  • ביטול "חוק הקרקעות" המגביל רכישת קרקעות על ידי יהודים בארץ ישראל.
  • לא תוקם מדינה יהודית או ערבית. המנדט הבריטי ימשיך לשרור עד ששני העמים הניצים יגיעו ליחסי שלום ביניהם, ולאחר מכן תקום מדינה דו-לאומית, שבה יחלקו היהודים והערבים את השלטון באופן שווה.
  • שני העמים, בייחוד היישוב היהודי המאורגן, ישתפו פעולה עם שלטונות המנדט ויפרקו את הכוח המזוין מנשקו (דרישה שהופנתה בעיקר כלפי היהודים).

כל הצדדים דחו את המלצות הוועדה, לרבות הבריטים. הם הקימו ועדה מעורבת נוספת ליישום ההמלצות של ועדת החקירה. ועדה זו הגישה את תוכניתה, הידועה בשם "תוכנית מוריסון-גריידי" ובה הצעה לחלק את הארץ לקנטונים אוטונומיים בכפוף לשלטון בריטי, ולצמצם מאוד את האזור להתיישבות יהודית, אם כי גם ועדה זו המליצה לאשר את 100,000 הסרטיפיקטים. גם תוכנית זו נדחתה.

ניסיונם הכושל האחרון של הבריטים היה בין סוף שנת 1946 לתחילת 1947. הם ניסו לכנס ועידה כוללת של התושבים בארץ ישראל (יהודים וערבים), מדינות ערב, ממשלת בריטניה וארצות הברית. הוועידה נפגשה פעמיים אבל ללא נציגים מתושבי הארץ, הן המנהיגות היהודית והן המנהיגות הערבית סירבו לקיים את הוועידה.

בחזית המאבק חלה החרפה. הכרזתו של בווין על המשך מדיניות הספר הלבן הביאה בעקבותיה גל מעשי גרילה נגד הבריטים. המחתרות היהודיות התאחדו לתנועת המרי העברי אשר פעולתה הנודעת כ"ליל הגשרים" ביוני 1946, בוצעה במחאה על הגבלת מספר העולים לארץ והסירוב להעניק את 100,000 הסרטיפיקטים. בעקבות פעולה זו ואחרות פשטו כוחות בריטים (ב"שבת השחורה", ה-29 ביוני 1946) על אתרים ומקומות ישוב בארץ, עצרו רבים ממנהיגי היישוב, חיפשו ומצאו נשק מוסתר.

בהמשך אותה שנה, במה שהוגדר כמחאה על המדיניות הבריטית שלא להתיר עלייה של פליטים יהודים לארץ, פוצץ האצ"ל את מלון המלך דוד בירושלים. בניין המלון שימש מרכז אדמיניסטרטיבי של ממשלת המנדט ומפקדת הכוחות הבריטיים בארץ. בפיצוץ נהרגו 92 בני אדם, חלק גדול מהם אזרחים יהודים, ערבים ובריטים, שעבדו במקום כפקידים או הגיעו למקום כדי להסדיר את ענייניהם, עקב סירוב המפקד הבריטי לפנות את הבניין לאחר הודעה טלפונית של האצ"ל. האירוע עורר זעם רב גם בקרב היישוב היהודי, והביא את "ההגנה" לסיים את התקופה הקצרה של שיתוף פעולה עם אצ"ל ולח"י.

תגובה אחרת, מתונה יותר של היישוב, הייתה ארגון מבצעי העפלה שבהם הוסעו לארץ ישראל כשבעים אלף יהודים. רובם נתפסו בחופי הארץ ונשלח למחנות מעצר בקפריסין (שהייתה אז מושבה בריטית). הפגנות ענק לביטול הספר הלבן התקיימו בכל ערי הארץ. במקרה אחד - המקרה של אוניית המעפילים אקסודוס (שכונתה גם "יציאת אירופה תש"ז") - שבשנת 1947 החליטו הבריטים להחזיר את האונייה לצרפת כאמצעי הרתעה. צרפת סירבה לתת לאונייה לעגון בנמליה, ולפיכך הובלה האונייה אל מחנות העקורים בגרמניה שהיו בשליטת בעלות-הברית.

