פופולארים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

פופולארים, או הסיעה הפופולארית (לטינית: Populares), הייתה שמה של אחת משתי הקבוצות הפוליטיות העיקריות שפעלו ברפובליקה הרומית, מחצייה השני של המאה ה-2 לפנה"ס ועד לימיה האחרונים של הרפובליקה, באמצע המאה ה-1 לספירה. הפוליטיקאים הרומאיים שכונו והתכנו פופולארים היו אלו שפעלו, או התיימרו לפעול, על מנת להגן על זכויותיו של העם הרומאי ושל המעמדות הנמוכים שלו מפני המעמדות הגבוהים ברומא, והסתמכו על תמיכתם בקידום הקריירה הציבורית שלהם‏[1].

הפופולארים, ויריביהם, האופטימטים, אנשי האוליגרכיה[2] השלטת ברומא ותומכיהם שדגלו בהגברת השפעתו של הסנאט ובהשארת המצב הפוליטי הקיים על כנו, לא היו מפלגות פוליטיות במובן המודרני המקובל כיום‏[3]. הם חסרו מסגרת פוליטית מאורגנת ולרוב פעלו כיחידים, או כסיעות קטנות שהקשר ביניהם היה משפחתי או קשר של ידידות אישי, שחלקו באופן רופף השקפת עולם משותפת. אמנם תאודור מומזן, מגדולי ההיסטוריונים של רומא העתיקה בעת החדשה, מפרש את המצב הפוליטי של התקופה כמאבק בין שני מפלגות, הפופולארים והאופטימטים‏[4], אולם גישה זו, המייחסת מאפיינים מודרניים לכוחות הפוליטיים של התקופה, אינה נחשבת מקובלת עוד במחקר המודרני‏[5].

השקפת עולמם של הפופולארים הייתה מבוססת, כפי שנאמר לעיל וכפי שמתפרש בשם בו כונו (populus - "עם"), על "קיום רצונם של כלל הציבור"‏[6]. הפופולארים סברו שפעולותיהם ישפרו את חייו של העם וחלקם סברו שקיומה של רומא מותנה בפעולות של קיום רווחה בסיסית לפשוטי העם‏[7]. השקפה זו דגלה, בין השאר בהפיכתה של אספת העם הרומאית למוסד הדומיננטי במשטר הרומי ובהחלת עיקרון ההצבעה החשאית בו, הגדלת כוחו וסמכותו של מוסד הטריבון, צמצום סמכויותיו של הסנאט, בחירה למגיסטראטיות השונות על פי כישורים ולא על פי יחוס אבות, חלוקת אדמה לעם, יסוד קולוניות ומכירת תבואה זולה לכלל הציבור.‏[8] ההיסטוריון ישראל שצמן מבהיר ומחדד את ההבדל העיקרי בין שני המחנות וכותב כי:

"מכאן ואילך התחולל ברומא מאבק ציבורי בין אלה המבקשים לפעול בשם העם ובאמצעות אספת העם, שעל סמכויותיה הם ביקשו להגן, באמת או למראית עין, ובין אלה שסברו שאת המדינה והאימפריה צריך לנהל הסנאט."

– ישראל שצמן, "תולדות הרפובליקה הרומית", הוצאת מאגנס, תש"ן, 354.

האישים שהיו פופולארים לא היו בני המעמדות התחתונות. חלקם היו "אנשים חדשים" וחלקם היו אנשי אצולה שלא הצליחו לקדם את עצמם ואת השקפותיהם במסגרת השלטון הקיימת, שאימצו את ההשקפה הפופולארית על מנת להשיג השפעה ומקורות כוח חדשים שמקורם בציבור הרחב. גם אלו שאכן דגלו בעקרונות או ברעיונות של השקפה זו, ניסו במקביל לשפר את מעמדם הפוליטי, החברתי והכלכלי. במידה רבה המאבק הפופולארי היה מאבק למען הרחבת מעגל ההשפעה והכוח בתוך האצולה הרומאית, שהיה מרוכז בידיהם של כמה עשרות משפחות, פתיחתו של "מסלול המשרות" לחברים חדשים מקרב השכבות העליונות והרחבת המעגל שנהנה כלכלית מיתרונות השלטון‏[9].

