סכנות צלילה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-edit-find-replace.svg יש לשכתב ערך זה. ייתכן שהערך מכיל טעויות, או שהניסוח וצורת הכתיבה שלו אינם מתאימים.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
החור הכחול, אתר צלילה מפורסם שבו אירעו תאונות צלילה רבות

סכנות צלילה הן סכנות אשר אורבות לאדם המבצע את פעילות הצלילה בים או באוקיינוס.

סכנות עיקריות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שוכני ים ארסיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארס הוא בעיה קשה במים יותר מאשר מחוץ למים משתי סיבות:

  • על מנת לצאת מהים אל בית החולים על הצולל לעבור נוהל עליה מסודר למניעת דקומפרסיה וכדומה (ראו "מחלות צלילה" להלן). בכך, הזמן שלוקח לאדם במהלך צלילה להתפנות לבית החולים גדל משמעותית.
  • בזמן שהצולל עולה אל פני המים הוא פועל פיזית (בגלל צפיפות המים כל מאמץ לנוע באוויר מוכפל פי 7 לערך במים) והארס מתפשט מהר יותר.

שוכני ים ארסיים הם רבים ומגוונים, אם כי לחופי ארץ ישראל ישנם אך מעטים ובהם זהרון, אבנון, עקרבנון, אלמוג אש וקיפוד ים.
מרבית הדגים הארסיים אינם תוקפים מרצונם וזהו אמצעי הגנה אחרון. פעמים רבות נובעת הפגיעה מחוסר זהירות או מחוסר הבחנה בדגים (בעקבות הסוואה יעילה ביותר, במיוחד לדג האבנון).

דגים טורפים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעטים הם הדגים אשר בכוחם לתקוף אדם ומעטים מהם יאכלו אותו אם תקיפתם עלתה יפה. סדרת הסרטים על הכריש הלבן, מלתעות, יצרה פאניקה לא מבוססת בקרב אנשים מפני חיה זו. לרוב כרישים יתקפו אדם רק אם סיכן את צאצאיהם או את להקתם (אם הם שוחים בלהקות).

מחסור באוויר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחסור באוויר יכול להיגרם מכמה סיבות:

סכנות פיזיולוגיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דקומפרסיה
  • סחפת תת-עורית
  • פגיעות בראוטראומה - פגיעות הנובעות כתוצאה מלחץ.

דקומפרסיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחלת הדקומפרסיה (גם: מחלת האמודאים) נגרמת משינויי המסיסות של גזים אינרטיים (בעיקר חנקן והליום) ברקמות הגוף עם השינויים בלחץ הסביבה. עם ההעמקה, הלחץ שרקמות הגוף מצויות בו עולה, מה שמעלה את כמות הגז שיכול להיות מומס בהן. ככל שהשהות נעשית בעומק רב יותר ולאורך זמן רב יותר כך כמות החנקן המצטבר ברקמות גדולה יותר. עם העלייה לפני המים שוב יורדת כמות החנקן שהרקמות מסוגלות להחזיק, אך אם העלייה מהירה מדי אזי הרקמות נמצאות במצב רוויית יתר של חנקן. אם כמות החנקן שהצטברה ברקמה גדולה מדי, חלק מהחנקן עלול להשתחרר בצורת בועיות. בועיות אלו יכולות להביא לפגיעה בצולל, על ידי חסימה של כלי דם שמונעת הספקה של חמצן לרקמות. ככל שעומק וזמן הצלילה גדלים, כך גדלה כמות החנקן המומסת בגוף וגדל הסיכוי לפגיעה.

מחלת הדקומפרסיה עלולה להיווצר בשני מצבים: מצב שבו צולל עולה במהירות גבוהה מהעומק אל פני המים (כללי הבטיחות בצלילה מגדירים עלייה מבוקרת כעלייה שאינה מהירה מעשרה מטרים לדקה), וכן במצב של שהייה ממושכת בעומק. במצב זה, רקמות הגוף מגיעות לרוויה של החנקן, ולפיכך החנקן העודף מופרש לדם.