חוסר השקט הביטחוני בארץ העצים את הקולות בבריטניה שדרשו להעביר את כל הנושא לטיפול מוסדות האו"ם. ייתכן שבריטניה קיוותה לקבל גושפנקה מן האו"ם להמשיך את שלטון המנדט כפי שהוא, אבל הבריטים לא הוציאו מכלל אפשרות כי העברת ההחלטה לאו"ם יכולה גם להביא לסיום המנדט. בבריטניה היו רבים שהאמינו כי על המדינה להתרכז בענייניה הפנימיים, ולעזוב חלקים מהמושבות מעבר לים אשר גוזלות משאבים כלכליים רבים ואינן מביאות תועלת מרובה.

החלטת האו"ם על חלוקת הארץ ותום תקופת המנדט[עריכת קוד מקור | עריכה]

נוסח עברי מודפס של החלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר
אלן גורדון קנינגהם עוזב בסירה את ארץ ישראל, 14 במאי 1948
הדגל הרשמי של ממשלת המנדט, שהורד מהתורן ב-1948 עם יציאת הנציב האחרון מישראל

הבריטים, שהיו נתונים בין הדרישות הסותרות של היהודים והערבים בנוגע לגורל הארץ, החליטו לבסוף להעביר את ההחלטה לארגון האומות המאוחדות. סיבות אחדות היו להחלטה זו. בריטניה נקלעה אל משבר פיננסי חמור, לאחר מלחמת העולם, בשל האבדות הקשות שספגה במהלך המלחמה בנפש וברכוש. מושבותיה מעבר לים היוו נטל כלכלי על קופת המדינה. ההחלטה לסגת מחלק מהן נועדה לחסוך בהוצאות החזקת הפקידות והחיילים שם, ולהחזיר לבריטניה כוח אדם אשר עשוי היה אמור לתרום לשיקום החברה ולהשתלב בשוק העבודה הבריטי המקומי. ההחלטה על יציאת הבריטים מארץ ישראל הייתה חלק מתהליך כולל ונרחב של התפרקות הקולוניאליזם הבריטי לאחר מלחמת העולם השנייה. האימפריה הבריטית החלה בתהליך הדרגתי של התפנות מרצון, ובתוך פרק זמן קצר עזבה בריטניה את הודו (1947), בורמה (כיום מיאנמר), ציילון (כיום סרי לנקה) ומקומות נוספים בשליטתה. בארץ ישראל היו קרוב למאה אלף חיילים ואנשי מינהל בריטים, ובנוסף, פעילות המחתרות והתמשכות הסכסוך היהודי-פלסטיני, יחד עם בעיית הפליטים היהודים המאיסו על הבריטים את השהות בארץ. כך או כך, החל להתברר לאחר המלחמה, כי הבריטים עומדים לעזוב את הארץ ולהכריז על סיום המנדט, והם מחפשים דרך מכובדת לעשות זאת, תוך גרימת נזק מזערי לעצמם ולתושבי הארץ.

ארגון האומות המאוחדות, כיורשו של חבר הלאומים, ניסה לפתור את המתיחות האתנית הגוברת בין היהודים והערבים-הפלסטינים, שאך החריפה, משנראה כי המנדט מתקרב לסיומו. על מנת לבחון את פתרון הבעיה, מינה האו"ם ועדה מיוחדת לעניין ארץ ישראל - ועדת אונסקופ, אשר כללה נציגים מארצות שונות. כדי לתת להחלטות אופי נייטרלי, לא הייתה מיוצגת בה אף אחת מן המעצמות הגדולות. ועדת אונסקופ בחנה שתי הצעות מרכזיות. לפי האחת, תחולק הארץ בין שתי מדינות, ערבית ויהודית, כשהבירה, ירושלים, תהיה תחת מנדט בינלאומי. ההצעה השנייה הייתה ליצור מדינה פדרלית דו-לאומית. רוב אנשי הוועדה תמכו בהצעה הראשונה, שנודעה בשם תוכנית החלוקה, וזו אומצה על ידי מליאת האו"ם, על מנת שתיושם עם סיום המנדט. ההחלטה, החלטה 181, התקבלה על ידי האו"ם ב-כ"ט בנובמבר (29 בנובמבר) 1947.