במקרים רבים היו פוליטיקאים שאימצו לכאורה את דעותיהם של הפופולארים בתחילת דרכם הציבוריות, ולאחר שהצליחו להשיג לעצמם מעמד והשפעה, אימצו את השקפת האופטיאמטים, שכאמור שאפו לשמור על המצב הפוליטי הקיים ולמנוע מאחרים להיכנס למעגל הכוח וההשפעה. היסטוריונים עתיקים ומודרניים כאחד, כמו סאלוסטיוס ומומזן, מצביעים בכתביהם על הצביעות ועל חוסר התוכן הממשי בשתי המחנות, שהשתמשו במאבקם למען "הסנאט" או "העם" רק על מנת לקדם את עצמם באופן אישי. מומזן, בחיבורו "דברי ימי רומא", מתאר היטב את טבעו של מצב זה:

"שתי המפלגות כאחת נלחמו על צללים ובשורותיהם נמנו חמומי-מוח או צבועים. בשתיהן כאחת פשה הרקב המדיני ובעצם, כוח שתיהן היה אפס. שתיהן משועבדות היו בהכרח למצב הקיים, משום ששתיהן כאחת נטולות היו כל אידיאה מדינית, ולא כל שכן תכלית מדינית, שיש עמה משום יציאה מחוץ לתחום המצב הקיים, ולפיכך דרות היו בשלוה שלמה זו עם זו, וכמעט בכל דבר ודבר היו דעותיהן שוות הן בנוגע לאמצעים והן בנוגע למטרות, וכל חילוף משמרות של המפלגות לא היה אלא חילוף של תכסיס מדיני ולא של מחשבה מדינית".

– תאודור מומזן, "דברי ימי רומא", כרך א', הוצאת מסדה, תשכ"א, עמ' 339

מלחמת האזרחים הרומית של שנת 88 לפנה"ס הייתה, לפי כמה גישות מחקריות, שתיאודור מומזן הוא הנציג הבולט שלהן, שיאו של המאבק הסיעתי בין הפופולרים לאופטימאטים, שהגיע לנקודת הרתיחה שלו. יחד עם זו יש לציין שלפי גישות אחרות, המלחמה הייתה אחד מסימני המאבק בין מעמד האצולה הסנאטורי הרומי, למעמד הפרשים. ישראל שצמן גם אינו מקבל את העימות בין פופולארים לאופטימטים כגורם העיקרי של המלחמה וסבור שהמלחמה הייתה עימות אישי בין שני מחנות פוליטיים, אחד שהתגבש סביב לוקיוס קורנליוס סולה, והשני שהתגבש סביב גאיוס מריוס, כאשר לכל מחנה הצטרפו אנשים ממגוון מעמדות החברה הרומית, איש איש בהתאם למטרותיו האישיות‏[10].

חברים בולטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפופולארים המפורסמים והבולטים ביותר היו האחים הגרקכים; טיבריוס גרקכוס, שכיהן כטריבון הפלבס בשנת 133 לפנה"ס ואחיו הצעיר, גאיוס גרקכוס, שכיהן בטריבון בשנים 123 לפנה"ס. הגרקכים היו למעשה הפופולארים הראשונים ומנהיגיהם של התנועה בתחילת דרכה. עיקר פעולתם התרכזה ברפורמה אגררית, חלקות אדמות, ניסיון לספק פרנסה ותנאי חיים משופרים לפשוטי העם וצמצום כוחו של הסנאט. רבות מהשיטות שבהם הם השתמשו אומצו כדרך הפעולה של הבאים אחריהם. שני האחים סיימו את חייהם בצורה טראגית, כאשר הסנאט ונציגיו האופטיאמטים הגיבו באלימות ובכוח לאיום שאלו הציגו לסדר הפוליטי הקיים: טיבריוס נרצח וגאיוס, ככל הנראה, התאבד.