נהוג לחלק את מחלת הדקומפרסיה לשני סוגים: TYPE1 ו TYPE2, כאשר הדקומפרסיה מהסוג הראשון הינה הקלה יותר, ומתאפיינת בכאב בלבד שנובע מחסימה חלקית של כלי דם (בדרך כלל באזורים בהם כלי הדם מתעקלים, כדוגמת המרפקים, הברכיים ופרקי היד). הסוג השני, הינה דקומפרסיה מסוכנת יותר, אשר מאופיינת בסכנת חיים אמיתית: פגיעה במערכת העצבים, הראות, שיתוקים וחסימת כלי דם במח. הסימפטומים למחלה מופיעים בדרך כלל ב 24 השעות הראשונות לאחר הצלילה, ועד 48 שעות. בדרך כלל התסמינים לדקומפרסיה TYPE2 יופיעו זמן קצר לאחר הצלילה, בעוד שתסמינים לדקומפרסיה TYPE1 יכולים להופיע מאוחר יותר.


ג'ון סקוט הלדן, היה החוקר הבריטי הראשון שביסס מודל מתמטי לחישוב ספיחת חנקן לרקמות. הוא פרסם את המודל בשנת 1908. הלדן גילה כי רקמות מסוימות בגוף, קולטות ומשחררות חנקן בקצב שונה. המודל הראשון היה מבוסס על 5 מחלקות של רקמות, ואפשר לחשב את הזמן הממוצע שבו המחלקות יגיעו לרוויה (דקומפרסיה). בשנת 1950 שיפר חיל הים האמריקאי את המודל ההלדני על ידי שימוש בשש מחלקות של רקמות, וכן התייחסות לזמני הפסקה בין צלילה לצלילה. זו הייתה למעשה טבלת תכנון הצלילה הראשונה. חיילי הצי שהשתחררו והפכו למדריכי צלילה בענף, הכניסו את הטבלה לצלילה הספורטיבית, אולם היות שהטבלה התבססה על ממוצעים שמתאימים לגברים צעירים, בריאים ובעלי כושר גופני גבוה בממוצע, היא לא התאימה במיוחד לצוללים חובבנים בעלי נתונים פיזיים בינוניים. בשנות ה 80 ניסח ד"ר ריימונד רוג'רס טבלה מודרנית יותר לתכנון צלילה, שהתאימה לכלל הציבור - הטבלה החדשה התבססה על 14 מחלקות של רקמות, והתחשבה גם בגיל, מין, עודף משקל ונתונים נוספים. זוהי טבלת תכנון הצלילה המקובלת גם היום. כיום, עם השתכללות הטכנולוגיה, ניתן למצוא גם את מחשב הצלילה- גרסה דיגיטלית אשר מבוססת על הטבלאות הללו, ומאפשרת חישוב זמני דקומפרסיה גם בזמן אמת מתחת לפני הים.

הטיפול בדקומפרסיה הוא מתן חמצן בריכוז 100%. מחקרים מראים כי החמצן מזרז את פינוי החנקן מהדם, כמו גם מספק חמצן לכלי דם אשר נחסמו באופן חלקי. בנוסף, נפגע דקומפרסיה מוכנס לתא-לחץ, שם בתהליך מבוקר מגדילים את הלחץ באופן שמחקה עומק גבוה יותר מהעומק שבו שהה. הדבר מקטין את בועיות החנקן בגופו, והנשימה של החמצן מזרזת את פינויו מהדם.

הדרך למנוע פגיעת דקומפרסיה הינה תכנון נכון של הצלילה בעזרת הטבלאות, הימנעות ממקדמי סיכון כגון: שתייה אלכוהול, עישון, צריכת סמים ועודף משקל.

שכרון מעמקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרויה באנגלית Rapture of the Deep, שכרון מעמקים (או בשמו השני - הרעלת חנקן) נגרם בעקבות עודף חנקן המצטבר ברקמות הגוף. לכל גז יש סף רעילות משלו - סף הרעילות של החנקן הוא מעל 3.2. החנקן הוא אומנם גז אינרטי אך משום שהוא ננשם יש לו השפעה על גוף האדם. הסיבה לכך קשורה בחוק דלתון: חוק דלתון אומר כי סכום הלחצים החלקיים שווה ללחץ הכללי. לדוגמה: בעומק 0 מ' הלחץ הכללי הוא 1 אטמוספירות סכום הלחצים החלקיים יהיה שווה ל-1 אטמוספירות. בהנחה וחנקן הוא בערך 0.8 וחמצן הוא בערך 0.2 (כמובן יש עוד גזים אך הם זניחים ביותר) הרי ששניהם יחד הם 1, וכך סכום הלחצים החלקיים שווים ללחץ הכללי. ככל שאנו מעמיקים הלחץ הכללי גדל וכך בהתאמה גדל הלחץ החלקי עד כי אנו מגיעים למצב בו ב-30 מטרים בו הלחץ הכללי הוא 4 אטמוספירות והלחץ החלקי של החנקן הוא 3.2 שזהו סף הרעילות של החנקן וכך נגרמת הרעלת חנקן.