רוב היהודים תמכו בתוכנית, ובמיוחד הסוכנות היהודית אשר תפקדה כממשלה בפועל של היישוב. עד היום מציינים במדינת ישראל את כ"ט בנובמבר, יום קבלת ההחלטה באו"ם, כיום שמחה, וכאחד התאריכים החשובים בתולדות העם היהודי. לעומת זאת, התוכנית נדחתה על ידי ההנהגה הערבית, ועל ידי רובו המוחלט של הציבור הערבי. דחיית התוכנית הייתה מלווה במאבק מזוין, כנגד היישוב היהודי, מצד הארגונים הפלסטינים העיקריים שנעזרו בכוחות מתנדבים מארצות ערב. המאבק כלל פיגועים ובעיקר מלחמה על צירי התחבורה. בשלב מאוחר יותר, עם חדירת כוחות מתנדבים מארצות ערב השכנות, נעשו גם ניסיונות השתלטות על יישובים. מאבק מזוין זה, שהיה עדיין מוגדר כמלחמת אזרחים, והתגובות לו מצד הציבור היהודי, היוו את ראשיתה של מלחמת העצמאות.

חלק מן הציבור היהודי, כמו אנשי הארגון הצבאי הלאומי שבראשות מנחם בגין, דחה את תוכנית החלוקה. אך דעה זו הייתה במיעוט ורוב היישוב קיבל אותה בחגיגות. מנגד, לאחר הצהרת גרומיקו בעצרת האו"ם, תמך הפלג הערבי של התנועה הקומוניסטית בארץ (שהיה, כמו הפלג היהודי, עושה דברה של ברית המועצות) בתוכנית החלוקה. בין התומכים המובהקים ממפלגה זו היה אמיל חביבי.

הבריטים שנמנעו בהצבעה על תוכנית החלוקה, בחרו לא לשתף פעולה עם ועדת החמישה שהוקמה בידי האו"ם, כדי לאפשר העברה מסודרת של המנדט הבריטי לידי היהודים והערבים, ועמל ארגוני ופקידותי רב ירד לטמיון. עם ראשית מלחמת העצמאות ופרוץ מעשי האיבה בין הערבים ליהודים לאחר החלטת החלוקה, המשיכו הבריטים להלחם בהעפלה, והקפיאו כספים של הסוכנות היהודית, שהיו מופקדים בבנקים באנגליה. בפברואר 1948 הודיעה בריטניה על הוצאת הלירה הארץ ישראלית מגוש הסטרלינג.

הן היהודים והן הערבים האשימו את הבריטים בכך שהם מסייעים לצד השני, אך למעשה התדלדלות כוחותיהם גרמה לכך שמעורבותם בשמירת הסדר פחתה והלכה והם התרכזו בהגנה על עצמם. כך למשל, כוחות צבא ההצלה ערכו ניסיונות לכיבוש טירת צבי בפברואר 1948 ומשמר העמק באפריל, תוך שימוש בתותחים. מצד שני, לא מנעו הבריטים את כיבוש הערים המעורבות: טבריה, צפת וחיפה וכן את כיבושם של כפרים ערביים רבים, בידי היהודים, והתערבו מעט רק ביפו. למעשה, הם התרכזו יותר ויותר בשמירת צירי הפינוי, והתערבו רק משאלה עמדו בסכנה, לדעתם. בכל זאת, לעתים מצאו עצמם הבריטים מעורבים בתקריות אש שונות משני הצדדים. בחודשים ינואר-מאי 1948 נהרגו 144 בריטים.

הבריטים החליטו לסיים את המנדט בשעת חצות שבין ה-14 במאי ל-15 בו, כאשר הנציב העליון הוריד את דגל בריטניה בנמל חיפה. ביומו האחרון של המנדט הבריטי, ב-14 במאי 1948 הכריז דוד בן-גוריון על הקמת מדינת ישראל, ופרסם צווים ראשונים להחלת השלטון החדש החל מחצות הלילה.

גם לאחר סיומו הרשמי של המנדט המשיכו הבריטים להחזיק במובלעת צבאית דרומית לחיפה במחנות באזור טירת כרמל, בשדה תעופה רמת דוד, בשדה התעופה בחיפה ובנמל חיפה.‏[13] אחרוני החיילים הבריטים עזבו את המובלעת שבצפון הארץ ב-30 ביוני 1948. כן פינו הבריטים ציוד וחיילים למחנות באזור רפיח, משני עברי גבול ארץ ישראל ומצרים, אותם סיימו לפנות עד ה-26 ביולי.