מנהיגים פופולארים מפורסמים נוספים היו גאיוס מריוס, המצביא המפורסם, לוקיוס אפוליוס סטורנינוס וגאיוס סרביליוס גלאוקיה. שלישייה זאת הגיעה לשיא כוחה בסוף המאה ה-1 לפנה"ס ופעלה להגברת כוחם ואי תלותם של המגיסטראטים הרומים, העצמת השפעתן של אספות העם, הורדת הסנאט הרומי ממעמדו כגוף השולט ברפובליקה למעמד של יועץ לשלטון וביטול הדרגתי של ההבדלים בין מעמד האזרחים ובין מעמדם של בני הברית האיטלקים והנתינים הרומים. קרע שנתגלה בין המנהיגים הוביל לעצירת הרפורמות שערכו, וגאיוס מריוס עבר, לפחות זמנית, לצידם של האופטיאמטים, שטבחו את שני שותפיו לשעבר ופופולארים רבים נוספים. מריוס חזר לשורות הפופולארים במהלך מלחמת האזרחים הרומית של שנת 88 לפנה"ס והנהיג אותה יחד עם מנהיג מפורסם נוסף, לוקיוס קורנליוס קינה.

פופולארים מפורסמים נוספים היו קווינטוס סרטוריוס, גאיוס מריוס הבן וגנאיוס פאפיריוס קארבו.

גאיוס פלאמיניוס, על אף שמת מאה שנה לפני תקופתו של טיבריוס גרקכוס, נחשב לסמלם של הפופולארים עד ימיו של קיקרו[11]. פלאמיניוס היה קונסול וטריבון רומאי בסוף המאה ה-3 לפנה"ס שמדיניותו כללה חלוקת אדמות נרחבת. מדיניות זו, יחד עם יכולתו לארגן שכבות חברתיות חדשות ולהגביר את השפעתן‏[12], דמתה מאוד לדרך הפעולה של הגרקכים שבאו מאה שנה אחריו ובכך הפך לסמלם ולסמל האידאולוגיה שהם ייצגו.

יוליוס קיסר, לפחות בצעירותו, היה קשור עם הסיעה הפופולארית, אם לא חבר בה. הוא היה אחיינה של אשת מאריוס ואף היה נשוי לקורנליה, בתו של לוקיוס קורנליוס קינה. לפי סויטוניוס, סולה והאופטיאמטים, שהיו הצד המנצח במלחמת האזרחים, החשיבו את קיסר הצעיר כאחד מ"אנשי המפלגה היריבה"‏[13]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ישראל שצמן, "תולדות הרפובליקה הרומית", עמ' 359, הוצאת מאגנס, תש"ן
  2. ^ שם, שם
  3. ^ שם, שם
  4. ^ תאודור מומזן, "דברי ימי רומא", כרך א' וב', הוצאת מסדה, תשכ"א. מומזן מתאר את המאבק, לסירוגין, מחלקו השלישי של הכרך הראשון ולאורכו של הכרך השני
  5. ^ ישראל שצמן, "תולדות הרפובליקה הרומית", עמ' 359, הוצאת מאגנס, תש"ן. שצמן מתאר בצורה קצרה מאוד את הגישה חדשה שהפכה לדומיננטית ומונה את עיקרי מחולליה, מאתיאס גלצר, פרידריך מינצר, רונלד סיים, ארנסט באדיאן ועוד
  6. ^ תאודור מומזן, "דברי ימי רומא", כרך א', הוצאת מסדה, תשכ"א, עמ' 339, מומזן מסייג את דבריו ומציין שבאותה תקופה למעשה לא היה מצוי ברומא "ציבור שעמד באמת על טיב רצונו ושאיפותיו"
  7. ^ ישראל שצמן, "תולדות הרפובליקה הרומית", עמ' 360, הוצאת מאגנס, תש"ן.
  8. ^ שם, 359-360.
  9. ^ שם, 360-361.
  10. ^ שם, עמ' 398. שצמן מציג את גישתו שלו ואת הגישות הרווחת האחרות בקשר למלחמה, הוא אינו מציין בפירוט את התומכים בסברה זו או אחרת
  11. ^ צבי יעבץ, "אז ועתה - היסטוריה ורוח הזמן", הוצאת דביר, 2002, עמ' 74
  12. ^ שם, שם
  13. ^ גאיוס סויטוניוס טרנקוילוס, "חיי שנים-עשר הקיסרים - יוליוס האלוהי", 1, תרגם מרומית ד"ר אלכסנדר שור, תל אביב, הוצאת מסדה, תשי"ט, עמ' 13