חוקרים לא הצליחו עד ימינו לגלות את הסיבות לתופעה, והיא עדיין בגדר שאלה מדעית. בנוסף, תסמיני התופעה משתנים מצולל לצולל. התופעה שכשלעצמה אינה מזיקה, ומופיעה באופן הדרגתי ככל שמעמיקים. התחושה הכללית דומה לתחושת השיכרון בעת שתיית אלכוהול, מכאן גם שמה.אחת התופעות המעניינות בשכרון המעמקים היא, שברגע שהצולל יחזור לעומק קטן מ-30 מטר, השכרון נעלם בבת אחת.

ככל שמעמיקים מעומק 30 מטר, כך השכרון הופך קיצוני יותר ויותר. צוללים שונים חווים את התופעה בצורה שונה, התסמינים המקובלים הם: צלצולים באזניים, תחושת אופוריה, צחוק, סחרחורת ומצב רוח עליז. התופעה מסוכנת היות שהיא פוגמת בשיקול הדעת ובמהירות התגובה של הצולל. הדבר דומה לנהיגה תחת השפעת אלכוהול.

דרך הטיפול היא ראשית לעלות חזרה לעומק נמוך מ-30 מטר. יש לציין כי גבולות הצלילה הספורטיבית אינם מתירים צלילה העמוקה מהעומק הזה לצוללים שלא עברו הסמכה מיוחדת להתמודדות עם תחושה זו (התמחות צלילת עומק). בנוסף, קיימים קורסי התמחות בצלילה אשר מאפשרים צלילה עם תערובות גז נוספות, כגון צלילה עם אוויר מועשר בחמצן והליום אשר מפחית את כמות החנקן כך שתופעת שכרון המעמקים מופיעה בעומקים גדולים יותר.

פגיעות באורוטראומה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הלחץ מתחת לפני המיים משפיע בעיקר על חללי האוויר שבגוף. על פני המיים מופעל על הגוף לחץ של אטמוספירה אחת, שדומה ללחץ של 1 קילוגרם לסמ"ר אשר מופעל על כל הגוף בצורה שווה גם מהחוץ לפנים, וגם מהפנים לחוץ. הלחץ הוא תוצר של עמוד האוויר שמקיף אותנו, ואנחנו לא מודעים איליו היות שנולדנו למצב זה. מתחת למיים, משקל המיים מגביר את הלחץ, ונהוג לחשב את הלחץ ביחס של 1 אטמוספירה לכל 10 מטרים, כך שבעומק 100 מטרים הצולל ירגיש לחץ של 11 אטמוספירות (10 אטמוספירות מתחת למים ועוד 1 אטמוספירה של האוויר מעל פני המים).

הלחצים המשתנים אינם משפיעים על מרבית איברי הגוף, היות שהגוף ברובו עשוי ממיים. אבל הוא משפיע על חללי האוויר שנמצאים בגוף שהם: הריאות, האוזניים והסינוסים (מערות האף). אם ניקח בלון, ננפח אותו באוויר ונצלול איתו, נוכל לראות כי הוא קטן בנפחו ככל שנעמיק - בעומק של 10 מטרים, נפח הבלון יהיה כמחצית מגודלו על פני המיים. זה מה שעלול לקרות גם לחללי האוויר בגוף.על מנת למנוע את התופעה, במהלך הצלילה על הצולל להשוות לחצים על ידי דחיסה של אוויר אל אותם החללים בגופו: הריאות מתמלאות באוויר באופן טבעי, בעוד ועל מנת להשוות לחצים בחללי האוזניים והסינוסים יש לבצע פעולה הנקראת פמפום.

מעיכה/התרחבות סינוסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אם צולל לא הצליח לבצע השוות לחצים (הדבר עלול להגרם מצינון/ ירידה מהירה מידיי לעומק) הסינוס עלול להמעך כלפי פנים. הדבר גורם לכאב חד ולדימום.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]