המנדט ופעולות איבה כנגד יהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלטונות המנדט הבריטי היו צריכים להתמודד מול פעולות איבה שגורמים שונים בשני הצדדים, יהודים וערבים, נקטו כלפיהם בתקופות שונות. שני הצדדים טענו כי הבריטים משתפים פעולה עם הצד השני, ועוינים כלפיהם. הערבים טענו כי הבריטים הביאו את היהודים לארץ כחלק ממדיניותם האימפריליסטית. היהודים טענו כי הבריטים לא עושים די למימוש הצהרת בלפור. ספר ההגנה מציג את טענות הצד היהודי: "עמדתה הרשמית של הממשלה הבריטית לגבי המאבק בין היהודים לבין הערבים הייתה של נייטרליות. אולם נייטרליות זו הראתה פנים שוחקות לערבים וזעומות ליהודים". הבריטים סגרו את שערי הארץ מצד הים, משם הגיעו בעיקר מעפילים יהודים, "לעומת זאת היו גבולות הארץ עם מדינות ערב - גבולות היבשה - פתוחים למעשה למעברן של כנופיות, שבאן לעזרת הערבים הארץ-ישראלים, ולהברחת נשק"‏[14].

במשטרת המנדט שירתו בריטים שהגיעו מעבר לים לצידם של מתגייסים מקומיים, יהודים וערבים. עם פרוץ מעשי האיבה בין הצדדים, התפוררה בהדרגה המסגרת המשותפת. היו אף מקרים בהם ערבים ערקו מהמשטרה הבריטית כדי לקחת חלק בפעולות טרור נגד יהודים. היו גם מקרים בהם יהודים התחפשו לשוטרים בריטים וביצעו פעולות חבלה נגד האוכלוסייה הערבית.

לפחות ארבע התקפות טרור באמצעות מכוניות תופת כנגד אזרחים יהודים בוצעו תוך זמן קצר, בין 1 בפברואר 1948 ל-23 במרץ 1948.

המחתרות העבריות ייחסו לשוטרים בריטיים מעורבות ישירה בשתיים מן המתקפות:

ב-29 בפברואר 1948 פרקו הבריטים את נשקם של לוחמי ההגנה בבית החרושת "היוצק" (פרשת "היוצק") במבואות תל אביב וסמוך לאחר מכן, נרצחו עשרה מהם על ידי ערבים.

המעמד המשפטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

נוסחו של כתב המנדט הכיר בקשר ההיסטורי של העם היהודי לארץ ישראל (Palestine) וחזר על עקרונות הצהרת בלפור שעיקרן הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. כתב המנדט אושר על ידי חבר הלאומים ב-24 ביולי 1922, ובו נקבע, בין היתר, כי "אף שטח ארץ-ישראלי לא יינתן לצמיתות או בחכירה לממשלתה של מעצמה זרה כלשהי ולא יושם באופן כלשהו תחת שלטונה", וכי "ממשלת ארץ-ישראל תעודד... התיישבות צפופה של יהודים על קרקע, לרבות אדמות מדינה ואדמות שוממות שאינן דרושות למטרה ציבורית".

חקיקה ומשפט[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלטונות המנדט החילו מערכת חוקים שהתבססה הן על המג'לה והן על דבר המלך במועצה על ארץ ישראל, 1922. סימן 46 קבע כי במקרה שאינו מוסדר בחקיקה העות'מאנית, ישפטו בתי המשפט בהתאם למשפט המקובל ודיני היושר האנגליים. במהלך השנים הוציא הנציב העליון פקודות בתחומים שונים אשר החליפו את החוקים העות'מאנים.

מערכת החוקים הייתה אחידה עבור כל האזרחים והתושבים בפלשתינה-א"י (למעט כוחות השלטון הבריטיים שהיו כפופים למערכת חוקים מקבילה).

הוקמה רשת בתי משפט, שבעיקרה נותרה זהה גם אחרי קום המדינה. בתי המשפט בישראל המשיכו אף לשפוט על פי החוקים המנדטוריים, אלא אם אלו הוחלפו או תוקנו בידי מועצת המדינה הזמנית או מאוחר יותר הכנסת.

השלטון האזרחי[עריכת קוד מקור | עריכה]

דרכונה המנדטורי של גברת דבורה דיין, אימו של משה דיין.

את השלטון האזרחי בפלשתינה (א"י) ניהלו הבריטים על פי "חוק השיפוט לארצות נכר" האומר כי "דבר המלך במועצה" בהתייחסו לפלשתינה (א"י) הוא האסמכתא השלטונית והתקנות שתוקנו על פיו הן הכללים והנורמות, כלומר החוקים על פיהם יוסדרו היחסים בין השלטון לאזרחים ובין האזרחים לבין עצמם.

הנציב העליון[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראש ממשל המנדט נקרא הנציב העליון. הנציב העליון הראשון היה היהודי הרברט סמואל. סגנו וממלא מקומו של הנציב העליון כונה המזכיר הראשי של ממשלת המנדט ובתפעול השוטף היה אחראי על כל הפעילות האדמיניסטרטיבית השלטונית. הנציב העליון היה בא כוחו של המלך, ובכך מונה לעמוד בראש השלטון, הן הצבאי והן האזרחי. מעשית היה כפוף למשרד המושבות הבריטי ולשר המושבות כנציגו של המלך. סמכות הנציב העליון כללה הוצאת צווים, פקודות ותקנות שנועדו להסדיר את השלטון ואת חיי האזרחים. בנוסף, היה הנציב הסמכות למינוי שופטים.

אריח מימי המנדט, המשמר את שמו של ג'ון צ'נסלור. כיום זהו רחוב שטראוס בירושלים.

רשימת הנציבים העליונים:

  1. סר הרברט סמואל 1920-1925
  2. הלורד הרברט פלומר 1925-1928
  3. ג'ון צ'נסלור 1928-1931
  4. ארתור ווקופ 1931-1938
  5. הרולד מקמייקל 1938-1944
  6. ג'ון ורקר, הוויקאונט השישי מגורט (לורד גורט) 1944
  7. אלן גורדון קנינגהם 1945-1948

חלוקה מנהלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

החלוקה המנהלית למחוזות ונפות בתקופת המנדט
תפרוסת היישוב היהודי בשנת 1947

בתקופת המנדט הבריטי בארץ ישראל, הארץ חולקה למחוזות באופן שהשתנה מספר פעמים. החלוקה האחרונה שנערכה בשנת 1946 קבעה שישה מחוזות ו-16 נפות:

כל מחוז נוהל על ידי מושל המחוז (District Commissioner) שהיה לרוב קצין בצבא הבריטי. כל נפה נקראה על פי העיר המרכזית ששכנה בה‏[15]. כל נפה נוהלה בידי עוזר מושל המחוז (Assistant District Commissioner) שנעזר בקצין המחוז (District Officer). הקצין האזורי היה ערבי או יהודי, לפי הרוב האתני שהרכיב את אוכלוסיית הנפה.

האוכלוסייה בזמן המנדט[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1922 ערכו הבריטים את מפקד האוכלוסין הראשון בתקופת שלטונם. האוכלוסייה מנתה 752,048 נפשות, מהן 589,177 מוסלמים, 83,790 יהודים, 71,464 נוצרים, ו-7,617 בני דתות אחרות. אחרי מפקד אוכלוסין נוסף, בשנת 1931 האוכלוסייה גדלה ל-‏1,036,339 אנשים, מהם כשלושת רבעי מיליון מוסלמים, 175,000 יהודים, וכמאה אלף נוצרים. לא נערכו מפקדים נוספים, אולם שלטונות המנדט הכינו בתחילת 1946 אומדן של האוכלוסייה בסוף שנת 1945. האומדן התבסס על רישומי לידות, פטירות, והגירה. עם זאת, מרכיבים רבים, כהגירה בלתי ליגאלית (יהודית וערבית), ניתן היה להעריך רק בקירוב. לפי אומדן זה מנתה האוכלוסייה בארץ בשנת 1945 כמיליון שבע מאות וחמישים אלף איש, מתוכם למעלה ממיליון מוסלמים, למעלה מחמש מאות וחמישים אלף יהודים, וכמאה שלושים וחמישה אלף נוצרים.

התארגנות היישוב היהודי בזמן המנדט[עריכת קוד מקור | עריכה]

תקופת המנדט הייתה תקופה של עיצוב והתארגנות היישוב היהודי. היישוב היה מאורגן כך, שעם תום תקופת המנדט, היו רבים מהמוסדות הנדרשים לצורך פעולתה של מדינה עצמאית כבר קיימים ופועלים מזה שנים. המדובר במספר סוגי מוסדות:

  • מוסדות נבחרים – בשנת 1927 אושרו המוסדות היהודים הנבחרים תחת השם הקיבוצי "כנסת ישראל". המדובר היה בשלושה מוסדות – "אספת הנבחרים" מעין פרלמנט של יהודי הארץ. "הועד הלאומי" – הזרוע המבצעת של אספת הנבחרים, ו"הרבנות הראשית". גופים אלו עסקו בכל אותם נושאים הדרושים להסדרת חיי היום יום, כגון סעד, חינוך, תרבות ושירותי דת.
  • הסוכנות היהודית – על פי הצהרת בלפור, הממשלה הבריטית תקיים מגעים עם "סוכנות ראויה" של יהודי העולם. בשנת 1929 הוקם גוף ייצוגי ששמו "הסוכנות היהודית", אשר איחד כמה גופים קיימים כגון "ועד הצירים", "המשרד הארצישראלי", "הוועד הפועל הציוני" ועוד. הסוכנות היהודית פעלה במיוחד בתחומי העלייה, הקליטה וההתיישבות, והייתה מעין "משרד החוץ" של המדינה שבדרך.
  • ההסתדרות – בשנת 1920 הוקמה "ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל". תפקידה של זו היה כפול. ראשית, שימשה כאיגוד מקצועי חזק לעובד היהודי. שנית, יצרה מקורות תעסוקה, וגופים כלכליים רבים כחברות בנייה, חברת ביטוח, הוצאה לאור של עיתון ועוד, שהיו דרושים לפיתוח המדינה, וליצירת מקומות תעסוקה. כן דאגה ההסתדרות לרווחת העובדים (באמצעות "משען") ולבריאותם (באמצעות קופת חולים כללית).
  • ההגנה – על אף תפקידן ההיסטורי החשוב של המחתרות האחרות, עיקר התרומה לבניין הכוח הצבאי של המדינה שבדרך הייתה של מחתרת "ההגנה", שהיוותה את אבן הבניין העיקרית ממנה נבנה צבא ההגנה לישראל לאחר קום המדינה.

מורשת השלטון הבריטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

דרך בריטית ישנה שנסללה באזור מדבר יהודה. ניתן לראות את אבני התמך האופייניות לשיטה הבריטית.

הבריטים שלטו בארץ למעלה משלושה עשורים והשאירו חותם ברור על אופייה וגם על דמותה של מדינת ישראל לעתיד לבוא. השפעה זו באה לידי ביטוי במספר תחומים:

תשתיות - הבריטים השקיעו משאבים רבים בתשתיות תחבורתיות שאפשרו ניעות משופרת ברחבי הארץ וחיבורה לארצות השכנות; הפיתוח העניק להם יתרון שלטווני ואיסטרטגי בארץ, ובאמצעותו סופקה תעסוקה לתושבים. במיוחד ניכרה בנייה של תשתיות תעבורה בפתחן של הערים הגדולות תל אביב וירושלים והרחבת מסילות ברזל ופיתוח מערכת רכבות. חותמו של הפיתוח הבריטי ניכר בעשורים הראשונים של מדינת ישראל, למשל בנמל חיפה שנשאר נמלה המרכזי של ישראל עד הקמת נמל אשדוד.

סדרי שלטון ומשפט - הבריטים הנהיגו מערכת שלטון מסועפת הבנויה על עקרונות ניהול וארגון מודרניים. מדינת ישראל ירשה הרבה מעקרונות המשפט המנדטורי האנגלי לתוך מערכת המשפט שלה לאחר קום המדינה.

פיתוח ירושלים - הבריטים קבעו את ירושלים כבירת הארץ, לראשונה מאז תקופת הצלבנים, והשפיעו על עיצוב נופה לדורות, כאשר תיקנו את התקנה המחייבת לבנות בניינים מצופי אבן בירושלים.

צה"ל - חלק נכבד מהקצינים הבכירים ביותר בצה"ל לאחר הקמתו רכשו את עיקר ניסיונם הצבאי במסגרת הצבא הבריטי, ועובדה זו הביאה להשפעת המורשת הבריטית על עיצוב דפוסיו של הצבא החדש.

חללי האימפריה הבריטית בארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך כיבוש סיני וארץ ישראל ובשנות המנדט הבריטי איבדה האימפריה הבריטית 14,493 חיילים: 12,197 - ממלחמת העולם הראשונה, ועוד 2,296 מתום מלחמת העולם הראשונה, עד תום המנדט הבריטי על ארץ ישראל.

לפי נתוני "הוועדה האימפריאלית", הממונה על הנצחת זכרם של חיילי האימפריה הבריטית, עולה כי מספר חללי המלחמה (1914-1918) שנקברו בבתי הקברות הצבאיים הוא 12,197: מזה 75% בריטים, 6% מתת היבשת ההודית בטרם ניתנה לה עצמאות ו-6% מאנז"ק (אוסטרליה וניו זילנד).

עוד קבורים בבית הקברות 1,025 חיילים שמתו בפעילות בלתי-מלחמתית.

בקפלות זיכרון הוצבו לוחות זיכרון ל-3,647 חללי מלחמת העולם הראשונה ועוד 28 לוחות זיכרון לאלה שמתו לאחר מכן. סך הכל הונצחו 13,350 חללי מלחמה. יוצא כי חלק מהחללים שנקברו בבתי הקברות הונצחו גם בקפלות שהיו רק בבתי הקברות בירושלים וברמלה.

בבתי הקברות הוטמנו גם חיילים בריטיים שנהרגו לאחר מלחמת העולם הראשונה, בין השאר בזמן המרד הערבי הגדול, וכתוצאת מפעולות תנועת המרי העברי ובמלחמת העולם השנייה - סך הכל 2,296 חללים, מתוכם 1,933 בריטים. מבין הסך הכולל היו 561 חיילים שמתו עקב פעילות בלתי-מלחמתית.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דב יוסף, השלטון הבריטי בארץ ישראל – פרשת כשלונו של משטר, ירושלים: הוצאת מוסד ביאליק, תש"ח-1948.

מחקרים והדרכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Isaiah Friedman, Palestine, a Twice-promised Land? The British, the Arabs & Zionism 1915-1920, I: New Brunswick, Transaction Publishers, 2000, 411 pp‏[18].
  • Jacob Metzer, The Divided Economy of Mandatory Palestine (Cambridge Middle East Studies), Cambridge University Press, 1998, 275 pp‏[19].
  • Barbara J. Smith, The Roots of Separatism in Palestine: British Economic Policy, 1920-1929, Syracuse University Press, Syracuse, 1993, 181 pp‏[20].
  • Eliezer Tauber, Military resistance in late mandatory Palestine: the Activities of the Jewish and Arab Military Organizations as reflected in the reports of high commissioner general sir Alan Cunningham, Ramat-Gan: Bar-Ilan University Press, 2012.
מאמרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדרכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרות יפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • חיים שנהב, המנדט ושברו – על אהבה ובגידה, תל אביב : הוצאת עם עובד, 2007.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תצלומים של דייוויד דאגלס דאנקן (1946)
גבולות המנדט הבריטי

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ראו מנדט חבר הלאומים, באתר האו"ם.
  2. ^ ראו מנדט חבר הלאומים, באתר האו"ם.
  3. ^ ראו: יהודה ואלך, המערכה הצבאית בארץ-ישראל במלחמת-העולם הראשונה, בתוך: משה ליסק (עורך), תולדות היישוב היהודי בארץ-ישראל מאז העלייה הראשונה, ירושלים: הוצאת האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים ומוסד ביאליק, תשנ"ד-1994, עמ' 138-97
  4. ^ כחלק מהליך המינוי, לורד הרברט סמואל חתם על מסמך האומר: "קיבלתי ממיג'ור ג'נרל סר לואיס ג'יי בולס [המושל הצבאי] ארץ ישראל אחת שלמה", אצל: תום שגב, ימי הכלניות, ירושלים : הוצאת כתר, 1999, עמ' 130.
  5. ^ הביטוי "המנדט הבריטי", כשהוא נאמר בעברית, מתייחס למנדט הבריטי על ארץ ישראל. אולם התקיימו שטחי מנדט בריטיים גם בארצות אחרות. המנדט על ארץ ישראל הוענק לבריטניה על ידי חבר הלאומים על-פי ההסדרים שהיו מקובלים אז. ארץ ישראל לא הייתה מעולם מושבה בריטית, ולפיכך החוק והמשפט בה היו שונים במקצת מאלה שנהגו במושבות הבריטיות.
  6. ^ בסעיף 2 בכתב המנדט נאמר: "‏בעל המנדט יהא אחראי להעמדת הארץ בתנאים מדיניים, אדמיניסטרטיבים וכלכליים כאלה, אשר יבטיחו את הקמתו של הבית הלאומי היהודי, כפי שנקבע בפתיחה ואת ההתפתחות של מוסדות שלטון עצמי, וכמו כן לשמירת הזכויות האזרחיות והדתיות של כל תושבי ארץ ישראל, בלי הבדל בין עם לעם ובין דת לדת".
  7. ^ סעיף 6 בכתב המנדט קבע כי על השלטונות "להקל על עליית יהודים לארץ ישראל ולגרום ליישוב צפוף של יהודים בכל חלקיה, כולל אדמות מדינה ושטחי בור שאינם נדרשים למטרה אחרת"
  8. ^ ג'ואן פיטרס, מאז ומקדם, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2002, פרקים 14-13.
  9. ^ ראו:מסמך המנדט באתר avalon.
  10. ^ הנתינות הארץ-ישראלית (סעיף מיוחד בחוזה השלום עם תוּרקיה), דואר היום, 21 ביוני 1920
  11. ^ ראו: המנדט, באתר avalon.
  12. ^ ספר לבן, באנציקלופדיה ynet
  13. ^ מנשר בפרסם גנרל גורדון הולמס אלכסנדר מקמילן בדבר הוצאת כוחות הצבא הבריטי מארץ ישראל, באתר של ארכיון צה"ל
  14. ^ יהודה סלוצקי, ספר תולדות ההגנה, ( עורך: בן-ציון דינור), ג, ב, עמ' 1345-1344.
  15. ^ Gudrun Krämer (2008) A History of Palestine: From the Ottoman Conquest to the Founding of the State of Israel Translated by Gudrun Krämer and Graham Harman, Princeton University Press, ISBN 0691118973 p 16
  16. ^ ביקורת: חיים ברקאי, ‏צמיחה כלכלית ושינויים במבנה החברתי והכלכלי במשק דו-לאומי, קתדרה 119, מרץ 2006, עמ' 166-155.
  17. ^ ביקורת: אבינעם מאיר, אוכלוסייה, מרחב ומשאבים בארץ-ישראל בשלהי התקופה העות’מאנית ותחילת המנדט הבריטי, עיונים בתקומת ישראל 15, תשס"ה-2005, עמ' 487-483; נמרוד לוז, [ביקורת], המזרח החדש 49, 2010, עמ' 204-203
  18. ^ ביקורת: יגאל עילם, ‏מעלותיה ומגבלותיה של היסטוריה דיפלומטית, קתדרה 104, יוני 2002, עמ' 176-174
  19. ^ ביקורת: נחום גרוס, ‏צמיחה משותפת אך לא מאחדת, קתדרה 93, ספטמבר 1999, עמ' 173-171
  20. ^ ביקורת: מיכאל כהן, ‏אסטרטגיה כלכלה ופוליטיקה: העשור הראשון למנדט הבריטי בארץ ישראל, קתדרה 85, אוקטובר 1997, עמ' 170-165.


ההיסטוריה של מדינת ישראל

הקמת המדינה: המנדט הבריטי | הכרזת העצמאות | מגילת העצמאות | מלחמת העצמאות | הסכמי שביתת הנשק

שנות ה-50: העלייה ההמונית | הצנע | השילומים | חינוך ממלכתי | העסק הביש | פדאיון ופעולות התגמול | ייבוש החולה | ישראל במלחמת סיני | אירועי ואדי סאליב

שנות ה-60: המוביל הארצי | משפט אייכמן | קריה למחקר גרעיני - נגב | ישראל במלחמת ששת הימים | מלחמת ההתשה

שנות ה-70: הפנתרים השחורים | ישראל במלחמת יום הכיפורים | גוש אמונים | מבצע יונתן | יום האדמה | המהפך | שלום עכשיו | מבצע ליטני | השלום עם מצרים

שנות ה-80: מלחמת לבנון | פרשת קו 300 | האינפלציה | משבר מניות הבנקים | משבר הקיבוצים | האינתיפאדה הראשונה

שנות ה-90: מלחמת המפרץ | העלייה מברית המועצות לשעבר | ועידת מדריד | הסכמי אוסלו | השלום עם ירדן | רצח רבין | המהפכה החוקתית

עשור ראשון של המאה ה-21: הנסיגה מלבנון | אירועי אוקטובר 2000 | האינתיפאדה השנייה ומבצע חומת מגן | גדר ההפרדה | תוכנית ההתנתקות | מלחמת לבנון השנייה | מבצע עופרת יצוקה

עשור שני של המאה ה-21: המחאה החברתית | מבצע עמוד ענן | מבצע צוק איתן


Flag of Israel.svg